החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים

מאת: ,
הוצאה: | 2010 | 250 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

שם המשפחה לא קובע. עובדה: מולטקה "הצעיר" הוא לא מולטקה "הזקן"

גם במלחמה כדאי לאכול כמו שצריך. תלמדו מפאפא ז'ופר

לפעמים עצה טובה מאם הבית יכולה להכריע מלחמה

מי שבורח מהקרב, לפעמים הקרב רודף אחריו. אפילו עד פריז

ומלחמה זה לא פיקניק, תשאלו את הצופים הנמלטים מ"בול ראן"

(הם מופיעים באיור בתחתית הדף)

 

רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים הוא מסע מרתק בין החלטות של מנהיגים ושל מצביאים, בין מנצחים ובין מפסידים, בין גאונים ובין כסילים. מאירופה ומאמריקה של המאה ה־19 ומלחמות העולם של המאה ה־20, ועד לישראל של המאה ה־21. שמונה אירועים מכוננים שבהם התקבלו הכרעות היסטוריות מוצלחות ואיומות, כאלה שהובילו לתהילה וכאלה שהסתיימו במפלה.

פרופ' מיכאל הרסגור, המוכר לכל חובב היסטוריה ישראלי, וד"ר אהוד פוקס, מומחה לתורת קבלת החלטות, בוחנים באזמל חד איך הכו הצרפתים של נפוליאון הראשון את הפרוסים העלובים, מה גרמה הפרוסטטה של נפוליאון השלישי, כיצד השפיעו תסביכי הקיסר וילהלם השני על מלחמת העולם הראשונה, ואיך ניצחה פינלנד הקטנה את ברית המועצות הגדולה – מסטאלין ועד לינקולן, מ"הנס על המארן" ועד "יום הדין של צרפת". כל אלה וגם פרק אחד על ההחלטות המוצלחות והגרועות של מנהיגי מדינת ישראל בעשור האחרון.

הנה הם לפניכם, גיבורי ההיסטוריה בלי כפפות.

ילדותו המוקדמת והמאושרת של פרופ' מיכאל הרסגור עברה עליו בצרפת ומאז נותרה בו אהבה לכל דבר צרפתי.

בשנת 1932 החליטה משפחתו שהיתה ממוצא רוסי לעבור לרומניה מסיבות כלכליות, ושם נלכדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוריו נספו והוא עצמו הושלך לבית הסוהר ע"י המשטר הפשיסטי באשמת השתייכות לתנועת "השומר הצעיר", כשהוא נושא גזר דין של עשרים שנה, שממנו ריצה שנתיים וחצי.

בשנת 1949 עלה לארץ, הצטרף לקיבוץ זיקים ואף העניק לו את שמו. החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ונשלח מטעמה לצרפת, שם קיבל את הדוקטורט מממשלת צרפת ומהסורבון.

שימש שנים רבות כפרופסור מן המניין בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פירסם ספרים בנושאים היסטוריים שונים גם בצרפת ובגרמניה.

עמדותיו החדות בנושאים היסטוריים שונים מוכרות לרבים מתוכניתו רבת־ השנים והמאזינים בגלי צה"ל, "שעה היסטורית".

ד"ר אהוד פוקס לימד במשך יותר מעשור את "תורת קבלת החלטות" במסגרת בית הספר ללימודי מוסמכים לתלמידי התואר השני במחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

עבודת הדוקטור שלו "Aspects of Decision Theory" נכתבה בהנחיית
Prof. Prasanta K. Pattanaik, מהמובילים בעולם בתחום.

מאז הוא מנסה לקשור בין החלטות פוליטיות, צבאיות והיסטוריות ובין תורת קבלת ההחלטות הכמותית הקלאסית שפותחה עבור התחום הכלכלי.

ד"ר פוקס שימש כסמנכ"ל בכיר ב"מפעלי ים המלח" וכיהן כיו"ר הדירקטוריון ו־C.E.O של "קבוצת הברום". באותה תקופה נמנה גם עם ההנהלה הבכירה של קונצרן "כימיקלים לישראל" (כי"ל). ספרו "נפילים או נפלים" (2008, הוצאת "סער") בחן את קבלת ההחלטות של ראשי ממשלות ישראל .

מקט: 001-3000-020
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

נפוליאון מכה את הפרוסים: מערכת יינה ואוורשטאט, 1806

במערכת יינה ואוורשטאט הנהיג את הצרפתים המצביא הטוב ביותר שהיה להם מעולם — קיסרם נפוליאון הראשון. רמתו השכלית היתה אמנם גבוהה יותר מזו של כל מדינאי וגנרל בתקופתו, אבל מפליא שלמרות גדולתו ואף שבעת הקרב היה נפוליאון רק בן שלושים ושבע, הוא כבר היה מעבר לשיאו. ביטחונו העצמי המוגזם הביא אותו לזלזל ביריב הפרוסי ובמודיעין שצבר עליו. המצביא הגדול הזה לא ידע בשעת הקרב היכן נמצא הכוח העיקרי של הצבא הפרוסי. הוא חשב שחיסל אותו ליד העיר יינה, כשלמעשה רוב כוחות האויב היו בכלל באוורשטאט, ומולם נמצא קורפוס צרפתי אחד בלבד, של מרשל דבו.1 אבל אפילו הטעויות הללו לא הפריעו לנפוליאון ולצבאו לזכות בניצחונות מזהירים ולמעוך את הצבא הפרוסי. אפשר לומר שהוא סבל מרגש עליונות — שבחלקו הגדול היה מוצדק.

בדיעבד, למרות הניצחון, אפשר לראות במערכת יינה תמרור אזהרה. בתחילת דרכו הקפיד נפוליאון להבטיח לכוחותיו עליונות מספרית מקומית כדי לנצח בקרב והפגין אופי בלתי מהמר בעליל. גם כאשר הפך לימים לשליט צרפת, הוא המשיך להקפיד על עליונות מספרית במערכות השונות, אבל החל לזלזל במערכת קבלת ההחלטות הכוללת. נפוליאון לא התחשב בעובדה שלאומה הצרפתית לא היה כוח אדם צבאי המספיק להשתלטות על כל אירופה. מספר הקרבות הרב שניהל גרם לכך שהוא נדרש להשתמש בכוח אנושי ירוד יותר ויותר באיכותו, וכך ירד גם כושר הביצוע של ה'גרנד ארמה'. בזה נפוליאון לא התחשב, ולכן אפשר לומר שבראיית המקרו הפכה מדיניות הקרבות שלו ליותר ויותר מהמרת, למרות מדיניות המיקרו הזהירה בכל קרב וקרב כשלעצמו. הראייה הכוללת שלו לא היתה נכונה בסופו של דבר, ולכן ירד מהבמה ההיסטורית מובס.

כמה מילים על נפוליאון

קצת רקע על נפוליאון בונפרטה ועל התקדמותו המטאורית לפני קרב יינה: צריך לזכור שהצרפתים העריצו אותו אף שהגיע מקורסיקה, אי שסופח לצרפת למרות התנגדות תושביו, ובראשם מנהיגם פאולי.2 קרלו בונפרטה,3 אביו של נפוליאון, שהשתייך לאצולה הנמוכה, נמנה עם מעריציו של אותו פאולי.

נפוליאון סיים בית ספר צבאי בצרפת, שאליה נשלח כאחד מבני קורסיקה במסגרת האיחוד עם צרפת. הוא החל לשרת כקצין זוטר בתקופה שבה רעיונות המהפכה התפשטו ברחבי המדינה כאש בשדה קוצים. נפוליאון, ששאפתנותו עמדה ביחס הפוך לגובהו, הבין מיד שני דברים: ראשית, שסיכויי ההתקדמות שלו בצבא המלך אפסיים בגלל מוצאו הקורסיקני, ושנית, שצרפת מהפכנית תשרת את האינטרסים האישיים שלו טוב יותר מצרפת המלוכנית. הוא הצטרף למהפכה במלוא כוחו והעביר את משפחתו למרסיי, כחלק מההחלטה לקשור את גורלו בגורלה של צרפת הגדולה, במקום לחזור ולהסתפק באתגרים המוגבלים של אי הולדתו. ב־1793, כשהיה בדרגת סרן, התבצרו בעיר טולון מורדים מלוכנים, שקיבלו סיוע משייטת בריטית. נפוליאון, שהבין טוב מאוד בארטילריה, ידע שהמפתח לניצחון הוא הצבת התותחים המהפכניים על שלוחת אגייט הגבוהה, החולשת על נמל טולון, והביא לניצחון מזהיר.

בעקבות הניצחון הוא הוקפץ לדרגת בריגדיר גנרל על ידי אוגוסטין רובספייר,4 אחיו של מקסימיליאן רובספייר ששלט אז בצרפת. ככה זה היה בימים ההם. ב־1794 שימש נפוליאון מפקד הארטילריה של הצבא הצרפתי בחזית איטליה (שכונה בפשטות, 'צבא איטליה'). באותה שנה נעצר בעקבות הפיכה שבמסגרתה נשלחו לגרדום האחים רובספייר, שהצעיר שבהם היה פטרונו. לאחר ששוחרר ממעצר, מצא עצמו נפוליאון ללא תעסוקה במשך כשנה. באוקטובר 1795 פיזר מורדים מלוכנים בפריז לפי הזמנת בארא,5 אחד הדירקטורים שמשלו בצרפת, ושהיה גם מאהבה של ז'וזפין, שנפוליאון התאהב בה בתקופה זו. פעולתו של נפוליאון באותו אירוע התייחדה בהחלטתו לירות בתותחים בכינון ישיר בתוך העיר על המון אזרחים. את התותחים הביא לו סרן צעיר בשם מירא, שלימים התחתן עם קרולין, אחותו של נפוליאון. לפי הלוח המהפכני, התרחש האירוע בחודש ונדמייר, ומאז כונה נפוליאון גם גנרל ונדמייר. כשנשאל איך הוא יורה באזרחים תמימים, ענה שאזרחים תמימים יושבים בערב בבית ולא משתוללים ברחובות. נראה שהיגיון זה מתאים מאות שנים אחר כך גם לרפובליקות אחרות, אפילו במזרח התיכון.

בפברואר 1796 התמנה נפוליאון למפקד 'צבא איטליה', שמפקדתו היתה בניס. לפני יציאתו דרומה למלחמה התחתן עם ז'וזפין, אלמנתו של הגנרל המלוכני אלכסנדר דה בוהרנה,6 שהוצא להורג בזמן הטרור בפקודת רובספייר. מאותם נישואים כבר היו לה שני ילדים, איז'ן והורטנס, ונפוליאון אימץ אותם. ז'וזפין, שהיתה מבוגרת מנפוליאון בשש שנים לפחות, בגדה בו על ימין ועל שמאל, במיוחד עם הדירקטור בארא. יש אומרים שבארא שלח את נפוליאון הרחק מפריז כדי שלא יפריע לו במערכת היחסים שקיים עמה.

אף שכנראה קיבל את המינוי למפקד 'צבא איטליה' בחדר מיטות כלשהו, הוכיח נפוליאון שאין מתאים ממנו. בעזרת שלושת מפקדי הדיוויזיות, המרשלים לעתיד מסנה, אוז'רו7 וסרוריה,8 הוא הכה בשנים 1797-1796 את הפיימונטים ואת האוסטרים, כבש כמעט את כל איטליה, הכה את מדינת האפיפיור ונציה, הגיע למעבר הברנר, שממנו איים על וינה, והכריח את האוסטרים לחתום באוקטובר 1797 על שלום קמפו־פורמיו,9 שבו הוכיח גם את כישוריו המדיניים המוצלחים. שמו הפך לנערץ בכל צרפת ועורר מורא בכל אירופה.

הדירקטוריון, ששלט בצרפת, החל גם הוא לחשוש ממנו. אם בחזית משנית כמו איטליה, וללא משאבים צבאיים רציניים, הוא הצליח להביא להכרעה, מי יודע היכן ייעצר? התעסוקה הבאה שנמצאה לו היתה לפקד על מה שכונה 'צבא אנגליה' ולהכין את הפלישה לאי האנגלי. כשהתברר שהפלישה לא מתממשת וכנראה גם לא תתממש, נשלח בראש קורפוס אחר לכבוש את מצרים (1798).

