הירחים של יופיטר

צ’אדֶלים ופלֶמינגים

1. קשר משפחתי

בת הדודה אַייריס מפילדלפיה. היא היתה אחות. בת הדודה איזבל מדֶה מוֹין. היתה לה חנות פרחים. בת הדודה פלורה מוִויניפֶּג, מורה; בת הדודה ויניפרֶד מאדמונטון, מנהלת חשבונות. עלמות חסודות, קראו להן. רווקות זקנות היה מונח דל מדי ולא היטיב לתארן. השדיים שלהן היו כבדים ומאיימים — חבוּרים ליחידה מבוצרת אחת — והבטנים והאחוריים דשנים ונתונים היטב במחוכים כדרך נשים נשואות. נדמה שבאותם ימים היה מקובל שגופן של נשים יתפח ויבשיל למידה חמישים הגונה, אילו רצו להשיג משהו בחייהן; ולכן, בהתאם למעמד ולשאיפות, הן רפסו והידלדלו, רטטו כמו ג’לי תחת שמלות הדפסים חיוורות וסינרים לחים, או לחלופין ארזו את גופן כדי קימורים מוצקים ושיפועים גאים שאין להם דבר וחצי דבר עם סקס, רק עם זכויות וכוח.

אמא שלי ובנות הדודות שלה היו נשים מן הסוג השני. הן לבשו מחוכים שנרכסו בצד עם עשרות קרסים וחבקים, גרבונים שרחשו ואיווששו כששיכלו רגליים, שמלות סריג משי לשעות אחר הצהריים (זו של אמי עברה אליה בירושה מאחת מבנות דודותיה), פודרה (בגון שמנת), אבקת סומק, מי בושם, מסרקי שריון־צב — או חיקוי שריון־צב — בשערן. אי־אפשר היה לדמיין אותן בלי אביזרים מעין אלה, אלא מצונפות עד לסנטרן בחלוקי בית עשויים טלאֵי סאטן. לאמי לא היה קל להקפיד על הסגנון; הוא דרש כושר המצאה, מסירות, מאמץ רב. ומי העריך זאת? היא.

הן כולן באו להתארח אצלנו קיץ אחד. הן באו לביתנו משום שאמי היתה היחידה מהן שנשואה ושבֵיתה גדול דיו שכולן ירגישו בו בנוח, ומשום שהיתה ענייה מכדי לנסוע לבקר אותן. גרנו בדַלגֶליש שבמחוז יוּרוֹן, במערב אונטריו. מספר התושבים — 2,000 — התנוסס על שלט בכניסה לעיירה. ‘עכשיו יש אלפיים וארבע,’ קראה בת הדודה אייריס וקמה בכבדות ממושב הנהג. היא נהגה באולדסמוביל שנת 39′. היא נסעה לוויניפג כדי לאסוף את פלורה ואת ויניפרד שהגיעה מאדמונדטון ברכבת. אחר כך כולן נסעו לטורונטו ואספו את איזבל.

‘וארבעתנו בטח נעשה צרות יותר מכל האלפיים יחד,’ אמרה איזבל. ‘איפה זה היה — אורנג’וויל — צחקנו כל כך שאייריס היתה חייבת לעצור את המכונית. היא פחדה לסטות לתעלה!’

המדרגות חרקו תחת רגליהן.

‘תנשמו את האוויר הזה! אח, אין כמו אוויר הכפר. זאת המשאבה שלכם למי שתייה? נכון שזה יהיה נחמד עכשיו? לשתות מי באר!’

אמא הורתה לי להביא כוס, אבל הן התעקשו לשתות ישר מספל הפח.

הן סיפרו שאייריס נכנסה לשדה כדי להתפנות וכשהרימה את ראשה מצאה את עצמה מוקפת פרות סקרניות.

‘מה פתאום פרות!’ אמרה אייריס. ‘אלה היו שוורים.’

‘פרים למיטב ידיעתך,’ אמרה ויניפרד והניחה לעצמה לצנוח לכיסא נצרים. היא היתה השמנה מכולן.

