החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על צחי שגיב

גדלתי ברעננה וכיום מתגורר בכפר סבא. אני נשוי לדיפלומטית ישראלית ואב לשני בנים ובת. בעל תואר ראשון במנהל עסקים וחשבונאות ותואר שני בתקשורת באינטרנט. התגוררתי במשך שנים ארוכות בטייוואן, בסין ובאוסטרליה. ולפני שלוש שנים שבתי לארץ בתום שהות בת חמש ... עוד >>

סימה 1

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 319 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סימה קדוש, בלשית משטרה מנוסה ושבעת קרבות, מוזעקת ערב אחד לביתה הישן והמסוגר של זלדה צוקרמן שבמושבה הוותיקה זיכרון יעקב.

הבית העתיק כמו קפא בזמן, וכך גם זלדה הקשישה, מבנותיה הראשונות של המושבה, שמוליכה את סימה בעקבות קולות מלמול וצליל ירייה למחסן חקלאי נטוש בלב פרדס פרא מוזנח.

באפלולית הצריף המאובק, נדהמת סימה לגלות גבר חסר חיים ועקוד לכיסא. הגבר האלמוני, שנרצח בדקירת מספריים מדויקת לגרונו, זכה לפני מותו לתספורת עשויה ביד אומן.

מכאן נסחפת החוקרת לתעלומה מעורפלת ורבת פניות, ששורשיה נטועים בעבר הרחוק.

מי הרודף ומי הניצוד? מי המחולל ומה המניע? הבלשית, שאינה מוצאת את ידיה ורגליה במערבולת רסיסי ראיות משונות ומופרכות, מבינה בחושיה החדים שחלקי הפאזל המונחים לפניה הם אשליה בלבד.

סימה היא אנטי גיבורה אמיצה, אפרורית ונהדרת. היא בונה סביבה צוות מחקר משונה ואינה נכנעת עד שהיא מתירה באטיות עקשנית סבך של חלקי מידע ואינטרסים נסתרים בדרך לפתרון מפתיע.

"קל להתאהב בדמותה של סימה קדוש. היא משכנעת, יומיומית, עקשנית, וישראלית מאוד. ספר סוחף ומענג". (אילנה זיידמן. סופרת וספרית).

מקט: 978-965-571-114-1
מסת"ב: 978-965-571-114-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