נפוליאון נחת במצרים בשלום (מיד לאחר הנחיתה הושמד ציו על ידי אדמירל נלסון)10 וכבש אותה. הוא הכה את הממלוכים, כבש את ארץ ישראל ונעצר לפני חומות עכו, חזר למצרים והכה שם חיל משלוח טורקי. בעיצומם של המחקרים המוצלחים שביצע בעזרת אנשי המדע הרבים שלקח עמו למצרים, שמע על המכות שצרפת ספגה מהקואליציה השנייה שהתארגנה נגדה. הוא חזר כביכול כדי להציל את הרפובליקה, אך למעשה היתה לו מוטיבציה מרחיקת לכת יותר: נפוליאון החליט שמצרים רחוקה מדי ממרכז העניינים ושהגיע הזמן לערוך הפיכה נגד הדירקטוריון הבלתי פופולרי. בינתיים, בציריך, ניצח הגנרל הצרפתי מסנה את סובורוב הרוסי והרפובליקה כבר ניצלה, אך בכל זאת הצליח נפוליאון לערוך הפיכה מוצלחת בנובמבר 1799, שבה עלו לשלטון שלושה קונסולים: האב ז'וזף עמנואל סייס, רוז'ה דיקו ונפוליאון. בתוך כמה חודשים הפך נפוליאון לקונסול ראשון, ושני הקונסולים האחרים, שהיו בטוחים שיוכלו לשלוט בו, פרשו הביתה. הוא אירגן צבא חדש וניצח במרנגו (14.6.1800) את האוסטרים. את הניצחון אמנם השיג ממש במזל,11 אבל כבר אמר מי שאמר שעדיפים גנרלים עם מזל על גנרלים עם שכל (נפוליאון בעצמו אמר את זה). אחר כך השתלט על כל איטליה, ובו בזמן ניצח גם גנרל מורו,12 מפקד הצבא הצרפתי על הריין, את הצבא האוסטרי בהוהנלינדן (דצמבר 1800). בתום המערכה התפרקה הקואליציה השנייה (רוסיה פרשה עוד בסוף 1799, לאחר מפלת סובורוב, ואוסטריה חתמה על שלום לינוויל ב־1801) והאנגלים גם הם העדיפו לחתום עם צרפת על שלום אמיין באביב 1802. עם האפיפיור חתם נפוליאון על קונקורדט עוד ב־1801.

נפוליאון לא היה רק גנרל מוכשר. עם עלייתו לשלטון הוא עבד על יצירת 'הקודקס האזרחי' הנקרא על שמו גם 'הקודקס הנפוליאוני'. אסופת חוקים זו מהווה את הבסיס למשפט בצרפת וברוב מדינות אירופה עד היום. באותן שנים (1803-1802) גם התווה את מבנה השלטון בצרפת לדורות — המשרדים הממשלתיים ושאר המוסדות שקבע משרתים את הרפובליקה גם היום.

בשניים באפריל 1804 הפך לקיסר ואשתו לקיסרית. הוא הניח את הכתר על ראשו ועל ראשה של ז'וזפין למרות נוכחותו של האפיפיור. מיד אחר כך התארגנה מולו הקואליציה השלישית, שבה היו חברות אוסטריה, רוסיה ושוודיה. כנגד הברית הזאת הכין נפוליאון את ה'גרנד ארמה', הצבא הצרפתי הגדול. הניצחון הראשון של הכוח המעולה הזה הושג ללא קרב, על ידי תמרון בלבד של נפוליאון וראש המטה שלו ברטייה.13 צבא אוסטרי בפיקודו של גנרל מאק כותר בעיר אולם וסביבותיה, וכשלושים וחמישה אלף חיילים הוכרחו להיכנע.

החלטה מס' 1: הפרוסים יוצאים כמעט לבדם למלחמה מול נפוליאון (אוגוסט 1806)

בחמישה באוקטובר 1805 נפגש הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון14 עם מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם השלישי, ועם אשתו המלכה לואיזה, ליד ארונו של פרידריך השני ('הגדול'). באותה פגישה נשבעו השלושה לחסל את ה'מפלצת', כפי שקראו לנפוליאון.

פרידריך וילהלם השלישי היה בן שלושים וחמש בזמן הפגישה הסודית. הוא היה בעל אופי חלש ביותר, ולהשוותו לנפוליאון זה כמו להשוות שפן לאריה. לאחר הפגישה ישב המלך על הגדר בין נפוליאון לבין מדינות הקואליציה השלישית, ולא ידע מה לעשות. מצד אחד רצה להרשים את אשתו ששנאה את נפוליאון ולהוכיח לה לאיזה גבר היא נשואה, ומצד שני פחד מנפוליאון. לבסוף שיכנע את עצמו שנפוליאון עומד להפסיד לאוסטריה ולרוסיה בקרב העומד להתרחש בתחילת דצמבר 1805, ושלח אליו את שר החוץ שלו האוגוויץ עם אולטימטום, ובו דרישה שצרפת תתנצל על כך שקורפוס צרפתי פלש לנסיכות הפרוסית אנסבך בדרכו לקיסרות האוסטרית.

בשניים בדצמבר 1805, ביום השנה הראשון לקיסרות, הכה צבא נפוליאון את האוסטרים והרוסים באוסטרליץ, באחד הקרבות המוצלחים והיפים מאז ומעולם (מהצד הנפוליאוני).

בהיות פרידריך וילהלם השלישי גם ביש מזל, נוסף על היותו רפה אופי ורפה שכל, הגיע שליחו האוגוויץ אל נפוליאון יומיים בלבד לאחר אותו קרב. בתבונה רבה בחר השליח למסור לקיסר הצרפתי הודעה שונה מזו שנשלח למסור, שעיקרה איחולים מקרב הלב של מלך פרוסיה על ניצחון צרפת בקרב. אלא שנפוליאון, שהמודיעין שלו דיווח לו באופן מדויק מה היה המסר המקורי של האוגוויץ, לא התרשם מאיחוליה של פרוסיה, והעביר בחזרה מסר משפיל. הוא הודיע להאוגוויץ שהנסיכויות אנסבך, קליוו, נוישאטל ווסל יעברו מפרוסיה לרשות צרפת, והבטיח, כפרס ניחומים, שתמורתן תתמוך צרפת בהעברתה של הנובר מאנגליה לפרוסיה.

הסידור הזה סיכסך את פרוסיה עם אנגליה, שאף הכריזה בעקבותיו מלחמה על פרידריך וילהלם השלישי. אבל המלך הפרוסי, שפחד יותר מנפוליאון, הסכים להסדר המוצע. חולשתו המופגנת במהלך הזה התקבלה בזלזול על ידי מפלגת המלחמה בפרוסיה, ששנאה את נפוליאון ואת הצרפתים, והונהגה על ידי המלכה לואיזה והדוכס מברנסוויק. זלזולה של המלכה הפך ללעג, כאשר התברר שבמסגרת גישושי שלום של נפוליאון באנגליה הציעה צרפת להחזיר את הנובר לאנגלים — על חשבונה של פרוסיה שנותרה קירחת מכאן ומכאן. המלך התפוצץ מעלבון ומכעס.

מרוב עלבון וכעס החליטו הפרוסים שהם יוכלו להביס את נפוליאון. פרידריך וילהלם השלישי, שרגע קודם לכן עוד פחד להצטרף אל האוסטרים והרוסים ולצאת נגד צרפת יחדיו, היה בטוח לפתע שיוכל לנצח לבדו. הפרוסים שיכנעו את עצמם שעד לאותו היום ניצח נפוליאון רק את האוסטרים — שכולם מנצחים אותם (מתי בדיוק ניצחה אותם פרוסיה?) — ואת הרוסים — שהם עם לא מתורבת. אין סיכוי בעולם, הם אמרו לעצמם, שנפוליאון וחבורת פראי המהפכה שלו, שאבותיהם יצרני חביות ובעלי בסטות בשוק הפריזאי, ינצחו את הפרוסים שלמדו במיטב אקדמיות המלחמה, ומחזיקים את מכונת המלחמה שהקים המלך פרידריך הגדול בעצמו. לואיזה, מלכת פרוסיה, שהיתה יפהפייה אמיתית ובעלת אופי חזק, בניגוד לבעלה (לשניהם לא היה שכל), לחצה עליו שיפגין מול שאר העולם את כוחו. כך הוקמה הקואליציה הרביעית נגד צרפת, שבה היו חברות אנגליה, פרוסיה, רוסיה, שוודיה ופורטוגל.

האמת היא שמכונת המלחמה הפרוסית כבר החלידה וחרקה. רוב מפקדי הצבא היו קשישים עד קשישים מאוד. לעומתם נפוליאון ורוב מרשליו היו צעירים ובשיא כושרם, ואף רכשו ניסיון מלחמתי עדכני ומוצלח, בעוד הפרוסים טחנו בראשם מלחמות שהסתיימו מזמן. נזכיר כקוריוז את הדוכס מברנסוויק, אחיינו של פרידריך הגדול, שבאותו זמן כבר היה בן שבעים ואחת. אותו דוכס הוכה על ידי צבאות המהפכה הצרפתית כבר ב־1792, בקרב ואלמי, שסימן את המעבר של המהפכה הצרפתית ממגננה למתקפה. מאז אותו קרב התחלף בצרפת דור שלם של מפקדים ולוחמים, והאיש שהכה את הדוכס מברנסוויק ואילץ את צבאות פרוסיה לסגת אל מעבר לריין, קלרמן,15 הפך מרשל וכונה קלרמן הזקן, ופרש משירות פעיל. אפילו בנו כבר היה גנרל מפורסם. אבל הדוכס הקשיש מברנסוויק החל לפקד מחדש על הצבא הפרוסי, או לפחות על חלקו הגדול.

על סמך הנחות השווא שפורטו כאן, החליטה פרוסיה בתחילת אוגוסט 1806 לצאת למלחמה בצרפת והצטרפה לקואליציה הרביעית. כעבור חודש, בחמישה בספטמבר 1806, הכריזה צרפת על גיוס. פרוסיה נכנסה לסקסוניה ותפסה אותה, כשהצבא הסקסוני מצטרף לצבא הפרוסי. בעשרים ושבעה בספטמבר עזב הקיסר נפוליאון את פריז בדרכו לגרמניה, וכעבור חמישה ימים הגיע לווירצבורג, שם קיבל מפרוסיה אולטימטום: לפנות את מזרח הריין וגם את כל הטריטוריות שצרפת כבשה וסיפחה מאז 1794. היה זה אולטימטום אווילי, בעיקר לנוכח העובדה שהוגש למצביא ברמתו של נפוליאון, מפקד שאין מי שהגיע לקרסוליו, ושהחזיק בכלי מלחמה יעיל וחזק כמו ה'גרנד ארמה', שנוסף על יתרונו האיכותי גם היה גדול מהצבא הפרוסי.

ברור, אם כן, שהחלטתו של המלך הפרוסי לצאת למלחמה בתנאים גרועים משהיו לפרוסיה לפני קרב אוסטרליץ נראית מפוקפקת מלכתחילה. החלטה איננה יכולה להיות נכונה אם למקבל ההחלטה הוצגה קודם אפשרות אחרת, טובה יותר, והוא דחה אותה. כשאלכסנדר הראשון ופרידריך וילהלם השלישי נשבעו על קברו של פרידריך הגדול למחוץ את 'המפלצת הקורסיקנית', זה היה לפני קרב אוסטרליץ. אם פרוסיה היתה משתתפת באותו קרב ותורמת כמאה ושלושים אלף חיילים מאומנים, ספק אם נפוליאון היה מנצח בו. לכל הפחות היה יתרונם המספרי של האוסטרים, הרוסים והפרוסים מצמצם את המפלה. אך פרידריך וילהלם בחר שלא להשתתף בקרב הזה וישב על הגדר.

לאחר הניצחון באוסטרליץ פתח נפוליאון במסכת התגרויות מכוּונת כלפי המלך הפרוסי כדי לגרור אותו למלחמה. מידת התבונה שבחרחור המלחמה הנפוליאוני הזה, עוד בטרם נדמו הדי קרב אוסטרליץ, ראויה לדיון נפרד. מה שבטוח הוא שההיגררות הנזעמת של פרידריך וילהלם השלישי לקרב, אחרי שנגדשה סאת העלבונות ונודע לו שצרפת משוחחת מאחורי גבו עם אנגליה על החזרת הנובר מפרוסיה לאנגליה תמורת שלום, היתה נמהרת ושיחקה לידי נפוליאון.

