מהי הנוסחה להצלחה – בקריירה, בחיי היומיום ובחלומות ארוכי־הטווח שלנו? המדען הנודע מציג: חמשת החוקים שיגרמו לכם לחשב מסלול מחדש […]
הקדמה:
ההצלחה אינה תלויה בך. היא תלויה בנו.
אשתי אומרת שהיא התאהבה בי מפני שידעתי מהי טמפרטורת השמש. פגשתי אותה בבית קפה בזמן שהכנתי הרצאה לתלמידיי על עקרונות התרמודינמיקה. ‘איך אנחנו בכלל יודעים דבר כזה?’ היא שאלה. הרעיון שאפשר להצמיד מספר — 5,778 מעלות קלווין, ליתר דיוק — למשהו רחוק כל כך, בלתי ניתן לנגיעה, משהו דליק לאין־שיעור באופן אַלים — נראה מעשה קסם. מסוג התשובות שכל הורה היה שמח מאוד לענות על השאלות שילדים נוטים לשאול. אלא שבמקום זאת אנו מודים, ‘אני לא יודע/ת,’ או מדברים במעומעם, ‘השמש חמה, ממש חמה.’ אבל אנחנו מדברים על גרם השמים הזוהר שמאיר את חיינו, מקור כל החיים כפי שאנו מכירים אותם. כילד תמהתי על כך, שמבוגרים יודעים כה מעט על משהו כה גדול.
לסבי היה צי משאיות בכפרו הקטן בטרנסילבניה, אבל עד שנולדתי נותרה מהעסק רק סדנת המכונות, צריף עץ חשוך שבו ביליתי את ימי החופשות שלי. אהבתי מאוד את הסדנה, שבמובנים מסוימים היתה המעבדה הראשונה שלי, מקום שיכולתי לפרק בו דבר־מה בבטחה עד לרמת הבורג והאום, לבחון את מנגנוניו ולראות כיצד בדיוק הוא פועל. להבין כיצד משהו עובד — זה מה שריתק אותי. ועדיין מרתק עד היום.
באתי ממשפחה של חובבי תיקונים. אחרי שהקומוניזם גזל מסבי את צי המשאיות שלו, הוא תיקן מכשירים לכל השכונה, בחן את קרביו של מגהץ או רדיו בביטחון סבלני. אבי, שכבר מגיל עשר נהג במשאית בעסק המשפחתי, היה יכול לזחול מתחת למכונית לא תקינה, לחטט פה ושם כמה דקות, ולהגיח עם אצבעות שחורות והבעה מרוצה, לאחר שתיקן את הבעיה. כל חייו עברו עליו בניהול דבר זה או אחר — בית ספר, מוזיאון, חֶברה — והוא ניגש לכל משרה מתוך דפוס החשיבה של תיקונאי, הפשיל שרוולים ודאג שהעניין יעבוד ויהי מה.
אולי הסקרנות של תיקונאי היא שעשתה אותי למדען. בשלב מוקדם הפיזיקה איפשרה לי לחקור את גלגלי השיניים של היקום ומנגנוניו ואת הכוחות המושלים בחיינו. בהמשך, כשחיפשתי אתגרים נוספים, פניתי למורכבויות של רשתות ונתונים. כשואל־שאלות דרוּך, בחרתי לקבוע את ביתי בפינה הנכונה של העולם המדעי. כל עוד קו החקירה מבוסס על מספרים — וכל המרבה הרי זה משובח — יש בידי להתמיד בו בעקשנות, לעקוב אחר ריחו במבוך הנתונים הזמינים לחוקרים בעולמנו הנוכחי, הטכנולוגי והמקושר לעילא. המרדף אחר תשובה מוביל מאליו לשאלות נוספות, אפשרויות נוספות שמרחפות כמו ברחשים בשולי כל מחקר שאני עורך. אני מנסה לגרשן בידי ולהישאר ממוקד במשימה שעל הפרק, אבל איני שונה מהילד שהייתי פעם, שמתעקש לשאול ‘למה?’ בתגובה ל… פחות או יותר הכול. החיפוש אחר תשובות הוא שמקים אותי בבקרים ומחזיק אותי ער בלילות.
