החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שפה שסועה

מאת:
הוצאה: | 2010 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בוריס זיידמן (נולד בקישיניב, בריה"מ לשעבר ועלה ארצה ב-1975), בוגר בצלאל, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת האדם הכותב בגוש שגב (משגב) שבגליל, ומרצה לתקשורת, עיצוב גרפי וקופירייטינג במסגרות אקדמיות שונות. ספרו הראשון, הרומן עטור הפרסים המינגווי וגשם הציפורים המתות ראה אור בהוצאת עם עובד (2007), תורגם לצרפתית, לגרמנית ולאיטלקית וזכה בפרס אקו"ם ובפרס ויצ"ו איטליה והיה בין 5 המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2008. שפה שסועה הוא הרומן השני שלו.

במרכזו של שפה שסועה עומד החיפוש אחר הבית. הבית כמושג, הבית כמקום והבית שחלק בלתי נפרד מקיומו ואובדנו הוא השפה. זהו חיפוש הנע בין מולדת אחת, שלוש ארצות ובעיקר שני כפרים: האחד פלסטיני, הרותח בין ירושלים לרמאללה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והאחר צרפתי, הקופא על שמריו בין פריז לנוואר. זהו מסע אל האהבה האמיתית, הבוגרת והמפוכחת, אך מעל לכול, זהו חיפוש המסתיים בהבנה מפתיעה, סופית ומטלטלת עבור זוג גיבוריו.

"וגם מכאן כבר לא רצה לזוז. ואולי זה סתם משהו "בכללי" או "בקטנה", כי אחרי יומיים של שק"ש, מנות קרב וחוראניות הרגיש שנולד כאן, והכאן הזה היה יכול להיות בכל חור. היאחזות זנוחה בצפון הבקעה שנואשה מלצמוח לקיבוץ של ממש, מוצב מחפורת-מחילה על שפת אחד ממצוקי הרוקד או ארג החול האינסופי בצאלים. ואפילו קונסטרוקציית פלדת-פח נטושה, כאן, בפאתי דולב. כי אחרי שבועיים כל אלה הופכים לסוג של בית. בית שהוא לא פחות בית מהכוך הזה, עם המרפסת הסגורה (שיותר גדולה מהכוך עצמו) בדירה עם שתי שותפות קריזיונריות בבן יהודה פינת שמואל הנגיד, או מיטת קומותיים במעונות האלף-הכלב בגבעת רם.

"והוא נזכר שאז, כשעזבו, הוא השתעשע בינו לבין עצמו בהגיג שפעם נראה לו ילדותי-רוסי ועכשיו הולך ומתגבר-מתבגר עם הצרפתייה הירושלמית הזאת, שכמו שלמשפחות יש בתים, כך גם לבתים יש משפחות. ושאי-אפשר לדעת מה טראומתי יותר ולמי: למשפחה שעוזבת את ביתה או לבית שנעזב על ידי משפחתו. ושהבית הזה, שלוכד אותם בתוכו ברגע זה, ניצב אולי עוד לפני הטראומה האמיתית.

בוריס זיידמן לוקח אותנו אל מסע בין שפת-אם לשפת אם-חורגת, ובעיקר אל מסע המנסה לחבר בין שלושה עולמות שנראה כי לא יתחברו לעולם. כמו בספרו הקודם המינגווי וגשם הציפורים המתות שב זיידמן ומלהטט בעט מושחז בין שתי שפותיו-אהובותיו ומעשיר את העברית הישראלית בדימויים השאובים מהוויות שונות בתכלית, המתחברות רק ב"שפתו השסועה" של המחבר עצמו.

מקט: 15100443
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

הלומי ארבע שעות צ'רטר ליליות, עם דיילות צרפתיות שמתחרות במלצרים פריזאים בביטול קיומך ולוקחות בגדול, הם העמיסו את עצמם לקרון האר־או־אר משארל דה גול לפּורט רויאל.

"תשאל על פורויאל," היא אמרה לו, כשראתה שהוא מתכוון לוודא שזו אכן הפרוורית הנכונה לפריז, "כי אם תבטא את זה בשינוי מיקרוסקופי מהפריזאית הרגילה שלהם, כמו 'פורט', עם ה־טי בסוף ותעשה הפסקת נשימה לפני הרויאל, הם יבהו בך כמו… נו, איך אמרת שאומרים את זה ברוסית?"

"קָאק בָּארָאן נָה נוֹבִייה ווֹרוֹטָה," פלט בתשישות, "כמו עז בְּשערי דיר חדשים."