2
"נחזור בתוך שעתיים. תודיעי למי שצריך בבית," פקדה סימה והחליפה תחנה ברדיו.
היומנאית שוחחה בלחש נרגש עם בן משפחה.
סימה בחנה את פניה הנלהבות במראה.
"דברי!" פקדה עליה כשניתקה את הנייד.
"השיחה הגיעה בשעה שמונה ורבע אפס אפס," פתחה לימור בדרמטיות ואחזה בדף קטן וצהוב.
"את קיבלת את השיחה?" קטעה סימה את תחילת נאומה, מתאפקת בקושי מלחייך.
היומנאית אישרה.
"האישה מצדו השני של הקו נשמעה שלא כשורה," המשיכה בקול רדיופוני.
"את מעצבנת אותי בכוונה?!" תלשה סימה את הדף מידיה של לימור. "דברי רגיל. כמו בת אדם."
היומנאית נבהלה. "האישה בצד השני נשמעה מבוגרת מאוד.
היא הודיעה לי ששמעה ירייה וקולות מוזרים ליד הבית שלה."
"איזה מבטא היה לה? איך קוראים לה?" סימנה בידה בעצבנות.
"מבטא גרמני כזה, אולי פולני," הרהרה וניסתה לחכות.
"אוקיי," סימנה לה להמשיך.
"קוראים לה גברת זלדה צוקרמן," המשיכה. "ניסיתי לשכנע אותה שזה אולי אופנוע או זיקוקים. אבל היא כל הזמן אמרה לי, 'מיידלע, אני שמעתי מספיק יריות בחיים שלי, וזו הייתה ירייה'." החיקוי הכושל הצחיק את שתיהן.
"בטח מישהי מהמשפחות הוותיקות," מלמלה לעצמה סימה.
"מה עוד?" השיבה את הדף ליומנאית.
"היא שמעה גם מלמולים," הוסיפה והשתתקה.
הרכב טיפס במהירות בנתיב השחור העולה מכיוון בנימינה.
הן חלפו על פני אולם שמחות שזהר באור ניאונים לבן.
ברושיו המחודדים של יער הברון הזדקרו משמאלם ורכבים אחדים גלשו מולם באטיות. בגן הבנים פנו ימינה היישר לתוך השכונות הדרומיות של זיכרון יעקב, שהסתגרו והתנמנמו בין קירות גבוהים.
נער ונערה ישבו על הברזלים בקרן רחוב וצפו בהם בעניין.
"רק אני מדברת," פקדה ועצרה את הרכב בקצה הרחוב.
שלט חיוור בישר על מספר הבית.
"איזה חששות," הביטה לימור במבנה המשונה שניצב כילד עזוב הרחק מהבתים האחרים. הבית הקטן והמיושן נבנה מאבן מחצבה אפורה ושכן במרכזה של חצר עזובה וענקית. בית אחרון לפני יער דחוס שנמתח עד בת שלמה ועמיקם.
"בדד, במשעול ללא עין…" זימרה היומנאית.
"במשעול אל העין," תיקנה והשתיקה אותה.
"על שרה גיבורת ניל"י שמעת?" לחשה סימה. היומנאית הנהנה בחיוב. אישוניה התרחבו. "אז פה פעלה משפחת אהרונסון."
"את בטוחה?" הביטה היומנאית בחוסר עניין בווילות הענקיות והמפוארות שבתחילת הרחוב.
"שרה התאבדה לא רחוק," הצביעה סימה על מעלה ההר, "כמה שורות בתים מכאן," הביטה ביומנאית המחווירה. "הבתים האלו מלאים ברוחות מסוכסכות ובסליקים ובקללות," הפחידה לרגע גם את עצמה.
אור קלוש נפלט מחלון צר. "כמו מבצר הבית הזה," הודיעה לימור שצעדה קרוב מאחוריה, "אין כמעט חלונות."
פנס הרחוב הבהב וכבה. על הדלת לא הופיע רמז לשם.
הן עמדו לרגע במבואה חשוכה, מסדרות בגדים ומסדירות נשימה.
"שלום לכן בנות." קול עמוס מבטא בקע מהקירות.
"אבאל'ה," לחשה לימור.
"שלום," מלמלו השתיים לכיוון הדלת. היומנאית אחזה בפרק ידה של סימה. לימינן חרק צוהר קטן וזוג עיניים חשדניות בחנו אותן.
"ברוכות הבאות," הדלת נפתחה וזקנה קמוטה וצמוקה עמדה מולן.
"אי אפשר להיות היום יותר מדי בטוחים," התנצלה.
"בואו מיידלעך." סגרה הזקנה את הדלת ומיהרה ללב הבית.
חושך מוחלט ומחנק עץ כבד שררו סביב.
לימור התעטשה. "זאיי-גזונט," חייכה אליה הזקנה.
הן חלפו על פני סלון שקוע שבמרכזו רחשה טלוויזיה ענקית.
האישה פתחה שער מקומר ומיהרה לצאת לפטיו רחב שנלכד כעובר בבטן הבית, מוקף מכל צדדיו קירות אבן מסותתת.
"שבו, שבו," מזגה תה מקנקן מהביל.
ירח לבן חיזק מנורה חיוורת.
