החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קבל תאילנד

מאת:
הוצאה: | 2021 | 304 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

זוג ישראלים מבוגר יוצא לטיול בתאילנד. האישה היא מרדנית טבעית, ויוצאת לטיול כדי ליהנות. לגבר יש כוונה אחרת: להבין מדוע התפזר זיכרונו לרסיסים והעלה אבק. כאיש מקצוע הוא מתעד כל דבר שהוא רואה וזוכר. בטיול צצים קטעי זיכרון, ועולות באוב ביוגרפיות של אנשים ובעלי חיים יוצאי דופן. סיפורי אהבה, פרידה ושכול.
במהלך הטיול חוזרת ומתגלית המציאות הישראלית של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. השפה מבלבלת. המספר משתמש בתערובת של עברית גבוהה ושפת קסרקטינים חיילית. דבר אינו מקרי וכל פרט הוא חלק מתשבץ שנועד לסמן או לסמל הוויה מסויימת – סוגיות חברתיות והיסטוריות או את המשמעות הנבואית של שינויים בטבע.
לא בטוח שכדאי לקרוא את הספר. חרף כתיבתו הבדחנית הוא מצביע על גורלם של מי שאינם מסוגלים לקרוא את האותות שמסביב, ומתייחס למציאות שעשויה להיות אכזרית, קשה ומדממת.

מקט: 978-965-565-285-7

קישה
אפריל 1990

שמש של שמונה בבוקר בוהק. זקן קטן בקצרים כחולים וכהים, גופייה לבנה וסנדלי פעם (שני פסים חומים וסוליה). הם פוסעים במורד המדרכה, בצד המערבי, המופז של הרחוב. הזקן מתבונן נכחו מבעד למשקפיו עבי העדשה. שערו הלבן משוך לאחור ותפוס בגומייה, אך גולגולתו הוורודה מבצבצת מבעד לשיער האסוף בשל רקע חומת הסלע שלאורכה הוא פוסע. הוא מחזיק ברצועה כלב שחור וגדול עם ראש קטן וחרטום עדין. הכלב מתבונן בעיניים ערניות ועליזות לימינו. אוזניו זקופות ושערות גב האוזניים פרושות לצדדים. הוא שועט וראשו מופנה ימינה כבמסדר הצדעה, כשהצועדים מגיעים לבימת הכבוד, מביטים וחולקים כבוד לימינם בעוד רגליהם ממשיכות לפסוע קדימה. במבט ראשון הצמד נראים לא מתאימים: הגומייה בשיער לא מתאימה ללבן, ההליכה הנמרצת לא מתאימה להופעה הקשישה, הראש הקטן לא מתאים לכלב הגדול. גם הכלב הגדול לא מתאים לאיש הקטן. אבל המכלול הלא מתאים יוצר משהו בעל הרמוניה פנימית, לא נגישה. הם נראים כהולכים יד ביד, כמעט, למרות שכל אחד מהם מתבונן בכיוון אחר.

לא בכדי צועד הכלב ב"לימין הצדע": הוא מתבונן בעיניו קצרות הרואי ובעיקר מריח את הזאבה הלבנה במדרכה שבצידו השני, המוצל של הכביש. הכלבה עומדת דומם, רצועה בקולר אדום וצופה בעיני ההסקי הכחולות שלה בכלב ובאיש. דממה שלווה ודרוכה. היא יודעת שהם לא יתקרבו והכלב מוטב לו שייזהר: היא יפה כחלום הוליוודי אבל היא רגזנית ונשכנית ללא אזהרה.

וכך נוצרת לה לכאורה תמונה של שלוש דמויות שנעות כל אחד בעולמה. לכאורה.

האיש וכלבו אינם מבחינים בי: השמש מסנוורת והכלב מרוכז בריח הכלבה. יש עוד סיבה.

אני מתמזג. תמיד.

הצד המוצל וחומת הרקע האפורה אינם מקריים. כוחו של הרגל. גם ההופעה שלי תורמת לשקיפות. לא גבוה ולא נמוך. לא כהה לא בהיר. לא רזה ולא שמן. גם לא אתלטי. אפילו צבע השיער שלי הוא לא שחור ולא חום. לא ג'ינג'י ולא בלונדיני. בגיל 16 התייצבתי במשרד הפנים להוציא תעודת זהות. לאחר התלבטות כתב הפקיד "צבע עיניים – ירוק כחול". בחיי.

הכלום מאפיין אותי. אבל כמו הזקן וכלבו, הכלומיות הזו מתגבשת למשהו.

הכלבה שמה קישה. על שם אימו של גיבור ספרותי שהיה חביב עלי פעם. היא מסוגלת לקרוא את מחשבותיי. בעיקר את המחשבות הקשורות בה: למשל, היא יודעת מתי אני עומד לקחתה לטיול. בדקתי את התכונה הזו מכל הכיוונים ולא הצלחתי למצוא שום הסבר זולת יכולתה לקרוא מחשבות. היום עמדתי בחדרי והתלבטתי אם לצאת לטיול. לא נגעתי ברצועה שלה שתלויה על הקולב. אפילו לא הסתכלתי עליה. הכלבה בכלל ישבה בחוץ ופתאום החלה לגרד בדלת. מבחוץ. משם היא קלטה את התלבטויותיי ונחפזה להניח את כובד משקלה על הצד הנוח לה.

בינתיים הזקן וכלבו טופפים במורד הכביש, מתרחקים והולכים, לאחד זנב הסוס מתעופף והשני מניף זנבו אל על. לפי עליצותו של הכלב אני מנחש שבעליו טיפוס שמח.