מפלגת המלחמה הפרוסית והמלך עצמו שיכנעו את עצמם שמכונת המלחמה של פרידריך הגדול לא תוכל להיות מנוצחת על יד 'מרשלי השוק' הצרפתים ועל ידי המצביא הקורסיקני הנמוך — גם אם הוא קורא לעצמו קיסר הצרפתים. נימוקים כאלה אינם קבילים. לא היה שום היגיון בהיפוך האסטרטגיה הפרוסית, שנמנעה עד אותו רגע מעימות חזיתי מול נפוליאון, כאשר לא קדמו להיפוך הזה שינויים חיוביים בפרוסיה, אלא דווקא ניצחון צרפתי נפוליאוני גדול, אולי הגדול בתולדות אירופה. קרב אוסטרליץ, שהוכיח את עוצמתו של מכשיר המלחמה הצרפתי, היה אמור להשאיר את הפרוסים בבית ולגרום להם לחכות שנפוליאון יתיש את עצמו ואת צבאו (מה שהיה ברור שיגיע ביום מן הימים בגלל המשימה הבלתי אפשרית שהטיל על צרפת, לשלוט ביבשת אירופה, שהיתה בבירור גדולה עליה). במקום זאת נחפז פרידריך וילהלם השלישי להעביר את האולטימטום שלו לקיסר הצרפתי. היתה זאת הכרזת המלחמה שנפוליאון כה ציפה לה.

האיוולת המשיכה גם ברמה הטקטית של ניהול המערכה. ראשית, החליטו הפרוסים שייתנו לנפוליאון לתקוף אותם, זאת אף שהם כבר התכוננו למלחמה והיו במערך תקיפה — ואף שנפוליאון היה ידוע כמצביא שיתרונו הגדול בתקיפה ולאו דווקא במגננה. למרבה חוסר ההיגיון, הפרוסים החליטו גם 'לבצע את העבודה' לבד, ללא בעלת בריתם הרצינית רוסיה, שמאה ועשרים אלף מחייליה התרכזו לא רחוק משדה הקרב. המלך והמלכה הפרוסים חששו שאם יחכו לתגבורת הרוסית, יגידו שהם חלשים מנפוליאון.

גם החלטתם להוציא ערב הקרב את עיקר הצבא מאזור יינה ולהעבירו לאוורשטאט היתה אווילית לאין־שיעור. היא התבססה על ההנחה שנפוליאון הופיע רק עם מספר קטן של קורפוסים וחיילים באזור במברג בדרך ליינה. אך מי שהכיר את נפוליאון ידע שהוא עובד לפי כלל הפוך: הכוחות נעים לחוד ומכים יחד.

כלומר, כל שרשרת ההחלטות הפרוסית נראית משונה מאוד. ראשית, לא להילחם לפני אוסטרליץ; שנית, כן להילחם אחרי הניצחון הנפוליאוני הסוחף שם; שלישית, להילחם בו לבד; ולבסוף לפזר את הכוחות הפרוסיים במערכת יינה, מתוך הנחה שנפוליאון יופיע רק עם כוחות מעטים. מדובר, אם כן, לא בטעות אחת, אלא בערמה של טעויות המונחות זו על גבי זו, החלטות לא נכונות שמהן נגזרות החלטות עוד יותר לא נכונות, אשר לא ניתן להבינן אלא כמצעד איוולת כבר בשעה שהתקבלו.

כמעט כל ההחלטות הבלתי נכונות הללו גם הוכיחו עצמן כהחלטות גרועות, והן הביאו לכך שפרוסיה, שהיתה מעצמה חזקה למדי באירופה, הפכה ב־1806 למדינה שהכוחות החזקים באירופה חשבו ברצינות לפרק אותה לחלוטין. אך לפני שנתאר את התבוסה הזאת ואת מהלך הקרב עצמו, כמה מילים על ההיגיון של הצד השני במערכה, הצד של נפוליאון.

החלטה מס' 2: נפוליאון מעליב את פרוסיה וגורם לה לצאת למלחמה בו

החלטתו של נפוליאון לאחר הניצחון באוסטרליץ להעליב את פרוסיה ולגרום לה לצאת למלחמה בו אינה מובנת מאליה. לכאורה מה יש פה לבדוק: נפוליאון העליב את פרוסיה ואת המלך והמלכה מתוך רצון למשוך אותם למלחמה בו. פרוסיה היתה בשבילו האפס המוחלט ואולי קצת פחות, מדוע יש לבדוק בכלל את החלטתו להגיע לעימות איתה? הרי הוא ידע שמצבה המדיני והצבאי איננו טוב ושהוא מסוגל למחוץ אותה בלי שום בעיות, וכדאי לו לתקוף אותה, כי כאמור נפוליאון תמיד הצליח יותר בהתקפה מאשר במגננה. אבל השאלה היא אם ההחלטה הזאת היתה נכונה בעת שהוחלטה, או שנפוליאון כבר בלע די מדינות ושטחים והיה צריך תקופה ארוכה של שלום, שבה יבנה את האימפריה שלו כגוש יותר מלוכד מאוסף של עמים.

לנו נראה שנפוליאון לא היה צריך אויב חדש בדמות פרוסיה, כאשר עוד לא סיים בכלל את מלחמת הקואליציה השלישית. רוסיה לא חשבה עצמה למנוצחת לאחר אוסטרליץ, והמשיכה בהתנגדותה לצרפת ולנפוליאון. רק ביוני 1807, לאחר ניצחונו של נפוליאון בפרידלנד, נחתם שלום טילזיט16 שסיים את המלחמה. לכן נראה לנו שבמערכת היחסים המקרו־אירופית צרפת לא היתה זקוקה למלחמה נוספת, מוצלחת ככל שתהיה, בפרוסיה.

ההחלטה להמשיך לעייף את ה'גרנד ארמה' באוקטובר 1806 לא נתנה לצרפתים ולנפוליאון תמורה ממשית בפוליטיקה האירופית. בתקופה זו סבל נפוליאון ממגלומניה מסוימת והתעלם מגבול הקיבולת הצרפתית למלחמות, להרוגים ולסבל. נפוליאון המשיך להצטייר כמפלצת שאיננה מסוגלת לחיות בשלום עם מדינות אחרות. אנגליה איבחנה עוד במהלך 1806 את מה שעומד לקרות, ולכן יצרה את הקואליציה הרביעית, בעוד נפוליאון מעביר לה שדרים של שלום, שלא הבין מדוע אינם נקלטים בלונדון. אנגליה לא רצתה שמדינה מסוימת תשתלט על אירופה, ולכן התנגדה לנפוליאון. מבחינה זאת, ההתחזקות של צרפת לאחר הניצחון המזהיר ביינה ובאוורשטאט לא מצאה חן בעיניה. היה ברור שגם ראשי הממשלה המיליטנטים פחות שהיו לה, יהיו חייבים להמשיך ביחסי האיבה עם נפוליאון.

כלומר, לא ברור בכלל שההחלטה הבסיסית של נפוליאון לצאת למלחמה בפרוסיה היתה נכונה. ההרס שהמיט על פרוסיה גרם לכל המדינות הווסאליות של צרפת וגם לכל אלה המתנגדות לו לראות מה הוא מסוגל לעשות, וכמה אגרסיבית מדיניותו. לצד הזכות אפשר לומר שהמלחמה בפרוסיה שוב הוכיחה את מצביאותו המוצלחת של נפוליאון ואת כושרם של המרשלים המרכזיים ב'גרנד ארמה' שבנה, ושפרוסיה היתה ממילא קמה עליו ביום מן הימים, מתוך שנאתם של בני הזוג המלכותי השולטים בה.

אפשר לסכם: במערכת המיקרו של צרפת היתה ההחלטה להקדים ולהתעמת עם פרוסיה החלטה מוצלחת וגם נכונה (מוצלחת — במבחן התוצאה ובדיעבד. נכונה — מבחינת ההיגיון שבה ברגע קבלת ההחלטה ועל סמך הנתונים שהיו בפני נפוליאון בזמן אמת). אך ברמת המקרו העידה ההחלטה הזאת על השתרשותה של השגיאה העיקרית ההולכת ומתפתחת אצל נפוליאון — הנטייה שלו כמצביא להמר והתעלמותו מכך שסכום הכוחות של אויביו הולך ועולה על מה שהוא מסוגל להתמודד עמו. במהלך קרב יינה עצמו נתן הביטחון העצמי המופרז של נפוליאון את אותותיו הראשונים, אבל בזכות עוצמתו של ה'גרנד ארמה' שלו הגיעו איתותים אלה רק עד כדי 'כמעט שנפגע', והניצחון שהושג השכיח את הצורך בלקחים. זה המקום להרחיב קצת על מכונת המלחמה היעילה הזאת ולהציב מולה על שולחן החול את אחותה הפרוסית, החורקת.

המרשלים של נפוליאון שהשתתפו בקרבות יינה ואוורשטאט

נפוליאון ידע עוד לפני האולטימטום של פרידריך וילהלם השלישי על הכנות המלחמה הפרוסיות, ולכן ריכז כוחות צרפתיים באזורים הקרובים לחזית הצפויה. כמאה ושישים אלף חיילים צרפתים כבר היו באזור, ורבים נוספים היה ניתן להביא כתגבורת. מולם היה יכול הצבא הפרוסי לרכז רק כמאה ושלושים אלף חיילים, אף שכלל במלוא כוחו כמאתיים ועשרה אלף חיילים. פתרון אפשרי מבחינת הפרוסים היה, כאמור, להזעיק לעזרה את הגנרל הרוסי בניגסן,17 גם הוא מהקואליציה הרביעית, שפיקד על 120 אלף חיילים ששהו לא רחוק. אך ציפייה לבניגסן הרוסי ואיחוד כוחות עמו נראו למלך הפרוסי, לאשתו ולקציני הצבא הבכירים הזקנים והסנילים שלו כפחיתות כבוד וכאות של חולשה. היו לפרוסים עוד עשרים וחמישה אלף חיילים בפיקודו של גנרל לסטוק בפרוסיה המזרחית, אך משום־מה לא נעשה כל מאמץ להעביר אפילו אותם לשדה הקרב ביינה.

הפרוסים לא ידעו ערב הקרב שנפוליאון כבר נמצא בבמברג, לא רחוק מיינה, ובמרחק לא גדול ממנו שוהים קורפוסים רבים של ה'גרנד ארמה'. הקורפוס הראשון של ברנדוט18 והקורפוס השלישי של דבו באו כדי לאגף את הפרוסים מצפון ומצפון־מזרח. הקורפוס החמישי בפיקודו של מרשל לאן19 בא כדי לעלות על יינה בציר המרכזי. מימינו ומאחוריו נערך הקורפוס השישי של מרשל ניי,20 כשלצדו הקורפוס הרביעי של המרשל סולט.21 משמאלו עמד להתקיף הקורפוס השביעי של מרשל אוז'רו. אל שישה קורפוסים אלה עמד להצטרף גם מרשל מורטייה22 עם הקורפוס השמיני, כשאיתו נמצא גם לואי, אחיו של הקיסר. אל נפוליאון עצמו נלוו המשמר הקיסרי, יחידת העילית של ה'גרנד ארמה' בפיקודו של מרשל בסייר23 ויחידת הפרשים של מרשל מירא,24 בעלה של אחות הקיסר קרולין.

כל המרשלים שהוזכרו מונו לדרגתם פחות משנתיים קודם לכן, כולם היו מלאי ביטחון במפקדם העליון, והמורל שלהם לא היה יכול להיות גבוה יותר. גם החיילים והקצינים האחרים ב'גרנד ארמה' היו ותיקי מלחמה כמעט כמותם. חיילי פרוסיה, לעומת זאת, לא נלחמו בתקופה שקדמה לקרב, ובראשם עמדו קשישים מגזע אצולה מנוון שהיה קל לדמותם לערמת גרוטאות.

