1

כל אלה שם. הגן ובו העץ

על שורשיו נחש, פרי הזהב

והאישה בצל הענפים

המיית המים ורכות הדשא.

שם הם ושם היו. בקצה עולם ישן

בגן הַהֶסְפֵּרִידוֹת, על ענפי העד

הזהיבו הפירות, ושם סמר לָדוֹן

ציצת דרקון, כאבנים טובות בְּרָקָהּ

מָתַח טלפיים זהובים, חשף שן כסף

התנמנם בציפייה כל שנות הנצח

עד אשר גיבור תככים, הֵרַקְלֶס,

בא לגנוב עושרו ולנשלו.

— רנדולף הנרי אש מתוך גנה של פּרוֹסֶרפּינה, 1861

הספר היה עבה ושחור ומאובק. כריכתו התקמרה וחרקה; הוא עבר התעללות עוד בימיו. השִדרה נעלמה, או בעצם הזדקרה מבין הדפים כמו סימנייה מגושמת. מישהו חבש אותו סביב־סביב בנייר דבק לבן מלוכלך והידק בקשר פרפר נאה. הספרן הושיט אותו לרולנד מיצ’ל, שישב וחיכה באולם העיון של ספריית לונדון. הספר הוצא מקברו שבכספת מספר 5, שם ניצב דרך קבע בין תעלולי פּריאָפּוּס לבין דרכי האהבה היווניות. השעה היתה עשר בבוקר ביום כלשהו של חודש ספטמבר, שנת 1986. רולנד ישב אל שולחן־היחיד החביב עליו מאחורי עמוד ריבועי שבכל זאת לא הסתיר מעיניו את השעון שמעל האח. לימינו התנשא חלון גבוה שטוף שמש, שמבעדו נראו עלי הצמרת הירוקים של כיכר סיינט ג’יימס.

ספריית לונדון היתה המקום החביב על רולנד. היא היתה רעועה אך מתורבתת, שוקקת חיים היסטוריים אך מאוכלסת גם במשוררים ובהוגים חיים, שנצפו משתופפים על רצפות המתכת המחורצות שלמרגלות המדפים, או מתווכחים בנועם בעיקולי מדרגות. לכאן הגיע קרלייל, כאן התקדמה ג’ורג’ אליוט בין מדפי הספרים. רולנד ראה את חצאיות המשי השחורות שלה, את שבלי הקטיפה נגררים כשנדחקה לה בין ‘אבות הכנסייה’, ושמע את צעדיה הבוטחים מצלצלים על המתכת בין ‘המשוררים הגרמנים’. לכאן הגיע רנדולף הנרי אש כדי להלעיט את מוחו ואת זיכרונו הגמישים בזוטות נשכחות ממדורי ה’היסטוריה’ וה’טופוגרפיה’, בצירופים הקולעים שיצר הסידור האלפביתי במדורי ה’מדעים’ וה’שונות’ — מוות, מחול, מחלות, מכרסמים, מכשפות וכישוף, מלאכים, מראות שווא, משק בית, משרתים. בימיו, מחקרים בנושא אבולוציה קוטלגו תחת הכותרת ‘אדם טרום־אדמי’. רולנד גילה רק לאחרונה שבספריית לונדון נמצא העותק של אש מספרו של ויקו, Principi di una Scienza Nuova.1 למרבה הצער נפוצו ספריו של אש ברחבי אירופה ואמריקה. המקבץ הגדול ביותר, בכלל בלי השוואה, נמצא כמובן באוסף סטנט שבאוניברסיטת רוברט דֵייל אוֹוֵן בניו מקסיקו, שם שקד מורטימר קרוֹפֶּר על ספרו הכביר, אוסף המכתבים השלם של רנדולף הנרי אש. בימינו זה לא היווה בעיה, כשספרים חצו את האֶתֶר כמו גלי אור וקול. אך בהחלט ייתכן שאפילו קרופר הבלתי נלאה החמיץ כמה דברים פעוטים בוויקו של אש. חוץ מזה, רולנד חיפש מקורות לגנה של פרוסרפינה של אש. וחוץ מזה, היה משום עונג בקריאת המשפטים שאש עצמו קרא, שאצבעותיו נגעו בהם, שעיניו סרקו אותם.