איש מבוגר אני. דוד עייף. פני צעירות. הם מתעים. ירשתי אותם מאבי, יחד עם האלרגיה לאבק פרחים. עסקת חבילה מפוקפקת, שעל כורחי אני חתום עליה. בינתיים אני לא מלין. בבוא יומי קרוב לוודאי שאתלונן: האלרגיה הזאת קטלנית, מסתבר. גופי מוסר לי דרישת שלום מן העבר ומן העתיד. בלילות החורף הצלקת מוסרת לי דרישת שלום מן העבר והברכיים מוסרות לי ד"ש מן העתיד.

איש ללא זיכרונות אנוכי. זוכר אירועים, אבל איכשהו אין רצף. קשה לי לזכור מה קדם למה ומי שייך לאן. כמו סרט שצולם בקטעים ובעריכה היה בלגן. הניסיונות לחבר תמונות לאירועים מסתיימים לרוב בשמיכה עבה של עייפות שמכסה על הכול: על העבר, על ההווה וגם על העתיד. לפעמים צצים הזיכרונות מבעד לעייפות ומתפזרים לכל הכיוונים.

ניסיתי למצוא את החוט שיקשר את קרעי זיכרונותיי לכלל מקשה אחת, אנשים יוצאים למסעות בתקווה שהמרחקים ירחיקו מהם את הזיכרונות. אני יצאתי לטיולים בתקווה שהמרחקים יחברו את זיכרונותי. אעמיד פנים כאילו שאני מטייל לי סתם להנאתי ומתפעל מהרי הקסם בגווילין, למשל, ובעת פעולת ההסחה הזו אתגנב חרש חרש, על קצות בהונותי, ואתפוס את הזיכרונות שיצוצו בקצות אוזניהם. אלחים אותם זה לזה עד שיתמגנטו מעצמם: נא להכיר, זה אני שהייתי, נעים מאוד, זה אני שהווה.

קדחת. לא עם הבהונות האלה. אבדה לי היכולת להתגנב מאחורי עורפם של הזקיף, החתול ואנפת הארגמן. כשאני מתקרב אל הזיכרונות אני דורך על זרדים מרעישים, או עולה על שביל שמוביל למערכה אחרת לגמרי מזו שחיפשתי. אני יוצא כל יום לשוטט בדרכים עם הכלבה, בתקווה לעשות לי קצת סדר בראש ולאגד את הזיכרונות. אבל תמיד צץ משהו שמסיח את דעתי. היום אלה היו האיש וכלבו.

וכך שוטטתי לשווא, בשכונה, בצרפת ובאנגליה, בניכר וגם במוכר. חוץ מתאילנד.

משהו בתאילנד הרתיע אותי, גרם לתחושה לא נעימה, למרות ששמעתי עליה רק טובות. שום דבר מפחיד, שום דבר מוכר. מוזר. מילא פעם, כשהמזרח היה הרפתקה. אבל היום? כל אחד נוסע לתאילנד, לנקות את הראש או בדרך לאנשהו. אבל מסתורין? התעקשתי שלא לנסוע לארץ הנחמדה הזאת.

גם האיש והכלב עוררו בי את אותה הרגשה לא נעימה. כאילו שיש איזו מילה שעומדת לי על קצה הלשון ובטיפה לחץ אני אזכור אותה ואז אצטער שנזכרתי.

ואז, אחרי שהתרחקו להם השניים, הופיע השוס האמיתי. מעל הכביש החד־סטרי דיווש לו לאטו צעיר כהה פנים על אופניו. על ידית האופניים היתה תלויה קופסה כסופה, שככל שהתקרב אלינו ניכר שזוהי קופסת מחשב. פשוט מחשב תלוי בשקית ניילון. הצעיר נראה מקרוב יותר כמו בחור תאילנדי או וייטנאמי. נראה שהוא דיבר בשפה אסייאתית בסלולרי. ככל שהתקרב נראה שאין שום טלפון בנמצא. הוא פשוט דיבר עם עצמו. התווכח, פטפט וסיפר לעצמו בדיחות שנורא הצחיקו אותו. הוא היה כל כך עסוק עד שלא הבחין אפילו בקישה, שישבה מוקסמת ובמקום לנסות להסתער עליו (רוכבי אופניים הם הטרף החביב עליה) צפתה בו בתמיהה, מדי פעם מפזילה אלי מבט של "ראית מה זה?" החזרתי לה מבט קשה עם קמט בין הגבות. "שקט. לא מתעסקים איתו." גם הוא הלך והתרחק בשמש הבוקר, מדווש בהדרגה בעקבות שתי הדמויות הקומיות שכמעט נעלמו.

ואז, באותו רגע, החלטתי. נוסעים לתאילנד.

קישה כבר למדה את יתרונות הצופה הדומם: לומדת את כל הפרטים בשקט וברגע הנכון מחוררת חור בזגוגית ונכנסת לתמונה. הסתכלה עלי מודאגת. שוב קוראת את מחשבותיי. שונאת להישאר בפנסיון לכלבים כשאנחנו מטיילים.

יפה לי: אני קורא את המחשבות של הכלבה, שעוסקות במחשבות שלי ומנסה לפענח מה במחשבות שלי מדאיג אותה. כדאי לשים סוף לחוסר הגבולות הזה. בוקר אחד אמצא את עצמי ביום חמסין תקוע בתוך פרווה לבנה, טוחן בונזו ומנסה להפנט אותי להוציא אותי לטיול.

קצתי בהתלבטויות הללו שלא מובילות לשום מקום. צריך לעשות מעשה. אחזור לדרכים ואנהל יומן כמו פעם. סדר בזכרונות.

בו ביום קניתי את ה"לונלי פלאנט" של תאילנד, אבל חלפו עוד שנתיים של הכנות עד שיצאנו לדרך.