כיום אני מנהל את המרכז לחקר רשתות מורכבות בבוסטון, שבו עבודתי היא לחקור את ה’למה’ שמאחורי נושאים רבים ומגוונים; שאלות מסוג מדוע מתרחשות אינטראקציות בין בני אדם או מולקולות, היכן ולמה נוצרים קישורים, ומה קישוּריוּת הדדית יכולה לספר לנו על החֶברה או על מוצאנו הביולוגי. אנחנו בוחנים את הטופולוגיה של הרשת העולמית, האינטרנט. אנחנו בודקים כיצד תקלות זעירות ברשתות הגנטיות שלנו עלולות להוביל למחלות. אנחנו חוקרים כיצד שולטים מוחותינו במיליארדי הנוירונים שיש בהם, וכיצד מולקולות במזון מתחברות לחלבונים בגופינו ומבטיחות את בריאותנו בטווח הארוך.
אני אוהב מאוד דברים מהסוג הזה — את המתמטיקה שמאחורי המארג החברתי שלנו, את דרכם של מספרים לספק מסגרת להבנת תמצית הקשירוּת בינינו. כשאני משתמש במודלים ובכלים כדי לצלול לנבכי נושאים לא סבירים ולנתח אותם מדעית, המסגרות הללו מוליכות באורח בלתי נמנע להעמקת הידע שלנו.
זה בדיוק מה שעשינו עם הצלחה. נדרשו לכך כמה שנים, אבל אחרי שקצרנו הררֵי נתונים על הישגים אנושיים, מצאנו דרך לפרק את המושג למרכיביו וללמוד את מנגנוניו. מטרתנו היתה לנסח הצלחה כבעיה מתמטית, שמדעני מחשב ופיזיקאים יוכלו ליישם עליה את הכלים הלא־סלחניים של מחקר כּמוּתני ולטפל בה בצורה מדויקת. זה לא היה שונה מפירוק אופניים, או שימוש בתרמודינמיקה כדי לתפוס את חום השמש. ברגע שהתחלנו לראות את המנגנונים המייצרים הצלחה, התחלנו לענות על שאלות מן הסוג הבלתי אפשרי, שבהן ייסרתי את הוריי בילדותי.
למשל, איך בדיוק החלטנו שזה — התצלום המטושטש חסר הייחוד שתלוי במוזיאון לאמנות מודרנית — הוא יצירת מופת?
למה קַרוּסֶל ולא קאטס הוא המחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים?
האם בתי ספר יקרים שווים את עלותם?
מדוע אין יותר מקומץ כוכבי־על בכל תחום ותחום?
הוסיפו את אלה למאות שאלות אחרות הנוגעות להצלחה, להישגים ולמוניטין, שבדומה לטמפרטורת השמש נדמה שבלתי אפשרי לענות עליהן. האם ביצועינו הם שדוחפים אותנו במעלה הסולם התאגידי? האם אנו נעשים יצירתיים יותר או פחות לאורך חיינו? האם עלינו לשתף פעולה עם כוכבי־על או להתחרות בהם? כיצד משפיעות רשתות — חברתיות ומקצועיות — על נגישותנו להצלחה?
תאמינו או לא, אפשר למצוא תשובות כמותניות לכל השאלות האלה, שלכאורה בלתי־ניתנות־לכימות. בחינת דפוסי הנתונים וזיהוי המנגנונים שמייצרים הצלחה איפשרו לנו לקבוע, שיש ביכולתנו להתייחס לכל אחת מן השאלות באופן ישיר. ברגע שהתחלנו להבין את הכוחות האוניברסליים הפועלים מאחורי ההצלחות והכישלונות האינדיווידואליים שלנו, החלו להגיח ממצאים מרתקים.
התחלנו באסון, ובעקיפין נחתנו על הצלחה. בשעתו ניתחנו במעבדה נתוני טלפונים סלולריים כדי להבין כיצד אנשים מגיבים לאסונות גדולים. משזיהיתי שמדובר בהזדמנות טובה ללמידה מתוך עשייה, מיניתי את דאשן ווֹנג, דוקטורנט חברותי יליד סין, לעזור בפרויקט. המאמץ הניב מאמר מרתק להפליא, שהייתי בטוח שצפויות לו השלכות חשובות על מאמצי סיוע במקרי אסון ברחבי העולם.
אלא ש… אף אחד אחר לא חשב כך. כל כמה שניסינו, לא הצלחנו לפרסם אותו. כתבי העת המובילים דחו אותו, ואחר כך גם כתבי העת השוליים יותר. התלוצצנו שהיה עלינו לסלק את המילה ‘אסון’ מהכותרת, שכן נדמה שזו דנה אותו לכישלון.
