נינה רדמונד אוהבת מאוד את עבודתה כספרנית ובמיוחד לשדך לאנשים ספרים שמתאימים להם. אבל כשהספרייה שבה היא עובדת עומדת להיסגר, […]
מסר לקוראים
בספר הזה אין הקדשה כי הספר כולו מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים.
כי הספר הזה הוא על קריאה ועל ספרים, ועל השינויים שהם יכולים לחולל בחיים; תמיד לטובה, לדעתי. הוא גם על התחלות חדשות במקום חדש (משהו שעשיתי לא מעט בחיים), ועל ההשפעה שיש למקום שאנחנו בוחרים לחיות בו על חיינו; ואם להתאהב בעולם האמיתי זה כמו להתאהב בתוך סיפור. ויש בו גם כמה דברים על גבינה, כי לא מזמן עברתי למקום שמכינים בו המון גבינה ומאז אני כל הזמן אוכלת גבינה. וכלב שקוראים לו כוסברה.
אבל יש בו המון ספרים כי נינה רדמונד, הגיבורה, חולמת לפתוח חנות ספרים.
אז הנה כמה עצות שימושיות על המקום המתאים לקרוא אותו, כי אני רוצה שיהיה לכם נוח ככל האפשר. אם שכחתי מקום ממש מובן מאליו, או אם אתם עושים את זה אחרת לגמרי, כתבו לי בפייסבוק או בטוויטר (@jennycolgan), כי אני מחזיקה בדעה המיושנת שקריאה היא עונג שיש לשמור עליו מכל משמר, ואני באמת מקווה שהקריאה בספר הזה תהיה מהנה כפי שהיתה כתיבתו, לא משנה איפה תבחרו לקרוא אותו.
אמבט
21:45 היא השעה שבה אני אוהבת להירגע באמבט, מה שמשגע לגמרי את בעלי כי הוא זה שצריך להתעסק עם התרמוסטט במקרה שהמים אינם בטמפרטורה המדויקת (רק טיפ טיפה קרים יותר מפני השטח של השמש), ולוודא שהאמבט מלא עד הסוף בכל רגע נתון. זה פינוק אמיתי. מה שכן, אני לא אוהבת שמנים לאמבט. נכון שזה מגעיל? זה פשוט נדבק לכול. בכל אופן, זה לא העניין. ספר באמבט. ספרים בכריכה רכה הם מן הסתם הבחירה האידיאלית, ובמקרה הכי גרוע אפשר לייבש אותם על הרדיאטור (כל ספרי “הארי פוטר” של הילדים שלי ממורטטים לחלוטין בגלל זה), אבל אני קוראת הרבה גם בקורא האלקטרוני, ואני אגלה לכם סוד: אני מדפדפת עם האף. אבל גם אם לא התברכתם באף סקוטי־איטלקי מפואר כמו שיש רק לי ולפיטר קפלדי, עם קצת אימון תגלו שלגמרי אפשרי להשאיר את אחת מהידיים שלכם בתוך המים ובכל זאת להעביר דף. אם למישהו בבית שלכם יש הרגל להתפרץ לתוך חדר האמבטיה, אל תשכחו לנעול את הדלת, כי מניסיוני האישי אנשים חושבים שהמחזה הזה קורע מצחוק.
אפשרות נוספת היא לאמץ את השיטה של חברתי סז ולעטוף את הקורא האלקטרוני בשקית פלסטיק, ואז אפשר להשתמש בשתי הידיים. פתרון חכם.
מיטה
הבעיה היחידה עם קריאה במיטה היא קוצר הזמן: שניים עד שלושה עמודים, והעפעפיים שלכם צונחים. אם עבר עליכם יום קשה במיוחד, אולי תיסחפו אל תוך הספר וממנו כמה פעמים לפני שתירדמו, ואז בערב למחרת כשתיקחו שוב את הספר ליד, תשאלו את עצמכם, באמת יש בספר הזה חד־קרן ורוד שחוצה בריצה חדר בחינה ואני רדפתי אחריו בפיג’מה? ואז אהיה חייבת לומר לכם שלא. אין שום דבר כזה בספר הזה. אתם פשוט ניקרתם, וחוששתני שתצטרכו לחזור כמה עמודים אחורה. עם זאת, בנדיבותי הרבה נתתי לדמויות בספר שמות שונים מאוד זה מזה. אין שום דבר גרוע יותר מלקרוא לפני השינה על קאתי וקייטי, ואני לא רוצה לעשות לאף אחד חיים קשים יותר מכפי שממילא יש לו.
