החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבת הסירנות

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 281 עמ'
קטגוריות: עיון

"טורגנייב התאהב בפאולין [ויארדו] ונשאר נאמן לאהבתו עד יום מותו. 'אני שוכב לרגלייך, ולרגלייך האהובות אחיה ואמות. אני מנשק אותן במשך שעות ונשאר חברך לעד‘. הוא נסע בעקבותיה לפריז ולכל מקום שהופיעה בו ולא הסתיר את אהבתו אליה. אדרבה, הוא נהנה להכריז עליה מעל גגות העיר".

במשך מאות בשנים לא שמענו על נשים יוצרות. ההיסטוריה הנציחה משוררים, סופרים, מלחינים וציירים, כמו גם מנצחים, פילוסופים, מבקרים והיסטוריונים שתיעדו את קורות העולם.

נשים, לעומת זאת, היו בבחינת עיטור. הן נחשבו למין היפה, החלש והנחות, אובייקט שכתבו עליו, ציירו אותו ודיברו בשמו. בתודעה הקולקטיבית הן השתייכו לסלונים ולנגינה בפסנתר, לתפירה ולסידור פרחים. אך האם נשים לא היו אינטלקטואליות? האם לא היו בהן ניצוץ וכישרון? האם לא ראו באמנותן את עבודתן? ואם כן, כיצד התמודדו עם החברה הפטריארכלית שקידשה את יצירותיהם של גברים בלבד?

הספר אהבת הסירנות מנסה להציע תשובות לשאלות אלה באמצעות סיפוריהן של הילדגארד מבינגן, פאני מנדלסון, קלרה שומן, פאולין ויארדו, פלורנס פרייס ו-15 נשים נוספות. כולן יצרו לאורך 800 שנים, מהמאה ה-12 ועד ימינו, אך נעלמו מדפי ההיסטוריה וקולן נאלם. כל אחד מן הפרקים מגולל את סיפור חייה של היוצרת על רקע התקופה שבה חיה, הבית שבו גדלה, קשריה האישיים, אהבותיה ואכזבותיה, וההתמודדות היומיומית שלה בדרך להכרה בה כישות מקצועית עצמאית.

אדית זק'

אהבת הסירנות הוא הספר הראשון שרואה אור בסדרה "נשים יוצרות תרבות".

קטעים נבחרים מיצירותיהן של המלחינות ברשימת האזנה באתר www.edithzack.com

אדית זק, מוזיקולוגית בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה, מרצה, חוקרת וסופרת, מתמחה בנשים יוצרות, מקומן בחברה, כוחן, וייצוגן בתרבות. הרומן האוטוביוגרפי שלה "מסעותי עם ורה" ראה אור ב-2011. בימים אלה היא עובדת על רומן שני.

מקט: 001-2280-001
מסת"ב: 978-965-565-126-3

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: הכוהנת מעמק הריין

הילדגארד מבינגן (1098-1179)

ביום הולדתה ה-42 תקפו את הילדגארד כאבי ראש עזים שהלכו וגברו במשך היום. בשעות הערב פילחה אלומת אור את ראייתה, ומטאורים זוהרים שמילאו את החלל השחירו בבואם במגע עם מימי האוקיינוס. עיניה היו עצומות ורק שפתיה מלמלו מילים שאיש לא הבין. חניכותיה התרוצצו סביבה, יועצי רפואה הוזעקו למיטתה, צמחי מרפא נרקחו בתרכובות מתרכובות שונות אך דבר לא עזר. לפתע נפלטה זעקה חייתית מפיה והילדגארד איבדה את הכרתה.

מעשֵׂר

קדמו לכך שבועות של נדודי שינה. כשהייתה במצב של ערות מוחלטת פקדו אותה חזיונות כגון אלה שחוותה בבית הוריה בכפר ברמרסהיים שבגרמניה. היא הייתה הילדה העשירית במשפחת בורגראף שהשתייכה למועדון המשפחות המבוססות של עמק הריין. הוריה, הילדברט ומכתילד, העניקו לה את השם "הילדגארד" שפירושו בגרמנית עתיקה "מגינה מפני מלחמות."

הילדברט ומכתילד חיו על פי הקודים שהכתיבה הכנסייה בתוקף תפקידה כמנחמת, מגנה ומרפאה. פטרוניה תמכו בעדת המאמינים בעת צרה, והבתולה והקדושים הגנו עליהם מפני פגעים ואויבים שונים. הכנסייה שלטה בלידה, בנישואים, במין, בנוהגי האכילה ובמוות. היא קבעה הלכות בנושאי משפט ורפואה ואף הגדירה באלו נושאים יעסקו הפילוסופיה והחוכמה. החוטאים שלא צעדו בשביל שהתוותה היו מועדים להיצלות בגיהנום ולסבול עינויים וייסורים.32

עוד בהיותה בבטן אמה הבטיחו הוריה את ילדתם העשירית כמעשֵׂר לכנסייה – מעשה מקובל בימי הביניים שנועד להוכיח דבקות ואמונה עמוקה. אך לא רק אמונה הנחתה את ההורים אלא גם שיקולים פרקטיים שבראשם חישובים של כדאיות כלכלית ומעמדית.