עד מהרה התברר שהספר שכב ללא ניע זמן רב, אולי אף מאז שהובא למנוחת עולמים. הספרן הביא מטלית אבק משובצת וניגב את האבק, אבק ויקטוריאני שחור, עבה, עיקש, אבק שהורכב מחלקיקי עשן וערפל שהצטברו בטרם נחקקו תקנות האוויר הנקי. רולנד הסיר את הדבק. הספר התפרק באחת, כמו קופסה, הקיא דף אחרי דף של ניירות דהויים, כחולים, קרמיים, אפורים, מכוסים כתב חלוד משריטות חומות של ציפורן פלדה. הלם הזיהוי של כתב עורר ברולנד התרגשות עצומה. נראה שמדובר ברשימות של אש על ויקו, שנכתבו על גבי מכתבים וחשבונות. הספרן ציין שנראה כאילו איש לא נגע בהם מאז. השוליים, שחרגו מהדפים, היו מפויחים ונראו כמו מסגרות של מודעות אבל. הם תאמו בדיוק לתנוחה שבה מצא אותם, שולי דף חופפים לשולי כתם.

רולנד שאל אם יורשה לו לבחון את השרבוטים. הוא פירט את תאריו: עוזר מחקר זמני לפרופסור בְּלֶקאֶדֶר, שעורך את כל כתבי אש מאז 1951. הספרן ניגש לטלפון על בהונות: בהיעדרו המשיכו הדפים המתים לרשרש ולהתנועע כאילו התעוררו לחיים עם שחרורם. אש הוא שטמן אותם שם. הספרן חזר ואמר שכן, בהחלט יורשה לו, בתנאי שרולנד ייזהר ולא ישבש את רצף הפרגמנטים לפני שיתועדו ויתוארו כהלכה. הספרן ישמח לשמוע על כל תגלית חשובה של מר מיצ’ל.

הכול נגמר בעשר ושלושים. במחצית השעה הבאה עבד רולנד באקראי, נע קדימה ואחורה בספרו של ויקו, ספק תר אחרי פרוסרפינה ספק מעיין ברשימותיו של אש, משימה לא פשוטה שכן הן נכתבו בשפות שונות, בכתב היד שבו נהג אש לכתוב הערות, אשר דמה למעין הדפסה זעירה, ולא היה ברור כמו כתב היד הנדיב ששימש אותו לכתיבת שירה או מכתבים.

באחת־עשרה הוא מצא את מה שלדעתו היה הקטע הרלוונטי בוויקו. ויקו חיפש עובדות היסטוריות במטפורות הפואטיות השזורות במיתוסים ובאגדות; שילוב זה היה ‘המדע החדש’ שלו. פרוסרפינה שלו היה התירס, מוצא המסחר והקהילה. פרוסרפינה של רנדולף הנרי אש נתפס כהגיג ויקטוריאני על אודות הספק הדתי, הרהורים על מיתוס התחייה. לורד לֵייטון צייר את האלה הרומית כמטורפת, מרחפת, דמות מוארת בקצה מנהרה אפלה. בלקאדר האמין שבעיני רנדולף אש היא ייצגה האנשה של ההיסטוריה בימיה המיתיים המוקדמים. (אש כתב שיר גם על אדוארד גיבון ואחד על בֶּדָה וֶנֶרַביליס, היסטוריונים משני סוגים שונים לחלוטין. בלקאדר כתב מאמר על ר’ה אש ועל רלטיביזם היסטורי.)

רולנד השווה בין הטקסט של אש לבין התרגום והעתיק חלקים לכרטיסיות. היו לו שתי קופסאות מלאות, אחת אדומה כעגבנייה והשנייה ירוקה כדשא, שצירי הפלסטיק הקפיציים שלהן השמיעו קול פקיעה בדומיית הספרייה.

אוּנות הדגנים נקראו תפוחי זהב, ומן הסתם היו הזהב הראשון בעולם טרם גילוי הזהב המתכתי… אם כך, תפוח הזהב שהביא הרקולס מהֶספֶּריה או ליקט שם היה ודאי דגן; והרקולס הגאלי כובל גברים באוזניהם בחפתי זהב הבוקעים מפיו: לימים יתברר כי מדובר במיתוס הקשור בשדות. הרקולס נותר אפוא האל שיש לפייסו כדי למצוא אוצרות, שאלוהיו הוא דיס (הזהה לפלוטו) הנושא את פרוסרפינה (שם נוסף לצֶרֶס, או חיטה) אל השְאול המתואר בידי משוררים, הטוענים כי שמה הראשון הוא סטיקס, השני הוא ארץ המתים, והשלישי הוא עמק התלמים… מתפוח זהב זה יצר וירגיליוס, גדול המלומדים בקרב גיבורי קדם, את קשת הזהב שנושא איניאס אל התופת, או השְאול.

