גילוי איסלנד על ידי יורדי ים ויקינגים בשנת 825 לספירה היה אירוע מכונן במרחב הנורדי. בשנים 930-870 הפכה איסלנד למקום […]
מבוא
ספר זה הוא הזמנה ליציאה למסע ארוך ומרתק אל עולם שמתחוללות בו סערות, הן במרחב הגיאוגרפי והן במישור האנושי. סופות אימתניות במרחביה השוממים של איסלנד, גלישת קרחונים והתפרצויות געשיות, נהמות ורטִינוֹת של ישויות על־טבעיות מתוך ההרים, הסלעים ומעבה האדמה, הנקיקים, המערות ומקווי המים, לילות אפילה מוחלטת, נהרות שוצפים, בוץ מבעבע וגייזרים רותחים, כל אלה הם התפאורה הטבעית לסערות האנושיות שמבעבעות ופורצות ביחסי הדמויות הפועלות בסאגות ובאגדות הקשורות בסביבה הגיאוגרפית.[1]
בשנת 1864, ראה אור ספר המסעות של הסופר הצרפתי ז’ול וורן מסע אל בטן האדמה.[2] גיבורי היצירה יוצאים למסע ארוך ומאתגר אל עבר ההר סְנֶפֶלְסִיֶקוּטְל[3] כדי לחדור במחילה לעומק של 150 ק”מ בבטן האדמה. כוונתם הייתה להגיע לשער הגהינום, אשר לפי אגדות מקום מימי הביניים נמצא באיסלנד. לפי הדעה הרווחת נמצא “שער הגהינום” בלוע פסגת הר הגעש הֶקְלָה,[4] כינוי שהוענק לו בעקבות ההתפרצות הגעשית הגדולה בשנת 1104.[5]
נראה שהסיפורים האטיולוגיים על מיקומם של שערי הגהינום באיסלנד התפתחו במאה ה־12, זמן רב אחרי החלטת המהגרים הרבים להתיישב בארץ זו. עם זאת, ההתפרצויות הוולקניות החלו בשנת 874. ההתרגשות העצומה בעקבות גילוי איסלנד בשנת 825 על ידי יורדי ים ויקינגים הביאה בשנים 870-930 לגלי הגירה גדולים, בעיקר מנורבגיה והאיים שבשליטתה, וכן מאירלנד ומסקוטלנד. מרבית המהגרים מנורבגיה, שהיו פגאניים באמונתם, נמלטו משרירות ליבם של השליטים, שניסו לאכוף עליהם את האמונה הנוצרית. זאת, בנוסף לרצון למצוא מרחבים גיאוגרפיים חדשים למגורים וסירובם של נסיכים אזוריים להעביר את סמכויותיהם להָרָלְד בהיר השיער, מלך נורבגיה, שמלך בשנים 880-930 ופעל ביד חזקה להשלטת סמכותו הבלעדית בממלכתו.
השקט והשלווה לא היו מנת חלקם של המהגרים שהגיעו לאיסלנד, וכוחות שונים התעמתו על השליטה בקרקעות ובאנשים. הסאגות שנבחרו להיכלל בספר זה ניזונו מעוצמות רגשיות שהפעילו את גיבוריהן וחשפו עוינות, שנאה, נקמה ושפיכות דמים, לצד קשרי נאמנות, אהבה, עזרה, אחווה, בריתות, הסכמים ותמיכה הדדית. איסלנד הפכה עד מהרה לזירת יצרים ולבמת התרחשויות דרמטיות, שהועלו על הכתב בסאגות רק כעבור שנים רבות.