מיטת שיזוף
מיטת שיזוף בחופשה אמורה להיות המקום המושלם לקריאה, ולמעשה, אני מדרגת את כוויות השמש שלי על־פי מידת הגאונות של הספר שקראתי באותו הזמן. אבל נשאלת השאלה איך מחזיקים את הספר. אם מחזיקים אותו למעלה, הידיים מתעייפות ועל הגוף נשאר סימן שיזוף בצורת ספר (אם כי בחוגים מסוימים סימן השיזוף הזה הוא סמל סטטוס). אם קוראים מול השמש, ממצמצים באופן בלתי מושך בעליל. אם יושבים עם הספר בשיכול רגליים על מגבת, זו לא התנוחה המחמיאה ביותר (אם אתם כמוני; אני נוטה להידלדל בכמה מקומות). אם שוכבים על הבטן, הזיעה מטפטפת על הספר וחלקי הפלסטיק של מיטת השיזוף חותכים בבשרכם. האפשרות הכי טובה היא מיטת שיזוף נפלאה של זקנים עם גגון קטן שאפשר למשוך מעל לראש, אבל לא תמיד מוצאים אחת כזאת. נכון, זה נראה די טיפשי. אבל הי, אתם קוראים בנוחות וכל האחרים לא, אז ניצחתם.
בהליכה ברחוב
פעם היה די מקובל ללכת ברחוב עם ספר מול הפרצוף. אנשים היו מחייכים באדיבות וסרים מהדרך, כי הם ידעו איך זה כשחייבים להמשיך לקרוא משהו באופן כה נואש (ראיתי פעם נערה שנתלתה על לולאה ברכבת התחתית של לונדון ונקעה את מפרק כף היד כשניסתה להחליף רכבת בתחנת בנק ולסיים את “שידוך הולם” בעת ובעונה אחת).
עם זאת, בימינו כולם מחזיקים את הטלפונים החכמים הטיפשיים שלהם מול הפרצוף למקרה שמישהו יעשה לייק לתמונה של כלב בפייסבוק והם יראו את זה שתי שניות אחרי כולם, ולכן ההליכה ברחוב הפכה למסלול מכשולים גם בלי שתנסו לקרוא ספר תוך כדי. בקיצור, היזהרו.
מועדון קריאה
אם אתם קוראים את הספר הזה עם מועדון קריאה, לא נותר לי אלא להתנצל ולהניח שהשעה שתיים ורבע לפנות בוקר בלילה שלפני המפגש. אני חושבת שכשמכריחים אותנו לקרוא משהו, אנחנו מרגישים כאילו חזרנו לבית הספר, וברצינות, אילו היינו רוצים להכין שיעורי בית כבר היינו הולכים לקורס הערב ההוא שאנחנו כל הזמן מבטיחים לעצמנו שנירשם אליו כשיהיה לנו זמן. אם אתם צריכים למהר לקרוא ספר, זה בדרך כלל כדי להימנע ממצב שבו מישהו ישאל, “נו, אז מה חשבתם על הסוף?” ואתם תוכלו רק להנהן ולקוות נואשות שלספר אין סוף מפתיע שבו הכול מתהפך (תאמינו לי, זה קרה לי). אז תנו לי להרגיע אתכם: בסוף הספר הזה אין שום טוויסט מפתיע בעלילה. אם כי, זה מה שהייתי אומרת גם אם היה טוויסט כזה.
ערסל
פעם לפני שנים היה לי חבר מקסים שקנה לי ערסל ותלה אותו על מרפסת הגג הקטנטנה והמסוכנת מאוד שלי, שבה ביליתי הרבה שעות מאושרות בהתנדנדות ובקריאה, באכילת חטיפים ובמחשבות על החבר המקסים והחתיך שלי.
ואז (קורא יקר), התחתנתי איתו ועשינו כמה ילדים וכלב ועברנו לגור במקום שכל הזמן יורד בו גשם, ונדמה לי שהערסל עוד נמצא אי־שם במחסן. ולזה, חברים, קוראים “עד עצם היום הזה”.
זמן ספרים שאול
אה, זה הזמן הכי טוב. לעתים קרובות אני מקדימה בעשר דקות לאסוף את הילדים מחוג שחייה, או גונבת רבע שעה אחרי שסיימתי את הקניות בסופר, ואז פשוט יושבת במכונית ולוקחת קצת זמן מהעולם בשבילי ובשביל הספר שלי. מגיע לנו. חוץ מזה, רגעים גנובים ימתקו.