דאשן, שחקן כדורסל כל חייו, התייחס בקלילות למאמר הרה האסון, כאילו היה כישלון במגרש. האירוניות שיעשעו אותו. אבל כשנפגשנו ערב אחד לדון בפרויקט הבא, הוא היה להוט להמשיך הלאה.
‘אני מוכן לעשות פחות או יותר הכול, חוץ מלעבוד על אסון נוסף,’ הוא אמר וציחקק.
‘אז בוא נדאג לכך, שהפרויקט הבא שלך ינחל הצלחה,’ אמרתי. ‘מה דעתך על מדע ההצלחה?’
התכוונתי לכך בקריצה. אלא שברגע שיצאו המילים מפי, ידענו שנינו שעלינו על משהו מעניין. מדוע לא ליישם את שיטותינו כדי לחקור הצלחה? נדמה שחֵקר הצלחה אינו שונה כל כך מחֵקר אסון. יש לנו יכולת חיזוי מדויקת של מסלול ההתקדמות של הוריקן, שנסמכת על ערימה גדולה של נקודות נתונים, שמשמשות קלט למודלים של חיזוי מזג אוויר. לניבויים האלה נודע ערך רב בפיתוח תוכנית תגובה. תושבי יישובים השוכנים בנתיבו המשוער של ההוריקן, מתכוננים לחסימת הפתחים; השאר מתכוננים לגשם וקונים מטריות. איננו מטילים ספק בתקפוּת התחזית, אף כי לפני מאה שנה חיזוי של סערה אדירה היה נתפס כמעשה כשפים. אם כן, מדוע לא נוכל לעשות משהו דומה עם הצלחה? אחרי הכול, נתונים שנאספו במרחבים לא־צפויים ועברו סינון באמצעות מודלים מתמטיים מתוחכמים, בהחלט עשויים לחולל מין קסם.
התחלנו בקטן והתמקדנו בתחום ספציפי: הצלחה במדע. קלטנו שבעידן הדיגיטלי שאנו חיים בו כיום, עומדים לרשותנו אוצרות גדולים של רשומות מפורטות בנוגע לתחום עיסוקנו — קטלוגים של מאמרים מחקריים שנכתבו והתפרסמו לאורך מאה השנים האחרונות. מדוע לא להעמיד את המדע עצמו תחת מיקרוסקופ הנתונים שלנו? הפרויקט ביקש לענות על כמה שאלות יסודיות ומתמיהות ביותר: כיצד צומחת הצלחה? איך אפשר למדוד אותה? מדוע נדונו כמה מגיבוריי הגדולים ביותר — מדענים יוצאים מן הכלל שתגליותיהם העשירו את חיי — לאלמוניות כזאת, שכמעט אין למצוא אותם בגוגל? ומדוע אחרים, שעבודתם אינה ייחודית או חדשנית, זכו למעמד של כוכבים?
מהר מאוד התחלנו להבחין בדפוסים בנתונים, שהפכו לנוסחאות שיכולנו להשתמש בהן לחיזוי תוצאות עתידיות לעצמנו, לעמיתינו ואף ליריבינו המקצועיים. כפי שאתאר בהמשך, למעשה יכולנו להריץ קדימה קריירה של מדען, כדי לקבוע את ההשפעה שתהיה לעתידו האקדמי ולאמוד את סיכוייו להצליח בגדול, או להסתפק בכך שתרומותיו יזכו להערכה רק בקרב כמה נפשות תאומות בתחומי דיסציפלינה אזוטרית ממילא. גם פיתחנו אלגוריתם לחיזוי מדויק של מי — מקרב מאות אנשים שתרמו לתגלית — עתיד לקבל את מרב הקרדיט, ו — ספוילר! — רק לעתים נדירות מדובר במי שביצע את חלק הארי של העבודה.
התולדה הכי לא צפויה? איתורו של נהג הסעות בסוכנות טויוטה באלבמה, שבלי שום הסבר העלימו עין ממנו במסגרת המועמדים לפרס נובל. והוא רק נציג אחד באוסף שלם של דמויות שפגשנו בדרכנו להבנת ההצלחה. נמנו עמן גם בחור שגייס 10,000 דולר בגיוס המונים בתוך שמונה דקות, חוקר הצלחה רכוב על הרלי דווידסון עם חיבה עמוקה למחזות זמר בברודוויי, ואוקיינוגרף לשעבר שהיה ליינן, והאמיתות המכוערות שגילה שינו את האופן שבו אני קונה יין.
