החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סרג'נט מייג'ור גרימל

מאת:
הוצאה: | 2012 | 190 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אף כי מהותו של הספר הנה התקופה על אנשיה, סרוגים בו דמויות אמיתיות בדמויות תומכות; אף אני עצמי אחד מהאמיתיות ועד לחלק מההתרחשויות המתוארות. הדמות המסתתרת מאחורי הדמות המרכזית הנו הרס"ר המפורסם בצ.ה.ל של שנת החמישים למאה הקודמת: חיים שמחון. עלילת הרצח שנקשרה בשמו – ממנה זוכה לחלוטין – זכורה בוודאי לכול ילוד אותה תקופה. כל השמות וחלק מההתרחשויות אינן אמיתיים כמובן, אלא באים לתמוך את הסיפור האמיתי שמרכזו ניצבים שניים: בן שכונות שעלה לגדולה ונערת שואה שחייה נטרפו בלהט התהליכים החברתיים המתגבשים בארץ – ישראל של אותם ימים.

מקט: 6-7038-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הספר באתר עברית

אף כי מהותו של הספר הנה התקופה על אנשיה, סרוגים בו דמויות אמיתיות בדמויות תומכות; אף אני עצמי אחד מהאמיתיות ועד לחלק מההתרחשויות המתוארות. הדמות המסתתרת מאחורי הדמות המרכזית הנו הרס"ר המפורסם בצ.ה.ל של שנת החמישים למאה הקודמת: חיים שמחון. עלילת הרצח שנקשרה בשמו – ממנה זוכה לחלוטין – זכורה בוודאי לכול ילוד אותה תקופה.


מבוא: איזה יום מצאתי לעצמי, חשבתי. חלל המכונית דימה תיבת תהודה של מגרסת סלעים אשר יצאה משליטת בעליה ועוד רגע תמטיר לכל עבר את חצצי אבניה. הגשם, שמא הברד, רוכב ומתזז על הווישרים ואלה, כסבלים עמוסים לעייפה נעים בכבדות; האם הם שם עדיין ואני סתם מודאג ובכלל, איתם או בלעדיהם השמשה נשטפת במפלי מים, ניתזים ומפזזים לכל עבר. הרעש, רק הרעש; לו היה זה גשם בלבד, ניחא, אך ברד המכה על גג של פח, זו להקת מתופפים שיצאה מדעתה. לפתע נעלמה מעיני הדרך – האם היא לפני או שמא מאחורי ואולי בכלל אני עומד, כלומר היא נעצרה הנבלה ואני לשווא מחפש את הדרך. אני יושב ומחכה ל "דפיקה" מאחור – היא תבוא, עוד רגע ואיזה נהג עם ווישרים עמוסי ברד, ינער אותם עלי. אני אוחז בחוזקה בהגה… זה יבוא, לא יכול להיות אחרת. זה כמעט חוק טבע. מי בכלל רואה את הדרך – עם ווישר או בלי ווישר. אני רוכן לפנים, כמעט נושק לשמשה ולפתע הגשם חדל; כאילו מאן-דהו פקד שדי, מספיק… תן לבן-אדם לנשום. פגוש אל פגוש נפגשו שתי מכוניותינו – שלי ושלהן. יצאתי לבדוק את הנזק והן – השתיים – נעצו בי עיניים כאילו נחתו זה עתה מכוכב אחר ואני הוא הראשון לפגשם; היום אני יודע, לא את פניי נטופי המים ניבטים בחלונן קיוו לפגוש. הצעירה – במדי צ.ה.ל – הבחינה בי ראשונה מבעד לאדי הבל פיהם שערפל את השמשה. כף יד קטנה ורכה הופיעה לעומתי מבעד לשמשה; אף קטן ופחוס נצמד לשמשה המהבילה, ועיניים גדולות, פקוחות לרווחה נעוצות בצללית המתבארת שמעבר. הגשם שב להכות. או-אז נפתחה הדלת האחורית והכף הקטנה הזמינתני להדחק פנימה – אל בין ערמת שמעטס. ביקשתי סליחה… לא התכוונתי; "אין בעד מה" מלמלו בלחש השתיים. ניגבתי בשרוולי את נטפי המים שעיוורו את עיני, הסדרתי נשימתי ופניתי אל השתיים: …"מה זה פה, מה החומה הזו"? תמהתי. לא, איני חדש בארץ ובמקום הזה עברתי אלף פעמים; זה הגשם הניתך, הוא שמנע ממני את הקשר עם היקום החולף ביעף. …"אהה, זה הכלא – חומות הכלא… מה שמו"? תהיתי ביני לבין עצמי. השתיים פנו לאחור. …"למה? …סליחה; למה דווקא פה עצרתם… קלקול, או משהו…"? לא ענו, רק קשקשו בסלסלה שנחבאה לרגליהן ושלפו סנדביץ'. הגישו לי והבטיחו שאם יארך הזמן יש מאותו דבר עוד – גם את נסיבות עצירתן התמוהה דווקא באותו מקום, יגלו לי. הזמן ארך, הגשם העצים והברד שב להכות. המילים – לו נאמרו – דינם היה להיבלע אל בין כול אלה.

