החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

ואנחנו היינו עוד ילדות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"…אלונה נעלמה. אני אומרת לעצמי שוב ושוב בלב, מנסה לעכל את מה שאוסי סיפרה לי עכשיו. נעלמה באמת. כאילו בלעה אותה האדמה. לא כמו שנעלמה לי עם אוסי לפני עשרים שנה.

למה?? למה לעזאזל, למה?? אני רוצה לתפוס אותה בכתפיים ולטלטל אותה חזק. שיכאב לה. בדיוק כמו שכואב לי בכל פעם שאני נזכרת במה שהיה. אני רוצה שהיא תסביר לי למה הן הפסיקו להיות חברות שלי ביום בהיר אחד. אני רוצה שהיא תמלא לי את החור הענקי שנפער לי בבטן ואף חברה אחרת לא הצליחה לסתום. אני רוצה תשובה. אבל אוסי שותקת."

איילת, אוסי ואלונה היו החברות הכי טובות מהיום הראשון של כיתה א' ועד אחרי י״ב. אחרי עשרים שנה של נתק, כשהן כבר בנות ארבעים, איילת מצטרפת לאוסי למסע חיפוש חוצה יבשות כדי למצוא את אלונה, אבל גם תשובה לשאלה מה בעצם קרה לפני עשרים שנה ולְמָה בדיוק היא כל כך מתגעגעת.

ואנחנו היינו עוד ילדות הוא רומן סוחף וקולח, בו גליה הראל דור חוזרת לשנות נעוריה ברעננה של שנות השמונים, ומצליחה ברגישות, בכנות ובלא מעט הומור לשפוך אור על אחד מהנושאים המרתקים והמורכבים ביותר — חברות בין נשים — על עוצמתה, אכזריותה והנחמה שהיא מעניקה.

זהו סיפור על נשים ועל הגברים בחייהן. על חברות שנעלמה. על געגועים. על זיכרונות ילדות ועד כמה הם מתעתעים. על הסודות הקטנים והגדולים של החיים שאנחנו אף פעם לא בטוחים אם כדאי לנו לפתוח או להשאיר אותם סגורים.

 

 

גליה הראל דור, ילידת 1969, גדלה ברעננה, בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, היתה מנהלת השיווק התאגידי בקבוצת שטראוס עלית ובעלת חברת המיתוג Brand Vision. גליה היא בלוגרית, בעלת הבלוג

"1-life״ בנושאי תרבות ונסיעות, ומצלמת את החיים מלמעלה באמצעות רחפנים. היא נשואה ואם לשלושה.

ואנחנו היינו עוד ילדות הוא

ספרה הראשון.

מקט: 15101160
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1:
איילת

יום רביעי, 23.03.16, 08:50, רעננה

אני מוצאת חנייה לא רחוק מהכתובת שהיא מסרה לי. זה סימן טוב, אני מציינת לעצמי. הרחוב פסטורלי ושקט. רק המנוע של הגולף מרעיש. אני מכבה אותו ומציצה בשעון. 08:53. למה לעזאזל הקדמתי כל כך? למה לא יכולתי לאחר כמו תמיד? אנשים שמקדימים לפגישות הם אנשים שאין להם משהו יותר טוב לעשות. אנשים שתמיד מאחרים הם אנשים עסוקים, יש להם חיים עמוסים ומרתקים, ואין להם באמת זמן לפגישה הזאת. אבל הם בכל זאת עושים מאמץ ומגיעים אליה, קצת לא מוכנים ובאיחור, כמובן.

בדרך כלל אני דווקא בצד המאחר של הפגישה. בצד המאחר של החיים. אבל היום לא. אז אני מחליטה לשבת עוד כמה דקות באוטו ולאחר איחור אלגנטי. איחור קטן ולא מעליב מצד אחד, אבל מצד שני כזה שיבהיר באופן ודאי שאני עסוקה, שיש לי חיים מלאים ובטח שלא התכוננתי לפגישה הזאת משש בבוקר.

אני בוחנת את עצמי במראה. שיער חום עם גוונים בצבע דבש שמנסים להיראות כמו גווני שמש טבעיים כאילו לא ביליתי שעות במספרה, עיניים ירוקות מודגשות באייליינר שחור, סומק שמנסה לשוות לפנים העגלגלות שלי מראה יותר צר ולא מצליח, ג'ינס שחור קרוע במקומות הנכונים של המותג הנכון אבל כבר דהוי מרוב שימוש, במראה של ״ממש לא התאמצתי״. טי־שירט שחורה עם קטע. נראית סתם טי־שירט שחורה, אבל יש לה בצווארון כמה חורים קטנים שכבר היו שם בחנות ומיועדים למי שבאמת מבין קטעים כאלה. מעל הטי־שירט עם הקטע, זרוק ברישול סוודר עבה אפור פתוח, שיש לו חור קטן בגב, שדווקא לא היה בחנות, אבל אולי מי שמבין יחשוב שכן.