בדרך לעבודה
כשנכנסים לזה, קריאה בדרך לעבודה היא עניין נפלא. כי הדרך לעבודה מכניסה אתכם למסגרת זמן נוקשה ובלתי נסבלת — רק הביטו בעיניהם המזוגגות של האנשים המבצעים מדי יום את המחול היפהפה והמורכב להפליא של התחבורה הציבורית — שהמוח שלכם נענה מיד לפקודתכם להוציא אתכם מכל זה לפרק זמן קצוב. הכניסו את הטלפון לתיק; כל השטויות המיותרות האלה יחכו עד שתגיעו לעבודה. הקריאה היא הפרס שלכם על כך שאתם צריכים לנסוע לעבודה.
נסיעות
לקרוא בנסיעות זה לא אותו הדבר כמו לקרוא בדרך לעבודה. כפי שאולי תיארתם לעצמכם, אני מתנגדת בכל לבי לפרישה של רשתות אלחוטיות במכוניות ובמטוסים, למרות שזאת ללא ספק המגמה העכשווית. ובכל זאת, הזמינו לעצמכם מושב ליד החלון כדי שתוכלו להתכרבל; הרכיבו אוזניות והאזינו למוזיקה שקטה בערוצי השמע של המטוס, וצללו לתוך ספר לכמה שעות טובות. אבל לא בזמן שעוברים עם העגלה ומציעים שתייה, כי אז אתם חוששים שאולי תפספסו את הדיילים ואתם נעשים חסרי שקט ולא מצליחים להתרכז. בשלב הזה הניחו את הספר בצד ודפדפו במגזין, והעמידו פנים שלא אכפת לכם כהוא זה אם יגישו לכם משקה או לא. פעם ניסיתי לאכול, לשתות, להאזין למוזיקה ולקרוא בעת ובעונה אחת במושב במחלקת תיירים. אל תעשו את זה אלא אם כן אתם מחזיקים עליכם מספיק כסף מזומן כדי לשלם לשכן שלכם על הניקוי היבש שלו.
רכבות נועדו לקריאה. אני מעדיפה להשתמש באוזניות טובות מאשר לנסוע בקרון השקט, שבו אני נאלצת להשתיק טמבלים שעושים רעש. אני לא אומרת שצריך לשלוח אנשים כאלה לכלא, אבל אני גם לא אומרת שלא.
מול האח
אם אין לכם אח, גם נר יעבוד. כשהימים מתחילים להתקצר, הדבר שאני הכי מצפה לו הוא אש גדולה ומחממת וספר טוב — וכמה שיותר ארוך, כך יותר טוב. אני רוצה רומן ממש־ממש ארוך, ספל גדול של תה, או כוס יין, תלוי כמה קרוב כבר סוף השבוע (או כמה אני מוכנה להרחיב את ההגדרה של סוף השבוע, על־פי מצב הרוח), וקצת שקט ושלווה. גם כלב עוזר. כלבים הם דוגמה נפלאה לכך שלא צריך להסתכל על הטלפון בכל שתי שניות כדי להיות מאושרים.
בית חולים
יצא לי לשהות הרבה מאוד זמן בבתי חולים מסיבות שונות: עבדתי בבית חולים, ילדתי כמה ילדים בבית חולים, והילדים האלה בתורם נפלו מעצים כמה פעמים ושברו כל מיני עצמות בגוף, וכהנה וכהנה דוגמאות.
הזמן בבית החולים לא זז כמו הזמן בכל מקום אחר. קודם כול, הוא זז הרבה יותר לאט. חוץ מזה, הוא לא נעצר בלילה. ותמיד יש תחושה קלה של השתאות מכל מה שמתרחש, כי כל הדרמות הגדולות שמרביתנו מכירים — חיים שנגמרים וחיים שמתחילים, אושר עילאי ועצב עמוק — כולן מתרחשות מסביב, בכל קומה של הבניין הסטרילי והממוזג מדי, ואימה וכאב ושמחה נוכחים בכל פסיעה מקצועית מהירה על רצפת הלינולאום המבריקה.
לי באופן אישי קשה לקרוא בבית חולים; זה כמו להיות על סיפונה של אונייה ענקית שמנסה לשרוד בסערה קשה, ובאותו הזמן אנשים ביבשה הולכים וממשיכים בחייהם כרגיל, לא מודעים כלל למים הסוערים שמישהו אחר מנסה לחצות ממש לידם.