"בדיוק," הינהנה, "למרות שאף פעם לא הבנתי את הדימוי המוז'יקי המפגר הזה, אבל אם זה יישאר הדבר היחיד שאחרי הסיפור איתך לא אבין ברוסים, אז…"

"ברוסית זה בכלל 'כמו כבש'," קטע אותה, "אבל החלפתי אותו בעז כי זה נשמע יותר מקומי־בדואי וזה כנראה בגלל שיש להם איזו בעיה בהיקש והיסק אחרי השינוי המזערי ביותר בסביבתם הרגילה."

"למי," שאלה, "לצרפתים, לכבשים או לעזים?"

"לשלושתם יחד," היסה אותה, "ותעזבי אותי עכשיו עם הרוסית המזוינת שלך. העיקר שאני כאן ולא ברמאללה, אמנם עם נקע בקרסול, צולע כמו אחותך, אם היתה לך אחת, אבל כאן. אז תני לנשום אוויר פארי צלול כיין."

"זין בעין צלול כיין," התפייטה, "פה בשארל דה גול הוא צלול כמו משקע של בוז'ולה בפנסיה, במקרה הטוב. וגם בפארי עצמה צלילות זה לא הצד החזק, לא של האוויר ולא של המים בסֶן. ואם כבר רוסית, אז הרוסית המזוינת שלך," תיקנה אותו, "ומזל שאני לא רוסייה, כי הייתי בטח 'הרוסייה המזוינת שלך', ואם כבר מזוינת, אז יאללה, תשאל כבר אם זה מגיע לפורויאל. מזוינת או לא, אני כבר מתה להיות במיטה אחרי מקלחת, כלומר אחרי אמבטיה, כי מקלחת זו מילה גסה אצל הפריזיאן ד'אוריז'ין."

והוא, באותה עקשנות רוסית־פוטינית שאל את הצרפתי הראשון שהתיישב מולם בקרון אם הקו הזה מגיע לפורט רויאל, לוחץ על ה־טי ועושה הפסקה מתודית־דידקטית בין המילים. והוא, הצרפתי, הצדיק את התזה של ניק ופער את עיניו ופיו ב"אווּ?" והצמיד־כיווץ את שפתיו זו לזו, כמי שמתכוון לשרוק לו או להדביק נשיקת דודה על זיפי הלילה שלו.

והוא נכנע ושאל, "פורויאל?" וזכה, ל"ביין סוּר" אדיש, והצרפתי הראשון שלו החווה בסנטרו אל עבר תרשים הזרימה המודבק ללא קמט על הקמרון הנמתח בין דופן הקרון לתקרתו, ונתן בו מבט של "תקרא לבד, יא קוֹנָר ד'אֶטרנזֵ'ה שכמוך, למה דחוף לך להטריד את קיומי על הבוקר בשאלות מפגרות ובמבטא מפגר עוד יותר?" אבל הוסיף לזה את החיוכון המתחייב, השומר על ציפוי הטפלון של הנימוס הפריזאי מול הזר הזה, שאפילו את שמות התחנות במטרו לא טרח ללמוד לבטא כראוי, לפני שהגיח אל טבור העולם מהחור שלו.

והוא, טל, סרק את הצרפתי הראשון שלו, מעטרת ראשו, שהיתה שחורה־מקורזלת, דרך המוסטשון הדקיק בצורת { אופקי, הנח מעל שפתו העליונה, הסיע את עיניו במורד זרועו השחומה, עצר על הגורמט המוכסף התלוי ברפיון על שורש כף ידו, המשיך אל אצבעותיו הארוכות בציפייה למצוא את כריותיהן ממוללות חרוזי מסבחה, והתאכזב. כף ידו התאגרפה סביב "לה ליברסיון" מגולגל במצב של היכון לסיכול ממוקד של זבוב. אחר כך התעכב על הטבעת האימתנית החובקת את הזרת, חיפש בהמשכה את הציפורן ומצא אותה גזוזה למשעי.

אכן, פארי.