פתאום אני רואה על המדרכה דמות של אישה מכורבלת במעיל כחול יוצאת מאחד הבתים ומתחילה ללכת לכיווני. אני מורידה את הראש ועושה את עצמי עסוקה. היום זה הכי הגיוני לשבת באוטו ולענות לסמסים או למיילים דחופים.

אני פותחת את האינסטגרם בתנועה אוטומטית, כאילו לא הייתי שם שנייה לפני שיצאתי מהבית. עוד מוקדם. התנועה שם דלילה. כמו ברחוב הזה. בסך הכול עוד עשרה לייקים לתמונה שהעליתי אתמול. אני גוללת עם האצבע את הפיד בתנועה אוטומטית, אבל לא מתרכזת בתמונות שחולפות מולי.

ווטסאפ נכנס מנער אותי. זה אסף. ״מה קורה?״ הוא כותב בדרכו הקצת יותר מדי תמציתית, להראות לי שהוא אוהב אותי ותומך בי.

״עוד לא נכנסתי״, אני עונה לו ומוסיפה סמיילי חושף שיניים. זה לא הזמן לטפל בהתמכרות שלי לאימוג'ים.

״בהצלחה״, הוא כותב, ואני עונה, ״בסה״כ פגישה עם אוסי, החברה הכי טובה שלי. לשעבר. שלא ראיתי עשרים שנה״. אסף עונה לי ב״חחח״ קלישאתי, עוד לפני שאני מספיקה לכתוב אותו בעצמי. אני עדיין לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שלא נפגשנו אפילו במקרה למרות ששתינו גרות בגוש דן, מסתובבות במעגלים חברתיים משיקים, ושעד הצבא היינו בלתי נפרדות. אז נכון שקרה מה שקרה, אבל איך מסבירים את העובדה שבמשך כל כך הרבה שנים אפילו פעם אחת לא הצטלבנו? שאף פעם לא הגענו במקרה לאותו מקום באותו זמן?

אני מרימה את המבט לשעון של הנייד שתלוי במרומי הצג שלי כמו שמש. השעה 09:03. חמש דקות זה כבר נחשב איחור טוב? אולי אחכה עוד כמה דקות ואעבור בינתיים על הפיד של הפייסבוק. או על הכותרות של ynet או על גלריה של הארץ. כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים על אוטומט. שממלאים לנו את החורים בחיים שלנו, בהצצה לחיים של אחרים. את הריקנות שלנו בעוד קצת ריקנות. אנחנו דור מעודכן, אני מסלפת את אביב גפן ששר ברדיו של האוטו, ומסבירה לעצמי את מצבי הנפשי: ״עכשיו מעונן״.

ב־09:05 אני פותחת את הדלת ויוצאת. הקור מקדם את פני ואני מתעטפת היטב בסוודר, מתחרטת שלא לקחתי מעיל, אבל יודעת שממילא לא הייתי לובשת אותו. עם מעיל אני נראית ממש דובה, אז כבר שנים אני משכנעת את עצמי שלא קר לי. אני הולכת על המדרכה לאורך גדר לבנה גבוהה ומגיעה לשער ברזל עצום שחושף וילה ענקית, שקירותיה החיצוניים משלבים טיח לבן עם בטון חשוף. יפה לה, לאוסי, אני מציינת לעצמי. שמחה שקבענו אצלה ולא אצלי.

אבל אז אני מבחינה במספרי פליז עצומים שתלויים על הגדר הלבנה שליד השער. 58. אבל הכתובת שהיא נתנה לי היא ביאליק 56. אני ממשיכה בהליכה כאילו לא התכוונתי לעצור בכלל. הגדר הלבנה הגבוהה מתחלפת בגדר אבן נמוכה, שנקטעת בשביל קטן וחמוד שמוביל לבית קטן וחמוד, חד־קומתי עם גג אדום רק בלי הממתקים של עמי ותמי.