מה שכן, שירה עובדת מצוין בבתי חולים. טקסטים קצרים שאפשר להרים מהם את העיניים ולא להרגיש שבריריים, מנותקים כל־כך; כי כולנו היינו שם, או נהיה שם, או עכשיו שם.
בתי חולים הם גם מקומות של אדיבות וחסד, מקומות לשבת ולקרוא בשקט למישהו אחר.
לכן אני לא מצטרפת לתלונותיהם של אנשים שכועסים על כך שבבתי חולים מוכרים עוגות וגלידה. בבתי חולים תמיד צריכה להיות עוגה. לפחות זה.
בצלו של עץ בפארק שטוף שמש
מובן מאליו. וגם גלידה אמריקאית, בבקשה, לא את הגלידות הקשות האלה.
שונות
כמה מההישגים שאני מתגאה בהם במיוחד הם ההצלחה לקרוא בזמן שאני: מיניקה (לשים את הכרית מתחת לראש של התינוק); מייבשת את השיער (השיער שלי נורא ואיום); מצחצחת שיניים (יש לי שיניים בריאות, כנראה מפני שאני מצחצחת הרבה יותר זמן מהמומלץ); מחכה שהרמזור של העבודות בכביש יתחלף מאדום לירוק; נעולה בשירותים בחתונה משעממת מאוד (לא שלי); במשחקייה (אחר צהריים גשום אחד קראתי רומן שלם בזמן שהילדים שלי שיחקו בברֵכת הכדורים; אני חושבת שזה היה היום הכי מעולה בעולם, בשביל כולנו); עושה פדיקור (אני אף פעם לא עושה מניקור, אי אפשר לקרוא בזמן הזה); עומדת בתור; נוסעת במכונית עם גג נפתח (לא פשוט); בכנסייה (חטא שנענשתי עליו, ובצדק); בנסיעות עבודה שבהן יצא לי לאכול לבד במסעדות (עם ספר אתם אף פעם לא לבד); ואם נחזור למקום שבו הכול התחיל, יושבת כמיליון שעות במושב האחורי, בצד ימין, בסאאב 99 הירוקה הישנה של אבא שלי, כשמשקל ראשו המתולתל של אחי הצעיר המנמנם מוטל בחיקי ובידי ארטיק. אז ספרו לי איפה אתם קוראים. כי כל יום עם ספר הוא קצת יותר טוב מיום בלי ספר, ואני מאחלת לכולכם שתדעו אך ורק ימים מאושרים.
ועכשיו, בואו לפגוש את נינה…
ג’ני XXX
פרק 1
הבעיה בדברים טובים שקורים לנו היא שפעמים רבות הם מגיעים במסווה של דברים איומים ונוראים. נכון שהיה ממש נחמד אילו בכל פעם שהיית עוברת משהו קשה, מישהי היתה טופחת לך על הכתף ואומרת, “אל תדאגי, זה ממש שווה את זה. עכשיו זה נראה כמו חרא אחד גדול, אבל אני מבטיחה שהסוף יהיה טוב,” ואז היית יכולה להגיד לה, “תודה, הפיה הטובה.” והיית יכולה גם לשאול אותה, “ונכון שאני גם ארד את השלושה קילו האלה?” והיא היתה עונה, “כמובן, ילדתי!”
זה היה יכול להועיל, אבל זה לא המצב, ובגלל זה לפעמים אנחנו נושכים שפתיים ומתמידים זמן רב מדי בדברים שלא גורמים לנו אושר, או מתייאשים מהר מדי מדברים שאולי היו מסתדרים בסוף, ובדרך כלל אין לנו מושג מתי זה כך ומתי זה כך.
ממש מעצבן לחיות את חייך בציפייה שמשהו יקרה. ככה לפחות נינה חשבה.
נינה רדמונד, עשרים ותשע, הורתה לעצמה לא לבכות בפומבי. אם ניסית פעם לנזוף בעצמך כמו שצריך, את בטח יודעת שזה לא מי־יודע־מה מועיל. היא היתה בעבודה, למען השם. את לא אמורה לבכות בעבודה.