בעולם יצרי זה התנהל גם מאבק עז בין שתי אמונות דתיות רבות עוצמה. מחד גיסא, האמונה הפגאנית רבת השנים, הסגידה והפולחן לאלים אדירים כאוֹדִין, ת’וֹר, פְרֶיְי ואחרים, החשש התמידי מפגיעתן של רוחות היבשה, הישויות המגינות על אדמת איסלנד, וההכרה בקיומן של ישויות על־טבעיות. יצורים על־טבעיים חדרו לחוות, פגעו בצאן ושיבשו את אורחות החיים. דמויות מתים חסרות מנוח פקדו את הבתים. מכשפות, קוסמים ומגידי עתידות שוטטו בין חוות המתיישבים. מאידך גיסא, האמונה הנוצרית דחקה בכוח את האמונה הפגאנית וכפתה את עיקריה על המאמינים הפגאניים באיסלנד. ההזדקקות לכוח על־טבעי בהתמודדות עם מצוקות לא פסקה להזין את האמונה הפגאנית, וזאת למרות הכרזת הכנסייה באיסלנד על הישויות הפגאניות כעל “רוחות בלתי־טהורות”.[6]
ארבע סאגות מובאות בספר זה בתרגום מאיסלנדית לעברית: “סאגת גּוּנְלוֹגוּר לשון נחש”, “סאגת הרָפְנְקֶל פְרֵיְגוֹדָ’ה”, ושתי הסאגות המוכרות בשמן “סאגות וִינְלָנְד”: “גְּרֶנְלֶנְדִינְגָה סאגה” ו”סאגת אֶרִיק האדום”. כמו כן, נכללים בספר שני סיפורים קצרים, תָ’טְר: “נוֹרְנָה גֶּסְטְר” ו”סיפורם של תִ’ידְ’רָנְדִי ות’וֹרְהָל”, המהווים חלק מהספר “פְלָטֶיַָרְבּוֹק”, שכתיבתו החלה בשנת 1387 והסתיימה ב־1394. כל אחת משש היצירות הללו היא עדות להיבטים השונים והמרתקים בהווי החיים היומיומי באיסלנד בתקופה הקדם־נוצרית ובמהלך ארגון החיים על פי האמונה החדשה, הנצרות.
הקו העובר כחוט השני בין הסאגות והסיפורים הקצרים הללו הוא התמודדות הנפשות הפועלות עם הגורל שנצפה להן. חלומות ופענוחם ממלאים תפקיד חשוב בהתרעה על העומד להתרחש בחיי הגיבור, בעוד שהוא עצמו מנוע מכל אפשרות לשנות את האירועים או למנוע אותם. החלומות המתוארים בסאגות עולים בקנה אחד עם דברי הנביאות והיגוד העתידות. הימצאותם של מפענחי חלומות וההסתייעות בהם מעידה על החשיבות הרבה שיוחסה להם בחשיבה העממית בחברה האיסלנדית.
ב”סאגת גּוּנְלוֹגוּר לשון נחש” אנו מתוודעים לאנשים מיומנים המפענחים חלומות ומבארים את השלכותיהם על דמויות ומראות שנראו בחלום בחיי בני אדם. “סאגת הרָפְנְקֶל פְרֶיְגוֹדָ’ה” חושפת ביטויים להתנהגות אנושית המונעת מאמונות דתיות פגאניות ומפענוח אירועים הנגלים לאדם בחלום. כך גם ביצירות “גוּנְלוֹגוּר לשון נחש”, “סיפורם של תִ’ידְ’רָנְדִי ות’וֹרְהָל” ו”נוֹרְנָה גֶּסְטְר” – בכל אחת מהן עומדים חיי הגיבורים בצל נבואה או חלום המתממשים במציאות.
“סאגת גֹּונְלוֹגוּר לשון נחש” עוסקת בחלומו של ת’וֹרְסְטֶיְן: שני נשרים הנאבקים על תשומת ליבה של ברבורה. את החלום מפענח בֶּרְגְפִינוּר, ידידו של ת’וֹרְסְטֶיְן, החוזה את מותם של שני המחזרים גּוּנְלוֹגוּר והרָפְן, המבקשים את ידה של הלגה, בתו של ת’וֹרְסְטֶיְן. סאגה זו מציירת גם את האמונה ברוחות אנשים שהלכו לעולמם השבות בדמות ציפורים. ב”סאגת הרָפְנְקֶל פְרֶיְגוֹדָ’ה” מעתיק הַלְפְרֶדְ’ר את חוותו מערבה אל מעבר לנהר לָגָרְפְלְיוֹט בעקבות חלום. כעבור פרק זמן קצר נקברת חוותו הישנה תחת מפולת אדמה. אירועים אלה והממד הרגשי הנלווה אליהם עולים בקנה אחד עם תופעת היגוד העתידות על ידי נביאות המשוטטות ברחבי איסלנד או ההכרה בכוחן של שלוש אלות הגורל המיתולוגיות, הנוֹרְן, לחרוץ את גורלו של האדם. גורלו של נוֹרְנָה גֶּסְטְר נחרץ על ידי אחת מאלות הנוֹרְן, המקללת אותו במסיבה שנערכה לרגל הולדתו.