בהועידם חלק מצאצאיהם לשירות הכנסייה והמנזרים מנעו ההורים מראש פיצול יתר של הנכסים המשפחתיים והבטיחו כי הילדים האחרים יזכו לקבל חלקים גדולים יותר של הרכוש המשפחתי; וכשבבנות מדובר, הרי שאלה שנשלחו למנזר פתחו בפני אחיותיהן אפשרויות לשידוך טוב יותר. והיו גם שיקולים אחרים שנבעו מדאגה לגורל ילדים שהיו שונים מבחינת המסוגלות הפיזית והנפשית שלהם. ילד או ילדה חריגים או חלשים במיוחד הועברו על ידי הוריהם למנזרים על מנת להבטיח שקט נפשי למשפחה. במנזרים, כך האמינו, יהיו הילדים בידיים מוסמכות ויטופלו היטב מכל הבחינות: פיזית, נפשית וכלכלית.

הוריה של הילדגארד הבטיחו אותה לכנסייה כבר עם לידתה אולם עד מהרה הבינו שבת הזקונים שלהם שונה מילדים אחרים. היא הייתה תינוקת קטנה וחלושה, וככל שגדלה בילתה יותר ויותר שעות במיטה והתלוננה על כאבי ראש קשים ועל חולשה כללית. לימים תספר הילדגארד כי כבר בגיל מוקדם מאוד, כשעצמותיה ועצביה עוד לא היו חזקים דיים, כאבי הראש הקשים הפילו אותה למשכב. ראייתה היטשטשה, לדבריה, ואז, במצב של ערות מוחלטת, עולם של מראות וחזיונות היה משתלט עליה.33

בהיותה בת שלוש טיילה עם האומנת שלה בטבע והשתיים הבחינו בפרה ממליטה. בעודן עומדות וצופות ביציאתו של העגל לאוויר העולם תיארה הקטנה את צבעו של העגל שעומד להיוולד, כולל צבע הכתמים על גופו. משיצא העגל והאומנת נוכחה לראות שהילדה חזתה במדויק את מראהו, היא פתחה בריצה לכיוון הבית וסיפרה למכתילד את הסיפור כולו. האם חייכה, הרגיעה את האומנת הנסערת ונתנה לה מטבע זהב בתמורה. בעקבות אותה יכולת נבואית שייחסו לה תיוודע הילדגארד שנים רבות לאחר מכן בכינוי "הסיבִּילה מעמק הריין."34

פרישות

בריאותה הרופפת של הילדה חיזקה את מכתילד בהחלטתה להפקיד אותה בידי הכנסייה. כנזירה תהיה משוחררת מנישואים, מלידות ומגידול משפחה, והמנזר ידאג לכל צרכיה. בסופו של תהליך חיפוש אחר מקום מתאים החליטו הוריה להפקיד אותה במנזר דיסיבודנברג, לא הרחק מביתם. המקום שנקרא על שם דיסיבוד, בישוף נודד מאירלנד שהגיע אליו במאה השביעית ולימים הפך לקדוש, ניצב על הר שמשקיף על צומת הנהרות נאהה וגלאן.

שם, בחדר מבודד שנבנה בצמוד לאגף הדרומי של מנזר הגברים חיה בפרישות יוטה מספונהיים, בת למשפחת אצולה ממוצא גאלי ששמה יצא ברחבי גרמניה בעקבות סיפורה האישי. אביה של הילדגארד עבד בשירותו של אביה של יוטה, הרוזן סטפן השני מספונהיים, והמשפחות קיימו ביניהן קשרי ידידות קרובים. ביום הולדתה ה-13 חלתה יוטה במחלה קשה. בצר לה נדרה נדר כי אם תחלים ותעמוד על רגליה, תנטוש את הבלי העולם הגשמי ותקדיש את חייה לעבודת האלוהים. בתוך שבועות ספורים תפילתה נענתה והיא התאוששה במהירות. את חיוורון פניה החליף סומק לחיים והיא הייתה מלאת שמחה. נדמה כי מאז שקמה ממיטת חוליה התעצם יופייה ושמה יצא בכל עמק הריין. גברים צעירים הגיעו מכל קצות הארץ כדי לנסות לכבוש את לבה, אך יוטה זכרה את הנדר שנדרה בזמן מחלתה ועמדה איתנה אל מול הפיתויים. את הלהט ואהבת החיים שבה הסיטה לכיוון לימודי קודש ולמרות מחאות משפחתה פרשה מהבלי העולם הזה ונכנסה לחדר מבודד ממנו לא יצאה עד יום מותה ב-1136.

אל החדר הזה הצטרפה הילדגארד. לגבי גילה באותה עת קיימות כמה גרסאות. על פי תבליט גבס מוזהב שהופק ב-1895 לכבוד חגיגות יום הולדתה ה-800, הוריה האצילים שלבושם מורה על עושרם מוסרים ילדה כבת שבע או שמונה לבושה בפאר רב – שמלת זהב מקושטת בעלת בטנה ורודה שפרווה מכסה את שוליה – לידיה של נזירה בעלת מראה אימהי. לצדם עומדת דמות קטנה נוספת שמחזיקה בידיה חבילה עם פריטים אישיים של הפרושה המיועדת.