‘פרים! הייתי צריכה לדעת!’ אמרה אייריס. ‘אני מקווה שהרהיטים שלהם יעמדו בלחץ, ויניפרד. אני אומרת לך שזה היה משא כבד למושב האחורי של המכונית המסכנה שלי. פרים! הלם של ממש, פלא שהצלחתי להרים את המכנסיים!’

הן סיפרו על העיירה הפראית למראה בצפון אונטריו, שאייריס סירבה לעצור בה את המכונית אפילו כדי לקנות קולה. היא העיפה מבט אחד בחוטבי העצים ופסקה, ‘עוד יאנסו את כולנו!’

‘מה זה יאנסו?’ שאלה אחותי הקטנה.

‘או־הו,’ אמרה אייריס. ‘זה אומר שעלולים לגנוב לך את הנרתיק.’

נרתיק, מילה אמריקנית. אחותי ואני לא ידענו למה הכוונה, אבל לא אזרנו עוז לשתי שאלות ברצף. ואני ידעתי שזה ממילא לא הפירוש של המילה יאנסו; פירושה משהו מגונה.

‘ארנק. ארנק גנוב,’ אמרה אמי בטון חגיגי אך מתרה. אצלנו בבית היינו מעודנים בלשוננו.

הגיעה אפוא העת להוציא את המתנות. פחיות קפה, אגוזים ועוגת תמרים, אויסטרים, זיתים, סיגריות מוכנות לאבא שלי. גם הן עישנו, כולן פרט לפלורה, המורה מוויניפג. באותם ימים זה היה סמל לתחכום; בדלגליש, סמל לאפשרות של רמה מוסרית קלוקלת. הן שיוו לסיגריות נופך של מנעמים מכובדים.

גרבונים, צעיפים הגיחו גם כן, חולצת ווֹאַל לאמא שלי, צמד סרפנים לבנים נוקשים מבד אורגנדי לי ולאחותי (האופנה האחרונה אולי בדה מוין או בפילדלפיה אבל טעות בדלגליש, כאן אנשים שאלו אותנו למה לא הורדנו את הסינרים). ולבסוף, קופסת שוקולד במשקל שני קילוגרמים. הרבה אחרי שנאכלו השוקולדים ובנות הדודות הלכו שמרנו את קופסת השוקולד במגירת המפות במזנון שבחדר האוכל בציפייה לשימוש טקסי כלשהו שמעולם לא הזדמן. היא עדיין היתה מלאה גביעונים ריקים מנייר כהה, גלי. בחורף הייתי נכנסת לעתים לחדר האוכל ומרחרחת את הגביעונים, שואפת את ניחוח התחכום והמותרות; שבתי וקראתי את התיאורים בתרשים שסופק בצדו הפנימי של המכסה: לוז, נוגט ענוג, רחת לוקום, טופי זהוב, קרם מנתה.

בנות הדודות ישנו בחדר השינה בקומת הקרקע ובספה הנפתחת בחדר המגורים. אם היה חם בלילה, חיש קל היו גוררות מזרן אל המרפסת, או אפילו אל החצר. הן היו מטילות גורל על הערסל. לוויניפרד היה אסור להשתתף. אפילו בשעות הלילה המאוחרות אפשר היה לשמוע אותן מצחקקות, משתיקות זו את זו, קוראות, ‘מה זה היה?’ גרנו מעבר לפנסי הרחוב של דלגליש, והן נדהמו מהחשכה, מריבוא הכוכבים.

Row, row, row your boat

Gently down the stream.

Merrily, merrily, merrily, merrily,

Life is but a dream.

