1

ערב אחד אבנר שאל: 'אז מה, רותי, נעשה משהו השנה?'

בדיוק פירקו את המשלוח שהגיע מאוחר מהסופר. יותר משעה אחרי שעת השינה שלהם. כמה פעמים כבר כמעט התייאשה מכל ענייני המשלוחים, האיחורים והחוסרים ושירות הלקוחות הבלתי נסבל, וחשבה להציע שיחזרו למה שהיו רגילים בו קודם. פשוט לצאת לקניות בעצמם. אבל נזכרה למה לכתחילה עברו להזמנות און ליין, וכמה יותר קל זה, יחסית. אז פעם בשבוע הם נשארים ערים בלי לדעת עד מתי, זה אולי מחיר ששווה לשלם על החיים במושב, שרק רשת אחת עושה אליו משלוחים, ורק יומיים בשבוע, ורק בשעות מאוד מאוחרות. והנה, הגיע, והם כבר תכף מסיימים. בדממה, כרגיל. לא היו צריכים לדבר. לא היה מה לדבר. אבנר סידר את הדברים במקרר, רות את השימורים, אבנר את תכשירי הניקוי, רות את תכשירי הרחצה, אבנר את מוצרי החלב, רות את החטיפים לנכדים, אבנר עלה על השרפרף, רות הגישה לו את הקמח והסוכר והקפה והקטניות היבשות, שיחכו במדף הגבוה עד שיידרשו לה.

ופתאום, 'אז מה, רותי, נעשה משהו השנה?'

יומיים אחר כך, בפתאומיות אחרת לגמרי, ייטמן אבנר בחלקה החדשה בבית העלמין של המושב. אבל גם אותו הרגע, במטבח על השרפרף, היה רגע פתאומי ומאוד לא צפוי מבחינת רות. היא זכרה, ודאי שזכרה, שזאת שנת יומולדת שישים שלהם. כל השנה זכרה. ולא אמרה כלום. אם היו לה חלומות או רצונות או אכזבות מהחיים כמו שהיו, הסתירה אותם טוב־טוב. לפעמים אפילו מעצמה, ושום רעיון לא היה לה בקשר לשנת השישים שלהם.

כבר היו עייפים מאוד כשאבנר נזכר שהראשון בחודש היום, וצריך לנקות את הפילטרים של המזגנים.

'אולי מחר,' ניסתה רות, אבל אבנר התעקש. ראשון בחודש זה ראשון בחודש. והפעם הוא רוצה שרות תראה איך הוא עושה את זה ותלמד. או יותר טוב, הוא יחזיק לה את הסולם וידריך אותה. היא צריכה לדעת. רות הסתכלה באבנר והעריכה שיהיה יותר קל ומהיר פשוט לעשות את זה ולא להתווכח. אבנר הביא את הסולם ואמר, 'צריך להעמיד אותו פה, בדיוק מתחת לפתח, ולוודא שהוא פתוח ויציב כמו שצריך, ככה, תראי, עכשיו תעלי שני שלבים ותפתחי את הווים האלה, בזהירות, שלא ייפול לך על הראש, תיזהרי, יש על זה את הפילטר, זה רק המחזיק שלו, יופי, תני לי, עכשיו תעלי עוד שלב, את רואה פנימה את הפילטרים הקטנים? תוציאי, ויותר פנימה יש עוד אחד, אז תעלי עוד שלב, יופי, תני לי, עכשיו בזהירות, תסגרי את המסגרת, בדיוק. עכשיו נשטוף אותם.' מחר בבוקר, ידעה, יהיה צריך לטפס שוב על הסולם ולהחזיר את כל הפילטרים למקומם.

יעברו כמעט שמונה שנים עד הפעם הבאה שהיא תנקה את הפילטרים עם מישהו. וכל השנים האלה, בכל ראשון בחודש, היא תעלה על הסולם או על שני כיסאות המונחים זה על זה, תפתח את הווים, תוציא בזהירות את המסגרת והפילטר הגדול, תתאמץ להגיע לעומק תקרת הגבס להוציא גם את הפילטרים הקטנים ממושבם, תשטוף את המסננים, תסגור את המסגרת, ולמחרת בבוקר תחזיר את הפילטרים היבשים למקומם.