התרווחתי ככל שניתן היה לדחוק לצדדים את ערמת הסמרטוטים ועשיתי עצמי מודאג מהמתרחש בחוץ; אלא שהתנהגות השתיים, טמנה בחובה הבטחה מרתקת מכל אשר תכננתי לאותו יום. מזג האוויר, חשבתי, ממילא "דפק" את היום הזה ואלה על מצחן חקוק, כי סיפור בוער בעצמותיהן. לפתע, נהדפה המכונית קלות מפני רוח צדדית שהדפתה. עיני שלושתנו נצמדו לשמשות, נזעקים לסיבת אותה הדיפה. או-אז, שער ברזל שנסתר עד כה, נטרק אחר דמות אדם. הדמות, מוחה זרזיפי מטר מפניה, בתחילה נחפזת הייתה אל המכונית ואחר, בהיסוס מה, כלא בטוחה במטרתה. השתיים העבירו חיש את כפותיהם על הבל השמשות ופתחו במלמול מילים קטועות . הצעירה כיוונה אל השמשה שמצדה והמבוגרת, הפנתה ראשה מהדמות והלאה – ואני, כל זיע או שבר מילה נצבר במוחי לכדי עלילה במו התרקמותה; זה ה"נדון" – החלטתי ביני לבין עצמי על-פי שאיפתו את אוויר החופש – זה עתה סיים לשלם את מכסת חובו ל"חברה" כך רשמתי במוחי. ועל מה שילם ו…כמה? התרווחתי אל מקומי ואימצתי מוחי – שמא יעלה זכרוני שביב סיפור מן העבר, בעוד הוא, ה "נדון”, ניצב עדיין בוהה במקבלי פניו. ה"נדון" תחב את ראשו אל החלון שנפתח לעומתו; אל עבר ראשה… ושפתיה של הצעירה מבין השתיים. כל ניע ראש וכל חשיקת שפתיים של השניים הללו, הרימו בעבורי מסך על עלילה כמעט נשכחת, אשר אבק אלף אירועים כיסה עליה מאז התרחשותה. עתה לנגד עיניי, מתאבך הערפל וזכרוני מעלה אט, אט, דמויות מצהיבות, ביניהם מצאתי אף את דמותי נשקפת. דלת המכונית נפתחה "והנדון" דחק בי לפנות עבורו מקום – מן הסתם, הבין האיש שהכול מצפים בדיוק למעשה הזה שיעשה. מתעלם מקיומי, נעץ ה"נדון" מבטיו חליפות, בגוום – ובעיניהן המגניבות מבט בו, מבעד מראות המכונית. ואני דומם, פוזל לצדדים מתאמץ שלא להזכירם את נכחותי. ניסיתי בכל כישוריי הספרותיים, לגלות את הפואנטה בסיפור אליו נקלעתי, אך ככל שארכו הדקות הבנתי שלא במהרה יגוללו אלה את עיקרי העלילה. חשתי נסחף ולא בעל כורחי – הן הודאתי כבר בחטאיי. דקה או שתיים חלפו וטרם נעתקה מילה מפי השלושה – כאם אנפופים סתומים, שמן הסתם להם בלבד היו מובנים. הגשם פסק. כאילו בתיאום מופלא הנחיתו השתיים את שמשות המכונית ורוח נעימה פרצה וגרשה את ההבל שאפף חלל המכונית. …"טוב", פתחתי אני בנימת התנצלות כאילו אצה לי הדרך. או-אז, מבלי השם לבם לדברי, נשמעה הבוגרת פונה ל"נדון": …"אנו, מפה ל"בקו"ם" – חוול'ה משתחררת היום " ! כאילו לא אליו כוונו הדברים – שבה הדממה ואיתה שדים מדומים מתעלסים בחלל המכונית. לפתע חשתי את אגודלו ננעץ במותני… "בוא, בוא, אני בא איתך " להט בקול רך אך מצווה. עודי שוקל את דבריו, הורני בידו האחת לצאת ואת ידו האחרת שלח אל עורפה של הצעירה וליטף קלות את שערה הזהוב: …"להתראות חוול'ה. תודה על הכול …על הכול. רגליו בדברו, הושטו אל מחוץ למכונית ואותי משך ברוך, אחריו. נפרדתי מהנשים בהינף יד וצעדנו כחברים וותיקים לעבר מכוניתי. אכן, היה