ביטחונו העצמי המוגזם של נפוליאון הביא אותו למַנות באופן זמני, מאחר שהתאחר ביציאתו מפריז, את ראש מטהו, המרשל ברטייה, למפקד הכוחות המיועדים להילחם בפרוסיה. בעוד ברטייה עמל על פקודת הקרב, שכח זאת נפוליאון ומינה מרשל אחר, את מירא מפקד הפרשים, למפקד הצבא בחזית הפרוסית. בשעה שמירא הכין את פקודת הקרב שלו, כבר הגיע נפוליאון למיינץ, שבה תיכנן לפגוש את כולם. אבל ברטייה ומירא לא היו שם, והוא כבר שכח שמינה אותם, והחל לעבוד בדרכו לבמברג על קובץ פקודות משלו. כשהקובץ הזה חולק למפקדי הקורפוסים שלו, הוא כבר היה השלישי שהחזיקו. מבולבלים יותר לא יכלו להיות. לפקודותיו של הקיסר ניתנה עדיפות, כמובן, וכולם התיישרו לפיהן, אך זה היה קצת מאוחר מדי. השגיאות תוקנו רק בשדה הקרב, הרבה בזכות האומץ, המקצועיות, העצמאות והתושייה של מפקדי ה'גרנד ארמה'.

נסקור תחילה את דמויותיהם של המרשלים הצרפתים שהשתתפו בקרב יינה, ונתחיל באלו שהיו הכי קרובים אל נפוליאון בשדה הקרב עצמו. ראש המטה שלו, מרשל ברטייה, נחשב לראש המטה הטוב יותר שהיה למפקד עליון כלשהו עד עצם היום הזה. גמד מכוער, שתכונותיו הגופניות לא השפיעו לרעה על הצלחתו עם נשים יפות. קריאתו המושלמת את מפות הקרב ומוחו הזריז סייעו לו לשלוט לכל אורך הקרב בכל המערכה, כולל הלוגיסטיקה. נפוליאון היה מוקסם ממנו כראש מטה ושכח שכישרונו בתחום הפיקוד העצמאי היה מוגבל ביותר. הנזקים שברטייה גרם אחר כך, במערכת 1809 בעמק הדנובה, היו גדולים ונבעו מכך שנפוליאון מסר לו את הפיקוד העליון על הצבא הצרפתי. הוא העדיף אותו על מרשל דבו בזכות הבכירות שלו ברשימת המרשלים מ־1804. ב־1809 היה נפוליאון בטוח שעד שהוא עצמו יגיע לשדה המערכה, לא יוכלו להיגרם נזקים גדולים — וטעה. גם במערכת יינה נתן לברטייה בטעות את הפיקוד, אך הפעם לא נגרמו נזקים רציניים, היות שנטל אותו בחזרה בזמן. לעומת זאת, ברטייה היה חסר מאוד כראש מטה בקרב ווטרלו, שהסתיים במפלה. שם מילא את התפקיד דווקא מרשל סולט, שלא התאים לו כל כך. ללמדכם שיש מפקדים שמתאימים לפיקוד תחת אש, יש כאלה שמקומם באוהל המפות, ואף שאלה ואלה יכולים לנצח מלחמות, לא תמיד חכם להחליף ביניהם.

מירא היה מפקד פרשים שלא היה טוב ממנו בתקופתו, ושהוכיח זאת במיוחד במרדפים שלאחר קרבות יינה ואוורשטאט. התקפת הפרשים שהוביל אחר כך, בפברואר 1807, בקרב אילאו נחשבת עד היום להתקפת הפרשים המוצלחת בהיסטוריה. רק בזכותה חילצו הצרפתים תוצאת תיקו בקרב נגד הרוסים, לאחר שעמדו להפסיד בסופת שלגים ולאחר שהקורפוס השביעי של אוז'רו הושמד כמעט לחלוטין באש הארטילריה הרוסית. אבל כמו ברטייה, גם למירא היו מגבלות כמפקד. הוא לא היה מסוגל לפקד על יחידות צבא הכוללות אלמנטים נוספים חוץ מפרשים, וגם במקרה שלו נפוליאון נטה לשכוח את הבעיה הזאת. למשל, כשמסר לו את הפיקוד על הצבא לפני יינה.

כאמור, במקרה זה לא נגרם נזק רב, היות שהקיסר הופיע כעבור זמן קצר ולקח את המושכות לידיו. לעומת זאת, נפוליאון גרם נזק לצבא כשמסר למירא ב־1812 את הפיקוד על שרידי ה'גרנד ארמה' הנסוגים מרוסיה, ואילו הוא עצמו נטש אותם בסמורגוני. נפוליאון העביר למירא את הפיקוד בשלוש מילים: 'שלך, מלך נפולי'. זה היה כישלון גדול, שהתעצם בשל העובדה שמירא, גיסו של נפוליאון, כבר נטה אז לבגוד בקיסרו וכמוהו גם אשתו, אחותו של נפוליאון, קרולין. הוא לא הזיז אצבע למען הצבא הנסוג, ורק חיפש הזדמנות להסתלק. לא עבר זמן רב ומירא העביר את הפיקוד לאיז'ן דה בוהרנה, בנה של הקיסרית ז'וזפין, שהיה גם מוכשר ממנו לפיקוד עליון וגם נאמן ממנו. כך או כך, בעת הקרב ביינה עדיין לא ניבעו סדקים — לא בהתאמתו של מירא לתפקיד ולא בנאמנותו.

המרשל לאן, מפקד הקורפוס החמישי, שפיקד על הציר המרכזי ביינה, היה אחד המרשלים המוצלחים ביותר שהיו לנפוליאון. משימה שהוטלה עליו — היה ניתן לראותה כמבוצעת. אומץ לבו הוכח עוד במערכת איטליה 1797-1796 ולאחר מכן במצרים ובארץ ישראל, במצור על עכו. לאן נפצע מספר רב של פעמים, אך בינתיים היו הכדורים מחליקים על העצמות הקשות שלו ולא חודרים אותן. גם בקרב אוסטרליץ הוכיח את עצמו, אך נפוליאון כתב עליו בדוח הרשמי על הקרב שהוא התקדם כמו במצעד. לאן ראה בזה עלבון, נטש את הקורפוס שלו וחזר לתפקידו רק ימים אחדים לפני קרב יינה. וטוב שכך, מפני שממלא מקומו בעת היעדרותו היה מרשל לפבר,25 שעליו אמר נפוליאון שהוא כל כך מטומטם, עד שאינו מצליח להבין אפילו את פקודותיו שלו עצמו.

נאמנותו של מרשל לאן לקיסר, למרות העלבון, היתה ללא גבולות. הוא סמך עליו באופן מוחלט, אף שבדרך כלל נטה שלא להאמין לאנשים, ובמיוחד לנשים, לאחר שאשתו הראשונה ילדה לו בן ארבעה־עשר חודשים לאחר שיצא עם נפוליאון למצרים ולארץ ישראל. במערכה ביינה היה תפקידו קריטי.

מאחורי הקורפוס של המרשל לאן הוצב הקורפוס השישי של המרשל ניי, שלא הוכיח את עצמו במיוחד במערכה הפרוסית, ולא חלילה בגלל היעדר אומץ לב של מפקדו, אלא להפך. בערפל ששרר בבוקר יום הקרב (14.10.1806) ביינה לא מצא המרשל ניי את הקורפוס שלו לאחר שחזר מקבוצת פקודות אצל הקיסר. באותה עת שהה סביבו רק המשמר הקדומני בפיקודו של גנרל קולבר, שכלל כשלושת אלפים חיילים. סבלנותו של מרשל ניי פקעה עד מהרה, והוא החליט לצאת לקרב בכל זאת, גם ללא מרבית חייליו. התקדמותו היתה כל כך מהירה וכל כך דלה בחיילים, עד שכמעט נפל בשבי. הקיסר נאלץ לשגר כוחות לחלצו, ואף נזף בו אחרי הקרב. אומץ לבו של מרשל ניי יבוא לידי ביטוי בהמשך, בנסיגה ממוסקבה, שבה פיקד כמעט כל הזמן על מאסף ה'גרנד ארמה' בשעה שהרוסים זינבו בו. אחרי נסיגה זו קיבל נוסף על תאריו האחרים, את כינויו של נפוליאון: 'האמיץ באמיצים'.

מרשל אוז'רו, שפיקד על הכנף השמאלית בקרב יינה, היה אחד ממפקדי הדיוויזיות שחיכו לנפוליאון בניס, כאשר קיבל את הפיקוד על הקורפוס הצרפתי שכונה בשם 'צבא איטליה'. בתחילה התייחס אליו אוז'רו בלגלוג, והיה מביט בו מלמעלה למטה, פשוטו כמשמעו. יום אחד הזהיר אותו נפוליאון שאם לא יחדל מהתנהגותו השחצנית, יסלק את הבדל הראש שביניהם. לאחר שהוכיח את עצמו בשדה הקרב במערכה האיטלקית, ובמיוחד בקרב קסטיליונה, התפתחו בין השניים יחסי אמון. שנים היה נפוליאון אומר: זכרו מה עשה עבורנו בקסטיליונה. הוא גם העניק לו תואר אצולה על בסיס קרבי: דוכס קסטיליונה. המחווה הזאת היתה משמעותית מאוד עבור אוז'רו, שהיה ממוצא נמוך מאוד. סיפור התקדמותו עשוי ללמד משהו על ההבדל בין שני הצבאות הלוחמים: הפרוסי והצרפתי. לפני המהפכה הצרפתית היה אוז'רו אלוף צבא צרפת בסיף והרג קצין. הוא נאלץ לברוח לפרוסיה והצטרף לצבא הפרוסי, שבו נשאר בדרגת טוראי. אחרי ששמע על המהפכה שפרצה בצרפת, החליט שזוהי הזדמנות הקידום עבורו, ערק, חזר לצרפת ואמנם התקדם. כאשר הופיע אחרי מערכת יינה כמרשל צרפתי מנצח, נתקל ברגימנט הפרוסי שלו, שעליו עדיין פיקד אותו קצין שהיה ממונה עליו כשערק שמונה־עשרה שנה קודם לכן. הוא הכיר אפילו את רוב החיילים, שכבר טיפחו כרס קטנה ושקצתם היו בעלי שערות שיבה. אוז'רו חילק להם מתנות, והם לא יכלו להכיר במרשל הצרפתי המגיע בראש עשרות אלפי חיילים מנצחים את הטוראי ששירת עמם.

על הכנף הימנית ביינה פיקד המרשל סולט. סולט נלחם בשנים הראשונות של המהפכה בחזית הריין, ובשנת 1799 הועבר לשווייץ ושירת כגנרל תחת מסנה בציריך. גם שם הוכיח את עצמו. כשנבנה ה'גרנד ארמה', פיקד על הקורפוס הרביעי באוסטרליץ וביצע את תפקידו בהצטיינות ברמת פראצן. לאחר קרב יינה נלחם בספרד והוכיח את עצמו קצת פחות מול וולינגטון. הוא נחשב למרשל מעולה וחזר אחרי מות נפוליאון לשירות בצבא הצרפתי, שבו הגיע אחר כך לדרגת 'מרשל כללי' והיה הרביעי בהיסטוריה של צרפת לקבל דרגה כזאת. את תפקידו הלא משכנע כראש מטה בווטרלו כבר הזכרנו.

מרשל דבו, מפקד הקורפוס השלישי, שהוצב באוורשטאט, כחמישה־עשר קילומטרים מצפון לריכוז הכוחות הצרפתי העיקרי של נפוליאון ביינה, היה המנצח הגדול של המערכה, ולכן נתן לו נפוליאון את הכבוד להיכנס לברלין המובסת בראש ה'גרנד ארמה'. דבו היה הצעיר שבמרשלים וקיבל את שרביט המרשל בגיל שלושים וארבע. הוא היה ממוצא אריסטוקרטי, נלחם על הריין, הצטרף למסע נפוליאון למצרים והוכיח את עצמו בקרב אוסטרליץ. הקרב הגדול בחייו של דבו היה כאן, במערכת פרוסיה, כשניצח עם הקורפוס השלישי שלו ועם שלושת מפקדי הדיוויזיות (שנקראו אחרי הקרב בני אלמוות: פריאן, גודין ומוראן) את הדוכס מברנסוויק, שהיו לו פי שניים חיילים (כשישים אלף מול כשלושים אלף צרפתים).