שמונה שנים של פרימות וסופים, מעברים, פרידות וחיבורים. יהיה דן, שיהיה נהדר, אבל לא יהיה איש לנקות איתו פילטרים של מזגנים, כנראה. עובדה. אף פעם לא עלה על דעתה לבקש ממנו שיחזיק לה את הכיסאות כשהיא מטפסת. אין סוף לדברים שיעשה עבורה, אבל זה — לא. אחרי דן יחלפו שנתיים ללא אף אחד עד שיבוא עוזי שיהיה איש של להחזיק את הכיסאות, ובעיקר תהיה היא, רות, שעל מגדל הכיסאות הלא יציב תצטרך לייצב ולנסח מחדש את החיים קדימה, לבד, בדאגה הולכת וגוברת מהשלב הבא, הטבעי שלהם.

בכל ראשון בחודש, כשתיזכר בהתעקשות הזאת של אבנר, תבין שבניגוד לה, אבנר דווקא חשב על הזִקנה וחשש ממנה, התייחס אליה, התכונן לקראתה, וכשאמר מדי פעם, 'את צריכה לדעת את זה,' הוא התכוון גם לאפשרות שלא תמיד יהיה לצדה לעשות את הדברים האלה. אבל רות לא הבינה את הדברים בזמן אמת, ומה שלמדה עשתה כדי לשמח ולהרגיע אותו.

במטבח, לפני המזגן, לפני ההלוויה, היתה צריכה רעיון לציון שנת השישים שלהם.

בשנת השלושים שלהם טסו למזרח לחצי שנה לטיול הגדול שחלמו עליו ועבדו קשה וחסכו בשבילו. עם הבנות. זה היה גם טיול שחרור וגם ירח דבש וגם גילוי מפתיע. אחרי כל החלומות והדמיונות והתכנונים והמחשבה שזו אולי בכלל יכולה להיות דרך לחיות בה את חייהם, מסביב לעולם, וזאת הזדמנות טובה לבדוק את זה בשנה האחרונה של הבכורה בגן חובה, גילו שזה לא בשבילם. טיסות ארוכות — לא בשבילם. שפה זרה — לא בשבילם. להתכלב באכסניות — לא בשבילם. לנדוד ממקום למקום — לא בשבילם. ובעיקר, להיות באינטימיות של המשפחה הקטנה בלי מפלט — הכי לא בשבילם. רות חשבה 'בשבילם' וידעה 'בשבילה'.

כשהיו בני ארבעים פיקפקו בהחלטה שקיבלו, והחליטו לנסות שוב. לא יכול להיות שלכולם מתאים ורק להם לא. זאת בטח היתה טעות לנסוע אז עם הבנות. זה מה שלא עבד כנראה. איך בכלל העלו שטות כזאת על דעתם. את כל השאר שכחו. עכשיו הבנות כבר גדולות, לומדות בחטיבה ובתיכון, השאירו אותן להסתדר ונסעו לדרום אמריקה לשלושה חודשים. ואז נזכרו. זה לא בשבילם הדברים האלה. הטיסות. הנדודים. האינטימיות החונקת. מה בדיוק חונק באינטימיות הזאת, לא התברר ביניהם אף פעם.

