"בדקות הארוכות עד שהם הגיעו אלינו הביתה, הרגשתי שרוח חזקה מפילה אותי מצמרת עץ גבוה, ובדרכי מטה אני נפצע מהענפים […]
ויהי חושך
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ."
ערב חג סוכות תשע"ה. הטלפון מצלצל בביתנו, בצד השני נשמע קול מוכר והססני, "מדברת ורד, כרגע נחתנו בארץ בחזרה מאומן. עמית במצב לא טוב."
נשימתי נעתקה לרגע. בתוכי ידעתי שדבר גדול ומשנה חיים מתרחש. "מה קרה? הוא פצוע? חולה?"
"לא יודעת, זה כמה ימים שהוא לא מתקשר איתנו, הלך להתפלל בקבר של רבי נחמן ימים ולילות, לא רוצה לאכול ובקושי שותה."
"הוא יכול לדבר? אפשר לדבר איתו?"
"לא, הוא כל הזמן ממלמל מילים לא מובנות."
מייד קראתי לשרה להצטרף לשיחה, וביקשתי מוורד לספר ולפרט מה קרה. הייתי מבולבל ובלחץ פנימי שהלך וגבר. שרה החלה לבכות תוך שהיא ממלמלת, "מה קרה לבן האהוב שלנו? מה עשו לו?"
לאחר כמה שניות שבהן ניסינו לנשום עמוקות ולהתעשת, ביקשתי שיגיעו היא ועמית לביתנו. הייתי חייב לראות את בני, להבין מה קורה לו ולהחזיר לעצמי סוג של שליטה על המצב.
בדקות הארוכות עד שהם הגיעו אלינו הביתה, הרגשתי שרוח חזקה מפילה אותי מצמרת עץ גבוה, ובדרכי מטה אני נפצע מהענפים הצדדיים, מנסה להיאחז בהם בכל כוחי, ובמאמץ עילאי אני מצליח בקושי להחזיק בענף רופף לפני התרסקותי.
ורד ועמית הגיעו. רצתי למונית לעזור להוליך אותו הביתה. בחור חיוור, רזה בצורה קיצונית, בקושי עומד על רגליו, מביט בנו במבט מנותק, מחייך באופן מוזר ואטום. אני מנסה לדבר איתו, אפילו נראה לי שהוא לא מזהה אותי. הוא ממלמל באופן בלתי מובן, יותר מדבר אל עצמו. אני יודע שתסמינים אלה מתאימים למצב פסיכוטי, אבל אני מסרב להאמין, ממאן להפנים את מה שקורה.
שרה מסתכלת על עמית, מבוהלת היא פורצת בבכי ושואלת את ורד, "מה קרה? כמה זמן הוא במצב הזה?"
ורד לא מצליחה להשיב לה באופן קוהרנטי. ניכר שהייתה בהלם.
מתוך דברים מקוטעים שהצליחה לאסוף מעמית ומהתנהגותו באותן שעות, היא הצליחה לחבר את השתלשלות האירועים: בשעות הדמדומים, ליד קברו של הרב נחמן מברסלב, בעת שהתפלל, הוא חווה מראה של הילת אור חזקה שעלתה מהקבר. ככל שעוצמת האור גברה, הוא ניסה להתקרב אליה ולחדור לתוכה דרך מבטו, אך בכל פעם נתקל במחסום בלתי נראה. לאחר זמן ממושך הוא נותר בתחושה עזה של טומאה. בניסיון להיטהר הוא מצא את דרכו לאגם בפארק שבמרכז העיר, שם פשט את בגדיו וטבל בו שוב ושוב. מדבריו המקוטעים עלה כי חש שהיה קרוב כל כך להגשמת חלומו, ובן רגע הוא נגוז ממנו.
כשחזר למגורי הקבוצה בשעות הערב המאוחרות, הבחינה ורד כי בעלה כמו מנותק מסביבתו. הוא לא הגיב לאיש, כולל אליה, ורק נשמע ממלמל, לעיתים בתפילה ולעיתים מילים שלא ניתן היה להבינן.
יומיים נוספים חלפו ומצבו של עמית לא השתנה. במבט לאחור נראה כי שמעון וורד לא תפסו את עומק המשבר שפקד אותו, שכן הם לא מיהרו לשוב ארצה או ליצור קשר עם גורם רפואי ואף לא עדכנו אותנו במתרחש.
לאחר התדהמה הראשונית ומתוך הבנה שזהו ערב חג וכל התארגנות חייבת להיעשות בתוך זמן קצר, התחלנו לבנות תוכנית פעולה. למרות הבלבול הרגשי, הבנו שעמית במצב דיסוציאטיבי, אצל עמית זה נראה כמו רגעים שבהם הוא לא היה נוכח – מבטו התרוקן, מחשבותיו התרחקו, והוא כאילו נעלם אל מקום אחר. היה ברור שזקוק לעזרה מקצועית בדחיפות.
כאחות פסיכיאטרית בעלת ניסיון, שרה החלה בחיפוש אחר מענה רפואי, ונרתמה בניסיון להתייעץ עם רופאים שעלו מזיכרונה כאחת המכירה את התחום. הרגשנו בדחיפות לברר לגבי פסיכיאטר שיכול לקבל את בננו בהתראה קצרה, בטרם כניסת החג.
אני הייתי בפניקה, נע בין הצורך לפעול ביעילות, לבין חוסר היכולת לארגן מחשבות ורגשות שהציפו אותי כמערבולת. אני, שמטבעי אדם אנליטי הרגיל לפתור בעיות, הייתי חסר אונים מול מצב דוחק בלתי צפוי שכמותו לא ידענו.
אין עדיין תגובות