גרסה אחרת טוענת שבמלאת לה שמונה שנים עברה הילדגארד למשטר של חונכות ולימודים דתיים באחוזת ספונהיים ושהתה שם עד שמלאו לה 14. החונכת שלה באחוזה הייתה אודה מגולהיים, אלמנה משכילה ממעמד האצולה שהייתה גם נוצרייה אדוקה והיא לימדה אותה את הברית החדשה, הברית הישנה, וכן את יסודות השפה הלטינית שאפשרו לה לקרוא בכתבים קלאסיים.

כשמלאו לה 14 הגיעה עם הוריה ומלווים נוספים אל המנזר. שם נערך טקס מיוחד שבו נדרה את נדר הנזירות והפרישות על כל המחויבויות המשתמעות ממנו. על המזבח שלפניו כרעה המועמדת לפרישות הונח צעיף שחור. הבישוף אוטו מבמברג שניהל את הטקס בירך אותה בשעה שקמה מכריעתה והתקרבה בצעדים אטיים אל המזבח. אז הסיר הבישוף את הצעיף מן המזבח והניח אותו על ראשה של הפרושה החדשה תוך שהוא מברך אותה בהאצת תהליך ההיטהרות ובכיבוש היצר.

בתום הטקס נפרדה הילדגארד מהוריה וממשפחתה, עברה את מפתן החדר שבו התגוררה יוטה והדלת נסגרה מאחוריה למשך עשרות שנים. האדם היחיד שהיה רשאי לבקר בתא המבודד היה אב המנזר, וזאת רק כשהפרושות ביקשו לראותו כדי להיוועץ בהתלבטויות רוחניות או כאשר נזקקו לעזרה רפואית. כיום, חדר מבודד וחיי פרישות עלולים להצטייר בדמיון כתא בבית הסוהר אך יש לציין כי פרושות רבות הגיעו ממשפחות מבוססות והן חיו באותם חדרים בתנאים נוחים למדי. לחלקן היו אף משרתות על מנת שקושי פיזי כלשהו לא יסיט את מחשבותיהן מעבודת הקודש.35 יתרה מזאת, הן הורשו להחזיק ברשותן תכשיטים ויש אומרים גם בגדים יפים ובדים יקרים. שנים רבות לאחר מכן תעמוד הילדגארד כנגד הביקורת שהיא ונזירותיה חיות ברמת חיים גבוהה מדי ותטען כי ענידת תכשיטים לעבודת האלוהים פירושה מתן כבוד לאלוהים.

החדר שנבנה במיוחד עבור יוטה היה צמוד לקיר הדרומי של הכנסייה בתוך המנזר הבנדיקטי שהיה כולו על טהרת הגברים. היה זה חדר מרווח ובו דלת אחת ושני חלונות שווילונות כבדים הצלו עליהם. החלון הגדול מבין השניים נפתח בשעות קבועות ביום כדי להעביר לפרושות אוכל ולהוציא פסולת. אל החלון הזה נהגו להגיע פעם בשבוע מבקרים ממשפחות מבוססות שבנותיהן ביקשו להצטרף לנזירה היפה ששמה יצא בכל רחבי גרמניה כדמות מיסטית ורומנטית. יוטה נהגה לשוחח עם מבקריה מבעד לווילון הכבד שחצץ ביניהם והם, המבקרים, שמעו את קולה אך לא ראו את פניה. החלון השני היה קטן וצר ודרכו ראו הפרושות את מזבח הכנסייה ושמעו את טקסי התפילה שנערכו בה שמונה פעמים ביום כמו גם את המזמורים הדתיים.

על פי החוק הבנדיקטי נחלק היום במנזר לשניים: חלקו הוקדש לעבודות חולין וחלק נרחב יותר – לעבודות קודש. התפילות במהלך היום היו קצרות מאלה שהתקיימו בערב. תפילת מנחה נערכה כל עוד היה אור יום ותפילת ערבית עם שקיעת החמה. בשעות הלילה התקיימה תורנות של הנזירים שווידאו כי התפילות מתקיימות במועדן.

בשעה שלוש אחר הצהריים, עם תום העבודה היצרנית התפנו הילדגארד ויוטה לארוחה הראשונה ביום שהועברה להן דרך החלון הגדול. על פי מנהג המנזרים הבנדיקטיים הייתה זו הארוחה המרכזית והיחידה שלהן בימי החורף. בימי הקיץ, לעומת זאת, היו זכאיות לשתי ארוחות שהמרכזית בהן הכילה שעועית, ביצים, דגים או גבינות, פירות העונה ולחם. בשר של חיות הולכות על ארבע היה אסור בתכלית האיסור להוציא מקרים שבהם הגוף נחלש והיה זקוק לכך כדי לשרוד. ילדים, קשישים וחולים קיבלו גם ארוחת בוקר קלה שהכילה כוס שתייה ולחם. גיוון הארוחות נעשה בהתאם למעגל השנה. בימי חג היו הפרושות מקבלות בצל מבושל ועוגה במקום השעועית וגם מים לשתייה.