לקראת שנת החמישים היה ברור שאת זה לא מנסים יותר, אבל את ההבטחה הזוגית לחגוג כל עשור בגדול, לחסוך לקראת זה, לתכנן, לרענן, להתחדש, צריך לקיים. והם שיפצו את הבית. ממש בנו אותו מחדש. כולל חיזוק היסודות, החלפת כל הצנרת, הגג, הריצופים, חדרי האמבטיה, המטבח, כל מה שאפשר — הוחלף, מחומרים של ימי ראשית המושב לחומרי בנייה עכשוויים. והכול הותאם לשנים הרבות שעוד צפויות להם בבית. 'שיפוץ לנגישות שלא נצטרך,' אמר אבנר. זה היה הדבר המדויק לעשות. זאת גם היתה ההזדמנות הגדולה השנייה והאחרונה של רות לבחור באבנר ובחיים שלהם. והיא בחרה. זה דרש ממנה ויתור על הרפתקאות של כמעט או מעט לעבור גבולות, על כיבושים שהיתה חייבת להוכיח לעצמה שהיא עוד יכולה לכבוש, ולרסן את כוחות הפלרטוט המחיים אותה. והיא בחרה בוויתורים האלה ובאבנר. ובמבצע השיפוץ. מבצע כזה שיש בו לא מעט תנאים מוקדמים. קודם כול, צריך לרצות. לרצות להיכנס שוב להרפתקה שאת תוצאותיה, כבר ידעו, אי אפשר לדעת מראש, לדמיין אותה, להתלהב, לבחור, לפעול. לסמוך אחד על השני שיֵצאו מההרפתקה הזאת בשלום. גם אם יצטרכו להתגבר על אכזבה. כל אלה יש בהם כדי להעיר מתרדמות. הרעיון הזה, כמו כל קודמיו, לא היה שלהם ולא מקורי. זה מה שעשו אז כל החברים. כמו החתונה לפני שלושים שנים. גם אז יכלו לדמיין את זה רק משום שראו זוגות אחרים מהמושב מתחתנים. והם היו הרי בדיוק כמותם. שניים שגדלו פה, התאהבו, נהיו זוג, ו… כן, אולי זה השלב הבא. אז נתחתן? למה לא. נתחתן! זה מה שעושים עכשיו. זאת היתה הפעם הראשונה שרות בחרה באבנר. בעיקר בזכות אחותה שאמרה, 'כל הבחורים האלה? תעזבי אותם. תפסיקי עם זה. את צריכה את אבנר. את צריכה איש טוב. תפסיקי לחייך לכל אחד ולאסוף סביבך כל טמבל,' אז היא בחרה בו. ידעה שאחותה צודקת. היא צריכה איש טוב. אבנר יהיה לה טוב. והם התחתנו, כמו כולם. אחר כך כולם נסעו למקומות. אז גם הם נסעו. ואז — הנה, כולם משפצים? באמת הגיע הזמן. גם שלנו. אבל מה אחר כך? אף אחד לא דיבר על האחר כך. כולם התחתנו, כולם נסעו, כולם שיפצו, אבל על איך הם היו אחר כך, אף אחד לא דיבר. גם לא הם. גם לא בינם ובין עצמם. איך החיים אחרי החתונה? איך היו החופשות? איך השפיעו השיפוצים על הזוגיות? על הדברים האלה אף אחד לא דיבר. אף אחד לא חזר מאיזה מקום ואמר, 'תשמעו, זה היה חרא של רעיון, והיה לנו נורא.' לפעמים אנשים נפרדו ואמרו, 'השיפוץ הזה לא תיקן לנו כלום, אז החלטנו להיפרד,' אבל אם נשארו יחד, לא סיפרו מה התברר בשיפוץ על כל אחד מהם וכמה ומה נדרש כדי להישאר יחד.

אבנר ורות עברו את השיפוץ בטוב. נהנו ממנו. שמחו בו. התלהבו. התחדשו. כל מה שכבר ביססו קודם ביניהם, רוך וחמלה ושיתוף פעולה, בא לידי ביטוי. והם סמכו אחד על השני שכל כוונותיהם לטובה. ניצוצות חדשים־ישנים לא ניצתו בהם, אבל עם זה השלימו זה מכבר. וגם רות השלימה עם כל מה שהיתה צריכה להשלים, ומאז היתה בשלווה ובנחת. לשנת השישים לא היה לה שום רעיון, וגם אבנר נראה לה חסר התלהבות או סקרנות. אפור ועייף, היא חשבה, והשאלה נשמעה טכנית כמעט, כמו איפה לשים את טבליות המדיח ואת שקיות האשפה.