שרכים עבותים טיפסו על הקירות כעדת נחשים רעבה.
"חיכיתי לכם. התכוננתי שתבואו."
"הדרך הייתה בטוחה?" שאלה הזקנה בחשש, כאילו חבורות פדאיונים אורבות בדרכים, והגישה להן עוגיות לייקח מעוינות.
"תודה. לא אכלתי כלום היום," התלוננה לימור ולקחה שתי עוגיות.
סימה חשה בפחד קדמוני עוטף אותה, כמו בזמן שהייתה ילדה וקראה ספרי אימה ובלשים.
"תודה," לגמה מהתה. "גברת…?"
"אני גברת זלדה צוקרמן, אחרונת הצוקרמנים האמתיים על פני אדמות," חייכה ולגמה מהתה.
"חוץ מהבן של אחותי הזונה, אבל גם הוא ימות בקרוב בעזרת השם," צחקקה ברשעות.
"יצאתי פעם עם צוקרמן," הרהרה היומנאית.
השתיים הביטו בה בפליאה. אולי היא מטומטמת, חשבה סימה לעצמה. "במה נוכל לעזור לך, גברת צוקרמן?"
"לאן את רצה, גברתי הלא לגמרי צעירה?" הדברים שנאמרו ללא זדון הצחיקו אותה, "מחכה לך דייט?"
היומנאית צחקה ואחזה בקושי בעוגייה בתוך פיה.
סימה הביטה בה בתוכחה.
"כן. אביר לבן מחכה לי במרכז המושבה, והסוס שלו זקן ועצבני," הצטרפה להתבדחות.
הזקנה חרחרה צחוק מכשפות. עיניה התכולות נפקחו לרווחה.
"אז זה ככה," פתחה במבטא כבד.
"בשעה שש קמתי ויצאתי לצעדה," הביטה ביומנאית שרשמה את דבריה במהירות. "הגעתי עד הבית של שטרוזמן, יימח שמו של גנב האדמות הזקן שיישרף אמן. וחזרתי," לגמה מהתה ואספה פירורי עוגייה בזרת ארוכה. "ישבתי בחצר וקילפתי לי תפוח ירוק. אחר כך עברתי לאכול חצי בננה, וכל הזמן הרגשתי שמישהו מסתכל עליי."
"הרגשת שמישהו מסתכל עלייך?" חזרה היומנאית על דבריה.
"כן, כן. את בטח מכירה את ההרגשה, בלשת," הרימה גברת צוקרמן ידיים דווקא לשמים.
סימה הרימה גבות וסימנה לה להמשיך.
"אז מהר נכנסתי הביתה, אפילו לא סיימתי את הבננה. וגם ככה היה כבר שש וחצי ונתנו משהו בטלוויזיה. ואז, בדיוק כשהתחילו לתת את זה שנראה כמו ערבי עם הזקן השחור, שמעתי קולות מהסככה," קולה ירד ונלחש.
לימור נעצה בה מבט מהופנט, סיימה עוגייה שלישית והגישה לזקנה כוס מים.
הזקנה כחכחה בגרונה. "תודה בובלע."
"איזה סוג של קולות?" לא התאפקה היומנאית.
"קולות," קבעה הזקנה, "לא משהו מיוחד." היא נגעה במכשיר שמיעה קטן שנתחב באוזנה. "קולות."
"קולות של גבר? אישה? בעל חיים? עבודה? המראה, נחיתה?" ניסתה סימה לצמצם את האופציות ונתנה מבט מוכיח ביומנאית.
"קולות נמוכים? גבוהים?"
"לא יודעת. קולות עסוקים, קולות של דיבורים, אולי שירה."
"אוקיי," סימנה לה סימה להמשיך, "וכל הזמן הזה הבטת בחלון או יצאת לחצר?"
הזקנה שללה והמשיכה. "אחר כך אכלתי ביצייה וטוסט מלחם שיפון שחור. העגבניות עכשיו לא כל כך טובות, אז אני מעדיפה לאכול אשל ומלפפון." היא חיפשה הבנה בעיניה של לימור. "ואז ניגשתי לראות חדשות של שמונה."
"נו ואז?" עייפות פתאומית השתלטה על סימה.
הזקנה נתנה בה מבט רע.
"בדיוק כשדיברו על המחירים של הפירות, שמעתי ירייה אחת מהמחסן. נבהלתי נורא," ספקה כפיים. "הלב שלי עשה סטופ," הניחה זוג ידיים על לבה.
"אבל כאן במושבה כבר אין לי עם מי לדבר וזה גם בית אחרון לפני הגבול," ציירה קו דמיוני בידה, "אז סגרתי את כל החלונות והאזנתי." הזקנה פקחה עיניים לרווחה.
גוש שחור התעופף מהגג ונחת בחבטה על השולחן שלפניהן.
סימה נעמדה והושיטה יד לקת האקדח.
"שמע ישראל," לחשה היומנאית וליטפה את לבה.
"מיצי. מיצי. מיצי." הגוש השחור קיפץ וישב על רגליה של הזקנה.
"נו, ומה הלאה?" גופה של סימה נרגע מעט.
"קצת מלמולים עלו מהמחסן."
"איזה מלמולים?"