היא תהתה אם מישהו אחר עשה את זה אי־פעם. ואז היא תהתה אם יכול להיות שכולם עשו את זה, אפילו קאתי ניסון, עם השיער הנוקשה שלה, הבלונדיני מדי, והפה הצר שלה והגיליונות האלקטרוניים שלה, שברגע זה ממש עמדה בפינה והשקיפה על החדר בידיים שלובות ובהבעה קודרת, אחרי שנשאה בפני הצוות הקטן שנינה השתייכה אליו נאום מלא במילים מפוצצות על זה שיש קיצוצים בכל מקום, ושברמינגהם לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להחזיק את כל הספריות שלה, ושכולם יצטרכו להתרגל לצמצומים.
נינה חשבה שסביר להניח שלא. יש אנשים שפשוט אין בהם ולו דמעה אחת.
(מה שנינה לא ידעה זה שקאתי ניסון בכתה בדרך לעבודה ובדרך הביתה מהעבודה — מה שברוב הפעמים קרה אחרי שמונה בערב — בכל פעם שפיטרה מישהו, בכל פעם שהתבקשה לקצץ עוד כמה אחוזים מהתקציב הרזה גם ככה, בכל פעם שנאמר לה להמציא איזה דוח איכות חדש, ובכל פעם שהבוס שלה הפיל עליה טונות של מטלות אדמיניסטרטיביות בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שישי בדרך לחופשות הסקי הרבות שלו.
בסופו של דבר, היא עזבה הכול והלכה לעבוד בחנות המזכרות של קרן הנאמנות הלאומית תמורת חמישית מהמשכורת וחצי מהשעות וכלום מהדמעות. אבל הסיפור הזה הוא לא על קאתי ניסון.)
אבל… חשבה נינה והתאמצה לדחוף במורד הגרון את הגוש שניסה לטפס למעלה, אבל הם היו ספרייה כל־כך קטנה.
שעת סיפור לילדים בימי שלישי וחמישי בבוקר. סוגרים מוקדם ברביעי אחר הצהריים. בניין ישן ועלוב עם רצפת לינולאום מלוכלכת. קצת מעופש פה ושם, זה נכון. לרדיאטורים הגדולים המטפטפים לקח לפעמים זמן עד שהתחממו בבוקר, ואז בבת אחת היה נעשה חם מדי, ואפילו קצת מחניק, במיוחד בסביבתו של צ’רלי אוונס הזקן, שהיה נכנס להתחמם ולקרוא את ה”מורנינג סטאר” מההתחלה ועד הסוף, לאט מאוד. היא תהתה לאן ילכו עכשיו כל הצ’רלי אוונסים של העולם.
קאתי ניסון הסבירה ששירותי הספרייה ירוכזו במרכז העיר, ושם יהפכו ל”מרכז”, עם “אזור מולטימדיה חווייתי” ובית קפה ו”חוויה בין־חושית” או משהו כזה, אפילו שרוב הלקוחות המבוגרים שלהם, כמו גם הלקוחות הדוחפים עגלות ילדים, יצטרכו לקחת לפחות שני אוטובוסים כדי להגיע לשם.
הבניין הישן המלוכלך והמקסים שלהם, עם הגג המשופע, יימכר ויהפוך לבניין דירות יוקרה, שמחירן יהיה הרבה מעל מה שספרנית יכולה להרשות לעצמה עם המשכורת שלה.
ולנינה רדמונד, עשרים ותשע, תולעת ספרים, עם סבך שיער ערמוני ארוך, עור חיוור זרוע נמשים פה ושם וביישנות שגרמה לה להסמיק — או לרצות לפרוץ בבכי — ברגעים הכי לא מתאימים, היתה הרגשה שעומדים להשליך אותה אל הרוח הקרה בעולם שברגע אחד עומד לקלוט הרבה מאוד ספרניות מובטלות המחפשות עבודה.
“אז,” סיכמה קאתי ניסון, “אתם יכולים להתחיל לארוז את ה’ספרים’ במיידי.”
היא אמרה “ספרים” כאילו המילה עצמה נהייתה סרת־טעם בחזונה החדש והזוהר על “שירותי מדיה־טק”. כל הספרים המטונפים והמסורבלים האלה.
נינה גררה את עצמה אל החדר האחורי בלב כבד ועם אדמומיות קלה מסביב לעיניים. למרבה המזל, כל האחרים נראו פחות או יותר כמוה. ריטה או’לירי הזקנה, שבטח היתה צריכה לצאת לגמלאות לפני עשר שנים, אבל היתה אדיבה כל־כך ללקוחות שכולם התעלמו מהעובדה שהיא כבר לא רואה את מספרי הסימון בשיטת דיואי ומחזירה את הספרים למדפים פחות או יותר באקראי, הזילה נהרות של דמעות, ונינה ניחמה אותה וכך הצליחה להסוות את צערה שלה.