גל של חמלה וצער הציף אותה.

על שניהם.

היא ניגשה אל אבנר.

הוא נרתע בבהלת הפתעה.

הושיטה יד אחת ללטף את פניו, ובידה השנייה אחזה בידו הפנויה. 'נרי, מה אתה אומר?'

את התקופה שכולם מסביבם מכרו את הבתים ועברו למקומות אחרים, יחד או בנפרד, טישטשו והכחישו. לא הכניסו הביתה. לא כמו, 'יואו, שמוליק וניבה מתחתנים, כולם מתחתנים!' של ההתחלה, ולא כמו, 'גם שמוליק וניבה משפצים עכשיו, כולם משפצים!' על זה לא דיברו. שמוליק וניבה עברו, כמו שימי וגליה וכמו אליק וחנה, ויורם ונועה, כולם עזבו. אבל על זה אבנר ורותי לא דיברו.

מה היתה יכולה להגיד שישמח אותו? שינחם? שיאיר? לא ידעה אם הוא סתם עייף כי מאוחר וכל האפור והמדוכא והכבוי רק בעיניה, הרי הוא נראה בדיוק כמו אתמול וכמו בשבוע שעבר. אולי הוא פשוט אבנר וכל השאר זה דמיונות שלה.

אבנר הסתכל עליה, חיכה שתגיד משהו, כבר שלוש פעמים אמרה, 'נרי, מה אתה אומר… נרי, מה אתה אומר…'

'נרי, מה אתה אומר? אולי השנה נמכור את הבית ונעבור למקום אחר? לא נמאס לנו פה כבר? כולם כבר עזבו מזמן, זה לא יהיה דבר נהדר לעשות?'

ואז שוב, בחצי אוקטבה יותר גבוהה, ניערה את ידו, 'זה לא יהיה דבר נהדר לעשות? השנה?'

אבנר השאיר את ידו בידה, ובידו השנייה כיבה את האור, הינהן הנהון מהורהר ואמר, 'זה יכול להיות דבר נכון מאוד לעשות.'

רות טילטלה את ידו קלות וחייכה אליו, הוא חייך אליה, אולי אפילו בהקלה, חשבה, והוסיף, 'ונהדר.'

אם לא הקולונוסקופיה שלה מחר, אולי היו שוכבים אחר כך. כי ככה הם היו. כי זה המינימום בזוגיות בריאה, רות שמעה מיליון פעמים מחברות, מרופאים, מאחיות, מעיתוני נשים, ממומחים בטלוויזיה וברדיו. זה המינימום. או שמשהו לא בסדר. אחרי השנים הראשונות שפעם ביומיים היה מעט מדי גם בשבילה, דרך השנים של לא פחות מפעמיים בשבוע, כי מוכרחים את זה לזוגיות, ועד מה שעכשיו היא כופה על עצמה ברצון. פעם בשבועיים. כמעט תמיד אחרי שסידרו את המשלוח. או כשחזרו מהביקור השבועי אצל הנכדים. המילה שכבו, אף שהיא רק חשבה עליה, צרמה לה. לא אהבה את הפועל הזה. מה זה שכבו. אבל מה תהיה המילה הנכונה בהקשר שלהם היא לא ידעה. שום מילה אחרת לא תיארה את הפיזיקה והכימיה של זה. וכל שאר המילים שהתאימו לצעירים שהיו מזמן היו וולגריות באוזניה. רוצה או לא רוצה, מתחשק או לא מתחשק לה, לא נעלמו מעיניה כל הדברים שאבנר עשה בשבילה ולא בטוח שתמיד התחשק לו או שרצה בהם בעצמו. והיא בחרה בו. אז זה המינימום שהיא יכולה וצריכה לעשות. ורוצה. היא רוצה לעשות את זה בשבילו. והלוואי שהיתה רוצה בעצמה. גם את זה היא רצתה. לרצות. בשביל עצמה.