היבט נוסף שחוזר בסאגות שלפנינו הוא התמודדות הגיבורים עם שתי מערכות אמונה, האחת פגאנית והאחרת נוצרית. החלטת הפרלמנט האיסלנדי בשנת 1000 על התנצרותה של איסלנד כולה לא דחקה מיד את האמונה הפגאנית מארץ זו. עלילת “סאגת גוּנְלוֹֹגוּר לשון נחש”, שזמן כתיבתה הוא בשלהי המאה ה־13, מתייחסת לאירועים שהתרחשו סמוך להגעת הנצרות לאיסלנד.
הסיפור “נוֹרְנָה גֶּסְטְר” חובר בשנת 1300 לספירה לערך, אך התנצרותו של נוֹרְנָה גֶּסְטְר הפגאני התרחשה בשנת 997 בטְרוֹנְדְהֶיְם, שנוסדה על ידי המלך הנורבגי אוּלָף טְרוּגְוָסוֹן. מלך זה שלט בנורבגיה ובאיסלנד בשנים 995-1000, ופעל נמרצות לניצור נתיניו. מותו של נוֹרְנָה גֶּסְטְר מתרחש לאחר המרת אמונתו הפגאנית באמונה החדשה, הנוצרית. ההתקדמות העלילתית לקראת מותו מתרחשת מיד עם הדלקת נר חייו במעמד הטבלתו לנצרות.
גם “סיפורם של תִ’ידְ’רָנְדִי ות’וֹרְהָל”, שהוא סיפור קצר שנשתמר ב”סאגת אוּלָף טְרוּגְוָסוֹן”,[7] עומד בצל המאבק שניטש בין שתי האמונות. הסיפור חובר לאחר הגעת הנצרות לאיסלנד, אך טרם התבססותה בה. ת’וֹרְהָל, הידוע בכינויו “הנביא”, היה מיומן בקריאת העתיד ובפענוחו. הוא ניבא להָל חברו כי בנו תִ’ידְ’רָנְדִי האהוב ויפה התואר לא יאריך ימים, וכי היגון על מותו יהיה מר וכואב. במהלך ביקורו של ת’וֹרְהָל בבית חברו לקראת החג יוּל מתריע ת’וֹרְהָל על סכנה ממשית האורבת למי מהאורחים הנוספים שבאו לרגל החג שיעז לצאת מהבית בשעות הלילה. הוא אף מתרה בהם להתעלם מהקולות שיגיעו לאוזניהם מחוץ לבית. תִ’ידְ’רָנְדִי מפר את האיסור ויוצא מביתו בשמעו נקישה בדלת בשעת לילה מאוחרת. הסיפור מגיע לשיאו הדרמטי במותו של תִ’ידְ’רָנְדִי, עת שהוא מותקף על ידי תשע נשים לבושות שחורים רכובות על סוסים ואוחזות בחרבות שלופות.
בפענוח אירוע הדמים מסביר ת’וֹרְהָל כי הנשים בשחור מייצגות את האמונה הפגאנית, ותקיפתן את תִ’ידְ’רָנְדִי נועדה להביע את מחאתן על התנצרות איסלנד. זאת ועוד. נשים אלה, הידועות בכינוין “פִילְגְיוּר”, שמובנו “המלוות”, הן הרוחות שפרשו את הגנתן על בני משפחתו של הָל מאז הולדתם ועד יומם האחרון. זעמן על המרת האמונה הפגאנית על ידי המשפחה באמונה הנוצרית הביא להשתלחותן הקטלנית בבן המשפחה. הנשים בלבן ייצגו, לדברי ת’וֹרְהָל, את האמונה הנוצרית.
היבט פגאני נוסף בסיפור זה היא ראייתו העל־חושית[8] של ת’וֹרְהָל ויכולתו לצפות ברוחות טבע ובישויות על־טבעיות הנמלטות ממקום מגוריהן בנקיקי הסלעים ובגבעות[9] עקב חדירת האמונה הנוצרית לסביבתן.