והוא ניסה למקם את הצרפתי הזה, שעשרות כמוהו נדחסו אל תוך הקרון בלה־בורז'ה ואוברווילייה, באחד המחסומים המאולתרים של כָּאפְרְ ראנתיס, בִּיתונְיָא או עין־עריכּ. ניסה לדמיין אותו יושב באיזו טרנזיט מרופטת ומחכה בסבלנות נצחית ושרב כבד בעיניים, שיגיע תורו לצאת בכפכפיו אל ה"גִ'בּ־אל־הָווייה" שלו, של טל. או "ג'בּ־אל־הוויזה" של עבאדי, בן זוגו הקבוע לגגות ולמחסומים. והצליח ולא הצליח. לא הצליח, כי ריחפה לו, מעל ראשו המקורזל של הצרפתי, איזו הילה פראנסאווית מעודנת. או לאו דווקא מעל ראשו. אולי היו אלה הפומה הכתומות עם הגל הכסוף (שהיו, אגב, משמחות כל בצלאלניקית ממוצעת במחזורו), במקום כפכפי הבז' של אחיו הקרובים־רחוקים בכל מחסום צה"לי מצוי. ואולי הלה־קוסט בגוון פסיכדלי שעטה על גופו המעוצב במקום הטי־שרטים המהוהות של "אלימלך קבלנות פיגומים בע"מ" או "העוקץ ובניו — שירותי אבטחה, תחזוקה וניקיון". ואולי זה היה סתם המבט של "כאן זה הבית שלי ואתם זוג פאקן תיירים־זרים", שהוא שידר להם, לו ולניק. אבל גם שם, אצלנו, גם ההוא עם ה"אלימלך פיגומים", גם הוא שידר לארבעתם, לו, לעבדי, לערן ולג'אראס, את אותו המסר. שהם רביעיית פאקן חייזרים־זרים מצבא הכיבוש, אורחים־לא־קרואים, והוא מקומי. הוא בבית. וגם שם בפאתי רמאללה, כמו כאן בפאתי פארי, רק במבט, ללא מילים… בניואנסים, ראבאק, בניואנסים…

וזה שהוא, טל, התחפף משם רק לפני יומיים (מה לפני יומיים — אתמול בבוקר!) בכלל חירפן אותו בקרון הזה, המלא "מקומיים", של רכבת הפרוורים משארל דה גול לפורט רויאל. הפורט רויאל שבהצטלבות של סן מישל ובולוור מונפרנס.

מפי הטבעת של רמאללה לפופיק של פארי.

וגם כאן, ביושבו בקרון, הוא הרגיש אותה הקבלה מטומטמת בין המגושמות שלו לקלילות של הצרפתי. אותה המָמוּתיות שהרגיש מול ההוא, עם ה"אלימלך קבלנות פיגומים" ואחיו, ועם האינספור ה"הוִוייות" שבהן נאלץ לבהות כמו אותו "כבש בשערי דיר חדשים", בלי לדעת מה בדיוק הוא מחפש, כי בקמב"צייה לא מצאו את רשימת מעוכבי הכניסה והמבוקשים לפני ששתלו אותם במחסום הזה.

ועכשיו הם ישבו מולו, הוא וניק, עם צ'ימידן ה"ריקושט" שלו (שעבר בן לילה הסבת בזק מרמאללה לשארל דה גול) והמזוודה האדומה שלה, מרוטים־דביקים, עמוסים־כבדים, מול הצרפתי. והוא, עם תחושת ה"אני בבית" שלו, רק פתח את הגליל של אותו "לה ליברסיון", קיפל אותו לארבע ותחב לתיק צד מסמורטט, אבל מסמורטט־ממותג, והעלה את שוק רגלו השמאלית על ברכו הימנית, מסיים בשיכול רגליים אלגנטי־נשי, נזהר שלא לפגוע בשטח המחיה המטרואי שלהם, ולא עוצר בתשעים מעלות מצ'ואי־ישראלי, כשהסוליה הימנית של היושב מולך מאיימת על הביצה השמאלית שלך.

והקלילות שלו, הקז'ואליות שלו, מול הממותיות שלהם, שלו ושל ניק, החזירה אותו ללובש חולצת ה"פיגומים" והזיכרון הציורי־גרפי שלו אפילו הקפיץ לו את השם שהיה מודפס בתעודה הכתומה שלו — וָאחיד.

שם, מול ואחיד, הוא היה תקוע כשגופו עטוף בשכפ"צ כמו בשר טחון בבצק עלים, מגולגל בשכבת האפוד, נאפה בחומם של צהריים ומתאבן בכפורם של חצות, רצועת ה־M-16 חותכת את עורפו, והנשק עצמו מידלדל בתלֵה־חזה־בגובה־הביצים־נצרה־פתוחה־כדור־בקנה. וּואחיד, כאילו בדווקאיות מתריסה, דילג אליו בקלילות עגומה מהטרנזיט, עוטה על גופו רק את הטי־שרט המג'ויפת הזאת וג'ינס משופשפים באמת ולא סטון־ווש עם החורים הנכונים. ואולי הקלישאה הגדעונלֵוית מחייבת לכתוב "עוטה על גופו הצנום", אבל הוא דווקא לא היה צנום, הוואחיד הספציפי הזה, היה לו מישלן קטן סביב החגורה, מהצמיגים שאתה מזהה שהם טבעיים, שלו, ולא מהצמיגים הלא מזוהים שאתה ישר דורך, מייצר טווח ביטחון היסטרי וצורח לו בקול שנצרד באחת להשתטח על הרצפה ולהוריד ת'חולצה (מה קודם? שְכב על הרצפה או תוריד ת'חולצה? לילה וחצי הוא לא שם וכבר שכח), כי אולי הצמיג הזה הוא לא שלו, אלא של המפעיל שלו מעִז א־דין אל־כוססאממו, שהבטיח לאהבל הזה שבעים בתולות ברגע שילחץ על המתג המאולתר או סתם יסגור, בידיו הוא, מעגל של ארבעה חוטי חשמל חשופים…

