פרחים מעל הגיהינום

1

בהווה

העורב שכב בצד השביל, נוצותיו הבוהקות בסגול היו פזורות באי־סדר, והמקור היה פעור לרווחה. כתם דם התפשט על האדמה תחת בטנו הנפוחה, אולם כבר הספיק להתייבש למרות הלחות שאפפה את אחר הצהריים.

מי יודע כמה זמן שוכב שם הפגר הקטן, עינו הזגוגית בוהה בשמיים המבטיחים שלג, עינו האחרת אבדה מי יודע היכן.

מתיאס בחן אותו בישיבה שפופה במשך זמן־מה. הוא תהה בינו לבין עצמו אם הפרעושים עזבו את הגוף ברגע שהלב הפסיק לפעום. הוא שמע פעם את אחד הציידים אומר את זה, והעובדה הזאת הטרידה אותו במשך זמן רב. הוא תפס אותה כמבהילה וכמרתקת בה בעת.

הוא נגע בו בקצה האצבע. זה היה עורב זקן. הוא הבין זאת מכך שהביט במקור שלו שהיה חשוף ולבן. רגליו היו קשיחות, והטפרים הבשרניים נאחזו באוויר.

הוא מיהר לנגב את הכפפה במכנסיו. אילו ידע אבא שלו, הוא היה מוריד לו סטירה. הוא תפס אותו יותר מפעם אחת בוחן את פגרי החיות הקטנות שמצא בגינה או בחורשת האורנים שמאחורי ביתם, ונזף בו תוך שימוש במילה שמתיאס לא הכיר, אבל היא נשמעה לו מפחידה. הוא חיפש את המשמעות שלה במילון. הוא לא זכר אותה, אבל היה בה משהו שקשור לטירוף.

מתיאס רצה להיות וטרינר כשיגדל, וכל הזדמנות כזו הייתה שיעור טוב. ההתבוננות — כך אמר לו פעם סבא שלו — מהווה חצי מהלמידה. כל השאר זה לנסות ואז לנסות שוב.

הילד קם על רגליו, עיניו נעוצות בחיה המתה. הוא היה רוצה לקבור אותה, אבל אמר לעצמו שעדיף כך: הטבע הוא טורף, יש בו רעב לאותן שאריות שלא ייוותרו מבוזבזות.

פעמוני הקתדרלה של העיירה צלצלו פעמיים וחצי. היה מאוחר, האחרים כבר מחכים לו במקום המסתור.

הוא צעד לאורך השביל הקפוא. העיירה טְרַוֵונִי התעוררה באותו בוקר תחת מעטה של שלג. שכבת צבע דקיקה שנמסה מהר מדי, אולם הביאה איתה תקוות גדולות לעונת הסקי המתדפקת על הדלת.

הוא הגיע אל הצוק שנמצא במרחק לא רב מהעיירה. האנדרטה לזכר הנופלים היתמרה מעל ליערות עצי האורן האדומים. חייל הברונזה חמור הסבר סקר את האופק, כשקצות שפמו הארוך מופנים כלפי מעלה. על הכידון התנוסס צעיף תכלת, עדות לכך שמישהו מהחבורה כבר הספיק לטפס למעלה כדי לתלות את הסימן.

מתיאס החיש את צעדיו. הבוקר הסבירה המורה בבית הספר את משמעות המילה “מנהיג”. הוא נותר מוקסם. הוא אהב את הצליל שלה — היה בה משהו בלתי מעורער — אבל מעל לכול מצא חן בעיניו הרעיון להיות זה שמוביל את האחרים.

מנהיג מגן על חבריו לקבוצה, כך אמרה המורה, וזו בדיוק התחושה ששוכנת בו. הוא היה מודע לעובדה שהוא ראש הקבוצה בעיני חבריו, ולא רק מפני שגילו הוא המבוגר ביותר — עשר שנים, חודשיים ושבוע ביום ההוא — אלא מפני שניתן היה לסמוך עליו.