הסיפור עוסק בהשלכות של הפרת האיסור על יציאה מהבית בשעות הלילה על ידי תִ’ידְ’רָנְדִי, בנו של הָל. עימות לילי עם רוחות על־טבעיות מביא למותו של תִ’ידְ’רָנְדִי. הסיפור מסתיים בהימלטות הישויות העל־טבעיות שהתגוררו בסלעים מאימת הנצרות שהגיעה לאיסלנד. שתי הדמויות בסיפורים קצרים אלה כבולות בצו הגורל שנקבע להן, והן אינן יכולות להינתק ממנו.
נוֹרְנָה גֶּסְטְר מתקדם אל מותו מרגע הדלקת הנר, שבעירתו האיטית קוצבת את משך חייו, ותִ’ידְ’רָנְדִי יוצא מהבית בלילה על אף שנאסר עליו לעשות כן, ומוצא את מותו. בשני האירועים מעורבות ישויות על־טבעיות בהתווית גורל הדמויות האנושיות ובגרימת מותן. סיפור זה על נוֹרְנָה גֶּסְטְר מערב דמויות מתקופות שונות, תוך שזירת דמותן באגדות ובשירים אדיים. כך מופיעים בפנינו סִיגוּרְד, הגיבור האגדי שחי במאה ה־5; הָרָלְד בהיר השיער ובניו של לוֹדְ’בְּרוֹק,[10] הגיבור הוויקינגי האגדי, שחיו בסוף המאה ה־9. בחברה שבה חלק גדול מהתושבים מאמין בכוחו של האל ת’וֹר, עדים אנו לנשיאת תפילה ובקשת עזרה מאל זה לפני קיומו של דו־קרב בין שני יריבים מרי נפש, המשוררים גּוּנְלוֹגוּר לשון נחש והרָפְן אֶנוּנְדָרְסוֹן, שנאבקו בחירוף נפש על מימוש אהבתם להלגה, נכדתו של אֶגִיל סְקָלָגְרִימְסוֹן, המנהיג והמשורר הוויקינגי שחי בשלהי המאה ה־9 ותחילת המאה ה־10.
סאגת “גּוּנְלוֹגור לשון נחש” מציגה בפנינו את מפגשי הפרלמנט האיסלנדי, ה”אַָלְתִ’ינְג”, “סלע החוק”, “לֶגְבֶּרְג”, ואת מקום מושבו של דובר החוק במהלך כינוס האַָלְתִ’ינְג. נוהג יישוב סכסוכים באמצעות דו־קרב הוכרז כבלתי־חוקי באיסלנד, והקרב האחרון על אדמת האי, המיועד להתרחש בין הרָפְן לגּוּנְלוֹגוּר, גיבורי הסאגה, מועבר לאחד האיים בנורבגיה.
אדיקותו של הרָאפְנְקֶל, גיבור “סאגת הרָפְנְקֶל פְרֶיְגוֹדָ’ה” מביאה אותו להכריז על עצמו ככהן האל פְרֶיְי, להקים מקדש לאל ת’וֹר ולהקדיש את בעלי החיים שבחוותו, ובמיוחד את סוסו פְרֶיְפָקְסִי, לאל זה. התנצרות איסלנד מביאה את אמונתו לסיום דרמטי המתבטא בשריפת מקדשיו ובהריגת סוסו.
היצירות “סאגת אֶיְרִיק האדום” ו”סאגת גְּרֶנְלֶנְדִינְגָה”, הידועות בשמן “סאגות וִינְלָנְד”, חוברו, ככל הנראה, בין השנים 1220-1280, כמאתיים שנה לאחר התרחשות האירועים המסופרים בהן. שתיהן עוסקות במסעות מאיסלנד ומגרינלנד לצפון אמריקה בשנת 1000 לערך. גם בהן שורר מתח בין שתי האמונות. ייחודן של שתי הסאגות האלה הוא בהיותן היצירות הספרותיות התיעודיות הראשונות על מסעותיהם של יורדי ים מאיסלנד ומגרינלנד אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. הן חושפות את יצר ההרפתקנות של גיבוריהן, שמושך אותם לצאת מתחומי איסלנד ולהפליג אל מרחבים גיאוגרפיים חדשים ובלתי־מוכרים.