נדרשו לנו שנתיים להשלים את הפרויקט הראשון שלנו בתחום מדע ההצלחה, וממצאיו פתחו בפנינו תחום מחקר חדש ובשֵל לגילויים נוספים. המאמר שהניב המחקר — מאמרו הראשון של דאשן כמחבר מוביל — התפרסם ב־Science, כתב העת היוקרתי בעולם. שנינו היינו המומים במקצת. בבריחתנו מאסון, נתקלנו בהצלחה.
מה שלמדתי על התחום המדעי שלי עצמי ריתק אותי, ועד מהרה התברר שאנו יכולים לנקוט אותה גישה כדי לבחון הצלחה בתחומים אחרים. האם אותם הדפוסים תקפים להישגים בספורט, לפרסים באמנות, לנתונים גבוהים במכירות? היש ביכולתנו לחזות איזו תוכנית טלוויזיה או ספר יהיו לסנסציה, בדיוק כשם שיכולנו לחזות את הצלחתן של תגליות מדעיות חדשות? האם נוכל לנבא קריירה עסקית באותו האופן שיכולנו לִצפות עכשיו את מהלכה של קריירה אקדמית? מה אם הדפוסים והסדירויות שזיהינו בדרכם של מדענים להצליח ולהיכשל, משַקפים אמיתות עמוקות יותר שתקֵפות לכולנו? מה אם מערכת הכלים המתמטיים שלנו תַראה, שהצלחה בכל התחומים מצייתת לאותם חוקים אוניברסליים?
אם להודות על האמת, זאת היתה הצעה שטמון בה סיכון. מבט קצר בספרות הקיימת העוסקת בהצלחה, שתופסת מדף שלם בחנות הספרים האהובה עליי, גילה לי שרוב הכתיבה בנושא מסתמכת על מסרים מעוררי השראה וראיות אנקדוטיות, רחוק מאוד מן התֵיאורֶמות הקשות והנתונים האמפיריים המוצקים המאכלסים את מדפי המדע.
אבל הספרים האלה גם מספרים לי, שלאנשים יש רעב עמוק להבין מה תורם להצלחה. זה נושא שמעסיק רבים מאיתנו בצורה אובססיבית. ובצדק. הצלחה אינה רק פן יסודי של החוויה האנושית, במישור המעשי והאקזיסטנציאלי גם יחד; לא פעם היא גם סמן יסודי שבאמצעותו אנחנו מודדים את החיים שאנו חיים. לשאלה אם ניכשל או נעלה ונפרח במסלולי הקריירות שבחרנו לנו או אפילו בתחביבינו, נודעת חשיבות עמוקה. כשאנו מגיעים לתגלית כלשהי, מוציאים תחת ידינו יצירת אמנות או מעצבים גדג’ט חדש, אנחנו רוצים להבטיח שתהיה להם השפעה על העולם. אנחנו מתעמקים בקו הדק המבדיל בין הצלחה לכישלון מדי יום ביומו, למשל כשאנו מדמים לעצמנו את מסלולנו העתידי, או כשאנו מנחים את ילדינו לעבר חייהם הבוגרים. אם רק נצליח למצוא דפוסי הצלחה בטווח שלם של תחומים, אולי תהיה לנו יכולת להבין משהו, שלעתים קרובות מדי אנו נוטים לייחס ליד המקרה.