ההתקפים שחוותה הילדגארד בבית הוריה חזרו גם בחדר הפרישות – כאבי ראש עזים, אלומת אור שפילחה את ראייתה, עווית ועילפון בעקבותיה. באחד הימים כשהתעוררה מעלפונה פתחה את סגור לבה בפני יוטה וסיפרה לה על המראות שפוקדים אותה מאז גיל שלוש. "מהיום הראשון להיוולדה," תכתוב על עצמה כעבור שנים, "האישה הזאת הייתה לכודה ברשת של חולי ושל כאב בעורקיה שגרמו לה עינוי נפשי ופיזי. החיזיון חדר לעורקים והתיש אותה עד שהתמוטטה, לעתים באופן קל ולעתים בצורה קשה יותר."36 האם היו אלה מצבי רוח ילדותיים שבמהלכם נכנסה לחלומות בהקיץ או אולי הפרעה אופטית? ואולי הייתה זו אסטרטגיה בלתי מודעת שבה נקטה הנפש הקטנה כדי להמשיך ולהתקיים? האם החולי של הגוף איפשר לילדה הקטנה לברוח מהבית ההומה אל עולם של פנטזיה כדי לשכך את חרדת הנטישה? הנוירולוג והפסיכיאטר אוליבר זקס37 מפרש את כאבי הראש והמראות בעקבותיהם כמיגרנות, ואילו צ'רלס זינגר, היסטוריון של המדעים, של טכנולוגיה ושל רפואה טוען כי התנועה של הילדגארד בין קטבים של אי-תפקוד מוחלט אל מול תפקוד פתאומי מלא הוא אינדיקציה להפרעה עצבית.38

בימים כתיקונם השקיעה הילדגארד שעות רבות בקריאה ולמידה וספגה את השירה הדתית שנשמעה במהלך התפילות בכנסייה. יוטה לימדה אותה את כל שהיה ביכולתה אך השכלתה הייתה מוגבלת ולא אפשרה לה לספק תשובות לשאלות הרבות של חניכתה ובעיקר לאלה שנגעו לרטוריקה של השפה הלטינית.

מנזר משלה

לאחר 30 שנים משותפות, ביום חורף קר בחודש דצמבר 1136, מתה יוטה ונקברה ליד המזבח המרכזי במנזר. בשעה שהנזירות באגף הפרושות התאבלו מרה, הילדגארד בת ה-38 הייתה נכונה לקבל על עצמה את הנהגתן. התכנית שהתרוצצה במוחה הייתה להתנתק ממנזר הגברים ולהקים מקום לנזירות בלבד. קונו, הנזיר הראשי, התנגד בתוקף למשמע הרעיון שמשמעותו הייתה אובדן התקציב הנאה שקיבל ממשפחותיהן של הנזירות. אולם הנזירה הצעירה לא הרפתה. היא גייסה לעזרתה את קשריה עם משפחות הנזירות, ובעיקר את הארכידוכסית פון שטאדה, אמה של ריקארדיס, מי שתהיה העוזרת האישית שלה ואהובת נפשה.

ואכן הלחצים שהופעלו על אב המנזר עשו את שלהם והילדגארד הנחושה קיבלה אישור לצאת מן המנזר במטרה לחפש קרקע מתאימה. התהליך ארך שנים שבמהלכן גייסה תרומות, קנתה קרקע ברופרטסברג, מקום מבודד על צלע הר במרחק 30 קילומטר מדיסיבודנברג, הייתה שותפה מלאה למלאכת התכנון של המנזר ולחלוקת התקציב, ואף פיקחה על מלאכת הבנייה באופן אישי.

ב-1152 היא עברה ביחד עם 20 נזירות ושתי משרתות למעונן החדש ברופרטסברג. בערבים ישבה במחיצת ה"בנות" שלה ודימתה את אושרה באוזניהן לתחושתו של תינוק שזה עתה סיים לינוק משדי אמו.39 האם היה לה זיכרון כלשהו מתקופת ינקותה? לא ידוע. בכל כתביה מעולם לא כתבה על רגשותיה בתקופת ילדותה בבית הוריה או על רגע הפרידה מהם כשעברה את המפתן לחדרה של יוטה. אך כשהכתיבה את זיכרונותיה למזכירה האישי, הנזיר וולמר, סיפרה לו שהוריה נדרו את הנדר להקדישה לכנסייה תוך אנחת כאב. האם הייתה זו רציונליזציה של אישה בוגרת שמיום שזכרה את עצמה ידעה שהוריה החליטו להעלותה כמעשר לכנסייה? אין ספק שהיא ידעה על האפשרות להמיר נדרים כאלה בהעלאת מנחה לכנסייה שתמורתה אפשר להשאיר את הצאצא בבית. את הכאב הפרטי שלה נצרה כנראה בלבה אך בסיביאס [Scivias], דע את דרכי האלוהים, היצירה הגדולה הראשונה שכתבה מאוחר יותר, טענה מפורשות כי יש לשאול את הילדים אם אכן הם מסכימים להקדיש את חייהם לכנסייה. אם יענו ב"לאו" אין לחייב אותם.