“סאגת אֶיְרִיק האדום” נשתמרה בשני כתבי יד איסלנדיים: “הוֹקְסְבּוֹק”, מתחילת המאה ה־14, ו”סְקוֹלְהוֹלְטְסְבּוֹק”, מתחילת המאה ה־15. בסאגה זו יוצא לֶיְפוּר אֶיְרִיקְסוֹן, בנו של אֶיְרִיק האדום, לביקור שורשים בנורבגיה, מולדת סבו, וזאת בהתאם למנהג בקרב המשפחות המיוחסות באיסלנד. בהגיעו לנורבגיה הוא נפגש עם המלך אוּלָף טְרוּגְוָסוֹן ומחליט להתנצר. מאוחר יותר הוא נשלח מטעם המלך לגרינלנד כדי לנצר את תושביה הפגאניים. שליחות נוספת נעשית על ידי ת’וֹרְפִינוֹר קַָרְלְסֶפְנִי ואשתו גוּדְרִיד’וּר ת’וֹרְבִּיָרְנַָרְדוֹטִיר, היוצאים מנורבגיה לגרינלנד כדי לנצר את תושביה.
“סאגת אֶיְרִיק האדום” עוסקת בגילוי גרינלנד על ידי אֶיְרִיק ת’וֹרְוָלְדְסוֹן, הידוע בכינויו “אֶיְרִיק האדום”. גם בגרינלנד, כבשאר הארצות הנורדיות באותה העת, הפגאניות הייתה האמונה השלטת, ורק בשנת 1100 הגיעה הנצרות למרחב גיאוגרפי תרבותי זה, הודות למלך הנורבגי אוּלָף טְרוּגְוָסוֹן. בדומה למצב באיסלנד, גם בגרינלנד התקיימו שתי האמונות הנוצרית והפגאנית בכפיפה אחת עד להתנצרות מוחלטת. סאגה זו מביאה בפנינו את עידן ההתיישבות הנורדית בגרינלנד, שהחלה בבְּרָטָלִיד’, המושבה הראשונה שהוקמה בגרינלנד על ידי אֶיְרִיק האדום בשנת 985 לספירה.
“סאגת גְּרֶנְלֶנְדִינְגָה” השתמרה כחלק מחיבור גדול על המלך אוּלָף טְרוּגְוָסוֹן משנת 1387 לערך. אֶיְרִיק האדום הלך לעולמו בשנת 1003. בסאגה זו מתוודעים אנו גם לת’וֹרְסְטֶיְן אֶיְרִיקְסוֹן, המוזמן על ידי ת’וֹרְסְטֶיְן השחור לשהות עימו במהלך כל עונת החורף. בשיחה ביניהם מגלה אֶיְרִיקְסוֹן כי אמונתו שונה מזו של בן שיחו, שכבר התנצר.
פרקי הספר השונים הנלווים לסאגות נועדו להבטיח הבנה מלאה ומשמעותית של אירועי הסאגות והתנהלות החיים באיסלנד בימי הביניים. כל אחד מהפרקים פורש בפני הקורא מצע רחב ומפורט של נושאי משנה המוזכרים בהקשרים שונים בסאגות.
הפרק הראשון מציג את תחילת ההתיישבות באיסלנד ואת מפעל כיבוש הקרקעות על ידי המתיישבים הראשונים. תנאי האקלים הקשים, ההתפרצויות הגעשיות ותנאי הארץ הקשים לא מנעו את ההיאחזות בקרקע. המתיישבים הראשונים כבשו את הקרקעות (“לָנְדְנוֹם”), הקימו את מוסדות המדינה, האָלְתִ’ינְג והמועצה החוקתית “לֶגְרֶטָה”, ובחרו מנהיגים אזוריים. הכרת יחסי התלות בין המנהיגים רבי הכוח והשליטה לבין המשפחות שהיו כפופות להם בחלקות האדמה מאפשרת את ההבנה של הסכסוכים העקובים מדם באיסלנד, על רקע רגשי כבוד וסמכות שנפגעו, תאוות כוח ושלטון ורצון להבטיח עוצמה פוליטית. פרק זה מאיר גם את דמותו של לֶיְף אֶיְרִיקְסוֹן, חלוץ המסעות לוִינְלָנְד, ואת מסעו של ת’וֹרְפִינוּר קָרְלְסֶפְנִי ת’וֹרְדָ’רְסוֹן ליעד זה.