האפשרות הזאת היא שדחפה אותי להציב בפני חברי המעבדה שלי את האתגר, לגלות את החוקים הכמותיים שמושלים בהצלחה. כל סיפור הצלחה מוכרח להותיר שובל של נקודות נתונים. קיוויתי לא רק לתפוס את השבלים האלה, אלא גם לזהות את הדפוסים שההצלחה מצייתת להם ואת מי שמניע אותם. וזה בדיוק מה שעשינו: אספנו בדקדקנות נתונים משדות רבים — אמנויות, אקדמיה, ספורט ועסקים — וניתחנו אותם בקנה מידה גדול. קנינו מאגרי נתונים גדולים המכילים את כל המאמרים המחקריים שנכתבו אי־פעם, ואלה איפשרו לנו לשחזר את הקריירה של כל מדען שפירסם במהלך המאה האחרונה או יותר. קנינו גישה לדפוסי המכירות השבועיות של כל הספרים הנמכרים בארצות הברית, נתונים שעזרו לנו לנתח את ההצלחה המסחרית של כל סופרת וסופר במנותק מן הז’אנר שכתבו בו. קיבלנו גישה למידע על תערוכות בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם, שאיפשר לנו לשחזר את הקריירות של כל האמנים בני זמננו ולזהות רשתות סמויות מן העין שהבטיחו הצלחה לאחדים מהם. סרקנו מערכי נתונים אדירים הנוגעים להצלחה בספורט, בעסקים ובחדשנות. ואז הצבנו את כולם תחת עין המיקרוסקופ הכמותי שפותח במעבדתנו ובמעבדות אחרות במהלך עשרים השנה האחרונות. לקחנו את הכלים האלה — שחושלו בעשרות שנות עבודה של מדעני מחשב, פיזיקאים ומתמטיקאים שיש להם עניין בחשיפתם של סודות היקום, בריפוי מחלות גנטיות או באיתור מידע רב־ערך בין מיליארדי עמודי אינטרנט בתוך שברירי שנייה — ואת ההקפדה המתמטית החמורה העומדת בבסיסם, ויישמנו אותם על מערכי נתונים גדולים, שמייצגים את האופן שבו אנו באים במגע עם הצלחה וחווים אותה. וכדי לבחון טוב יותר את הפוטנציאל שיש לתחום החדש הזה, אירגנו גם סימפוזיון על מדע ההצלחה באוניברסיטת הרווארד במאי 2013. יותר ממאה חוקרים, החל בסוציולוגים וכלה בפרופסורים למנהל עסקים, באו לחלוק את ממצאיהם. בסיעור מוחות של כולנו הבחנו פתאום בסדרה של דפוסים חוזרים־על־עצמם שמניעים הצלחה ברוב תחומי הביצוע האנושי.
מאחר שהדפוסים שהחלו להתבאר היו כל כך אוניברסליים, התחלנו לכנות אותם חוקי ההצלחה. בהינתן העובדה שלחוקים מדעיים יש מעמד נצחי בלתי משתנה, חוקרים מבחוץ ודאי ראו בכינוי הזה חוצפה לשמה. אבל ככל שהוספנו לחקור ולבחון אותם, כך התברר כי הם מוצקים וכלליים יותר. העובדה המכרעת היא, שבדומה לחוקי הכבידה או התנועה, חוקי ההצלחה אינם ניתנים לשכתוב באופן שיהלום את צרכינו או אמונותינו, עמוקים ועזים ככל שיהיו. והניסיון להתנגד אליהם באופן ישיר עקר בערך כמו הניסיון לעוף באמצעות נפנוף זרועותינו מעלה־מטה. אבל כשם שמהנדסים מנצלים את הבנתם במכניקת נוזלים ועורכים ניסיונות רבים ומגוונים כדי לשפר את טכנולוגיית המטוסים, אנחנו יכולים לנצל את חוקי ההצלחה כדי להמציא את עתידנו.
בפרקים הבאים אצלול אל נבכיהן של חקירות מדעיות מרחיקות לכת, התומכות בכל אחד מן החוקים. מטרתי בהנוסחה היא להציג את תגליותינו כדי שהקוראים, מתוך מודעות למורכבותם של המנגנונים אך בה בעת גם ליכולת העקבית לשחזרם, יוכלו להשתמש בידע הזה בחייהם שלהם. אבל אין זה ספר עזרה עצמית. אני מעדיף לראות בו ‘עזרה מדעית’, מסגרת שמנצלת את המדע להבנת תוצאות ולניהולן. ניתוח מדעי יכול להאיר חידות שנדמות לנו מאוד לא רציונליות ולהפוך הנחות מוקדמות על ראשיהן. במילים אחרות, המדע יכול לעזור לנו למצוא היגיון באקראיות העולם האנושי — לחשוף את המנגנונים הפועלים כשמדלגים עלינו בדרך לקידום, את הדפוס הבסיסי שמסביר מדוע אמנים מסוימים פורחים ואילו אחרים נכשלים, את תחושת הבטן העיקשת שהצלחה איננה פונקציה של כישרון או טיב הביצועים בלבד.
כפי שאטען בסיכום, למרות גאוניותו הברורה של איינשטיין, גם ההצלחה שלו לא היתה תולדה ברורה מאליה. למעשה, חלק גדול מן ההכרה האדירה שזכה לה היה תולדה של מאורעות המנותקים לגמרי מתרומותיו למדע. המדע מעיד עדות גורפת, כי אם יש ברצוננו שעבודתנו תזכה להערכה, שהישֵֹגינו יזכו להכרה ושמורשתנו תאריך ימים, אין לנו יכולת להסתמך על אינסטינקט צרוף או ביצועים טובים, או על כל קלישאות ההשראה העתיקות.