הן לא חשבו שדלגליש אמיתית. הן נסעו לצפון העיירה ודיווחו על בעלי החנויות המשונים; הן חיקו דברים ששמעו ברחוב. מדי בוקר הקפה שהן הביאו מילא את הבית ניחוחות לא מוכרים, אמריקניים, והן ישבו ושאלו זו את זו למי יש השראה להיום. השראה אחת היתה לנסוע לאזור הכפרי ולקטוף גרגירי יער. הן נשרטו והיה להן חם מאוד ובשלב כלשהו ויניפרד היתה לכודה לגמרי, מקובעת בין ענפים קוצניים, וקראה לצוות חילוץ; כך או כך הן אמרו שנהנו נורא. השראה אחרת היתה לקחת את החכות של אבא שלי ולרדת לנהר. הן חזרו הביתה ובאמתחתן בס הסלע, דג שבדרך כלל הטלנו חזרה למים. הן אירגנו פיקניקים. הן התלבשו בבגדים ישנים, בכובעי קש ישנים ובאוברולים של אבי וצילמו זו את זו. הן הכינו עוגות שכבות ומקפאי ירקות נהדרים שהיו מעוצבים כמו מקדשים וצבעוניים כמו אבני חן.

יום אחד הן ערכו קונצרט אחר הצהריים. אייריס היתה זמרת אופרה. היא הסירה את המפה מהשולחן בחדר האוכל כדי להתעטף בה ושלחה אותי החוצה לאסוף נוצות של תרנגולות כדי לנעוץ בשערה. היא שרה את ‘קריאת החיזור האינדיאנית’ ואת ‘נשים הפכפכות הן’. ויניפרד היתה שודדת בנקים עם אקדח מים שהיא קנתה בפַייב־אנד־טֶן. כולן היו צריכות לעשות משהו. אחותי ואני שרנו, שני שירים: ‘השושנה הצהובה של טקסס’ ואת הדוקסולוגיה. אמא שלי, למרבה התדהמה, לבשה זוג מכנסיים של אבי ועמדה על הראש.

הן היו זו לזו שחקניות וקהל בכל רגע של ערוּת. לפעמים אף מתוך שינה. פלורה היא זו שדיברה בשנתה. משום שהיתה גם המעודנת והזהירה ביותר, האחרות נשארו ערות ושאלו אותה שאלות בניסיון לשדל אותה לומר משהו שיביך אותה. הן אמרו לה שהיא קיללה. הן אמרו שהיא הזדקפה במיטתה ותבעה לדעת, ‘למה אין כאן אף גיר ארור?’

אותה חיבבתי פחות מכולן כי היא ניסתה לחדד את החשיבה שלנו — שלי ושל אחותי — באמצעות שאלות של חשבון בעל פה. אם נדרשות שבע דקות ללכת מרחק שבעה גושי בניינים, וחמישה גושי בניינים זהים באורכם אבל שניים כפולים באורכם מהם —’

‘אוי, לכי תטביעי את עצמך, פלורה!’ אמרה אייריס, שהיתה הגסה ביותר.

אם לא נחה עליהן כל השראה או שהיה חם מכדי לעשות משהו, הן ישבו על המרפסת ושתו לימונדה, מיצי פירות, ג’ינג’ר אייל, תה קר עם דובדבני מָרָשינוֹ וגושי קרח שחצבו מהלבֵנה הגדולה בארון הקרח. לעתים אמי טבלה את שפת הכוסות בחלבונים טרופים ואחר כך בסוכר לעיטור. בנות הדודות היו אומרות שהן מותשות, שאין להן כוח לכלום; אבל לתלונות שלהן היה צליל מספק, כאילו להט הקיץ עצמו נברא כדי לבזוק דרמה על חייהן.

מספיק דרמה בין כה וכה.

בעולם הגדול, קרו להן דברים. תאונות, הצעות נישואים, היתקלויות במשוגעים ובאויבים. אייריס היתה יכולה להיות עשירה. אלמנתו של מיליונר, זקנה מטורפת עם פאה כמו חבילת חציר הוּבלה בכיסא גלגלים אל בית החולים יום אחד ובידיה תיק נסיעות רקום. ומה היה בו אם לא תכשיטים, תכשיטים אמיתיים, אזמרגדים ויהלומים ופנינים גדולות כמו ביצים. איש חוץ מאייריס לא היה מסוגל לשדל אותה לכלום. ואייריס היא ששיכנעה אותה לבסוף לזרוק את הפאה לפח (היא שָרצה פשפשים) ולהפקיד את התכשיטים בכספת הבנק. הזקנה הזאת נקשרה לאייריס כל כך עד שרצתה לתקן את הצוואה שלה, להשאיר לאייריס את התכשיטים ואת איגרות החוב ואת הכסף ואת בתי הדירות. אייריס לא היתה מוכנה לשמוע. האתיקה המקצועית שלה לא הניחה לה.