האמת היא שדבו לא היה אמור לנהל את הקרב הזה לבד. מרשל ברנדוט והקורפוס הראשון שבפיקודו לא היו רחוקים משם. ברנדוט עשה דרכו בנינוחות מנאומבורג, שמשם יצא בבוקר עם דבו בדרך לדורנברג, כשהוא נצמד להוראות הקיסר כלשונן ומתעלם מקולות התותחים המגיעים אליו מכיוון אוורשטאט. כך לא השתתף בשום קרב.

בין דבו לברנדוט שררה איבה עתיקת יומין, שמקורה בתקופה שבה חשד נפוליאון שברנדוט הרפובליקני מתכנן לנסות לטרפד את הפיכתו לקיסר. הוא שלח את דבו, שפיקד על מה שבצה'ל מכונה מצ'ח, לבצע מעקב על ביתו של ברנדוט, וברנדוט גילה זאת. כך, כשהתותחים רעמו באוורשטאט, והקורפוס של דבו נלחם על חייו, לא מיהר ברנדוט להציל אותו. במוצאי יום הקרב רצה נפוליאון להעמיד את ברנדוט למשפט צבאי על הביצועים שלו בחזית, אבל נמלך בדעתו. הוא חשש שדזירה, חברתו לשעבר של נפוליאון ואשתו בהווה של ברנדוט, תבוא לבכות למען בעלה האהוב. אחותה של דזירה, ז'ולי, היתה נשואה לאחיו הבכור של הקיסר, ז'וזף, ואולי גם היא תבוא ליילל. חמור מכך, היה חשש ששתי הנשים יגייסו למערכה אפילו את לטיציה, אמו של הקיסר. מול קואליציה כזו בחר נפוליאון להתקפל מראש. מי אמר שלא הכיר את מגבלות הכוח?

בהמשך המערכה, בשלב המרדפים אחרי הכוחות הפרוסיים הנסוגים, ברנדוט דווקא הצטיין. כשנפלה בשבי הקורפוס הראשון שלו דיוויזיה שוודית שלמה, שנשלחה להילחם בצרפתים במסגרת הקואליציה הרביעית, הוא נהג בה ובמפקדיה כג'נטלמן אמיתי. בזכות היחס הטוב שלו הפך אחר כך לנסיך הכתר של מלך שוודיה חסר הבנים, ולאחר מכן למלך שוודיה. השושלת שהקים היא זו שעדיין נמצאת בשלטון בשוודיה, אחרונת השושלות, שיש לה ותק של כמאתיים שנה. הברנדוט האחרון העניק בדצמבר 2009 פרס נובל לכימיה לפרופ' עדה יונת. כזה מזל היה למרשל ברנדוט, שבכתפו היתה מקועקעת הכתובת הרפובליקנית: 'מוות למלכים ולעריצים'.

הגנרלים הפרוסים ביינה ובאוורשטאט

עכשיו נעבור לצד השני ונסקור את מושב הזקנים הפרוסי שנלחם בקיסר ובמרשליו. גנרל קארל ברנסוויק, הדוכס שהוכה עוד על ידי קלרמן הזקן בוואלמי בספטמבר 1792, פיקד על רוב הצבא הפרוסי בגיל שבעים ואחת. משום־מה הוא החליט להעביר את שישים אלף חייליו מאזור יינה, שבו התרכז צבאו של נפוליאון, לאזור אוורשטאט. זה היה תמרון חסר היגיון. אותם שישים אלף חיילים ביינה היו יכולים למנוע את התבוסה. הוא כנראה לא האמין שביינה יילחמו יותר מארבעה קורפוסים של ה'גרנד ארמה'. היות שהוכה באוורשטאט על ידי קורפוס אחד בודד של דבו ונהרג בקרב, לקח עמו את סודו אל הקבר, אך ברור שמחשבה פורייה ומקורית רבה לא היתה שם.

מאוד לא ברור איך הופקד רוב הצבא הפרוסי בידי קשיש בדמותו של ברנסוויק. כנראה היותו מראשי מפלגת המלחמה שריינה עבורו את תמיכת המלכה לואיזה, וזה כנראה מה שהיה חשוב בפרוסיה של לפני יינה, 1806. כבר הזכרנו שברנסוויק הוכה על ידי הצרפתים בוואלמי ב־1792. נוסיף עוד שהוא הוכה גם על ידי הוש26 בוויסנברג, פרש מהצבא הפרוסי וישב באחוזתו במשך יותר משתים־עשרה שנה. כנראה נזכרו בו ביום ההולדת השבעים שלו. הבושה שעשה באוורשטאט, כשהובס על ידי כוח הקטן משלו פי שניים ונהרג בקרב, המשיכה להקרין על הצבא הפרוסי משך שנים רבות. אך אולי דווקא החרפה הזאת היא ששיכנעה את כולם בצורך הדחוף ברפורמות בצבאו של פרידריך הגדול. תיקון מפלת יינה ואוורשטאט אכן בא יותר משישים שנה אחר כך, במערכת 1871-1870 בסדאן, מול בן אחיו של נפוליאון הראשון, באירוע שיתואר בפרק הבא.

שני הגנרלים החשובים והמוצלחים של הצבא הפרוסי במערכת יינה ואוורשטאט היו הוהנלוהה וגנרל רוחל. הנסיך הוהנלוהה פיקד על יותר מארבעים ושניים אלף חיילים בקרב יינה והיה צעיר יחסית, בן שישים. הוא הספיק לשרת תחת פרידריך הגדול, ואפילו חלק את תבוסתו של ברנסוויק מגנרל המהפכה הוש ב־1793. לאחר התבוסה ביינה הצליח הוהנלוהה לארגן חלק מהנסוגים עד שנכנע ונפל בשבי בפרנצלאו בסוף אוקטובר 1806. הוא ישב שנתיים בשבי הצרפתי ושוחרר רק ב־1808.

השלישי שבחבורה, שפיקד על כשלושים אלף חיילים, היה גנרל רוחל שהיה ממש ילד, בן חמישים ושתיים. שמו המוזר מזכיר לכולנו דודה יהודייה זקנה. גם הוא הספיק לשרת במטה של פרידריך הגדול. רוחל הגיע לקרב יינה מאוחר מדי, בארבעה־עשר באוקטובר 1804, והוכה בין יינה לוויימאר. הוא לא היה פחדן, וניתן אפילו לומר שהיה אנרגטי ואמיץ. הבעיה היתה שלא הבין מה גודל האויב שעמד מולו, וגרם נזק בלתי הפיך לקורפוס שלו, ומתוך כך לצבא הפרוסי כולו.

הגנרל היחיד שהיה מתאים לשמש מצביא במערכת יינה ואוורשטאט היה בליכר, שאמנם לא היה בעל השכלה צבאית או השכלה אחרת כלשהי, אך היה מנהיג מלידה. הוא בקושי ידע קרוא וכתוב, אך אופיו החזק, שלגיל לא היתה כל השפעה עליו, היה צריך להביא אותו לעמדת הפיקוד על הצבא הפרוסי ביינה. כנראה היה מוכשר מדי, והפרוסים הקפידו להציב בתפקידים הראשיים רק אנשים שלא התאימו לתפקידם. בליכר לא קיבל אפילו אחד משלושת הכוחות העיקריים.

בליכר היה בן שישים וארבע במלחמת 1806. הוא שירת תחת פרידריך הגדול, אשר לא אהב אותו במיוחד והביא לפרישתו מהצבא, שאליו חזר רק לאחר מותו של המלך הדומיננטי. בניגוד לברנסוויק ולהוהנלוהה, הוא לא הוכה על ידי גנרלי המהפכה הצרפתית ואף עלה לדרגת גנרל בתקופת המלחמות בצרפת המהפכנית. הוא שנא צרפתים לכל אורך הקריירה שלו. למרבה הבושה, הוכה על ידי דבו ושלושים אלף חייליו כששירת בקרב אוורשטאט תחת ברנסוויק ושישים האלף שלו. בליכר נסוג משם עם חלק מהצבא ופיקד על המאסף, עד שנכנע לברנדוט בליבק בנובמבר 1806.

התבוסה הזאת לא ריפתה את ידיו. במערכת 1813 הכה את המרשל הצרפתי מקדונלד27 על הקצבאך. הוא הוכה בכמה קרבות קטנים על ידי נפוליאון במערכת 1814 בצרפת, אך ניצחונו במונמיראי על הצרפתים פתח את הדרך לפריז וגרם להתפטרותו הראשונה של נפוליאון. היה לו גם תפקיד מכריע בקרב ווטרלו. יום לפני הקרב הזה הוכה על ידי מרשל ניי בוואור, אך למרות ההפסד שם הצליח לערוך מסע ארוך עם חייליו, שהסתיים בדיוק בזמן כדי להביא את הניצחון ההיסטורי של ולינגטון על נפוליאון.

הבעיה בצד הפרוסי לא היתה משגה טקטי של גנרל זה או אחר. הדג הפרוסי הסריח מהראש. כאשר פרידריך וילהלם השלישי ואשתו מנסים לנהל את הצבא, רק מכוח העובדה שהם עומדים בראש הפירמידה המדינית, וכאשר מתחתם לא נמצאת אף דמות של מצביא שהם מוכנים לנצל אותה, זה מה שקורה.

המלך, שלהלכה היה מפקד צללים של הצבא, היה בן שלושים ושש וחסר כל ניסיון צבאי פיקודי. במהלך הקרב נכנס להתקפי חרדה עם אשתו, שלפני הקרב גילתה רוח לחימה אנטי־צרפתית קיצונית. שניהם היו היסטריים ופחדו ליפול בשבי. בהמשך המערכה מילאה המלכה היפה תפקיד חשוב בניסיון להשפיע על 'המפלצת הקורסיקנית' שלא תהרוס את פרוסיה לחלוטין.

פערי הכשירות בין המרשלים הצרפתים לבין יריביהם הפרוסים לא היו מקריים, ולא נבעו רק מקשישותם של הגנרלים הפרוסים. האשם היה בשיטה. הגנרלים הפרוסים קודמו כולם מתוך המעגל המצומצם של האריסטוקרטיה הפרוסית, ואילו הצבא הצרפתי של אחרי המהפכה נהנה מגנרלים וממרשלים שצמחו מתוך מעגלי אוכלוסייה נרחבים ביותר. שם קבעו הכישרון וכושר המנהיגות המוכח. נפוליאון עצמו ומרשל דבו, שמוצאם מאריסטוקרטיה נמוכה, היו מגיעים לדרגות של קצינים זוטרים בלבד בצבא הפרוסי. מרשל מכובד ומוצלח כמו מסנה, שהביס בציריך את סובורוב הרוסי, היה צריך להודות למזלו אם היה מגיע בצבא הפרוסי לדרגה של קורפורל. וכבר הזכרנו את הדוגמה של המרשל אוז'רו ששבה את הרגימנט הפרוסי שבו נתקע בדרגת טוראי.

לאור מה שציירנו כאן כתמונת שני הצבאות ב־1806, לא פלא שהצבא הצרפתי הביס את הצבא הפרוסי בכל מפגש. היה ברור שהצבא הפרוסי במבנהו המאובן ובפיקוד הנוכחי, אינו יכול להתמודד עם ה'גרנד ארמה' ועם נפוליאון.

באופן מוזר, לפרוסיה היתה מסורת מכובדת של חשיבה צבאית, ושלושה מטובי ההוגים הצבאיים שלה שירתו בצבא שהשתתף במערכות יינה ואוורשטאט. ראש המטה של גנרל ברנסוויק, האיש שבדרך כלל עושה את רוב החשיבה הצבאית בצבא הפרוסי, היה שרנהורסט, רפורמטור נערץ ומרצה למדעי המלחמה. מה שמעיד כנראה שהסנדלרים הולכים יחפים. לאחר הקרב יהפוך שרנהורסט לגנרל שיבצע רפורמות בצבא הפרוסי. אותן רפורמות הכינו אותו לעימות עם נפוליאון בסוף דרכו בשנים 1815-1813. שרנהורסט עצמו נהרג בגרליץ ב־1813, בקרב לאוצן נגד נפוליאון.