"מלמולים. כמו מלמולים," הזקנה איבדה לפתע את סבלנותה,
"כאילו מישהו מדבר משהו," חידדה, "שיחה. ואז התקשרתי אליכם."
"במלמולים האלו שמעת איזו מילה או משפט?"
הזקנה כיווצה שפתיים ושללה.
"יש לך את המפתח של המחסן?" קמה סימה על רגליה.
הגיע הזמן לסיים ולחזור הביתה, חישבה זמנים בראשה, אולי תספיק אפילו לסיים לצפות בפרק.
"נו שוין," סימנה להם הזקנה לבוא אחריה.
אפלה מושלמת שררה במסדרון הארוך. רהיטים כבדים שלחו צללים קלושים בקירות. הן נכנסו למטבח ששולחן מלבני חסם את מחציתו. הזקנה ניגשה לשיש ושלפה מפתח מקופסת עוגיות לבנה.
"אולי נדליק אור?" הציעה לימור.
הזקנה התעלמה מדבריה וניגשה לדלת אחורית שנחבאה בין הצללים. "בואו אחריי," הרימה יד וחצתה רחבת טרקטורים אחורית לכיוון פרדס צפוף.
קומביין ישן חנה בקצה החצר ולצדו זוג מחרשות ישנות.
הן נצמדו לתנועתה. רחש עלים יבשים שבר את השקט המושלם. ענפי התפוז שלחו עלים מאובקים ללטף את פניהן.
היא הביטה בלימור שהחווירה והרצינה.
"תיזהרי לא ליפול לסליק של פצצות," לחשה ליומנאית המבוהלת.
הזקנה צעדה במהירות מפתיעה בשביל המטושטש.
"זה כמו א"ש לילה בצופים," לחשה לימור.
קירות אסם קטן הזדקרו לפניהן לפתע, חוסמים את דרכן.
סימה צעדה קדימה והקיפה את הצריף מכל צדדיו. חלונות הצריף היו מוגפים ודלת הכניסה נפערה דווקא בקיר המרוחק מהבית.
הזקנה הגישה לה את המפתח, אך לא היה בו כל צורך. שרשרת עבה תלתה כעניבה בחור הדלת, אך המנעול נותץ ושכב זרוק על האדמה.
"יש מישהו בפנים?" צעקה סימה ודפקה על הדלת.
צמד עטלפים ניתק מהגג ופרח לשדות.
"שמע ישראל," לחשה לימור.
"כנראה גנבים או ילדים," סימנה לזקנה להישאר מאחור.
כלב רחוק פצח בהיסטריית נביחות צרודות.
בקצה אצבעה שחררה את השרשרת ודחקה בדלת ברגלה.
חושך מושלם עמד במבנה המלבני, אור ירח קלוש זלג מחלונות צרים וגבוהים. היא לא ראתה דבר ועיניה סירבו להסתגל לחשכה.
"יש כאן אור?" חזרה מקו הדלת לזקנה שנחבאה מאחורי ענפי תפוז.
"יש חוט. ליד המשקוף מצד ימין," לחשה הזקנה, "מתג לבן."
לימור אזרה אומץ וניצבה לצדה עם הפנס הקלוש.
סימה גיששה במשקוף העץ. המתג התנגד ונלחץ בקושי.
אור מנורה צהוב הבהב והתייצב.
סימה לטשה עיניים למרכז החדר. מוחה התקשה להבין ולעכל את מה ששידרו לו עיניה. לימור נעצה ציפורניים בידה וחנקה צעקה.
סימה התקרבה צעד עד שעמדה במרחק של כשני מטרים ממרכז החדר.
"תזעיקי עזרה," פקדה על לימור וצעדה צעד נוסף.
במשך שנותיה במשטרה כבר חזתה כמעט בהכול. מוות ורצח. מכות ואלימות בלתי נתפסת. ילדים ומבוגרים. עשירים ועניים.
"מי באזור זיכרון?" שמעה את היומנאית קוראת בקשר בקול רועד.
היא הנמיכה את הקשר והתרכזה בדמות שישבה מולה במרכז שלולית אור.
איש נאה מאוד, חשבה.
משהו משונה עמד במרכז האסם. משהו שטרם נתקלה בו.
זירות רצח ואלימות הן תמיד מבולגנות ומלוכלכות, ושוררת בהן אנדרלמוסיה אגרסיבית וסירחון. בזו היה משהו כמעט יפה, אסתטי, מסודר ומאורגן. כמעט לא אלים, כמו אמנות ויזואלית, כמו פסלי מלחמה או תמונות קרב איטלקיות.
היא הוציאה את המכשיר הנייד והזעיקה שוב ניידות לאזור זיכרון.
לימור התקדמה עד שכמעט נגעה בכתפה.
הגבר שבמרכז החדר נראה שלֵו. כמעט בחיים.
ריח אפטר שייב חזק ואיכותי עלה מפניו המגולחים. גופו, שהיה עקוד לכיסא נמוך חסר משענת, נקשר לעמוד תמך חלוד באופן שזקף את גבו לאחור וכפת את ידיו סביב. ראשו נשמט לשמאלו בהכנעה וכתם מוזר עמד במרכז מצחו השפוף.