זו בדיוק הסיבה שהצעיף שתלוי על האנדרטה היה צריך להיות שלו ולא של דיאגו. היה עליו להגיע ראשון ולסלול את הדרך לשאר חבריו, אפילו שהם כבר עשו אותה אין ספור פעמים. במקום זאת הוא התמהמה בבחינת שאריות של חיות בצד הכביש. אולי אבא שלו צדק.

קירות סלעיים ותלולים חבקו את צוק האנדרטה שבלט בשיפוע מעל ערוץ הנחל. כמה עשרות מטרים מתחתיו בעבעו המים בין הענפים הכהים.

מתיאס החל לרדת בשיפועיו התלולים של השביל, דילג בקפיצות על מנת לחסוך בזמן, ונאחז בגדר התוחמת את המסלול. האבנים הקטנות התגלגלו תחת סוליות נעלי ההתעמלות שלו. הוא הגיע אל הגדה הסלעית כשהוא מתנשף, ברכיו רועדות ופניו אדומות כאש.

הוא המשיך לאורך פיתולי נקיק סלע שהתהווה במהלך מיליוני שנים. גשרוני מעבר תלויים התחלפו לסירוגין במדרגות עשויות ברזל או עץ שקובעו אל הסלע. מתחת להם נראה הנחל בוהק בצבעי ברקת, וריח של קרח עלה ממנו. קרני השמש החמימות התקשו לחדור אל מעמקי המסלול הפראי.

מתיאס לא שמע דבר מלבד קול נשימותיו ופעימות ליבו, וברגע אחד הבין שהוא לגמרי לבד. בתקופה ההיא של השנה העדיפו התיירים את מסלולי הסקי על הסכנה שבנפילה ועל הקור המצמית ששרר שם.

הוא האיץ את צעדיו מבלי לדעת מדוע.

מעל לראשו, בין צמרות האורנים המחודדות, חצה את השמיים גשר מסילת הרכבת הישן בגובה של שישים מטר ויותר. הוא כבר לא היה פעיל. הסבא רבא שלו השתתף בבנייתו לפני יותר ממאה שנים.

מתיאס הביט אל הגשר והחליק על אבן מכוסה קרח, ברכו נחבטת בקרקע. אנקתו המבוהלת לוותה ברחש כלשהו בתוך היער. זעקה חרישית. הוא הפנה את מבטו, נשימתו קצרה.

“היער הוא לא מקום לילדים קטנים.”

מילותיה של אימו החלו לפזז במוחו.

הוא קם שוב על רגליו, בלי לבדוק את הנזק שנגרם למכנסי הג’ינס ולכפות הידיים שבערו מכאב תחת כפפות הצמר. הוא חצה גשר מעבר תלוי שהקיף את אחד הסלעים הזקורים. מצידו האחד טחב עלים, מצידו האחר טחנות מים קטנות. השביל המשיך אל תוך מערה קטנה. מתיאס חצה בריצה את המטרים הספורים שנותרו לו, ושכנע את עצמו שהדבר שמניע את רגליו הוא הצורך למהר ולא הפחד. כשהגיח מצידה השני של המערה נעמד במקום. קרן שמש חדרה את מסך הגזעים העבותים והאירה בזהב את צמחיית היער הנמוכה. המפל שהזין את הנחל נפל מטה בעוצמה מעוררת פחד והתיז טיפות מים זעירות. בקיץ, כשאור השמש הגיע עד לתחתית, הן בהקו בצבעי הקשת.

על הגדה הסלעית המתינו לו חבריו ישובים במעגל; לוּצ’יה, דיאגו ואוליבר.

די היה לו במחזה הזה כדי לסלק את הפחדים. חיוך נמתח על שפתיו. לא היה איש מאחוריו. אף אחד לא עקב אחריו.

הוא הביט פעם נוספת בחשכת המערה, כמי שקורא עליה תיגר. הוא זה שניצח, הוא אכן מנהיג. אולם אז דעך חיוכו עד שנעלם לגמרי.

לפתע לא היה לו ספק.

מישהו היה שם, הסתתר בחשכה, ונעץ בו את מבטו.