יצר ויצירה

דעתנותה של הילדגארד באה לידי ביטוי בכל פעולותיה. היא ניהלה את המנזר ביד רמה, האצילה סמכויות והגבירה את המוטיבציה לטפח את המקום ולהגדיל את תקציבו תוך שמירה על כבוד הדדי ונאמנות בין הנזירות. בימי חול קיימו הנזירות סדנאות שבהן העתיקו ספרים, ארגו, רקמו ותפרו, וחלקן עבדו בטיפוח הגן. בימי חג היו נאספות באכסדרת המנזר, יושבות בשקט ומתרגלות קריאה ושירה. הילדגארד תפקדה כישות רוחנית ואדמיניסטרטיבית כאחד. היא הפגינה נדיבות וחביבות כלפי כולן, השיאה עצות, פתרה בעיות, הדריכה בסוגיות שונות והובילה את מי שהרגישה כי חטאה לחזרה בתשובה.

אך כל אלה לא סיפקו אותה. היצירתיות בערה בנפשה ולא נתנה לה מנוח. היא רצתה לחלוק עם העולם את המוזיקה, השירה והרעיונות הרבים שמילאו אותה אך הייתה מודעת לחינוך המוגבל שקיבלה. בהשוותה את יכולותיה בכתיבה ובאמנות הנאום לאלה של גברים מלומדים בני זמנה נתקפה חרדה, זיעה קרה כיסתה את גופה, פעימות לבה נשמעו באוזניה כדהירת סוס משולח רסן ותחושת עילפון מתקרב אפפה אותה. הלחצים בראשה גברו, בבקרים התעוררה עם כאבי ראש עזים, צווארה וידיה היו נוקשים והיא התקשתה לצאת מהמיטה.

דעי את דרכי האלוהים

במלאת לה 42 שנים שבו החזיונות לפקוד אותה ביתר שאת, כאבי הראש התגברו, ושיתוק השתלט על גופה. הנזירות התרוצצו סביב מיטתה בנסיון להקל עליה אך לשווא. ויום אחד התרחש נס. אחרי שבועות רבים של סבל היא קמה לפתע ממיטת חוליה וחזרה לתפקד כמו לא קרה דבר. לחברותיה הנזירות היא סיפרה כי אלומת אור שסנוורה את מוחה וחיממה את לבה הביאה עמה מסר מאלוהים כי עליה לחלוק את ההבנה הקוסמית-מיסטית שניתנה לה עם העולם.

הילדגארד סיפרה את תוכן החזיונות שחוותה לנזיר וולמר, מי שהיה איש סודה עוד במנזר דיסיבודנברג והאב הרוחני וכומר הווידוי של הנזירות שלה במנזר רופרטסברג. וולמר עודד אותה לתעד את המראות ואף סייע לה במלאכת הכתיבה, יחד עם ריקארדיס פון שטאדה העוזרת האישית שלה.

במשך חמש שנים הכתיבה את סיביאס. היצירה המוגדרת כיום כ"מדריך השלם לדוקטרינה הנוצרית"40 כוללת שלושה ספרים בעלי טווח נושאים רחב המבוססים כולם על חזיונותיה של הילדגארד עם פרשנות שלה לצדם. הספר האחרון הוא אורדו וירטוטום [Ordo Virtutum], פולחן המידות הטובות, דרמה מוזיקלית שבה מביעה הכותבת דעות ברורות על ערכי משפחה וקיום אורח חיים נוצרי שמרני. אלה כוללים יחסי מין לצורך הולדת ילדים על פי המודל של אדם וחווה, איסור יחסי מין בזמן הריון ובזמן מחזור, איסור על בגידות ואי קבלת מחילה על בגידה. לתפישתה, כדי לכפר על עוון הבגידה צריכים שני בני הזוג להצטרף למנזר או לשלוח את ילדיהם לחיי פרישות. גם לנשים אלמנות המליצה הילדגארד על חיי פרישות. במהלך העבודה על הספר הראשון מבין השלושה נפל דבר בין הילדגארד לבין העוזרת האישית שלה עד כדי משבר חריף שגרם לריקארדיס לעזוב את המנזר. בעזרתו של אחיה הארכיבישוף עברה ריקארדיס לנהל מנזר בבירסים (באסום היום), מרחק קילומטרים רבים מרופרטסברג. מה קרה בין השתיים לא ידוע עד היום אך הילדגארד לא ידעה את נפשה עם עזיבתה של הנזירה האהובה עליה. היא התחננה בפניה שתישאר וכתבה לאמה של ריקארדיס, הארכידוכסית פון שטאדה שתמכה בה בעבר, לאחיה, ואפילו לאפיפיור עצמו כדי שיעזרו לה לשנות את ההחלטה. אך ללא הועיל. בצר לה כתבה גם לריקארדיס עצמה: "הצער שלי מגיע עד השמים, העצבות שלי הורסת את האמון הגדול ואת הניחומים שמצאתי במין האנושי," ועוד הוסיפה: "אהבתי את האצילות שלך, את החוכמה שלך, את הבתוליות שלך, את נפשך ואת כל כולך. עד כדי כך שרבים אמרו לי: מה את עושה?"41 במכתביה הודתה שטעתה בחציית הקווים באהבתה לבת אנוש אצילית והייתה בטוחה שנטישתה של הנזירה האהובה היא דרכו של האל להראות לה שחטאה. "מדוע נטשת אותי?" היא שואלת במכתב לחניכתה לשעבר. ביאושה כי רב היא לא ידעה שגם ריקארדיס סבלה געגועים קשים וכעבור שנה חלתה באופן פתאומי. לאחר מותה קיבלה הילדגארד מכתב מהאח, הארכיבישוף מבְּרֶמֵן, שסיפר לה כי אחותו התוודתה בפניו על מיטת חוליה שהיא עורגת אל הילדגארד ואל המנזר שלה וכי אינה מסוגלת להישאר רחוקה ממנה ובכוונתה לחזור לשם. אולם לפני שהספיקה להגשים את החלטתה חלתה ומתה.