‘אַת בעמדת אֵמוּן. אחות נמצאת בעמדת אמון.’ ואז היא סיפרה שקיבלה הצעת נישואים משחקן שגסס מחיים של הוללות. היא הניחה לו ללגום מבקבוק של מי־פֶּה כי מה זה כבר משנה, היא חשבה. הוא היה שחקן תיאטרון, אז אנחנו לא נכיר את השם גם אם תגלה לנו, והיא לא תגלה.

היא פגשה גם מפורסמים אחרים, ידוענים, עִלית החברה בפילדלפיה. לא בשיאם.

ויניפרד אמרה שגם היא ראתה דבר או שניים בחייה. האמת לאמיתה, האמת המרה על כמה מהרמים והנכבדים האלה, מתגלה כשבודקים את ענייניהם הכספיים.

גרנו בקצה דרך שהשתרעה מדלגליש מערבה על פני כברת אדמה זרועת שיחים, שם היו בתי עץ קטנים ולהקות של תרנגולות וילדים. הדרך התנשאה מעלה עד לגובה בלתי מבוטל שם גרנו אנחנו, ומשם השתפלה מטה לשדות ולכרי מרעה רחבי ידיים, שעצי אולמוס מנקדים אותם עד לעיקול הנהר. גם ביתנו היה בלתי מבוטל, בית לבֵנים ישן וגדול למדי, אבל היה חשוף לרוחות ומתפרש בצורה לא נוחה והגימורים נזקקו לצבע. אמא שלי תיכננה לשפץ אותו ולשנות אותו מקצה לקצה ברגע שיהיה לנו קצת כסף.

אמא שלי לא הוקירה מאוד את דלגליש. תכופות היתה נזכרת בנוסטלגיה בעיירה פוֹרְק מִילס בעמק אוֹטאוָוה, שם היא ובנות הדודות שלה למדו בתיכון, העיירה שאליה הגיע סבה מאנגליה; ובאנגליה עצמה, שכמובן מעולם לא ראתה. היא שיבחה את פורק מילס על בתי האבן שלה, על המבנים הציבוריים הנאים והמאופקים (שונים לגמרי מאלה במחוז יורון, לדבריה, שם הרעיון היה לגבב מפלצות לבֵנים ולתקוע עליהן מגדל), על רחובותיה המרוצפים, על השירות בחנויות שלה, על איכותה של הסחורה הנמכרת ועל איכותם של התושבים. המשפחות המובילות של פורק מילס היו בזות לאנשים שהחשיבו את עצמם כל כך בדלגליש. ואולם, המשפחות המובילות של פורק מילס היו בעצמן מתגמדות ליד משפחות מסוימות באנגליה, שאמי היתה קשורה אליהן בקשר משפחתי.

קשר. זה היה כל הסיפור. בנות הדודות היו כשלעצמן מחזה לא רגיל, אבל הן גם סיפקו קשר. קשר לעולם האמיתי והשופע והמסוכן. הן ידעו איך להתנהל בו, הן הצליחו להותיר בו חותם. הן היו יכולות לפקד על כיתה, על מחלקת יולדות, על הציבור; הן ידעו איך לטפל בנהגי מוניות ובקונדוקטורים ברכבת.