ב־09:07 אני עומדת מול דלת עץ ישנה וקצת מקולפת שתלוי עליה שלט קרמיקה צבעוני שכתוב עליו welcome בצהוב זרחני. בצד הדלת עומד עציץ עם צמח שאני לא מזהה, ומעליו תלוי פעמון רוח שלא זז כי אין רוח.

אז מה אני אגיד ומה היא תגיד. מה יש להגיד בכלל אחרי כל כך הרבה זמן. הי, מה שלומך? טוב. ואת? אני בסדר גמור. באמת. יופי. שמחה לשמוע. את נראית מצוין. גם את. בטח אף אחד לא מנחש שעברת את גיל ארבעים. האמת שלא. ואת? ממש רזית. מה פתאום? את סתם אומרת. או שאת לא זוכרת.

אולי פשוט אסתובב באלגנטיות ואחזור לגולף הדפוקה שלי, אפתח את כפתורי הג'ינס שעוד שנייה מתפוצץ עלי, אסמס הודעה מתנצלת: ״פנצ'ר. ילד חולה. ממש סליחה״. והיא תכתוב, ״לא נורא, ממילא אני ממש עסוקה״. ואני אכתוב, ״נהיה בקשר ונתאם מועד חדש. סמיילי נשיקה״. ושתינו נדע שזה לא יקרה.

תוך כדי מחשבה היד שלי תופסת עצמאות ומצלצלת בפעמון. אני לא מספיקה לעכל את הפעולה ואוסי פותחת לי את הדלת בתנופה כאילו עמדה ממש מאחוריה וחיכתה. יחפה. עם טי־שירט לבנה בלי קטע ומכנסי התעמלות קצרצרים מטריקו אפור שהיינו לובשות בגיל שתים־עשרה, צמה שחורה ארוכה ורגליים ארוכות ושזופות. זונה. היא נראית דקה וצנומה כמו פעם, רק שעכשיו זה כבר לא נראה רע.

״הנה את,״ היא אומרת לי בשקט, וכל חומות ההגנה שלי בגוף קורסות כמו מגדלי התאומים. אני מחייכת אליה חיוך עקום ומתפללת שהדמעה שלי בלתי נראית.

הנה אני, אני אומרת בלב, אבל אליה אני יורה: ״מה כל כך דחוף לך להיפגש איתי פתאום אחרי עשרים שנה?״ ככה פשוט אני מקיאה את השאלה שגילגלתי על הלשון מאות פעמים מאז ההודעה ששלחה לי מוקדם בבוקר ממספר לא מזוהה: ״הי, זאת אוסי. יכולות להיפגש?״

ההודעה שלה חיכתה לי בסבלנות עד שפתחתי את העיניים וכמובן את הטלפון, פעולות שאני מבצעת בו־זמנית, ואז התנפלה עלי בלי שום אזהרה. והנה עכשיו אני מחזירה.

״תיכנסי,״ היא אומרת בשקט ומושיטה אלי יד עדינה בצבע שוקולד. אני מושיטה לה יד חיוורת ונותנת לה לגרור אותי פנימה. ״לא קר לך?״ אני שואלת כשאנחנו עוברות דרך מסדרון צר וחשוך שנשפך לתוך סלון קטן ולא מאוד מואר. ״עשיתי יוגה,״ היא עונה ומגלגלת מזרן שפרוש כעדות על הרצפה, בעוד אני סוקרת את החדר. ספה שהיתה פעם לבנה ואני מזהה שנקנתה באיקאה. כמה כורסאות צבעוניות לא זהות משוק הפשפשים ושולחן שעשוי מתיבת אוצרות. אין שידת טלוויזיה אבל גם אין טלוויזיה אז כנראה זו הסיבה, אבל יש מין כיסא ערסל ממקרמה שתלוי מהתקרה.

״ממש פרסומת לשנות השבעים״, אני מתחילה לתכנן את ההודעה שאשלח תכף לאסף, אבל אז אוסי פותחת דלתות הזזה ישנות מעץ צבוע לבן עם תריסים בירוק־בית חולים ומאחורי הסלון מתגלה גינה ישנה, מהסוג שכבר לא רואים. עם דשא לא סינתטי ומשטחי חצץ ועצי פרי שאף אחד לא שתל בתכנון קפדני. מהעץ הגבוה במרכז הגינה תלויים שני חבלי טרזן ונדנדה קצת רקובה.