הילדגארד לא חשפה את רגשותיה האישיים בעקבות מות חברתה-אהובתה אלא השקיעה את כל כולה בעבודה אותה התכוונה לפרסם כדי שהעולם כולו יכיר את רעיונותיה. עוד בטרם השלימה את מלאכת הכתיבה של סיביאס שלחה מכתב לברנאר מקלרוו, אחת הדמויות הסמכותיות בהיררכיה הכנסייתית באירופה. היא סיפרה לו על חזיונותיה תוך שהיא נעה בווירטואוזיות בין הפגנת חולשה נשית עד כדי ביטול עצמי לבין דברי הלל לגבר נושא משרה בממסד הדתי-פוליטי.

שמש, ירח

"אני שוטחת את בקשתי לפניך, המכובד בעיני האלוהים," כתבה לאב ברנאר, "אתה שמשרה פחד על כל טיפשות והעדר מוסריות בעולם הזה, אתה שנשמתך בוערת באש האהבה לבן האלוהים." התקופה היא תקופת מסעי הצלב השניים כשגרמניה הובסה בטריטוריה טורקית, והילדגארד שהייתה בקיאה ברזי הפוליטיקה הזכירה לו עד כמה גדול כוחו ועד כמה היא, החלשה לכאורה, זקוקה לו כמגן רוחני. "[אתה ש]אוסף אנשים אל צבא ישו כדי להיאבק בשם הצלב נגד הפראים הפגאנים. בשם אלוהים חיים אני מתחננת לפניך שתשית לבך לשאלותיי חסרות הביטחון."42 ועוד הוסיפה וסיפרה לו כי שנתיים קודם לכן הוא הופיע באחד מחזיונותיה "כאיש שמתבונן ישירות לתוך השמש, אמין, נועז ונטול פחד," והיא שראתה אותו פרצה בבכי כי היא עצמה כל כך רכת לב, ביישנית ומפוחדת. לאחר שהכשירה את הקרקע הרגשית סיפרה לו על הלהבה הבוערת שיורדת ממעל ופוקדת את רוחה ומעניקה לה הבנה עמוקה בכתבי הקודש, ותיארה בפניו איך בשוכבה במיטת חוליה שמעה את קולו של אלוהים שהתגלם בחזיונה בתולעת מפלצתית שגופה בנוי מחמישה פסים בחמישה צבעים, כולם רעילים: ירוק, לבן, אדום, צהוב ושחור. היצור המפלצתי הזה שצבעיו מסמלים את חמשת החושים של האדם שנמשכים אל החטא ואל המידה המגונה הוא מקבילו של הנחש בגן עדן. כמוהו גם היא אורבת למאמין ומסיטה אותו מדרך הישר.

ברנאר קרא את הכתוב וצמרמורת עברה בגופו. בעוד כתבים של גברים בשירות הכנסייה והמנזרים הסתמכו על מי שקדמו להם, הילדגארד טענה כי הסמכות שמנחה אותה היא אלוהים בכבודו ובעצמו. שפלות רוחה ואדיקותה וכן הבקיאות שלה בפוליטיקה הרשימו אותו לא פחות והוא ענה לה במכתב קצר ועודד אותה להמשיך ולכתוב. ב-1148, בעודה בשלבי עבודה על סיביאס, הגיע שמעה של הילדגארד אל האפיפיור אאוגניוס השלישי והוא החליט למנות ועדה שתחליט האם החזיונות שלה הם אכן השראה של רוח האלוהים עליה. חברי הוועדה ביקרו במנזר ולאחרי שדיווחו כי חזיונותיה הם אכן פרי של השראה אלוהית, הכריז עליה האפיפיור כעל נביאה ואשת חזון. למעשה, הילדגארד היא האישה הראשונה שקיבלה אישור מהסמכות הגבוהה ביותר בנצרות לכתוב ספרים שעוסקים בתיאולוגיה.