פרוסרפינה של רנדולף הנרי אש, ‘פרי הזהב’, היתה גם ‘הזהיבו הפירות’. ואפילו ‘הטלפיים הזהובים’, שניתן לפרשם כתכשיטים או שלשלאות. רולנד הוסיף את אזכורי המקורות השונים לכרטיסיות הנושאות את הכותרות פירות, זהב ושלשלאות. בתוך הדף מוויקו שבו הופיע הקטע נח חשבון מקופל על רכישת נרות, שבגבו כתב אש: ‘הפרט צץ לרגע, מצטרף לקהילת המחשבות, משנה אותה ומת; אולם המין האנושי, אשר איננו מת, קוטף את פירות קיומו הקיקיוני’. רולנד העתיק את המילים והכין כרטיסייה נוספת, שבה חקר את עצמו: ‘שאלה? האם זה ציטוט או מילים של אש עצמו? האם פרוסרפינה היא המין האנושי? רעיון אופייני מאוד למאה התשע־עשרה. או אולי היא הפרט? מתי הוא הכניס את הניירות לספר? האם ההערות נכתבו לפני או אחרי מוצא המינים? אין תשובה חד־משמעית — אולי הוא התעניין בפיתוח באופן כללי…’

זה היה בשעה אחת־עשרה ורבע. השעון תיקתק, גרגירי אבק ריקדו באור השמש, רולנד הגה באינסופיות המייגעת והמכשפת של המרדף אחר היֶדע. הנה הוא יושב, מחזיר לחיים את כתביו של איש מת, מתזמן את מחקרו על פי שעון הספרייה והתעוקה הקלה בבטנו. (אסור לשתות קפה בספרייה של לונדון.) יהיה עליו לחשוף את תיבת האוצר החדשה בפני בלקאדר, שיגיב בהתרוממות רוח ובנרגנות גם יחד, ושבכל מקרה ישמח כי הכתבים נשמרו בכספת מספר 5 ולא הגיעו באורח מסתורי לידיה של אוניברסיטת רוברט דייל אוון בהרמוני סיטי, יחד עם כל כך הרבה דברים. הוא לא רצה לספר לבלקאדר. הוא נהנה להיות בעליו הבלעדי של הידע שלו. פרוסרפינה הוזכרה בעמודים 289-288. מתחת לעמוד 300 נחו שני דפי כתיבה מלאים, מקופלים. רולנד יישר אותם בעדינות. היו אלה מכתבים בכתב ידו הזורם של אש, ובראשם כתובתו ברחוב גרייט ראסל והתאריך 21 ביוני. ללא ציון השנה. שניהם נפתחו במילים ‘גברתי היקרה’, ושניהם לא היו חתומים. אחד היה קצר מהשני במידה ניכרת.

גברתי היקרה,

מאז שיחתנו יוצאת הדופן מחשבותיי נתונות לה ורק לה. לא לעתים מזומנות זוכה משורר, ואולי כל אדם באשר הוא, למצוא אהדה שלמה כל כך, המלווה בשנינות ובכושר שיפוט גם יחד. אני כותב מתוך תחושה עזה של צורך להמשיך בשיחה, וללא הקדמות מיותרות, תחת הרושם שגם את נדהמת מן החיבור יוצא הדופן כדי לשאול אם יורשה לי לבקרך באחד מימות השבוע הבא. אני חש, ואני יודע בוודאות כי אין זו תולדה של איוולת או של אי־הבנה, שאת ואני מוכרחים לשוב ולהיפגש. אני מודע לכך שאת ממעטת לבוא בחברה, ושמזלי שפר עליי מאוד כשקראבּ היקר הצליח לפתותך להצטרף אל שולחן ארוחת הבוקר שלו. ולחשוב שבעיצומה של פטפטת שכולה משובת נעורים, ובעיצומן של האנקדוטות המלוטשות של קראב, ובכללן הסיפור על אודות הפּרוטומה, הצלחנו להחליף בפשטות דברים כה רבים ומהותיים. הרי לא ייתכן כי אני לבדי הרגשתי

בשני נכתב כך:

גברתי היקרה,

מאז שיחתנו הנעימה והלא צפויה מחשבותיי נתונות לה ורק לה. האם נוכל לחדש אותה, ביתר פרטיות ובתנאים נוחים יותר? אני מודע לכך שאת ממעטת לבוא בחברה, ושמזלי שפר עליי מאוד כשקראב היקר הצליח לפתותך להצטרף אל שולחן ארוחת הבוקר שלו. אני חב הרבה לבריאותו הטובה, ולעובדה שבגיל שמונים ושתיים הוא עדיין חש כשיר ולהוט לארח משוררים וסטודנטים ומרצים למתמטיקה והוגים פוליטיים בשעת בוקר מוקדמת כל כך, ולספר אנקדוטה על פרוטומה במרץ האופייני לו, וכל זאת מבלי לעכב את הגשתם של צנימים בחמאה.