למעשה, למטרות ספר זה אגדיר הצלחה באופן הבא: הצלחה היא הגמולים שאנו זוכים להם מצד הקהילה שאנו משתייכים אליה. במקרה של איינשטיין — ‘איש המאה’ של המגזין טיים — הגמול הוא תהילה. אבל הוא עשוי להיות הכרה אם אתה אחד התורמים להישג, נראוּת אם אתה מותג, מוניטין אם אתה אמן, אלבום או מכירת כרטיסים אם אתה מוזיקאי, תשואה אם אתה בתחום עסקי או במכירות, רווח אם אתה בנקאי, קהל אם אתה מחזאי, ציטוטים אם אתה מדען, חסויות אם אתה ספורטאי, והשפעה אם אתה מקווה לחולל שינוי כמעט בכל תחום אפשרי. לכל מדדי ההצלחה האלה יש דבר אחד במשותף: הם חיצוניים, לא פנימיים; קולקטיביים, לא אינדיווידואליים.
אין זה אומר שאיננו יכולים לחוות הצלחה כדבר־מה אינדיווידואלי מאוד. צמיחה אישית, סיפוק ועומק החוויה הם דברים רבי־עוצמה ומשמעותיים לא פחות. דרכנו למסגר הצלחה אינה מוציאה מכלל אפשרות מדדים כאלה, ואף אין לראות בהם, ובהצלחה כפי שאני מגדיר אותה, מושגים המוציאים זה את זה. לא פעם הם הולכים יד ביד, כשהסיפוק שאנו חשים גדל ביחס ישר להשפעתנו. אבל כמדען, אין לי יכולת למדוד הגשמה אישית יותר משיש לי יכולת לתאר אושר במספר. הגדרות פרטיות להצלחה ייחודיות לכל אחד מאיתנו, ועל כן נסתרות מעיניה של גישת נתוני העָתֵק (ביג דאטה) שאנו נוקטים. פרפקציוניסט עשוי לתפוס אפילו ביצוע קוצר־שבחים ככישלון ולטעון שהצלחה אמיתית מתרחשת רק כאשר הוא מרגיש באמת ובתמים שבע רצון מפועלו. הוא לא יטעה. גם לא מי שיגמור לכתוב את ספרו שאינו בר פרסום, אך יראה בכך הצלחה מפני שהשלמתו הגשימה יעד אישי שהציב לעצמו. אלה ניצחונות מהותיים לעצם ישותנו, והסיבה לכך שאנו קמים מהמיטה בבוקר. גם חיי מלאים יעדים אישיים — להיות אב טוב, מנחה רב־תובנות ודובר פיקח הם החשובים שבהם. הייתי רוצה מאוד למצוא דרך לחקור הצלחה מבעד לעדשה האישית־הרבה־יותר הזאת. למרבה הצער, לא מצאתי דרך לעשות זאת, מאחר שמטרות אינדיווידואליות נותרות בלתי נגישות בעליל לשיטות המחקר שלנו. עד כה טרם מצאנו דרך למדוד אותן.
נגיד שאתם מחליקים מוכשרים המתאוששים מניתוח בברך. אתם עובדים עם פיזיותרפיסט; אתם מבצעים שוב ושוב תרגילים מפרכים. אתם מציבים לעצמכם יעדים ומתקדמים לעברם בצעדים קטנים וכואבים. ואז בא היום שבו אינכם זקוקים עוד לקביים. אתם צועדים שלושה צעדים. עשרה. בסופו של דבר אתם שורכים את המחליקיים ויוצאים בחזרה לזירה, רגע של ניצחון. זה הרגע שבו היתה מתחילה להתנגן מוזיקת הניצחון, אילו סיפורכם היה מוסרט בהוליווד. קִראו לכך ההצלחה הגדולה בחייכם, ואסכים עם כל מילה.