הקשר הנוסף שהן סיפקו, ואמי סיפקה גם כן, היה לאנגליה ולהיסטוריה. עובדה היא שקנדים ממוצא סקוטי — שבמחוז יורון היינו מכנים סקוֹטשים — ואירי, היו מספרים בחופשיות איך אבות אבותיהם באו במהלך ‘הרעב הגדול’ עם הסחבות שלגופם ולא יותר, או שהם היו רועי צאן, איכרים, אנשים עניים נטולי אדמות. אבל לכל מי שאבות אבותיו באו מאנגליה יש סיפור על כבשה שחורה במשפחה או על בנים צעירים, על מפלות פיננסיות, על ירושות אבודות, על בני משפחה שברחו כדי להתחתן עם בני זוג לא הולמים. אולי יש בסיפורים אלה מידה מסוימת של אמת; התנאים בסקוטלנד ובאירלנד אכן אילצו הגירה המונית, שעה שאנגלים אולי בחרו לעזוב את הבית מסיבות ססגוניות, אישיות יותר.

כזה היה המקרה עם משפחת צ’אדֶלי, משפחתה של אמי. שם משפחתן של אייריס ואיזבל לא היה צ’אדלי, אבל הן השתייכו למשפחה מצד אמן; שם משפחתה של אמי היה צ’אדלי, אף שכעת היה פלֶמינג; ויניפרד ופלורה עדיין נשאו את השם צ’אדלי. כולן היו צאצאיות לסב שעזב את אנגליה בהיותו בחור צעיר מסיבות שהן התקשו להסכים עליהן. אמא שלי האמינה שהוא היה סטודנט באוקספורד, אבל איבד את כל הכסף שמשפחתו שלחה לו והתבייש לחזור הביתה. הוא איבד אותו בהימורים. לא, אמרה איזבל, זה רק סיפור; מה שקרה באמת זה שהוא הכניס להיריון משרתת ונאלץ להתחתן איתה ולקחת אותה לקנדה. אחוזת המשפחה שכנה בסמוך לקנטֶרבֶּרי, אמרה אמי. (צלייני קנטרברי, פעמוני קנטרברי.) האחרות לא היו בטוחות בזה. פלורה אמרה שהם התגוררו במערב אנגליה ושהשם צ’אדלי, אומרים, קשור לשם צ’וֹלמוֹנדֶלי; היה לורד צ’ולמונדלי, ייתכן שהצ’אדלים הם ענף למשפחה זו. אבל ישנה גם אפשרות, היא אמרה, שהשם צרפתי, שפירושו במקור שדה שעורה. במקרה זה המשפחה ככל הנראה הגיעה לאנגליה עם ויליאם הכובש.

איזבל אמרה שהיא לא אינטלקטואלית ושהדמות היחידה שהיא מכירה מההיסטוריה של אנגליה היא מרי מלכת הסקוטים. היא רצתה שמישהו יגיד לה אם ויליאם הכובש בא לפני מרי מלכת הסקוטים או אחרי?

‘שדות שעורה,’ אמר אבי בסיפוק. ‘זה לא בדיוק יביא להם עושר.’

‘טוב, אני לא הייתי מבדילה בין שעורה לשיבולת שועל,’ אמרה אייריס. ‘אבל הם היו אמידים דיים באנגליה, לדברי סבא הם היו ממעמד האצולה.’

‘לפני,’ אמרה פלורה, ‘ומרי מלכת הסקוטים אפילו לא היתה אנגלייה.’

‘ידעתי לפי השם,’ אמרה איזבל. ‘אז הנה לך.’

כל אחת מהן האמינה שיהיו הפרטים אשר יהיו, התחוללה מפלה גדולה, קטסטרופה עמומה, ושאי־שם בעברן באנגליה היו אדמות ובתים ורווחה וכבוד. איך יכלו לחשוב אחרת כשנזכרו בסבא שלהן?