האין זה מוזר בעינייך, כפי שמוזר הדבר בעיניי, שהגענו להבנה הדדית במהירות כזו? הרי הבנו זה את זה במידה יוצאת מגדר הרגיל, הלוא כן? או שמא זהו פרי מוחו הנרגש יתר על המידה של משורר מזדקן ובלתי מוערך במידה מסוימת, כאשר הוא מגלה כי דבריו המסתוריים, הנפתלים, אשר נדמה כי איש אינו מבין אותם, בכל זאת זכו בקוראת ושופטת משועשעת וחדת עין? הדברים שאמרת על המונולוג של סֶלקֶרק, ההיגיון הבריא שמצאת בפטפוטיו של ג’ון באניין שלי, הבנתך את תשוקתה של אינֶש דה קסטרו… אשר הוקמה לתחייה בצורה נתעבת כל כך… אבל די למלמולים האנוכיים שלי ושל הדמויות שלי, שכפי שהערת בצדק, אינן המסכות שלי. לא הייתי רוצה שתחשבי כי אינני מודע לעליונותם של אוזנך המעודנת ושל טעמך המעודן אף יותר. מובטחני כי עלייך ליטול על עצמך את ‘נושא הפיות’ הכביר — ברי כי תפיקי ממנו דבר־מה מסקרן ומקורי להפליא. ומעניין לעניין באותו עניין, תהיתי אם הירהרת בתולדות הגזעים הפרימיטיביים על פי ויקו — ברעיון כי האלים העתיקים והגיבורים המאוחרים אינם אלא האנשה של גורלות האדם ושאיפותיו, כפי שהצטיירו בדמיון הפשוט? אולי ניתן ליצור דבר־מה משורשיה האגדיים של ה’פיה’ שלך, הנטועים עמוק בטירות שונות וברפורמה חקלאית אמיתית — אחד ההיבטים המוזרים ביותר בסיפורה בעיני הקורא המודרני. אולם אני שוב מקדים את המאוחר; ודאי כבר החלטת בעצמך מהן הדרכים הטובות ביותר להציג את הנושא, ברוב תבונתך ובהשכלה אשר רכשת בפרישותך.

אין לי אלא לחוש, אם כי אולי זו הזיה שמקורה בסם ההבנה המענג, כי את בוודאי שותפה ללהיטותי לשוב ולהיפגש כדי להמשיך בשיחה המפרה את שני הצדדים. ודאי דומני כי אינני טועה באמונתי שהפגישה החשובה עניינה גם אותך, וכי על אף שאת מוקירה את בדידותך

ידוע לי כי נענית להזמנה למפגש הרעים המצומצם מפאת כבודו של קראב בלבד, שכן הוא סייע לאביך המהולל והעריך את עבודתו בתקופה שבה נגע הדבר ללבו מאוד. אך העובדה שאכן יצאת מביתך מעוררת תקווה כי ניתן יהיה לפתותך לגוון את ימייך השקטים ב

מובטחני כי את מבינה

תחילה נדהם רולנד עמוקות מהדברים, אולם משגבר עליו אופיו הלמדני, הוא יצא מגדרו מרוב שמחה. מוחו הקדחתני ניסה לתארך ולמקם את הדו־שיח הלא ממומש עם האלמונית. הכותב לא ציין את השנה, אך הדברים ללא ספק נכתבו לאחר פרסום קובץ שיריו הדרמטיים אלים, אנשים וגיבורים בשנת 1856, שבניגוד לתקוותיו של אש ואולי אף בניגוד לציפיותיו, לא מצא חן בעיני המבקרים, אשר פסקו כי החרוזים בו סתומים, הנטיות סוטות, והדמויות מוגזמות ובלתי סבירות. עם השירים נמנה גם ‘מחשבותיו הבודדות של אלכסנדר סלקרק’, המציג את הרהורי המלח שניצל מטביעה ונסחף לאי בודד. עוד מופיע שם ‘חסד הפחח’, המתאר את הגיגיו של ג’ון באניין על ‘החסד האלוהי’ בעת שבתו בכלא, וכן את הצהרת האהבה המשולהבת והמוזרה של פדרו מלך פורטוגל משנת 1356 אל גווייתה החנוטה של אשתו הרצוחה אינש דה קסטרו, אשר שטה איתו במסעותיו, שלדית וחוּמת עור, חבושה נזר של זהב ותחרה, עונדת שרשרות יהלומים ופנינים, וטבעות מרהיבות על אצבעותיה. אש אהב את הדמויות שלו מטורפות או על סף הטירוף, כשהן מכוננות מערכות של אמונה והישרדות משברירי החוויות הזמינים להן. אולי אפשר, חשב רולנד, לזהות את ארוחת הבוקר המתוארת, שבוודאי נערכה במסגרת מאמציו המאוחרים של קראב רובינסון לספק שיחות מרתקות לתלמידי אוניברסיטת לונדון החדשה.