סימה התכופפה והאירה מקרוב. סימן נשיקה אדום ומושלם הוטבע במרכז ראשו. אין ספק שהיה מת, ועם זאת נראה כאילו הוא עומד לקום בכל רגע ולעזוב. סימה הצביעה על שני נקבים בגופו, האחד בבסיס הגרון והשני במרכז הלב. לימור מלמלה קטעי תפילה. רחש ניידות מתקרבות הציף את השקט.
היא שלחה את לימור לרחוב הראשי ובחנה מלמעלה למטה את הגופה הזקופה. האיש המבוגר נעל נעלי מוקסינים יקרות ולבש מכנסי ג'ינס חגיגיים. החולצה הלבנה, שכפתוריה העליונים הותרו, נותרה מגוהצת בקפידה. על פרק ידו נצץ שעון ברייטלינג מוזהב.
חומר בהיר משונה פוזר בערמות קטנות על ברכיו. היא התכופפה ורחרחה. נשימת אפה הניעה את החומר כרוח בעשב.
שֵׂער, חייכה לעצמה ואחזה באחת. שֵׂער, מישהו סיפר אותו. סימה הביטה בראש המסופר היטב. קווצות שֵׂער שיבה לבן התפזרו גם על הרצפה סביב.
סימה דיווחה לסיימון. המפקח שתק. טרק את הטלפון. וכעבור שתי דקות עלה בקשר ופקד על היומנאי שיזעיק את החבר'ה מהמז"פ.
שלושה שוטרי סיור עמדו בפתח החדר, מציצים בגבה של לימור.
"תדאגו שאף אחד לא ייכנס," פקדה עליהם, "כולל אתם. מפה ועד הכביש. כולל הבית." צעקה עליהם והקפיצה אותם מקיפאונם.
"את מכירה אותו?" העמידה את הזקנה במרחק סביר מהגופה.
הזקנה צמצמה מבט ושללה. ראשה התנודד באטיות מצד לצד. ידיה אחזו בצער בפניה ועיניה בלשו בגופה באימה. דמעות קטנות נצצו בזוויות עיניה.
"קחו אותה פנימה," הצביעה סימה לכיוון הבית.
הזקנה נתנה בה מבט המום ומעדה בשביל לכיוון הבית.
לימור אחזה בידה, ספק עוזרת ספק נעזרת.
סימה ערכה סיור קצר סביב ללא ממצאים מיוחדים.
כלי עבודה חלודים נזרקו בערבוביה על גבי שולחן עבודה ארוך.
שתי מזמרות. מגרפה שבורה. פליירים. מברגים. מקדחה אדומה.
שורת מכלי גומי מאובקים סודרה על גבי ארון עץ אפור.
מכסחת דשא אדומה חנתה בפינת הסככה ומאחוריה מיטת סוכנות ישנה עמוסה רשתות עכביש סמיכות.
סימה צילמה עשרות תמונות במצלמה של הטלפון הנייד.
רחש מתגבר עלה מהרחוב. היא קראה לאחד משוטרי הסיור לשמור על הגופה וניגשה בשביל העולה לבית.
נואל מהמז"פ סיימה לעטות כפפות והנהנה לה לשלום קודר.
חוקרת המז"פ הטובה באזור השרון, הכריזו עליה מדי פעם.
סימה נרגעה מעט. הן חיבבו זו את זו ללא סיבה כלשהי. שני בחורים צעירים צעדו בעקבות החוקרת.
פס סימון אדום-לבן כבר התנופף על פאת הבית הקדמית.
מזל שיש הרבה עצים, חשבה לעצמה.
סיימון ואלי חנו במרכז הרחוב ויצאו לכיוונה. השלושה לחצו ידיים והביטו סביב.
"זה כל כך נידח שאין אפילו קהל סקרנים," צחק אלי צחוק דובי.
השלושה הסתובבו סביב המבנה ושוחחו שוב עם הזקנה.
סיימון ואלי דחקו בצוות המז"פ עד שנואל התעצבנה וקיללה אותם.
"צרפתייה עצבנית," צחק אלי.
"לכי לישון," פקד עליה סיימון אחרי שעה ארוכה, "מצפה לך הרבה עבודה מחר."
"ישיבה ראשונה מחר בעשר," צעק אחריה.
אלי הביט בה בקנאה.
עייפות גדולה נפלה עליה לפתע, עיניה נעצמו כמעט מעצמן.
היא ניגשה לרכב. השעה הייתה כבר אחרי שתיים.
לאן נעלם הזמן לא ידעה.
ניידת נוספת חנתה לצדה בחריקת בלמים, ההצגה הכי טובה במושבה. היער נמלא אורות כחולים, כמו נערכה בו מסיבת טרנס חרישית.
זו החקירה שלה. סימה חישבה בראשה מה הייתה עושה הבלשית בקט. לא נותר לה כאן דבר. היא הבחינה בלימור משוחחת עם שוטר צעיר.
"קדימה, זזנו." לחשה באוזנה, נכנסה והניע את הרכב.
לימור מיהרה להיפרד ורצה לכיוונה. "דווקא שוטר חמוד," התלוננה, הניחה את ראשה על משען הכיסא ונרדמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סימה 1”