הוא עבד כפקיד דואר בפורק מילס. אשתו, בין שהיתה משרתת שפיתה ובין שלא, הביאה לו שמונה ילדים, אחר כך מתה. מרגע שהחלו הילדים הבוגרים לצאת לעבוד ולתרום למשק הבית — איש לא הזכיר הבלים כמו השכלה — פרש האב מעבודתו. הסיבה המיידית היתה מריבה עם מנהל בית הדואר, אבל למעשה לא היתה לו כל כוונה להמשיך לעבוד; הוא גמר אומר להישאר בבית ולהניח לילדיו לכלכלו. הוא עשה רושם של ג’נטלמן, הִרבה לקרוא, לשונו והערכתו העצמית היו גבוהות. הילדים שלו לא היססו לכלכל אותו; הם התבססו בעבודותיהם המשמימות, אבל דחקו בילדיהם שלהם — הם הגבילו את עצמם לאחד או שניים, בעיקר בנות — לצאת ללמוד בבתי ספר למנהל עסקים, בסמינריונים למורות, בבית ספר לאחיות. אמא שלי ובנות הדודות שלה שהיו הבנות האלה דיברו תכופות על הסבא האנוכי והעיקש שלהן, ורק לעתים נדירות על הוריהן ההגונים והחרוצים. איזה סנוב זקן הוא היה, הן אמרו, אבל כמה נאה, אפילו בזקנתו, איזו הדרת כבוד. אֵילו עלבונות הגונים היה שולף משרוולו ומטיח באנשים, איזו ביקורת פוגענית ידע למתוח. פעם בטורונטו הרחוקה, בקומת הכניסה לאיטוֹנ’ס ליתר דיוק, ניגשה אליו אשתו של תופר הרתמות מפורק מילס, אישה חסרת בינה ולא מזיקה שקראה, ‘כמה נחמד לפגוש חברים כל כך רחוק מהבית.’

‘גברת,’ אמר סבא צ’אדלי, ‘אנחנו לא חברים.’

נכון שהוא עובר כל גבול, הן אמרו. גברת, אנחנו לא חברים! הסנוב הזקן. הוא הסתובב עם האף בעננים כמו האווז הזוכה בתחרות יופי. גברת אחרת ממעמד נחות — מעמד נחות לשיטתו — היתה אדיבה מספיק להביא לו מרק כשהוא חטף הצטננות. הוא ישב במטבח של בתו, אפילו לא תחת קורת הגג שלו עצמו, טובל את רגליו במים, איש חולה ולמען האמת גוסס, ועדיין היתה לו החוצפה להפנות את גבו, להניח לבתו להודות לה. הוא תיעב את האישה שהשפה שלה היתה עילגת ולא היו לה שיניים.

‘אבל גם לו לא היו! בשלב הזה כבר לא נשארו לו שום שיניים!’

‘תרנגול יהיר.’

‘ונטל על ילדיו.’

‘רק גאווה ויוהרה. זה כל מה שהיה בו.’

אבל כשסיפרו את הסיפורים האלה וצחקו, הן זרחו מגאווה בעצמן, הן התרברבו. הן היו גאות שיש להן סבא כזה. הן האמינו שסירוב לדבר עם אנשים נחותים יותר הוא שערורייתי ומרושע, שהניסיון לשמר מידה מסוימת של בידול הוא מגוחך, במיוחד כשכבר אין לך שיניים, אבל במובן מסוים הן העריצו אותו. באמת. הן העריצו את הארסיוּת שהבוס שלו, מנהל בית הדואר כבד הרגליים, לא הבין, וגם את התנהגותו הגאוותנית ששכניו, אזרחי קנדה הגאים, לא הבינו. (אוי, כמה נורא, אמרה השכנה נטולת השיניים, הזקן המסכן, הוא אפילו לא מזהה אותי.) אולי אף העריכו את החלטתו להניח לאחרים לעבוד. ג’נטלמן, הן כינו אותו. הן דיברו באירוניה, אבל העובדה שיש להן סבא כזה המשיכה לענג אותן.

לא יכולתי להבין את זה, לא באותה עת ולא בהמשך. דם סקוטי רב מדי זרם בעורקי, יותר מדי מדמו של אבי. אבי לעולם לא היה מודה בקיומם של אנשים נחותים או עליונים. הוא האמין בכל לבו בשוויון והקפיד מאוד לא ‘להתבכיין’, כפי שהוא כינה זאת, לאיש, לא להתרפס בפני איש, וכן לא להמעיט בערכו של איש, להתנהג כאילו אין הבדלים. אני הלכתי בדרכו. לימים היו פעמים שתהיתי אם עמדתו זו, כמו כל דעה מעודנת יותר, היא תולדה של זהירות משתקת, אם אבי ואני בסתר לבנו לא טיפחנו תחושות עליונוּת איתנות, מוצקות, שהאפילו על הסנוביות התמימה של אמי ובנות הדודות שלה.