אבל בגלל הקולונוסקופיה שלה זה לא היה אפשרי. ורווח לה.

עד שכיבו את כל האורות ועד שהתחילו להעלות רעיונות לאן אפשר וכדאי לעבור, ברור שלא שוב בית פרטי, אלא דירה קטנה כפי צורכם המדויק, ברור שלא לעיר גדולה מדי, אבל כן במרכז, בגיל שלנו כבר אי אפשר להתרחק ממרכזים רפואיים, ואנחנו הרי יודעים מה המצב בפריפריות. ולא לשכונה ותיקה שצריך לשפץ הרבה, למי יש כוח שוב לשיפוץ, וברור שכל מיני דברים שברור, שמה לב שהחליפו בשיחה הזאת יותר מילים מכל השבוע האחרון. כשאבנר נכנס להתקלח, ידעה שהוא מכין את עצמו בשבילה, גם שמעה את זמזום מכונת הגילוח. והיא היתה עושה את זה בשבילו, באמת, היתה עושה את זה כמו תמיד, אף פעם לא דחתה אותו ולא פגעה בו ואין לה שום עניין לעשות את זה אף פעם. שלושים ושמונה שנים. אבל ההכנות לבדיקה כבר היו בעיצומן ואיתותי הגוף היו חד־משמעיים. קולות המעיים הרוחשים וכאבי הבטן דרשו פרטיות בעשרים וארבע השעות הקרובות.

כשיצא מהמקלחת, רות כבר התמקמה ביחידת האירוח שהיתה פעם שני חדרי נערות גדולים שחדר אמבטיה ושירותים ביניהם. אם התאכזב, לא נתן לה להרגיש בזה. אף פעם לא התלונן, קיבל את הדברים כמו שהם. עוד פעמיים שאל אותה אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילה הערב, הוא כבר עכשיו יפתח קובץ חדש לכל עניין המעבר. לילה טוב ותרגישי טוב. נרדמה מתוך מחשבה שהוא עדיין נראה עייף ועצוב ואפור מהרגיל, שהיא צריכה להשתדל לשמח אותו יותר, שהיא צריכה להיות יותר שמחה במה שיש לה. להם. ככה זה החיים. היא בפירוש צריכה להיות יותר שמחה בחיים שלה. ובאבנר. שכל כך אוהב אותה ותמיד חושק בה, והוא האיש הכי הכי טוב שהיא מכירה. היא כל כך בת מזל, והיא מאושרת. טפו טפו טפו.

למחרת אבנר הסיע אותה וחיכה לה, כרגיל, בחדר ההמתנה. לא נותנים למלווים להיכנס מעבר לחדר ההמתנה. כל המלווים שואלים, 'כמה זמן יש לי?' והולכים לשתות קפה או לקנות משהו בקניון הסמוך. רק אבנר יושב ומחכה, שלא יקרה שרות יוצאת והוא לא שם. היא כבר היתה חלשה ומסוחררת אחרי יומיים של התרוקנות הגוף, מחכה למחט שתינעץ בווריד המעולה שלה, להתעוררות כעבור עשרים דקות בחדר התאוששות, לסיכום החיובי של הרופא, הבדיקה תקינה, אין פוליפים ואין כלום, רק טחור אחד שכדאי לטפל בו, אבל אם את לא סובלת ממנו אז לא נורא, הכנה טובה, כל הכבוד, תשתי ותאכלי לפני שאתם יוצאים מפה. אבל זה לא קרה. כשהתעוררה בחדר התאוששות, אף אחד לא בא להקים אותה, לחלץ את ההתקן מתוך הווריד וללוות אותה בחזרה לחדר ההמתנה. מצדה השני של הדלת רעש מהומה. התלבשה, יצאה בעצמה ומצאה את אבנר מוטל על הרצפה, סביבו רופאים ואחיות.