“את יודעת מי עוד עשה את זה?” לחש עמיתה גריפין מבעד לזקנו המדובלל כשעברה על פניו. תוך כדי דיבור העיף גריפין מבטים זהירים בקאתי ניסון שעדיין עמדה בחלל המרכזי. “הנאצים. הם ארזו את כל הספרים וזרקו אותם לאש.”
“הם לא זורקים אותם לאש!” אמרה נינה. “הם לא באמת נאצים.”
“זה מה שכולם חושבים. ואז בלי ששמת לב, פתאום יש לך נאצים.”
במהירות עוצרת נשימה הם ארגנו מעין מכירה, ורוב הלקוחות ניגשו ישר אל הספרים הישנים האהובים עליהם ששכבו בארגז הספרים בעשרה פני, והשאירו מאחור את הספרים החדשים המבריקים יותר.
בימים שלאחר מכן הם היו אמורים לארוז את שאר הספרים ולשלוח אותם אל הספרייה המרכזית, אבל פניו של גריפין, שתמיד היו עגמומיים, נראו עתה קודרים מהרגיל. היה לו זקן ארוך ודקיק מדי, והוא בז לכל מי שלא קרא את הספרים שהוא אהב. מכיוון שהספרים היחידים שהוא אהב היו סיפורים לא מוּכרים משנות החמישים שכבר הפסיקו להדפיס אותם על גברים צעירים מתוסכלים ששותים יותר מדי בפיצרוביה, היה לו הרבה מאוד זמן ללטש את הבוז הזה. הוא המשיך לדבר על שרֵפת ספרים.
“לא ישרפו אותם! הם עוברים למקום גדול במרכז העיר.”
נינה לא הצליחה לאלץ את עצמה לומר “מדיה־טק”.
גריפין נחר. “ראית את התוכניות? קפה, מחשבים, סרטי די־וי־די, עציצים, משרדי הנהלה ואנשים שעושים ניתוחי עלות־תועלת ומטרידים אנשים מובטלים — סליחה, מעבירים ‘סדנאות מיינדפולנס’. בכל המקום המחורבן הזה אין מקום לשים אפילו ספר אחד.” הוא הצביע על עשרות הארגזים. “כל זה ילך למטמנה. ישתמשו בזה כדי לסלול כבישים.”
“לא נכון!”
“כן נכון! זה מה שעושים עם ספרים מתים, את לא יודעת? הופכים אותם ליסודות של כבישים. כדי שמכוניות גדולות יוכלו להתגלגל על מאות שנים של הגות ורעיונות ומחקר, לטחון לאבק מטפורי את חדוות הידע עם הצמיגים הגדולים והמטופשים שלהן והטמבלים השוויצרים האלה מ’טופ גיר’ שהורסים את כדור הארץ.”
“אתה לא במצב רוח הכי טוב הבוקר, מה, גריפין?”
“אתם יכולים להזדרז קצת בבקשה?” אמרה קאתי ניסון שנכנסה עכשיו בסערה ונשמעה חרדה. היה להם תקציב רק ליום אחד של הובלה; אם לא יספיקו להעמיס הכול בזמן, היא תהיה בצרות צרורות.
“כן, קוֹמַנדַנט אוּבֵּר־פִיהרֵר,” מלמל גריפין מתחת לשפם בזמן שיצאה שוב בסערה, בלי שהקארה הבלונדיני שלה יזוז בכלל. “אלוהים, לא ייאמן כמה האישה הזאת מרשעת.”
אבל נינה לא הקשיבה. היא הסתכלה בייאוש באלפי הספרים מסביב, מלאי תקווה בכריכותיהם היפות ובכיתובי הגב האופטימיים שלהם. לבה נשבר מהמחשבה שכל אחד מהם נידון לגריסה: אלה היו ספרים! בעיני נינה זה היה כמו לסגור בית מחסה לכלבים. ולא היה שום סיכוי שהם יספיקו לארוז הכול היום, לא משנה מה קאתי ניסון חשבה.
וכך, כעבור שש שעות, כשהאוסטין מטרו של נינה נעצרה מול דלת הכניסה לבית הפצפון שחלקה עם חברה, היא היתה מלאה עד אפס מקום בספרים.