כעבור שנים, כשקיבלתי מכתב ממשפחת צ’אדלי באנגליה, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. כתבה אותו גברת מבוגרת שעבדה על עץ משפחה. אכן היו צ’אדלים באנגליה, אחרי הכול, והם לא הקלו ראש בענפים שמעבר לים, הם חיפשו אותנו. הם הכירו את סבא רבא שלי. שמו הופיע בעץ המשפחה: ג’וזף אלינגטון צ’אדלי. אצל רשם הנישואים נכתב שמקצועו היה שוליית קצבים. הוא נישא להלנה רוז ארמור, משרתת, בשנת 1859. אז זה נכון שהתחתן עם משרתת. אבל הסיפור על חובות הימורים באוקספורד ככל הנראה לא נכון. האם ג’נטלמנים שהובכו באוקספורד פונים להכשרה בקַצָבות?

עלה בדעתי שלוּ נשאר קצב, אולי ילדיו היו זוכים ללמוד בתיכון. אולי היה איש אמיד בפורק מילס. כותבת המכתב לא הזכירה את הקשר לצ’ולמונדלי, או לשדות שעורה, או לוויליאם הכובש. השתייכנו למשפחה הגונה של משרתים ואומנים, פה ושם סוחר או חוואי. היו ימים שהייתי נדהמת לגלות את זה ומתקשה להאמין. בימים אחרים, מאוחרים יותר, כשהקדשתי את עצמי לקעקועם של כל הרעיונות הכוזבים, כל האשליות, הרגשתי מנצחת. בשלב שבו גיליתי את הדברים כבר לא היה אכפת לי כך או כך. כמעט שכחתי מקנטרברי ומאוקספורד ומצ’ולמונדלי, ומאנגליה הזאת ששמעתי עליה מאמי לראשונה, אותה ארץ של הרמוניה ואבירוּת, של אנשים על סוסים ושל נימוסים טובים (אף שאלו של סבי מן הסתם נפגמו תחת משאם של חיים קשים יותר), של סיימון דה מונפור ולוֹרְנה דוּן וכלבי ציד וטירות והיער החדש, כל כולה רעננה וכפרית, טקסית, מתורבתת, נחשקת לעד.

וכבר נפקחו עיני לדברים אחרים, כשהגיעה בת הדודה אייריס לביקור.

זה קרה כשגרתי בוונקובר. הייתי נשואה לריצ’רד אז. היו לי שני ילדים קטנים. באחד מימי שבת בערב ריצ’רד ענה לטלפון ובא לקרוא לי.

‘תיזהרי,’ הוא אמר. ‘נשמע כמו דלגליש.’

ריצ’רד תמיד אמר את שם העיירה שבה נולדתי כאילו היתה גוש של דבר־מה בלתי נעים, שעליו לפלוט מפיו במהירות.

ניגשתי לטלפון וגיליתי למרבה הקלתי שלא מדובר במישהו מדלגליש כלל. זאת בת הדודה אייריס. שמץ מבטא של עמק אוטאווה נותר בדיבורה, משהו כפרי — היא עצמה לא היתה חושדת בקיומו ולא היתה שמחה להבחנה הזאת — ומשהו קולני ועליז שהזכירו לריצ’רד את הקולות של דלגליש. היא אמרה שהיא בוונקובר, היא בגמלאות עכשיו ומטיילת והיא מתה לראות אותי. הזמנתי אותה לסעוד איתנו למחרת.

‘את מתכוונת לארוחת ערב, נכון?’

‘כן,’

‘רק רציתי לוודא. כי כשביקרנו אצלכם, את זוכרת, ההורים שלך תמיד אכלו את הארוחה העיקרית בצהריים. לא חשבתי שאת עדיין נוהגת כך אבל רציתי להבהיר.״

סיפרתי לריצ’רד שבת דודה של אמי באה לארוחת ערב. סיפרתי שהיא אחות, או לפחות היתה, ושהיא גרה בפילדלפיה.