בו באיש מגע קסם כל-שהו שהניאני מלהתנגד לו. …"מכוערת החווה הזו…" שח לעצמו, כאילו לבד הוא בתבל. …"דומה לסבה; רחבת גרם בדיוק כמוהו… אבל, בלונדינית כמוני"! אחר, כאילו שב מהרהור רחוק פנה לעברי. "אודי… נעים להכיר ", העירני מתהייה בה תעיתי. "אהה… שמי דובי "! אך הוא כמדומני, לא שמע ואני שתקתי – עיניו המסגלות עצמן לאור ודמותו הגמלונית המגששת כאילו במרחב לא לו, נחרטו במוחי והניאוני לרשום כל זאת במוחי; …למה? לא ידעתי אז… פשוט רשמתי ורשמתי. …אכן נפגשנו – ועוד איך נפגשנו; אני זה הוא; וההוא… וההיא… המכונית התיזה לכל עבר את מימי השלוליות שנקוו במהמורות הדרך. שמש בהירה שסעה שסע בעננה קלה, פרצה והאירה את פניו היפים של דובי; חרושי קמטי-גיל מוקדמים. עלינו על כביש רחב ומוכר. השתיקה אף כי העיקה במקצת, זימנה מן הסתם לשנינו דקות ארוכות של גיבוש תודעתי, אשר דיים היה עבורי לדמות את דמותי נשאבת – שמא פורצת – מתוך דמותו; אלא שבצומת עלומה כלשהי, הורני לעצור: …"זהו, מכאן אלך רגלי" הודיעני ובלי שהות, פתח את דלת המכונית והתייצב על רגליו. על-פי חפזונו, נדמה היה לי שאין הוא מתכוון להיפרד ממני כראוי; אלא שלעיני המשתהות, תחב את ידו אל שק חפציו הבלה ושלף מתוכו מעטפה ירוקה גדולה וסמל השב"ס טבוע על פניה. מוכן הייתי להרעיף עליו תמיהות מספר, אלא שדובי הסב מבטו ממני: …"זהו, הכול כאן; כל שלא תמצא כאן… יפיק דמיונך – אל תחפשני… תסתדר"! והלך. משמאלי הבחנתי בכביש ובקצהו שער – שער טיפוסי של קיבוץ; לשם מן הסתם, משכה דרכו של דובי; אלא שעצר והמתין קמעה עד שאסתלק – אין-זאת חש את עיניי בעורפו. חיפשתי שלט בו מצוין שם המקום, אלא שגשם זלעפות עיוור בעדי מראות וכן, חסתי על דובי הממתין כך בגשם להסתלקותי. סבתי על מקומי; נחוש לעצור בחנייה כל-שהי ולעיין בתוכנה של אותה מעטפה, הנושאת כך שיערתי, משא חיים כבד. האם גורל עיוור הפגיש בין שנינו וכאן במעטפה טמון פשר תעלומה בת עשרים שנה?. הגשם לא הרפה ואני המשכתי והמשכתי – מציץ מדי דקה אל המעטפה, המונחת תמימה למראה על המושב שלידי. כך – אני והיא – מנחשים האחד את רחשי לבו של משנהו. בביתי, טרם הסירותי מעלי את בגדי הרטובים, צבטתי באצבעותיי את לשון המעטפה – חש כמגולל סלע ענק הנטוי על-פי מערה. אצבעותיי המגושמות קרעו במעטפה קרע והעלו את תוכנה: מחברת ציורים מנומרים בנטפי מזון. שרטוטי פחם מוזרים ומספר דפים קמוטים, שנתלשו באכזריות ממחברת זרה; כמו-כן, דף נייר ועליו כמה מילים סתומות: "חפשני ביום מן הימים במלון "שלושת הכרישים" ו…שמור על קשר עם חוול'ה – היא תזדקק לך ". עוד שעה ארוכה הפכתי באותם הדפים – חוכך בדעתי ומוחי מתייגע לפענח את סוד דבריו האחרונים; … וכי ידע האיש לידי מי ייפול אוצרו – או שמא כל-כולו, הנו לימוד זכות על עצמו …עתה נותרנו ארבעתנו: אני ועטי – הוא והיא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סרג'נט מייג'ור גרימל”