“אוי לא,” אמרה סורינדר, שניגשה אל הדלת ושילבה את זרועותיה על חזהּ המרשים למדי. על פניה היתה הבעה מפחידה. נינה פגשה את אמא שלה, שהיתה רב־פקד במשטרה, והיא זו שהורישה לסורינדר את ההבעה הזאת. היא השתמשה בה על נינה לעתים די קרובות. “את לא מכניסה אותם לכאן. בשום פנים ואופן לא.”
“זה רק… כאילו, הם כולם במצב טוב.”
“זה לא בגלל זה,” אמרה סורינדר. “ואל תסתכלי עלי ככה, כאילו אני מסרבת להכניס הביתה יתומים.”
“טוב, מבחינה מסוימת…” אמרה נינה וניסתה לא להיראות מתחננת מדי.
“הקורות של הבית לא יעמדו בעומס, נינה! כבר אמרתי לך את זה.”
נינה וסורינדר גרו ביחד באושר רב בבית טורי קטנטן כבר ארבע שנים, מאז שנינה עברה מצ’סטר לאדג’בַּסטון. הן לא הכירו לפני כן, וכך יכלו ליהנות ממצב של שותפות שהפכו לחברות, במקום להיות חברות שהפכו לשותפות והסתכסכו.
נינה חיה כל העת בחשש קל שסורינדר תמצא חבר רציני ותעזוב את הדירה או שהוא יעבור אליה, אבל למרות מספר רב של מחזרים זה עדיין לא קרה, מה שהיה נוח מאוד. סורינדר היתה מגיבה ואומרת שאין שום סיבה לחשוב שהיא היחידה בדירה שזה יכול לקרות לה. אבל בגלל הביישנות המשתקת של נינה וההרגל המתבודד שלה לקרוא כל הזמן, שתיהן היו די בטוחות שמזלה של סורינדר יתמזל קודם. נינה תמיד היתה השקטה מבין השתיים, זו שעומדת בצד ומסתכלת על הכול דרך הספרים שאהבה לקרוא.
וחוץ מזה, היא חשבה אחרי עוד ערב מביך של פטפוט עם חבריו האפסים של המאהב האחרון של סורינדר, היא עוד לא פגשה אף אחד שהתקרב בכלל לגיבורי הספרים האהובים עליה. מר דארסי או היתקליף ואפילו, תלוי במצב הרוח, כריסטיאן גריי… אין מה להשוות בינם לכל הבחורים עם הידיים המיוזעות שבחברתם אף פעם לא הצליחה לומר שום דבר מצחיק או שנון. הם לא חצו בדהרה את אדמות הבור של יורקשייר, ומראם לא היה שחרחר או פראי. הם לא סירבו לרקוד איתך בחדר המשאבות אף שבלבם קיננו אהבה וכמיהה אינסופיות אלייך. הם סתם השתכרו במסיבת חג המולד, כמו גריפין, וניסו לדחוף את הלשון שלהם לגרון שלך אחרי שבלבלו לך את המוח במשך שעות על כך שמערכת היחסים עם החברה שלהם היא בעצם לא רצינית. בכל אופן. סורינדר נראתה זועמת, ונורא מכך, היא צדקה. פשוט לא היה להן מקום לעוד ספרים. היו ספרים בכל מקום בבית. ספרים בכל מישורת, ספרים על המדרגות, ספרים מילאו לגמרי את חדרה של נינה, ספרים ניצבו בשורות מסודרות בסלון, ספרים בשירותים, ליתר ביטחון. בעת משבר, נינה רצתה לדעת שתמיד יהיה עותק של “נשים קטנות” בהישג יד.
“אבל אני לא יכולה להשאיר אותם בחוץ בקור,” היא התחננה.
“נינה, זאת ערמה של עצים מתים! וכמה מהם מסריחים!”
“אבל…”
הבעת פניה של סורינדר לא השתנתה כשהביטה בנינה בפרצוף חמור. “נינה, אני שמה לזה סוף. העסק הזה יוצא משליטה. אתם ממשיכים לארוז את הספרייה כל השבוע. זה רק ילך ויחמיר.”
היא צעדה קדימה ולקחה מראש הערמה רומן עצום ממדים שנינה אהבה מאוד.
״תסתכלי על זה! כבר יש לך את זה.”
“אני יודעת, אבל זאת מהדורה ראשונה, בכריכה קשה. תראי! הוא יפהפה! אף אחד אף פעם לא קרא בו!”