גם הפרשן הצבאי הנודע קלאוזביץ, שהיה אז קצין זוטר למדי, שירת באוורשטאט ונלקח בשבי. גם הוא וגם גנייזנאו, שהגן על קולברג במהלך הקרבות שאחרי יינה ואוורשטאט, למדו הרבה ממערכת 1806 וערכו את הרפורמות שלהם לאור הניסיון במלחמה זו. גנייזנאו אף עלה אחר כך לדרגת פלדמרשל. שניהם מתו מכולרה בגבול הפולני ב־1831. אלמנתו של קלאוזביץ היא שמצאה את כתביו על אמנות המלחמה והוציאה אותם לאור כדי לקיים את עצמה לאחר מות בעלה. אלמלא מצוקתה, ייתכן שחוכמתו של קלאוזביץ היתה נשארת רק נחלתם של קצינים יודעי סוד בצבא הפרוסי.

קרב יינה

יריית הפתיחה של מערכת יינה ואוורשטאט נורתה בעשרה באוקטובר 1806, כאשר הקורפוס החמישי של המרשל לאן, שהגיע לקרבת יינה, הכה את צבאו של הנסיך לואי פרדיננד, אחיינו של המלך פרידריך וילהלם השלישי. הנסיך הפרוסי הצעיר, שאובחן על ידי הפרשן הצבאי קלאוזביץ כבעל הפוטנציאל הגבוה ביותר מבין המצביאים הפרוסים, נהרג בקרב. מרשל לאן כנראה לא קרא את כתבי קלאוזביץ (ברור שלא, כי הם עוד לא נכתבו), כך שלואי פרדיננד חוסל בלא כל בעיות עם חלק גדול משמונת אלפים חייליו בסאאלפלד. איתו חוסלה גם תקוותם של הפרוסים לצמיחתו של מצביא ברמתו של פרידריך הגדול.

לאחר הקרב הזה נסוג הנסיך הוהנלוהה עם צבאו ליינה עצמה. כעבור יומיים, בשנים־עשר באוקטובר, החלה פושטת בשורות הצבא הפרוסי היסטריה, שאפשר לתמצתהּ בסיסמה: 'הצרפתים באים'. כל חייליו של הוהנלוהה, יותר מארבעים אלף איש, התפזרו, ונדרשו שעות ארוכות לרכז אותם חזרה במישור לנדגראפנברג הנמצא מעל העיר.

לקראת ההתנגשות העיקרית עבר נפוליאון מבמברג לאזור יינה. אלא שבאותה שעה עבר כאמור הכוח המרכזי של הצבא הפרוסי, יותר משישים אלף חיילים בראשות הדוכס מברנסוויק, לאזור אוורשטאט, במהלך שמטופש ממנו לא ניתן לתאר. מול עיקר צבאו של נפוליאון נותר רק צבאו של הוהנלוהה, כשמאחוריו, בוויימאר, ממתין בעתודה הכוח השלישי של גנרל רוחל. כל גאוני הדור חשבו אז שנפוליאון מופיע ביינה עם כוח מצומצם. למה חשבו כך? לאלוהים פתרונים.

הריכוזים הצרפתיים בפרוסיה לפני קרבות יינה ואוורשטאט כללו יותר חיילים משהיו לפרוסים בשלושת הכוחות שהיו להם באזור שבו תתנהל המלחמה. נפוליאון לא הציב מול הפרוסים דוגמית של צבאו, אלא את עיקרו. הוא גם החליט לנסות במערכה לראשונה את השיטה של 'בטליון קארה', שבה ארבעה כוחות או יותר נעים במבנה מרובע, כשהם יכולים לפנות לכל כיוון שבו יתגלה האויב.

המצב בחזית הפרוסית היה מעורפל מאוד וגם אחרי פרוץ הקרבות לא היה ברור כלל היכן נמצא עיקר הצבא הפרוסי. אלא שלא רק הצרפתים לא ידעו היכן עיקר כוחם של הפרוסים — גם לפרוסים עצמם לא היה מושג. נוסף על הערפול השכלי שממנו סבל הצבא הפרוסי, כיסה באותם ימים ערפל אמיתי את שדות הקרב בלילות ובבקרים, והדבר הִקשה עוד יותר את ניהול המערכה וכמעט מנע שימוש יעיל בארטילריה במהלך הקרבות.

הערפל היה כבד במיוחד בבוקר ארבעה־עשר באוקטובר, הבוקר שבו החלה המתקפה העיקרית של הצרפתים. הקיסר עצמו הצטרף לקורפוס החמישי של המרשל לאן, שהחל להסתער בציר המרכזי. בשש וחצי בבוקר התחיל הקורפוס החמישי של לאן את המסע בדרכו לקלוסביץ. שתי דיוויזיות בפיקוד גנרל סישה וגנרל גזאן, שני המפקדים המעולים של מרשל לאן, יצאו לדרכן כשהן בקושי רואות את מה שנמצא מולן. בלוצרודה נתקלו בכוחותיו של המפקד הפרוסי טאנזיין, אך קרב התותחים שהתחולל ביניהם לא היה אפקטיבי במיוחד בשל הערפל. בשעה תשע בבוקר שלט סישה ברוב קלוסביץ ובחלק גדול של הדרך ללוצרודה. גזאן התקיף בכיוון קוספודה, נתקל בקשיים מסוימים, אך כשהערפל התפוגג בעשר בבוקר בערך, ראה שהפרוסים נסוגו. מפקדם טאנזיין החליט לפנות את כל העיירות הקטנות באזור ונסוג לווינצרהייליגן. בשלב זה עדיין חשב הוהנלוהה, המפקד הכללי באזור, שהוא נתקל במשמר קדמי כלשהו של הצבא הצרפתי. בקרוב הוא היה עתיד להתפכח מאשליותיו.

בינתיים בכנף הימנית נלחם המרשל סולט עם הקורפוס הרביעי שלו. הקורפוס נע בתחילה בעקבותיו של הקורפוס החמישי של לאן וטיהר את קלוסביץ. בפעולה השתתף המרשל בעצמו. הדיוויזיה המובילה שלו, בפיקודו של גנרל סנט הילר גיבור אוסטרליץ, ניהלה קרב בכיוון רודיגן. סנט הילר נלחם מול התקפת נגד של גנרל הולצנדורף הפרוסי, וכשהדף אותו לא שמט עוד את היוזמה. המרדף הביא את הדיוויזיה שלו לאחר השעה עשר בבוקר למצב שהיא מאיימת על הכנף השמאלית של הציר המרכזי של הוהנלוהה בגזרת יינה. בינתיים הבין הנסיך הוהנלוהה שהוא עומד מול צבא צרפתי גדול בהרבה משהאמין תחילה. לצדו עמדו רק שרידי צבאו של גנרל טאנזיין ואלה ששרדו את מתקפתו של מרשל סולט, והולצנדורף בראשם. הוהנלוהה עדיין חשב שמאחוריו נמצא עיקר הצבא הפרוסי, יותר משישים אלף חיילים בפיקודו של הדוכס מברנסוויק. אך בשעה זו ברנסוויק כבר נמצא באוורשטאט ונלחם במרשל דבו. כשהבין את מצבו, החליט הוהנלוהה לקרוא לגנרל רוחל ולשלושים אלף חייליו מוויימאר.

את תנופת ההתקדמות הצרפתית האטה ההתברברות של המרשל ניי. על פי פקודת המבצע, היה אמור המפקד האמיץ הזה להביא את הקורפוס השישי שלו אל מאחורי הקורפוס החמישי של לאן בציר המרכזי, והקיסר שאל עליו מדי פעם כשלא הגיע. אלא שניי יצא מקבוצת הפקודות של הקיסר בלילה, ולא הצליח למצוא את הקורפוס שלו בערפל. לידו נמצא רק מפקד המשמר הקדמי שלו, גנרל קולבר, עם כשלושת אלפים חיילים. בשעות הבוקר, כשהקורפוס שלו עוד לא נמצא, איבד ניי את סבלנותו בראותו שכל הצבא נלחם בלעדיו. ממילא כבר קודם לא מצאה חן בעיניו העובדה שהוא צריך לנוע אחרי הקורפוס של לאן ולא בחוד הפעילות. הוא החליט להתחיל להילחם עם המשמר הקדמי שלו.

ראש המטה ברטייה אמנם פקד על ניי לנוע עם הקורפוס שלו בכנף הימנית של לאן לכיוון וינצרהייליגן, אבל ניי שחיפש פעילות ראה שמרשל לאן כבר מקבל עזרה מהמרשל סולט באותה גזרה. הוא החליט להסתער בכיוון ההפוך ועבר לאגף השמאלי של לאן בלי להודיע לאיש. ההתקפה של ניי הפתיעה את הפרוסים עד שהתעשתו, פנו נגדו ואז כוחו הקטן כותר וכמעט חוסל. למזלו הבין נפוליאון מה קרה ושלח הודעה דחופה למרשל לאן לחדור שוב לווינצרהייליגן ולהגיע לעורפו של ניי. למערכה הוטלו גם מרשל אוז'רו והקורפוס השביעי שלו. הדיוויזיה הראשונה של אוז'רו הצליחה לחבור לצבאו הקטן של מרשל ניי ולחלץ אותו, אך נפוליאון איבד זמן יקר בניסיונות להצלת המרשל הג'ינג'י האהוב עליו. השעה כבר היתה קרוב לשתים־עשרה בצהריים כשהפעולה הסתיימה, וניי ניצל. לקראת שעה זו הגיע גם עיקר כוחו של הקורפוס השישי של ניי, שעד עתה לא מצא את המרשל שלו, אף שמפקדי הדיוויזיות שלו הבינו שהוא נמצא בחוד החנית של הלחימה.

בינתיים הוהנלוהה הפרוסי עיכב את מתקפת הנגד שלו כשהוא מחכה לתגבורות, והשלה את עצמו שמדובר בניצחון פרוסי יחסי. מתוך שאננות הודיע לגנרל רוחל, שהתכוון לבוא לעזרתו והכין את כוחו ליציאה מוויימאר, שהוא מנצח את הצרפתים ושכוחו של רוחל לא נדרש בשדה הקרב. רק בשתים־עשרה בצהריים קיבל רוחל בקשה דחופה מהוהנלוהה לבוא ולהצילו, ומובן שהגיע מאוחר.

בצהרי היום פתח הקורפוס החמישי של המרשל לאן התקפה חדשה מול המרכז הפרוסי והכנף השמאלית. הוהנלוהה שמע דיווחים מדאיגים על התקדמות פרשים צרפתים ועל עיכוב בהגעת התגבורת הסקסונית מוויימאר, לאחר שהיא נתקלה בכוחות של אוז'רו וניי. על רוחל לא שמע בכלל. באחת בצהריים החליט נפוליאון לצאת להתקפה הסופית והכללית בקרב יינה. בשמאל המערך הצרפתי התרכז הקורפוס השביעי של אוז'רו בחיסול הסקסונים הבאים מוויימאר. בקצה המערך הימני הכה סנט הילר מהקורפוס של סולט את מה שנותר מכוחותיו של הולצנדורף. במרכז היו הקורפוס החמישי של לאן, הקורפוס השישי בהרכב מלא של ניי והפרשים של מירא — כולם מוכנים להרוס את עיקר צבאו של הוהנלוהה, כאשר המשמר הקיסרי של נפוליאון עצמו עדיין נמצא בעתודה. הוהנלוהה לא עמד בלחץ. הנסיגה שהחלה באופן מאורגן הפכה למנוסת בהלה, כאשר פרשיו של מירא החלו במרדף. בסביבות שלוש אחרי הצהריים הסתיים פחות או יותר קרב יינה, וניצולים פרוסים ממנו החלו להתפזר בכל האזור.

רק לאחר שצבאו של הוהנלוהה התמוטט, הגיע סוף־סוף כוחו של רוחל. רוחל כבר לא היה יכול לעשות דבר מלבד להורות על נסיגה מסודרת ככל האפשר, אך צבאו הקטן הפך את הנסיגה למנוסה, בחקותו את כל המערך הפרוסי הממוטט. ההיסטריה הפכה לפקודת היום.