משקיבלה את ברכת האפיפיור הפכה עד מהרה ליועצת מבוקשת, נושאת דרשות ומרצה כריזמטית שהופיעה בפני קהל מעורב. בדרשותיה נכחו גברים ונשים מכל טווח הקשת החברתית והאינטלקטואלית, ומלכים, אצילים, דיפלומטים ודמויות מובילות בממסד הקתולי המתינו לפגישות עמה. בתקופה שבה נשים לא הורשו לעמוד על במות ולהשמיע את קולן, נשמע קולה של הילדגארד בכל האמצעים האפשריים דאז, החל מחליפת מכתבים עם כל הדרגים החברתיים, דרך כתיבה אמנותית ופרסומה ועד למסעות שבהם השמיעה גם ביקורות קשות על החברה הנוצרית החילונית והדתית ועל ערכי המוסר שלהם.

בדרשות שנשאה במהלך מסעותיה היא ידעה היטב מי הקהל שלה וכיוונה את דבריה בהתאם. בראשית דבריה חזרה והציגה את עצמה כאישה קטנה שבריאותה רופפת, נטולת אומץ והשכלה, שכל ייעודה לשמש צינור להעברת מסרים מאלוהים למאמיניו. היא תיארה רוח שחלפה מעל רופרטסברג והניעה אותה, נוצה קטנה ונטולת כוחות, לעוף ולהעביר את הידע האלוהי. בהפכה את הנושא לספיריטואלי דתי גרמה לעולם מסביב להתייחס אליה ברצינות.

הילדגארד התקבלה בכל מקום בחום ובאהבה כיאה לאם רוחנית אף שדרשותיה נשאו אופי ביקורתי ולעתים היו אף בבחינת חזון אפוקליפטי. בכנס שנערך בקתדרלת העיר טרייר הזהירה שהעיר תימחק כמו נינווה בשל מעשיהם חסרי האחריות של הכמרים. היא הודיעה לבישופים כי תתפלל להצלת העיר באמצעות אהבה לרוח הקודש, אך הוסיפה ואמרה שהיא מטילה ספק בכך. היא שבה והזכירה לקהל מאזיניה שחזון התולעת המפלצתית הופקד בידיה כדי שתציג אותו בפניהם ותזהיר אותם פן יסטו מדרך הישר. בעיר קולון נשאה את דרשתה המפורסמת נגד מנהיגי העיר שהזניחו את צאן מרעיתם וגרמו להם לנהות אחרי כת שקרית שמתנגדת לכמורה ולכנסייה הקתולית.

טכנולוגיה קדושה

הילדגארד לא הסתפקה בדרשותיה ובמכתביה אל מחוץ לרופרטסברג. היא כתבה לנזירות שלה טקסטים ומוזיקה שמכוונים להעצמת הביטחון העצמי בתפקיד שלקחו על עצמן ולחיזוק קשריהן עם המנזר. הכנסייה מופיעה בחלק מהיצירות הללו כאישה יפהפייה וחדורת עוצמה ואילו המנזר מתואר כמבנה יפה במיוחד בירושלים.

המוזיקה הייתה עבורה הצורה הגבוהה ביותר של עבודת האל אך גם טכניקה לכוונון המחשבה והלב האנושיים ולהשבת האדם לעמידה איתנה על הקרקע. לתפישתה, במהלך היום אנו מאבדים את דרכנו כמה וכמה פעמים בדרך אל האיזון השלם. השירה והנגינה מסייעות לנו לאחד בין הגוף והנפש, והאיחוד הזה הוא סוד ההרמוניה של הקיום האנושי. בהקשר הזה כתבה הילדגארד את סימפוניית ההרמוניה של התגלויות שמימיות [Symphonia Armonie Celestium Revelationum] הכוללת 77 שירים שהטקסטים שלהם מבוססים על פסוקים מהברית הישנה ומהברית החדשה. חלקם שירי הלל לקדושים מקומיים ואחרים דנים בסוגיות רלוונטיות שקשורות לצניעות, לציות ולשמירה על הבתולים.

על אף שטענה כי מעולם לא קיבלה השכלה מוזיקלית, ההלחנה של הילדגארד מתאפיינת באלמנטים ייחודיים שאחד מהם הוא מוטיב שחוזר ומופיע בכל יצירותיה והוא למעשה החתימה המוזיקלית שלה.43

סיבות ומרפא

אך לא רק במוזיקה עסקה הילדגארד. היא כתבה גם על מדע ועל רפואה ולא היססה לעסוק בנושאים שהיו בבחינת טאבו כמו למשל מיניות מנקודת מבטה של האישה כולל אורגזמה נשית. "כשאישה מתעלסת עם גבר," כתבה, "עוברת במוחה תחושת חום שמביאה עמה עונג חושני. [עונג זה] המשודר בזמן האקט המיני קורא לשחרור זרעו של הגבר. וכשהזרע מגיע למקומו, אותו חום לוהט יורד במדרגות המוח ומושך את הזרע אליו ומחזיק בו, ומיד אברי המין של האשה מתכווצים וכל אותם חלקים שנפתחים בזמן הוסת נסגרים, [ואז הם דומים] לגבר חזק האוחז דבר מה באגרופו הקפוץ."44