“ואף אחד גם לא יקרא בו, כי ערמת הקריאה שלך יותר גבוהה ממני!”
שתי הבנות עמדו כעת ברחוב, מפני שסורינדר כעסה כל־כך, עד שיצאה מהדלת בלי לשים לב.
“לא!” אמרה סורינדר בהרמת קול. “לא. הפעם אני לא מוותרת.”
נינה הרגישה שהיא מתחילה לרעוד. היא הבינה שהן על סף ריב, והיא לא יכלה לסבול עימותים או ויכוחים מכל סוג שהוא. סורינדר ידעה את זה.
“בבקשה,” היא אמרה.
סורינדר הניפה את ידיה באוויר. “אלוהים, זה כמו לבעוט בכלבלב. את לא מתמודדת עם השינוי הזה בעבודה, נכון? את לא מתמודדת איתו בכלל. את פשוט מרימה ידיים ומוותרת.”
“וחוץ מזה,” לחשה נינה ובהתה במדרכה כשהדלת נטרקה מאחוריהן. “שכחתי את המפתח בבית הבוקר. אני חושבת שננעלנו בחוץ.”
סורינדר נעצה בה מבט זועם, ואז, תודה לאל, אחרי שעשתה לה את פרצוף פקד המשטרה, פרצה סוף־סוף בצחוק. הן הלכו אל פינת הרחוב, לפאב־מסעדה קטן ונחמד שבדרך כלל היה מפוצץ אבל דווקא הערב לא היה מלא, ומצאו להן פינה נעימה לשבת בה.
סורינדר הזמינה בקבוק יין, ונינה הסתכלה בו בחשש. בדרך כלל זה היה סימן רע, רמז לשיחת “מה לא בסדר עם נינה” שכמעט תמיד התחילה אחרי הכוס השנייה.
אבל זה הרי בסדר, לא? לאהוב ספרים ולאהוב את העבודה שלך ולחיות ככה את חייך? חיים נחמדים, נעימים, חיים עם שגרה קבועה. לפחות עד עכשיו.
“לא,” אמרה סורינדר והניחה באנחה את הכוס השנייה שלה.
נינה העלתה על פניה הבעה קשובה ולמודת סבל. סורינדר עבדה בחברה לייבוא יהלומים, שבה ניהלה את החשבונות ואת סוחרי היהלומים. היא היתה מעולה בזה. כולם פחדו ממנה. גם יכולותיה הניהוליות וגם מיומנויות ההיעדרות שלה היו לאגדה.
“זה לא מספיק, נכון, נינס?”
נינה התרכזה בכוס שלה והתפללה שתשומת הלב תופנה למקום אחר.
“מה אמר הנציג של משאבי אנוש?”
“הוא אמר… הוא אמר שלא נשארו עוד הרבה משרות בספריות אחרי הקיצוצים. הולכים לאייש אותן במתנדבות.”
סורינדר השמיעה קול נחרה. “הזקנות החביבות האלה?”
נינה הנהנה.
“אבל הן לא יודעות לתת לאנשים את הרומנים הנכונים! הן לא יודעות מה בני תשע צריכים לקרוא אחרי הארי פוטר.”
“את ‘החור שברעש’,” אמרה נינה אוטומטית.
“בדיוק על זה דיברתי! על המומחיות הזאת! הן יודעות להשתמש במערכת ההזמנות? הן יודעות לתייק? את כל העבודה הניהולית?”
נינה נדה בראשה. “לא ממש.”
“אז לאן את אמורה ללכת?”
נינה משכה בכתפיה. “יכול להיות שיהיו משרות תמיכה במרכז המדיה החדש, אבל אני אצטרך להשתתף בקורס בניית צוותים ולהגיש מועמדות מחדש.”
“קורס בניית צוותים?”
“כן.”
“את?” סורינדר צחקה. “ונרשמת?”
נינה נדה בראשה. “גריפין נרשם.”
“טוב, את חייבת.”
נינה נאנחה עמוקות. “כן, כנראה.”
“מפטרים אותך מהעבודה, נינה! מפטרים אותך! וזה שתסתובבי בחוסר מעש ותקראי ג’ורג’ט הייר כל היום לא ישנה את זה, נכון?”
נינה נדה בראשה.
“קחי את עצמך בידיים!”
“אם אני אעשה את זה, אני אוכל להכניס את הספרים הביתה?”
“לא!”
אין עדיין תגובות