הניצחון הצרפתי בחזית יינה הושלם. במחיר של כחמשת אלפים הרוגים ופצועים הרג נפוליאון ופצע ביינה כעשרת אלפים פרוסים, שבה כחמישה־עשר אלף, ולכד מאה ועשרים תותחים. רק אז שמע שהקרב הגדול יותר באותו יום התרחש במרחק חמישה־עשר קילומטרים משם, ליד אוורשטאט, בין הקורפוס השלישי בפיקודו של מרשל דבו לבין עיקר הכוח הפרוסי בפיקוד הדוכס מברנסוויק, בכיר הגנרלים של פרוסיה.

דבו הסב לברנסוויק, המפקד הבכיר בן השבעים ואחת של צבא פרוסיה, אבדות כבדות, העבירוֹ לעולם שכולו טוב ופיזר את צבאו. הוא זה שנלחם למעשה בחלק הגדול יותר של צבא פרוסיה ועשה זאת עם קורפוס אחד, בעוד נפוליאון עם ארבעה קורפוסים, המשמר הקיסרי ופרשיו של מירא עשה זאת מול פחות חיילים. לאחר הניצחון בארבעה־עשר באוקטובר 1806 אמרו שנפוליאון ניצח קרב שלא היה יכול להפסיד, ודבו ניצח קרב שלא היה יכול לנצח.

קרב אוורשטאט

מוקדם בבוקר ארבעה־עשר באוקטובר הבין מרשל דבו, מפקד הקורפוס השלישי שהוצב סמוך לאוורשטאט, שעזרה הוא כבר לא יקבל מהמרשל ברנדוט. ברנדוט שהה באותה עת בדורנברג, מרחק שבעה קילומטרים משדה הקרב, ואטם את אוזניו כדי שלא לשמוע את התותחים שרעמו באוורשטאט, ששם נלחם דבו את קרב חייו מול גנרל ברנסוויק ומול רוב הצבא הפרוסי. עד כדי כך עזה היתה השנאה בין שני הגנרלים הצרפתים.

הסיבה שגנרל ברנסוויק ריכז את עיקר כוחו מול הקורפוס של דבו היתה, שהמודיעין שלו הטעה אותו להאמין שנפוליאון נמצא אישית לצד דבו, ושמשם הוא מתכנן את מתקפתו העיקרית. נוסף על שישים אלף החיילים הפרוסים שחיכו לו על הדרך באוורשטאט, הוצבו עוד חמישה־עשר אלף חיילים פרוסים בקורפוס עתודה עשרה קילומטרים משם, ליד ההאלה. נזכיר, כי לרשותו של דבו עמדו רק כשלושים אלף חיילים צרפתים.

יום הקרב החל בפקודותיו של דבו לגודין לתפוס את העיר הסמוכה הסנהאוזן. הוא הבין שהפרוסים קרובים והריץ פקודות לדיוויזיות של פריאן ומוראן להגיע לאזור שבו הוא נמצא, אך הבין שייקח להם זמן. נשלחה גם הודעה לברנדוט שהפרוסים נמצאים ליד אוורשטאט והסנהאוזן. גודין נתקל בחיילים הפרוסים של בליכר ושמטאו, והדיוויזיה השלישית שלו עמדה יפה מולם. בהיתקלות חזו המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השלישי והדוכס מברנסוויק. דיוויזיה פרוסית נוספת, בראשות גנרל וורטנסבלן, הצטרפה למאמץ נגד גודין, אך הוא הוסיף כבוד לקורפוס השלישי של מרשל דבו והחזיק מעמד. בינתיים החלו להגיע לזירת הקרב יחידות של הדיוויזיה השנייה של גנרל פריאן. בקשות עזרה חוזרות ונשנות נשלחו למרשל ברנדוט, ובכל זאת לא הגיעה עזרה ממנו בכל מהלך הקרב.

שתי הדיוויזיות הצרפתיות כבר נלחמו בהיקף מלא בפרוסים והחזיקו מעמד, כשהמרשל שלהן דבו נלחם אישית כדי למנוע נסיגה והתמוטטות. הפרוסים עצרו את המתקפה כדי לחזק את שורותיהם מחדש, ואז נפצע ברנסוויק פצעי מוות ונפגע בראשו. גם גנרל שמטאו נפצע ויצא מכלל פעולה. עבר זמן עד שהמלך עצמו החליט לקחת את הפיקוד על הצבא.

חוסר ניסיונו של פרידריך וילהלם השלישי נתן את אותותיו כאשר דיוויזיה פרוסית נוספת בראשות הנסיך מאורנג' הצטרפה למתקפה על הקורפוס השלישי של מרשל דבו. במקום לרכז את המאמץ חילק אותה המלך בין שני חלקי הצבא הפרוסי, וכך הבטיח שלא יושג ניצחון בשום מקום.

מנגד הצטרפה לקרב דיוויזיה צרפתית שלישית מהקורפוס השלישי, בפיקודו של גנרל מוראן. השעה היתה אחת־עשרה בבוקר, ויחידות פרשים השייכות לקורפוס הצטרפו גם הן להתקפת הנגד על הפרוסים. הפרוסים היו בטוחים שנפוליאון בעצמו נלחם בהם, אחרת לא יכלו להבין כיצד כוח קטן מביס אותם. ההנחה המשתקת הזאת היתה אולי שורש תבוסתם המורלית. במיוחד ריפה הפחד את ידי מלכם, שהיה משוכנע שנפוליאון אכן יצא עם כוחו של דבו לאוורשטאט. המלך הפרוסי היה בהיסטריה מוחלטת. הוא היה חסר ניסיון בניהול קרבות והרגיש שגורלה של פרוסיה כולה נמצא על כתפיו, בעודו נלחם בנפוליאון עצמו, הלוחם והמצביא הגדול בדורו. הוא הרגיש שגרם לכל הקטסטרופה הזאת בהישמעו לאשתו ההיסטרית לא פחות ובהכריזו מלחמה על הקיסרות הצרפתית.

דבו עבר עם כל כוחותיו להתקפה. התקפה של שלושים אלף איש על יותר משישים אלף מוכיחה שהמצביא שהחליט עליה הוא בעל עצבי ברזל או נתון לאשליות. לדבו, שכונה לאחר הקרב מרשל הברזל, לא היו אשליות. בשעה אחת אחר הצהריים היה כל הצבא הפרוסי בנסיגה. גנרל בליכר ניסה לארגן משמר מאסף, אך הותקף ללא הרף על ידי שלוש הדיוויזיות של הקורפוס השלישי. בסביבות השעה חמש אחר הצהריים הופסק המרדף היות שלא היו לדבו די פרשים. החדשות על הניצחון באוורשטאט הועברו לקיסר ביינה, שתחילה לא האמין לדיווחיו של דבו ואמר שהמרשל שלו רואה כנראה כפול.

אבל המרשל לא ראה כפול. במחיר כבד (קרוב לשבעת אלפים הרוגים ופצועים) הסב דבו לפרוסים יותר מעשרת אלפים הרוגים ופצועים ולקח בשבי כשלושת אלפים חיילים. הגנרלים שמטאו וברנסוויק נהרגו בקרב. כל זאת מבלי שמרשל ברנדוט, שהיה בסמוך, ינקוף אצבע. הצבא ציפה שברנדוט יועמד למשפט צבאי על כך, אך כבר הוסבר מדוע נפוליאון החליט לוותר לו. יש גם לציין שבהמשך המערכה, במרדף אחרי הפרוסים הנסוגים והבורחים, הוכיח ברנדוט את כושרו הצבאי, והמהלך נקרא מאז, שלא בצדק, 'מרדף שלושת המרשלים' — על שם מרשל מירא, מרשל סולט והמרשל ברנדוט, אף שעוד מרשלים השתתפו בו.

המרדף שלאחר יינה ואוורשטאט

אחרי קריסת החזית הפרוסית נדרש נפוליאון לסיים את העבודה ולוודא שהחיילים הפרוסים הנמלטים לא יתעשתו, יתארגנו ויפתחו חזית חדשה. לנוכח המחיר הכבד שהקרבות תבעו גם מחייליו שלו, היה יכול הקיסר למצוא נקודת אור בכך שברנדוט לא השתתף כלל בקרבות — הקורפוס שלו נותר רענן ושלם ומוכן לפעולה. ברנדוט מצדו היה להוט לתקן את הרושם הקשה שהתנהגותו הותירה ביום הקרב. גם הקורפוס של ניי היה בחלקו רענן למדי, אחרי שפיספס את הקרב, והמרשל העומד בראשו שאף להוכיח את עצמו אחרי הבושות שעשה בקרב יינה. בניגוד לברנדוט, בכל הנוגע לאומץ לבו של ניי לא היה לאיש ספק.

נפוליאון ניסה לכתר את הצבא הפרוסי הבורח. מפקד הפרשים מירא כיתר בשישה־עשר באוקטובר ארבעה־עשר אלף חיילים, ובליכר הצליח בקושי לברוח. הדוכס מווירטמברג, עם שנים־עשר אלף חיילים, נתפס על ידי גנרל דופון בשבעה־עשר באוקטובר. בעשרים בחודש נטש המלך פרידריך וילהלם השלישי את צבאו, כשהוא מורה לנסיך הוהנלוהה לקחת פיקוד במגדבורג ולייצב קו על נהר האלבה. בעשרים ואחד בחודש החליט המלך להמשיך צפונה לשטטין על נהר האודר, בתקווה שכוחותיו של בניגסן הרוסי נמצאים שם. בליכר המשיך בדרך אחרת ואסף ניצולים רבים ותותחים.

דבו צלח את האלבה בעשרים ואחד באוקטובר בווירטמברג, ששם מנעה האוכלוסייה האזרחית מהכוחות הפרוסיים הנסוגים לפוצץ את הגשר שליד העיר. בינתיים סגרו הקורפוס הרביעי של סולט והקורפוס השישי של ניי על מגדבורג, בעוד עיקר הצבא הצרפתי המשיך לברלין. נפוליאון הגיע לפוטסדאם בעשרים וארבעה באוקטובר. לאחר שקיים מסדר מלא של המשמר הקיסרי שם, ביקר בקברו של פרידריך הגדול והוציא ממנו את חרבו. בעשרים ושבעה באוקטובר נכנס הקורפוס השלישי של ה'גרנד ארמה' בראש הכוחות הצרפתיים לברלין, כשהוא מובל על ידי המרשל דבו, שזכה למלוא התהילה על ניצחונו באוורשטאט. ליד האודר נותקו כעשרים אלף חיילים פרוסים נוספים בראשות הוהנלוהה על ידי מפקדי דיוויזיות הפרשים של מרשל מירא.

בתחילת נובמבר 1806 הצליח בליכר לחדור לליבק, ששם היו כוחות פרוסיים ושוודיים, ועמו כעשרים ושניים אלף חיילים. הוא קיווה להתפנות לשוודיה דרך הים, אך כוחות צרפתיים גדולים, שכללו גם את ברנדוט והקורפוס שלו, כבשו את ליבק, הרגו חיילים רבים ושבו רבים אחרים, ובהם בליכר וראש המטה שלו שרנהורסט. הדיוויזיה השוודית בראשות הברון מורנר נפלה בשביו של ברנדוט, שיחסו הטוב אליהם יתואר להלן. בעשרה בנובמבר נכנע גנרל פון קליסט עם עשרים ושניים אלף איש למרשל ניי במגדבורג.

החלטה מס' 3: ברנדוט מחליט לטפל בכפפות משי בשבוייו השוודים

החלטתו של מרשל ברנדוט לטפל בעדינות בשוודים ששבה בליבק, בסיום המרדף אחרי הכוחות הפרוסיים הנמלטים, אמנם לא היתה החלטה חשובה למערכת יינה, אך לימים היו לה השלכות חשובות על הזירה האירופית. זוהי אנקדוטה המלמדת כיצד החלטה צדדית של מרשל נפוליאוני לא מוצלח במיוחד הביאה אותו לכס המלוכה השוודי.

ברנדוט בחר לטפל כהלכה באנשי הדיוויזיה השוודית, שהשתתפו בכוחו של הגנרל הפרוסי בליכר ונפלו עמו בשבי הצרפתי בליבק. הוא גם דאג להחזרתם המהירה והאדיבה למולדתם. יש לציין שברנדוט התנהג כך גם אל חייליו הוא וגם אל אויביו בשדה הקרב, וזה נזקף לזכותו.