הפרק השני עוסק בהיבטים שונים וחשובים של התקופה הפגאנית באיסלנד, בפולחן האלים ובמקדשים שהוקמו לכבודם על ידי מאמיניהם. זהו עולם המופעל על ידי כוחות על־טבעיים ומקסמים שונים, כגון קביעת מקום ההתיישבות העתידית על ידי השלכת בולי עץ, “אֶנְדְוֶגִיסוּלוּר” או “סְטֶטְסְטוֹקְר”, אל מי האוקיינוס ומעקב אחר נתיב היסחפותם בגלים אל החוף; רוחות יבשה, “לָנְדְוֶטִיר”, חוסמות כל אפשרות של פלישת זרים אל אדמת איסלנד; גורלו של האדם מוטל בידי הנוֹרְן, אלות הגורל; מכשפים סָמִיִים מיומנים בטכניקות מאגיות לשליטה ברוחות ופגיעה באויבים; מפגשים עם מתים חיים והיפוכי צורה של בני אדם לחיות.
דמות חשובה ורבת משמעות בהווי החיים הן באיסלנד והן בגרינלנד היא הנביאה, ה”וֶלְוָה”, המשוטטת בין החוות המבודדות ומנבאת עתידות. הנביאה ת’וֹרְבְּיֶירְג פוקדת את החוות בגרינלנד כשהיא מצוידת במטה קסמים ובחגורה, שאליה מוצמד נרתיק מקסמים המשמשים אותה בניבוי העתידות ובמשיכת רוחות במהלך הטקס הפגאני. טקס זה מתנהל אף על פי שחלק מקהל הנאספים סביב הנביאה כבר נוצרי באמונתו.
ב”גְּרֶנְלֶנְדִינְגָה סאגה” מתוודעים אנו להיבט מיוחד בגילוי העתידות של אדם, אלא שהפעם הדבר נשמע מפיו של ת’וֹרְסְטֶיְין המת, אשר קם ומזדקף מערש הדווי ומנבא לאשתו גוּדְ’רִיד’ את עתידה. בסיום דבריו הוא מתמוטט ושב למצבו הקודם כגווייה.
תקופה סוערת ורוויית מתח פוקדת את איסלנד עם המעבר מהאמונה באלילים לאמונה הנוצרית. מתח ועוינות שררו בין המאמינים הפגאניים לבין המצדדים במעבר לנצרות ויש שחששו מפני זעם האלים ושאר הישויות העל־טבעיות. תפיסות עולם שונות ומנוגדות זו לזו מצאו את עצמן מתקיימות בעת ובעונה אחת במשך פרק זמן מסוים עקב סירובם של התושבים להמיר את דתם האלילית במערכת אמונה חדשה וזרה.
הפרק השלישי מאיר את ביטויי החוק והמשפט בסאגות, תוך כדי התעכבות על מוסדות חשובים כגון ה”גוֹדִ’י”, “המנהיג האזורי”, הפרלמנט, “אַָלְתִ’ינְג”, המועצה החוקתית, “לֶגְרֶטָה”, ומונחים משפטיים הקשורים בסכסוכים וביישובם. איסלנד השכילה כבר בראשית ארגון מוסדותיה לנסח את התפקידים והאמצעים המשפטיים שבעזרתם ניתן יהיה לווסת במידה רבה את המתחים והעוינות ששררו בין המנהיגים האזוריים, נאמניהם ובכלל זה גם המשפחות המיוחסות ועתירות האמצעים והקשרים.
בסאגת “גּוּנְלוֹגוּר לשון נחש” אנו מתוודעים למוסד הפרלמנטרי החשוב ה”אַָלְתִ’ינְג”, בית המחוקקים שנוסד בשנת 930 ושמקום מושבו היה בתִ’ינְגְוֶטְלִיר, שם הוחלט על כך שאיסלנד תעבור מאמונה פגאנית לאמונה נוצרית.