והוא נזכר בסדר הפוך, קודם באותה טי־שרט של "אבימלך" או "אלימלך פיגומים" (הוא לא זוכר עכשיו אם זה היה אבי או אלי, העיקר מלך), ואחר כך בוואחיד, העטוף בה, שקיפץ אליו ובידו שקית הניילון הנצחית, אבל מאלה שהידיות שלה כבר קרועות, ואתה, כלומר הוא, צריך לאחוז בה כמו שאוחזים בגרון של תרנגול כפרות.

והיה משהו מתריס בקלילות שלו, ובעיקר באותו מבט של "אני כאן בבית, ואתה תייר־זר", והגחלים באותו המבט לחשו והוסיפו את ה"זר־מניאק־כובש", והוא, טל, חזר למבט האטום של הצרפתי שישב עכשיו מולו בקרון המטרו, ובמבט הזה היה רק "תייר־זר־מפגר" ותו לא.

והוא לא ידע לרגע מה הוא מעדיף.

אם הוא היה קלאסיקון רוסי, שזה כנראה תערובת של קלאסיקן וקנון, שזה בדיוק מה שהוא כבר לא יהיה, אולי היה מרשה לעצמו את ההרהור הפילוסופי, הצ'כובי־טולסטויי, שההימצאות גם בעין־עריכ וגם בפארי, כשהוא נושא את כל צידתו ומיטלטליו על כתפיו וגבו, בין אם זה אפוד־נשק־שכפ"צ ובין אם מוצ'ילה־מזוודה־תרמיל, היא־היא המקבעת את זמניותו וזרותו בכל מקום שאליו ייקלע אי־פעם. היא־היא המקבעת את היותו היהודי הנודד הנצחי. והרי ברוסית היהודי הנודד נקרא "וֵצְ'נִיְי זִ'יד" שזה פשוט "הז'יד הנצחי", והלוגיקה הפשוטה של הביטוי הזה ברוסית קובעת שבעצם היותו ז'יד נצחי הוא כבר נודד נצחי. הומלס לעד. ושלאותו "נצח" של ה"נצחי" תיבצר ממנו תחושת השייכות, ה"מקומיות", תחושת הבית הזאת, שהוא כבר לא זוכר מהי.

וכל הפק"ל שהוא סחב על עצמו במחסום בעין־עריכ או בדיר־אוחחתק, והפקלאות שהוא סוחב על עצמו כאן בקרון מטרו מלא ערבים (יאללה, תגיד את זה כבר, חאלאס עם הצרפתים ב"בולד"), הם בדיוק כמו ארגזי הקרטון שעוד לא פרק בחדרון דירת השותפים הבצלאלית שלו, שנשארו מקורטנים עוד מהדירונת הקודמת שלו, וסביר להניח שלא יפורקו עד הכוך הבא שישכור וינועו איתו בשבלוליות ממקום למקום. וגם בשיכוניסטאן של הוריו, מקום שאף פעם לא היה מסוגל לקרוא לו בית, עדיין עומדים ארגזי קרטון, ואם יתעמק בשבלונות המהוהות שעל דופנותיהם, יראה שכמה מהן מודפסות באותיות קיריליות. אחרי עשרים שנה.

"בוא, יורדים," אמרה לו ניק, והוא שמע את הכרוז מצהיר בקול נשי־דיגיטלי ש"לה סטסיון פְּרוֹשֶן — פורויאל". הם קמו בגמלוניות, והיא אמרה אוֹ רֶווּאַר לערבי שישב מולם, והוא רק התרווח עוד קצת באופן בלתי מורגש כמעט. לא מתח את טלפיו לכל אורך המעבר כמו שקורה אצלנו שנייה אחרי שאתה קם, אלא רק ריווח את אחיזת כף רגלו בחלל שהתפנה.

"בון ז'וּרנֶה," הוא ענה לה, וטל, שנגרר ראשון, צולע כמו אחותה, אם היתה לה אחת, עם המוצ'ילה על הכתף לכיוון הדלתות האוטומטיות, היה מוכן להישבע שבועת פרנואידים רוסית, שהערבי הבין באיזו שפה הם דיברו ושרף את התחת האל־יָהוּדי המהמם שלה במבטו המשופם, מרגע שהפנתה אליו את גבה וסחבה את מזוודתה לכיוון היציאה מהקרון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שפה שסועה”