ניירותיו של קראב רובינסון נשמרו בספריית דוקטור ויליאמס שבכיכר גורדון, אשר נועדה במקור לשמש מעון סטודנטים, ורובינסון דאג לכך שתלמידים מן המעמדות הנמוכים יוכלו לנהל שם חיים אקדמיים כהלכתם. בוודאי יהיה קל לאתר ביומנו של רובינסון מועד שבו סעד אש בכיכר ראסל 30 בחברת מרצה למתמטיקה, הוגה פוליטי (וולטר בג’ט?) וגברת מתבודדת שהכירה, כתבה או ביקשה לכתוב שירה.

לא היה לו מושג מי היא עשויה להיות. כריסטינה רוזטי? הוא הניח שלא. הוא לא היה בטוח שרוזטי היתה מתלהבת מהתיאולוגיה של אש או מהפסיכולוגיה המינית שלו. גם ‘נושא הפיות’ לא נשמע לו מוכר ועורר בו שוב את התחושה הלא שכיחה של בורותו האדירה, כעין אד אפור שבו צפות או נראות הבלחות אקראיות של עצמים, נצנוצים אקראיים של כיפות או צללי גגות בעלטה.

האם ההתכתבות נמשכה? אם כן, היכן היא? ואילו פניני מידע על אודות ‘דבריו המסתוריים, הנפתלים, אשר נדמה כי איש אינו מבין אותם’ אפשר לדלות ממנה? ייתכן ששדה המחקר ייאלץ לבחון מחדש כל מיני ודאויות. מצד שני, האם ההתכתבות החלה בכלל? או שמא אש נכנע לאי־יכולתו לבטא את תחושת הדחיפות? הדחיפות הזו היא שהדהימה את רולנד מעל לכול. הוא חשב שהוא מכיר את אש היטב, עד כמה שניתן להכיר אדם שחייו התקיימו כמדומה בתוך ראשו בלבד, שניהל חיי נישואים שקטים למופת במשך ארבעים שנה, ושאכן הרבה להתכתב אולם עשה זאת בנימוס ובאיפוק, ולאו דווקא בחיוניות יתרה. רולנד אהב את התכונה הזאת אצל רנדולף הנרי אש. הוא התלהב מהחיוניות המתפרצת ומרוחב היריעה של האזכורים ביצירותיו, ובסתר לבו, בינו לבינו, דווקא שמח שכל זה נוצר מתוך חיים פרטיים שלווים ובלתי מופרעים.

הוא קרא את המכתבים פעם נוספת. האם היתה טיוטה סופית שנשלחה? או שמא הדחף גווע או הוכנע? גם רולנד עצמו נתקף דחף משונה בלתי אופייני. לפתע לא היה בכוחו לקפל בחזרה את המילים החיות, להטמין אותן בעמוד 300 של ויקו ולהחזירן לכספת מספר 5. הוא הביט סביבו: איש לא הסתכל: הוא החביא את המכתבים בין דפי הספר מבחר שירי אש בהוצאת אוקספורד, שנשא איתו תמיד. ואז חזר להערות על ויקו, העתיק בשיטתיות את המעניינות ביותר לכרטסת שלו, עד שצלצול הפעמון עשה את דרכו במורד המדרגות לאות שהלימוד תם. הוא שכח לאכול ארוחת צהריים.

כשיצא עם הקופסה הירוקה והקופסה האדומה מעל מבחר שירי אש, הינהנו לעברו מדלפק הקבלה. הם כבר התרגלו אליו. היו שם מודעות על השחתת ספרים, על גניבות, והוא לא מצא כל קשר בינן לבינו. הוא עזב את הבניין כרגיל, עם תיק המסמכים המרופט והמתפקע מתחת לזרוע. הוא עלה על אוטובוס של קו 14 בפיקדילי, וטיפס לקומה העליונה כשהוא לופת את שלל הביזה. בין פיקדילי לפּאטני, שם גר במרתף בית ויקטוריאני מתפורר, היטלטל כדרכו בין נמנום, פרצי עירנות מחליאה, ודאגה גוברת והולכת לוואל.