אבל בספר זה אנו נמנעים מלכנות זאת ‘הצלחה’. לא נתעלם מהישגים מהסוג הזה, אלא נקרא להם ביצוע. הִגשמתם יעד חשוב באמצעות עבודה קשה. אבל הגמולים להם פנימיים, מרוכזים בשביעות רצונכם ותחושת ההגשמה האישית שלכם. הם חשובים, כמובן, הם חשובים מאוד. הם חשובים לכם ולפיזיותרפיסט שלכם; הם חשובים למאמן שלכם ולמשפחתכם, כשם שלאבן הדרך שהשגתם בעבודתכם נודעת משמעות בעיניכם ובעיני הבוס שלכם. הם אפילו עשויים לחזק את ביצועיכם בעתיד. אבל כשאני מדבר על הצלחה במובן הקולקטיבי ולא האינדיווידואלי, כזאת שמצריכה תגובה מצד קהילה, כוונתי לכך שעלינו לבחון את אדוות ההשפעה שנודעת לביצועיכם על האנשים והסביבות שאתם מתנהלים בקרבם. עלינו לראות כיצד ביצועיכם חשובים לנו.
זוכרים את השאלה הפילוסופית השחוקה: אם עץ נופל באמצע היער ואין איש בסביבה שישמע אותו, האם הוא משמיע קול? בהתאם להבנתנו החדשה את מושג ההצלחה, התשובה היא לא מהדהד. קהלים לא ימחאו כפיים להישגכם המרעיד את אמות הספים, אלא אם יוכלו לחזות בהשפעתו. בעידן שבו יש ביכולתנו לעקוב אחר התנהגות אנושית במידה של דיוק טופוגרפי כמעט, נתוני עתֵק מאפשרים לנו לזהות הצלחה באמצעות מדידתה של תגובה קולקטיבית לביצועיכם. בהווה הטכנולוגי המחובר מאוד לרשתות, לא זו בלבד שיש ביכולתנו לבחון את הנסיבות שבהן מתהווה הצלחה, אלא יש ביכולתנו לראות כיצד היא מתפרשת באמצעות הרשתות המקשרות בינינו ומגיעה לקהילות מרוחקות.
לכן, אף על פי שאני מכיר בחשיבותה של הגשמה אישית, היא אינה גורם שאני יכול להביא בחשבון בעבודתי כחוקר. לכיבוד הגבול הזה נודעה השפעה משחררת להפליא. ההגדרה הפופולרית של הצלחה מחזקת את התפיסה, ש’הצלחה’ היא מושג רופף לא פחות מ’אהבה’. ערפולו של הנושא הרחיק מעליו מדענים — הם הניחו שאי־אפשר לחקור אותו. ההבנה שהצלחה היא תופעה קולקטיבית משליכה את התפיסה הישנה מן החלון. מרגע שהגדרנו הצלחה בקווים חיצוניים, נפתח בפנינו אוסף חדש ורחב של אפשרויות. אנו יכולים למדוד ולכמת אותה באמצעות ארגז הכלים של החקירה המדעית. ומרגע שעשינו זאת, אנו יכולים לחשוף את החוקים המושלים בהצלחתנו.
חוקים אלה הם מה שמבדיל בין רב־המכר לארגז המציאוֹת, ובין המיליארדרים לפושטי הרגל. הם מאירים עד כמה פגומים הנהלים בתחרויות, שברבות מהן נבחרים המנצחים בתהליך שבפועל אינו אלא הגרלה. הם מראים כיצד ‘מומחים’ — אנשי מקצוע שתפקידם להעריך יין, ביצועים של מוזיקה קלאסית, החלקה אמנותית או שופטים אחרים — הם לא פעם אנשים שיכולתם לקבוע איכות אינה טובה משלך או שלי. הם מסבירים מדוע הבחור שמשתלט על כל פגישות הצוות, אבל מגיע באיחור ולא מוכן לכל מאורע אחר, נהיה איכשהו הבוס שלך. הם מראים לנו שלנטילת סיכון בהימור על האנדרדוג עשויה להיות השפעה אדירה, או שתרומה ראשונית חד־פעמית יכולה להרים או לשבור מסע גיוס כספים. הם אפילו מבארים כיצד שיר נורא מיסודו — הכניסו כאן כל מועמד משלכם — הופך בדרך מסתורית ללהיט. חוקי ההצלחה מושלים זה מאות שנים בחיינו ובקריירות שלנו בצורה עקבית ובלתי משתנה שאינה נופלת מזו של חוקי הכבידה, ואף על פי כן עד לא מזמן לא ידענו על קיומם.