היא לא חסכה את שבטה ממאזיניה הגברים והשמיעה את דעתה בנושאים מגדריים תוך שימוש במטאפורות מעולם הצומח. הגבר, כך אמרה, הוא בעל כוח פיזי גדול משל האישה אך רוחו היא כמו עץ שממנו יצאו הרוצחים בני המין האנושי ומי שהביאו את הרוע לעולם. העץ הזה יבש והתייבשותו היא שהפכה את העולם למקום מסוכן שהכוח הגברי שולט בו ומשרה סביבו סכנה, פחד, אי צדק ואכזריות. לעומת זאת, רוחה של האישה נמתחת בין שמים וארץ, פניה מלאי אור, עיניה כפרח היקינתון, שמלתה משי ועל כתפיה היא עוטה מעטה קטיפה משובץ באבני אודם כמו גלימתו של הבישופ. האישה שמאכלסת את כל היקום ועוטה בגד המייצג את ההגמוניה הגברית היא חלק מהאסטרטגיות שנוקטת הילדגארד כדי להעצים את הדימוי הנשי.

כתביה בנושאים מדעיים, כמו גם המחזות, השירה והמוזיקה שכתבה נועדו במקור לנזירות שלה. אלא שעד מהרה יצא שמעם של כתביה אל מחוץ למנזר ופניות רבות לעזרה הגיעו מנוסעים שעברו ממקום למקום ועצרו ברופרטסברג כדי להיוועץ בה. שני החיבורים הרפואיים שכתבה הילדגארד משקפים דרגה גבוהה של התבוננות מדעית בלתי רגילה שהיום ודאי היינו מכנים אותה רפואה הוליסטית. בספרה פיזיקה [Physica] תיארה סימני זיהוי של יותר מ-200 צמחי מרפא כמו גם מאפיינים של ציפורים, דגים, יונקים, עצים, מתכות ואבני חן. ספרה השני סיבות ומרפא [Causae et Curae] דן בסיבות למחלות ובדרכי הטיפול בהן והוא מבוסס על הניסיון שלה בעבודה עם צמחי מרפא. היא סקרה תסמינים של יותר מ-200 מחלות בהן מחלות עור כמו צרעת, ספחת (פסוריאזיס), אקנה ואלרגיות, והציעה אפשרויות טיפול לקראת ריפוי מלא. כמו כן הציעה דרכי טיפול בכינים, בכוויות, ובנשירת שיער אצל גברים צעירים. הצמחים השונים ששימשו אותה למרפא והוכחו מאוחר יותר כבעלי תכונות אנטי-דלקתיות ואנטיביוטיות הופיעו במרשמים שחלקה עם קוראיה.

מנזר רופרטסברג שגשג במשך השנים מבחינה כלכלית, ובשנת 1165 הקימה הילדגארד מנזר נוסף, קטן יותר, באייבינגן, אזור טובל בירק ליד נהר הריין וליד רודסהיים שמוכרת על ידי אונסק"ו כעיר לשימור. המקום הזה ידוע כיום בשם "המנזר הבנדיקטי של סנט הילדגארד." דווקא בשנים האחרונות לחייה התעמתה הילדגארד עם שלטונות הכנסייה. היא הסכימה לקבור בבית הקברות הצמוד למנזר שלה גבר צעיר שהכנסייה החליטה להחרים ולנדות מכיוון שלא הסכים להתוודות לפני מותו. כדי להסביר את עמדתה היא הגיעה לדיון של הממונים עליה, התעקשה כי יש בידיה הוכחה ברורה שהצעיר התוודה וקיבל מחילה, אך ללא הצלחה. הילדגארד חזרה הביתה, יצאה לעבר הקבר ובירכה אותו למרות חרם הכנסייה. יחד עם הצוות הבכיר שלה טשטשה כל סימן לקבר כדי שלא ניתן יהיה למצוא את הגופה. כתוצאה מכך נענשו היא ונזירותיה ונאסר עליהן לחגוג מיסות ולומר בקול את התפילות היומיות, כולל השירה הנלווית אליהן. במכתב לממונים עליה בעיר מיינץ דרשה הילדגארד לקבל בחזרה את הזכות להשמיע את קולן בחגיגות הדתיות והסבירה באופן רהוט את המשמעות של המוזיקה בתכנית הקדושה. היא לא הסתפקה בכך והבהירה לממונים עליה כי היא מפקפקת בכנות כוונותיהם כשהשתיקו את קולן. יתרה מכך, היא אף נקטה לשון של איום ואמרה שמי שמנסה להשתיק את דברי ההלל לאלוהים ימצא את עצמו במקום ללא מוזיקה שבו שוכן השטן.

הילדגארד מתה ברופרטסברג ב-17 בספטמבר 1179, בגיל 82, ונקברה בכנסייה שבמנזר אייבינגן. הדיווחים על מעשי נסים שעשתה המשיכו גם לאחר מותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבת הסירנות”