אני כנראה לא מצליחה להסתיר את הפליאה, כי אוסי אומרת, ״כן, גם אני הייתי בשוק בפעם הראשונה.״

״קפה?״ היא שואלת כשהיא פונה למטבח, ואני עונה בלי לחשוב: ״הפוך, חזק, עם חלב דל, תודה.״

״אין הפוך,״ היא מסבירה לי בחיוך כשהיא מתקרבת לעברי עם שני מאגים לא זהים שעל אחד מהם כתוב ״האמא הכי טובה״. היא מגישה לי את המאג השני עם הפסים האדומים.

״תודה,״ אני מחייכת אליה ותוהה למה אני לא קיבלתי את הכוס של האמא הכי טובה.

״מקווה שלפחות השתדרגת מהנס חול של עלית,״ אני אומרת לה ולוקחת לגימה.

״אני לא שותה קפה,״ היא מסבירה לי. ״זה טייסטרז צ'ויס שאני מחזיקה בשביל האורחים.״

אני מהנהנת אבל לא בטוחה שהייתי יכולה להבחין ביניהם בכלל כי שניהם מגעילים אותי באותה מידה.

אני מנסה להכיל את הבית של אוסי, לחבר בין מה שאני רואה למי שהיא היתה. אוסי מתיישבת ליד שולחן אוכל עגול מעץ מייפל שחוצץ בין המטבח לסלון ופונה לכיוון הגינה. היא מפנה את הכיסא שלידה מהחתול הלבן והשמן שמתנמנם לו שם ואני מבינה שבדיוק כמו פעם, אוסי לא מדברת הרבה, אבל היא מאוד ברורה. אני מתיישבת בכיסא לצדה ומניחה את כוס הקפה שלי על השולחן שמכוסה במפה לבנה רקומה. אני תוהה אם המפה שייכת לאיזו אופנת רטרו שפיספסתי או שזו אותה מפה שהיתה פרושה על שולחן האוכל בבית ילדותה של אוסי. שם, בקומה השנייה, במרפסת הסגורה שהפכה לפינת אוכל, היינו יושבות שעות. מכינות שיעורים. מרכלות. אוכלות. רק קפה לא היינו שותות.

אני ממשיכה לסקור את הגינה ובוחנת שני זוגות אופניים — גדולים וקטנים, זרוקים אחד על השני על הדשא, ומנסה לדלות מידע מתוך מה שאני רואה. כמה ילדים יש לאוסי? האם היא נשואה?

צלצול של ווטסאפ נכנס מציל אותי מהמבוכה. זה אסף. הוא בטח סקרן לדעת מה קורה. הבוקר הערתי אותו אחוזת חרדה כדי לשאול אותו מה לעשות, ושטחתי בפניו את כל האופציות העומדות בפני לתגובה, וביניהן:

להתעלם.

לענות: ״נראה לי שכבר אין טעם״ או ״מצטערת, אני עסוקה״.

לתת לה להתייבש כמה שעות ואז לענות, ״מצטערת, אני עסוקה״.

אסף ענה לי פרקטי כהרגלו. תכתבי לה: ״מה קרה?״

ועכשיו הוא פשוט חוזר על עצמו בענייניות מהולה ברגישות וכותב לי: ״אז מה קרה?״

״אני עוד לא יודעת״, אני מתקתקת במהירות, מרימה את המבט מהנייד ופוגשת את העיניים החומות של אוסי שמסתכלות עלי בשקט, במבט שאני פתאום ממש זוכרת, ואז היא אומרת, ״שמתי לב שאת כבר לא מדברת הרבה כמו פעם, או שאת עוד כועסת?״

אני רוצה להגיד לה ״מי שלא מדברת״, רק שאצלה זה לא חדש. תמיד היתה שותקת, ואז שולפת איזה משפט שהיה מוציא לך את כל האוויר בבת אחת.

״אני כבר לא יודעת מה אני,״ אני עונה לה הכי בכנות שאני יכולה. ״בעיקר לחוצה.״

״את נראית לחוצה,״ היא אומרת. ״וגם נורא השתנית. נהיית גברת.״

״את לא השתנית בכלל,״ אני אומרת. ״נשארת אותה ילדה צנומה שזופה ויחפה.״

אוסי לא עונה. ״בעצם כן השתנית,״ אני מוסיפה. ״עכשיו את נורא יפה.״

עכשיו אוסי צוחקת ומזכירה לי שיש לה צחוק מצחיק כזה. מתגלגל.

אז גם אני צוחקת.

״אז מה בכל זאת?״ אני שואלת.

״אל תשאלי,״ היא עונה. ״אלונה נעלמה.״

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.