הפרק הרביעי מתמקד בעידן הכתיבה של הסאגות ובכתבי היד האיסלנדיים החשובים, המאירים את התוודעותם של המהגרים לאיסלנד למרחב בלתי־מוכר. פרק זה עוסק בתחילת הכתיבה ההיסטוריוגרפית, מסורות היגוד בעל־פה בסקנדינביה ובאיסלנד, מפעל הכתיבה של סְנוֹרִי סְטוּרְלוּסוֹן, “ספר האיסלנדים”, שחובר על ידי אָרִי פְרוֹדִ’י ת’וֹרְגִילְסוֹן וההיבט הפוליטי־חברתי בסאגות.
הפרק החמישי מציג את ספרי המסד ששימשו לכתיבתן של הסאגות האיסלנדיות, כגון “ספר האיסלנדים”, שחובר על ידי אָרִי פְרוֹדִ’י ת’וֹרְגִילְסוֹן, “ספר היישובים”, “הוֹקְסְבּוֹק” יצירתו של הוֹקְר אֶרְלָנְדְסוֹן, ו”פְלָטֶיָרְבּוֹק”, שנכתב על ידי יוֹן ת’וֹרְדָ’רְסוֹן ומָגְנוּס ת’וֹרְהָלְסוֹן.
הפרק השישי מוקדש להארת דמותו של הסופר והמנהיג האיסלנדי רב ההשפעה סְנוֹרִי סְטוּרְלוּסוֹן, שנבחר פעמיים למשרת דובר החוק: בשנת 1215 וב־1222-1232. יצירתו ההיסטורית החשובה ביותר הייתה “הֶיְמְסְקְרִינְגְלָה”, “מחזור העולם”, הכוללת מידע עשיר על מיתוסים, אמונה ומנהג, אולימפוס האלים הנורדיים וסאגות מלכי נורבגיה.
הפרק השביעי מוקדש לסאגות ולסיפורים הקצרים שתורגמו מאיסלנדית ועובדו בידי המחבר, ובהם שזורים פרטי מידע רבים המתוארים בהרחבה בפרקי הספר.
מחברי הסאגות רקחו ומזגו אל הסיפורים ביטויים טקסיים, אמונות עממיות ופעילויות מאגיות יחד עם אירועים מלאי מתח שהתרחשו במרחב הנורדי. אף על פי שאין לראות בסאגות כמסמכים שמהימנותם ההיסטורית עומדת מעל לכל ספק, נפרשת בפנינו יריעה עלילתית מרתקת וקסומה שעיצבה את המרחב התרבותי והחברתי הנורדי.
[1] על הקשר בין אגדות מקום לנוף במרחב האיסלנדי, ראו Terry Gunnell, “Legends and Landscape in the Nordic Countries”, Cultural and Social History 6: 3 (2009): 305-322 [חזרה]
[2] Jules Verne, Voyage au centre de la terre, Paris: Pierre-Jules Hetzel, 1864 [חזרה]
[3] Snæfellsjökull [חזרה]
[4] Hekla. גובה ההר הוא 1491 מ’. [חזרה]
[5] לעניין הכינוי, ראו Sigurdur Þorarinsson, Hekla, A Notorious Volcano. trans. by Jóhann Hannesson, Pétur Karlsson, Reykjavík: Almenn bókafélagið, 1970, 7 [חזרה]
[6] באיסלנדית: óhreina anda [חזרה]
[7] Guðbrandur Vigfússon and Carl Rikard Unger (eds.), Flateyjarbók, 3 vols., Christiania: Mailings, 1860, Ólafs Saga Tryggvasonar, vol. 1, ch. 335. Fra Þiðranda, 419-421 [חזרה]
[8] מובן המונח האיסלנדי ófreskigáfa הוא ראייה על־חושית, המאפשרת לאדם שניחן בה להבחין בישויות על־טבעיות השוכנות בסלעים ובגבעות. [חזרה]
[9] המונח bergbúi בשפה האיסלנדית מציין ישויות על־טבעיות השוכנות בסלעים ובגבעות. [חזרה]
[10] ראו Allen Mawer, “Ragnar LoÞbrók and His Sons”, Saga-Book, 6 (1908-1909): 68-89 [חזרה]
אין עדיין תגובות