לפני נתוני עתֵק ומדע ההצלחה, הנחנו שמזל או עבודה קשה או כישרון, מעורבבים יחד ביחס מידות פלאי בלתי ידוע, הם כל מה שחשוב — וב’הנחנו’ אני כולל גם את עצמי. כמהגר מטרנסילבניה, תחילה כפליט פוליטי באירופה ואחר כך כסטודנט מלא תקווה, האמנתי שעבודה קשה ותו לא היא האסטרטגיה הטובה ביותר שלי. הייתי מחויב פי שניים להראות שאני יכול להצליח בארצות הברית. אבל תוכנית המשחק היחידה שלי להצליח בשדה המדע היתה להפגין ביצועים יוצאים מן הכלל, לגלות תגלית שתהיה לה השפעה מתמשכת, לערוך מחקר פורץ דרך כל כך, שאיש לא יוכל להתעלם ממנו. לפני שנים הדביקו חברי המעבדה שלי תמונה של הארנב של אנרג’ייזר על דלת המשרד שלי, כשפניי מתנוססים במקום פניו העטורים פרווה ורודה. ואפילו היום איני מסוגל לעצור. אני ממשיך לעבוד מתוך דבקות במטרה שעלולה להרתיח את האנשים הקרובים אליי ביותר. אלה הם דברים שאיני יכול לשנות בעצמי באמת, אף על פי שבהחלט ניסיתי. האמנתי בעבודה קשה בילדותי, ואני מאמין בעבודה קשה היום. אבל כשחוקי ההצלחה החלו להיחשף בפניי — כשראיתי בקנה מידה גדול את הדפוסים שבמקרים הפרטיים נדמו אקראיים — הזדעזעתי נוכח בּורוּתי שלי.
היום אני אמנם יודע שביצועים הם עדיין גורם מכריע, אך אני גם יודע שהם רק משתנה אחד בנוסחת ההצלחה. משתנים אחרים שנחשוף בפרקים הבאים חיוניים לא פחות מהם. כאשר אנו מפרקים את ההצלחה למרכיביה ומערטלים אותה מן המסתורין, אנחנו תופסים במה יש ביכולתנו לשלוט בחיינו — ובמה אין ביכולתנו לשלוט. כי בדיוק כמו חוקי הטבע, חוקי ההצלחה אינם תקפים בהכרח לכולנו ובכל זמן. אבל הם כן נכנסים לפעולה כאשר אנו עוסקים בפעילויות מסוימות. לאווירודינמיקה נודעת חשיבות מכרעת כשטסים, לחיכוך כשנוסעים, ולדינמיקה של נוזלים כששטים בסירה. חוקים שונים ונוסחאות שונות תקפים בתלות באמצעִי התחבורה שתבחרו בו. חוקי ההצלחה דומים — תובנות שנגיע אליהן בנוגע להצלחה קבוצתית אינן עתידות להאיר את ניצחונותיו של אמן, שעובד בראש ובראשונה לבדו.
אבל יש ביכולתנו להשתמש בחוקים כדי להבין כיצד כוחות סמויים מהעין מעצבים את הצלחותינו וכישלונותינו, והידע הזה היה עבורי התגלות. כילד הייתי יותר אמן ממדען. ואז, בתוך שבועות אחדים מתחילת שיעורי הפיזיקה בתיכון, קיבלתי שמונה מתוך עשר בבוחן פתע שכל שאר הכיתה נכשלה בו. קרנתי מגאווה המומה כשהמורה שיבח אותי. איני חושב שהיה לי כישרון מיוחד לפיזיקה, ובטח לא את הלהט שיתפתח בי מאוחר יותר. הסיבה היחידה שקיבלתי 80 היתה שחבר של הוריי, מהנדס, התאכסן אצלנו במקרה, וערב לפני הבוחן הדריך אותי בהכנת שיעורי הבית.
בהיותי בלתי מודע לכוחות שהביאו לשיפור עצום בביצועיי, יצאתי מהכיתה באותו היום מצויד בביטחון חדש. זאת היתה ההצלחה הראשונה שחוויתי במדע, והיא נשארה איתי עוד זמן רב לאחר סיום לימודיי. יהיה הוגן לומר, ששארית חיי הוכתבה בידי אותו הרגע. כי בלי להבין זאת עד הסוף, נתקלתי אז בראשון ממנגנוני הפעולה המורכבים הרבים שעיצבו את הקריירה שלי. מה שמונח בבסיס אותה החוויה — וכל רגעי הניצחון האישיים שלי בהמשך — מנוסח באמצעות חוקי ההצלחה.
אין עדיין תגובות