ברנדוט הסתכסך עם נפוליאון במקרים רבים. אחת הפעמים האחרונות היתה כאשר לא נחלץ לעזרתו של מרשל דבו. ההתנגשות הבאה היתה בקרב וואגרם, שאחריו פירסם ברנדוט עלון שבו תבע לזקוף לזכותו את הקרדיט על הניצחון וסולק מה'גרנד ארמה'. כאשר אנגלים נחתו בוואלאכרֶן החליט פושה, שר המשטרה, שייתן לברנדוט הזדמנות נוספת והעמיד אותו בראש צבא שזרק אותם משם במהירות.

ב־1810 הגיעה אל ברנדוט משלחת שוודית, שביקשה ממנו לקבל את המשרה של נסיך הכתר השוודי בדרך להיעשות מלך. הם הודיעו לו שעקבו אחרי כושרו הניהולי בהנובר ומצאו אותו גם בעל התנהגות ג'נטלמנית בליבק כלפי השוודים שנפלו בשביו. נפוליאון הציע לשוודים מרשלים שלדעתו היו טובים יותר ומוצלחים יותר מברנדוט, אך השוודים סירבו. בעשרים ואחד באוקטובר 1810 הפך למפקד העליון של הצבא השוודי.

ברנדוט מיהר לחצות את הקווים, סירב לשתף פעולה עם נפוליאון בפלישה לרוסיה, ולעומת זאת נפגש עם הצאר אלכסנדר הראשון

באבו, בירתה העתיקה של פינלנד, ושם סיכם איתו שהוא מוותר על תביעתה של שוודיה לפינלנד, ובתמורה יתמוך הצאר בסיפוח נורווגיה לשוודיה. ב־1813 צירף את שוודיה לקואליציה השישית, קיבל את הפיקוד על צבא הצפון של הברית האנטי־נפוליאונית וניצח שני מרשלים — את אודינו28 בגרוס בירן ואת ניי בדנוויץ.29 הוא רצה להחליף את נפוליאון כקיסר הצרפתים, אך רוב מסיבי בצרפת ראה בו בוגד.

ב־1819 הוכתר ברנדוט למלך שוודיה בשם קרל הארבעה־עשר, ושושלתו מאריכה ימים עד היום.

החלטה זו נבדקה כקוריוז: אדם שמרן בעל מנהגי ג'נטלמן נוהג בנדיבות בשבויים זרים ואחר כך זוכה בכתר מלכות, שושלת שמאריכה ימים עד ימינו. החלטה מצוינת, נפלאה, מה עוד אפשר לומר עליה במבחן התוצאה. במבחן הנכונות, פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, אנשי הצבא לא אהבו אותה וזה תרם ליחס החשדני כלפי ברנדוט ונאמנותו לצרפת. מצד שני, היא היתה נכונה בהיותה אנושית והומנית.

סיכום

בסיכום המרדף והקרבות בפרוסיה התברר שנפוליאון הרג עשרים אלף פרוסים, לקח בשבי מאה וארבעים אלף חיילים ותפס שמונה מאות תותחים. כל זה בשלושים ושלושה ימים. המלחמה עדיין לא הסתיימה, ואשתו של המלך וראש ממשלת פרוסיה סירבו להיכנע. נותרו עוד הרוסים על אדמת גרמניה. הקרב הראשון איתם, באילאו, הסתיים בתיקו, ואילו בקרב פרידלנד ניצחו הצרפתים. רק אז בא הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון לטילזיט, ושם הושג שלום.

ראינו כאן קרב בין המצביא הטוב ביותר בדורו, ואולי מאז ומעולם, שניחן בראש מעולה ובקור רוח נדיר בשעת קרב, ואשר כושר המנהיגות שלו גם הוא מהטובים בעולם, לבין מלך שהפגין היסטריה שאין חמורה ממנה בזמן מלחמה. נפוליאון הראשון מול פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה. שניהם היו פחות או יותר בני אותו גיל, אך איזה הבדל היה ביניהם. נפוליאון נלחם וניצח בעשרות קרבות, ואילו פרידריך וילהלם השלישי לא נלחם מעולם כמפקד בקרב ממשי, עד שנאלץ לתפוס את מקומו של הדוכס מברנסוויק שנהרג בקרב אוורשטאט. כאשר סדר הכוחות שלהם דומה, עם יתרון קל לצד הצרפתי, לא היה קשה להעריך מה תהיה תוצאת הקרב ביניהם.

גם המרשלים הנפוליאונים היו טובים יותר מהגנרלים הפרוסים הקשישים והמנוונים. העדות הכי טובה לכך היא הקרב באוורשטאט. לדוכס מברנסוויק ולמלך שהחליף אותו במהלך הקרב היו כשישים אלף ויותר חיילים, לעומת פחות משלושים אלף חיילים של המרשל הצרפתי דבו, ולמרות זאת הוא הכה אותם. דבו היה בן שלושים ושש בקרב אוורשטאט, בגילו של המלך הפרוסי, אבל הפער ביניהם בתחום הצבאי היה כמעט כמו הפער בין נפוליאון למלך הפרוסי. פרידריך וילהלם השלישי היה בטוח שמפלתו נובעת באותו יום מהעובדה שנפוליאון עצמו נלחם עם הקורפוס השלישי, והופתע מאוד לשמוע שמדובר בסך הכול במרשל דבו, שיהפוך אחרי קרב אוורשטאט לדוכס.

הגנרלים הפרוסים לא הוכיחו את עצמם, לא ביינה ולא באוורשטאט. הדוכס מברנסוויק, שהוכה כבר ארבע־עשרה שנים קודם על ידי קלרמן הזקן בקרב ואלמי, נהרג בתחילת קרב אוורשטאט, ולזה אין לנו טענות מיוחדות. אך האסטרטגיה שלו לפני יום הקרבות העיקרי היתה הרת אסון ומופרכת לחלוטין. הוא פיצל את הכוחות שלו לשלושה חלקים לא שווים, הציב מול הכוחות הצרפתיים העיקריים ביינה כוח אחד לא גדול, שלח את השני כעתודה לוויימאר וריכז את עיקר כוחותיו דווקא באוורשטאט, מפני שמשום־מה חשב שהקיסר הצרפתי נמצא שם. ביטחונם העצמי של הפרוסים היה בתחילה כה גבוה, עד שסירבו להיעזר בבניגסן הרוסי ובמאה ועשרים אלף חייליו כדי שלא יגידו שהם פוחדים להתמודד לבדם עם נפוליאון והצבא הצרפתי. שטות כזאת לא זכורה בעידן הצבאי המודרני.

מיד לאחר שנהרג לואי פרדיננד, אחיינו של המלך שהיה חייל נערץ, עוד לפני הקרבות העיקריים ביינה ובאוורשטאט, התהפכה מגמת המורל הפרוסי והפכה להיסטריה. למעט רוחל בעל השם המשונה, גילו גם מפקדיו הבכירים של הצבא הפרוסי, הוהנלוהה וברנסוויק תבוסתנות ואחר כך גם היסטריה ככל שהניצחון התרחק. בשבועות הבאים דהרו הפרוסים הנמלטים בכל רחבי המולדת כשהם נופלים בשבי הצרפתי במבצר זה או אחר. בתוך חודש עלה מספר השבויים ליותר ממאה וחמישים אלף חיילים וקצינים, ובסופו של דבר הצבא הפרוסי חדל מלהתקיים.

אמנם את טעויות הצד המנצח קל לשכוח, אבל יש להודות שנפוליאון לא היה בשיאו כבר במערכת יינה, ופקודותיו לא היו עקביות תמיד. לפני המערכה נתן את הפיקוד לברטייה ואחר כך למירא, ולבסוף הוציא מערכת פקודות משלו. כמו הפרוסים, גם הוא לא זיהה עד אחרי הקרב היכן נמצא האויב העיקרי, ובחר לרכז את עיקר כוחו מול הכוח המשני שלהם. גם הסתערות הנפל האמיצה אך הנמהרת של המרשל ניי לא היתה מופת של פיקוד. לזכותו של נפוליאון יש לומר שפעל במהירות כשגילה מה קרה והציל את המרשל שפרץ רחוק מדי, שגוי מדי ובכוח קטן מדי.

למזלו של נפוליאון — ואולי לא היה זה מזל אלא בנייה נכונה, שיטתית ומושכלת של כוח — במערכת יינה עמד לרשותו המכשיר הצבאי המוצלח ביותר שהעולם ידע עד ל־1806, והוא ה'גרנד ארמה' שהוא עצמו הקים. בזכות המיומנות, התושייה והניסיון של מפקדיו וחייליו, היה ניתן לפצות גם על טעויות פיקודיות שבנסיבות אחרות היו עלולות להתגלות כקריטיות. החיסרון היחיד של המכשיר הזה היה שנפוליאון השתמש בו יותר מדי ברבות השנים ושחק את כוחו.

נפוליאון החל לסבול מיהירות יתר היות שניצח על ימין ועל שמאל והחל לזלזל באויביו. נגד הפרוסים ב־1806 זה הספיק, היות שהיה לו יתרון איכותי וכמותי, ובעיקר פיקודי. הירידה בהצלחות הנפוליאוניות היתה קבועה כמעט. הניצחון ביינה היה פחות גדול מאשר באוסטרליץ, ובספרד היה נפוליאון מצביא פחות טוב מאשר ביינה, ובוואגרם היה נפוליאון גרוע מאשר בספרד. את מערכותיו האחרונות קשה לבדוק היות שצבאו היה גרוע יותר, לאויביו כבר היה יתרון כמותי ואולי אפילו יתרון איכותי, והמרשלים שלו החלו להיכנס ללחץ מהמלחמות הבלתי פוסקות.

ברמה האסטרטגית היה הניצחון של נפוליאון ביינה ובאוורשטאט עוד הגדלה מסוכנת של ההימור. הסכסוכים והמלחמות של צרפת היו גדולים עליה. נפוליאון היה צריך להבין שמדינה כמו צרפת איננה יכולה לשלוט, לא באירופה ולא בעולם. נפוליאון רצה שהשליטה תהיה גם אקטיבית, והיה ברור ששאר המדינות לא יקבלו זאת. במיוחד לא אנגליה, שראתה עצמה כבר בתקופה זו כמעצמת־על, ומדיניותה המוצהרת היתה לשמור על שיווי משקל אירופאי. אנגליה היתה מארגנת סדרתית של קואליציות אנטי־צרפתיות זה יותר מחמש־עשרה שנה. בכל פעם שצרפת ניצחה ופירקה קואליציה אחת, הקימה היא קואליציה חדשה.

בשוך הקרבות, בעשרים ואחד בנובמבר 1806, פירסם נפוליאון את אמנת ברלין, שבה הטיל חרם על הסחר עם אנגליה — חרם שיחייב את כל מדינות אירופה. החרם הזה סיבך את נפוליאון לאחר מכן עם מדינות חצי האי האיברי, ולבסוף גם עם רוסיה. זאת גם היתה האמתלה למסעו המטורף למוסקבה, שהביא עליו את חורבנו. סביר להניח שאם לא היה פולש לרוסיה, היה עושה שטות אחרת, היות שכבר נאמר שבתקופה זו, המאוחרת בקיסרותו, החל לסבול מביטחון יתר, המביא בדרך כלל להחלטות לא נכונות ולא טובות ברמת המקרו, גם אם ברמת המיקרו עדיין מתקבלות החלטות סבירות.

מצד המנוצחים התחלפו חוסר האחריות והשחצנות של ההנהגה הפרוסית לפני המלחמה בדיכאון ובהיסטריה אחריה. הפרוסים, שהיו בטוחים שהצבא של פרידריך הגדול איננו זקוק לשינויים ולרפורמות, הבינו לאחר המפלה שספגו שהעולם השתנה. למזלם, שירתו בצבאם שלושה מתַקנים מהרמה העולמית הגבוהה ביותר — שרנהורסט, גנייזנאו וקלאוזביץ — והרפורמות שהשלושה הובילו תרמו רבות לחיזוקו של הצבא הפרוסי. שלושת הרפורמטורים האלה תרמו הרבה מאוד להכנת הצבא הפרוסי למלחמת 1871-1870, שבה הביסו הפרוסים והגרמנים את צרפת של נפוליאון השלישי. ההיסטוריה השלימה מהפך במלחמות של שני העמים האלה — לא מהפך ראשון ולא מהפך אחרון.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.