‘היא בסדר,’ אמרתי. התכוונתי משכילה במידה מניחה את הדעת, רהוטה למדי בשפתה, מתורבתת משהו. ‘היא טיילה הרבה. היא באמת מעניינת. כאחות היא פגשה כל מיני אנשים —’ סיפרתי על אלמנתו של המיליונר ועל התכשיטים בתיק. וככל שדיברתי, כך ריצ’רד הבחין בספקותי ובצורך שלי באישור, וכך לא ניאות לרַצות ולאשר. הוא ידע שיש לו יתרון, והגענו לשלב בחיי הנישואים שלנו שלא מוותרים בו על יתרונות בקלות כזאת.

קיוויתי בכל מאודי שהביקור יתנהל כשורה. רציתי זאת למעני. המניעים שלי לא היו מאירים אותי באור חיובי במיוחד. רציתי שבת הדודה אייריס תִזְהר כקרובת משפחה שאין מה להתבייש בה, ורציתי שריצ’רד והכסף שלו והבית שלנו יגאלו אותי לנצח, בעיניה של דודה אייריס, מהתווית של הקרובה הענייה. רציתי להשיג את כל זה בעידון ובאיפוק מהוגנים, ושהתוצאה תהיה הכרה נעימה בערכי שלי, משני הצדדים.

פעם חשבתי שאם רק אוכל להשיג לעצמי קרוב משפחה עשיר ומחונך וחשוב אחד, גישתו של ריצ’רד כלפַי תשתנה. שופט, מנתח, היו עושים את העבודה. לא הייתי בטוחה כלל איך אייריס תתפקד כתחליף. חששתי מהאופן שבו ריצ’רד אמר דלגליש, ומשמץ המבטא של עמק אוטאווה — ריצ’רד החמיר מאוד עם מבטאים כפריים משום שהתקשה כל כך עם שלי — וממשהו נוסף בקולה של אייריס שלא הצלחתי לזהות. האם היא להוטה מדי? האם ניכסה לעצמה איזה ייחוס משפחתי שבעיני כבר לא היה מוצדק?

לא חשוב. ניגשתי להפשיר שוק טלה והכנתי פאי מרנג לימון. אמא שלי היתה מכינה פאי מרנג לימון כשבנות הדודות באו לבקר. היא ציחצחה את מזלגות הקינוח, היא גיהצה את מפיות הבד. כי היו לנו מזלגות קינוח (רציתי לומר לריצ’רד); כן, והיו לנו מפיות שולחן, אף שהשירותים היו במרתף ולא היו מים זורמים, אלא אחרי המלחמה. הייתי מביאה מים חמים אל חדר האורחים בבוקר כדי שבנות הדודות יוכלו להתרחץ. יצקתי אותם לכד מהסוג שעכשיו אני רואה בחנויות לעתיקות, או על שולחנות בחללי כניסה לבתים, מלאים גבעולי שיבוליות.

אך האם אכן דבר מאלה לא היה חשוב לי, כל ההבלים לגבי מזלגות קינוח? האם הייתי — האם אני עדיין — מסוג האנשים שחושבים שאם יש לך פריטים כאלה, משמע שיש לך גישה תרבותית לחיים? לא, בשום אופן לא; לא בדיוק; כן ולא. רקע היא המילה של ריצ’רד. הרקע שלך. צניחה בקול שלו, התראה. או שמא זה מה שאוזני שמעו, ולא לכך התכוון? כשהוא אמר דלגליש, אפילו כשהושיט לי ללא אומר ודברים מכתב מהבית, חשתי בושה, כאילו משהו צומח עלי; טחב, משהו מרושע ומאיים שאי־אפשר להימלט ממנו. עוני, בעיני משפחתו של ריצ’רד, היה כמו הבל פה רע או פצעים זבים, חולִי שהנגוע בו חייב לשאת מעט מהאשמה עליו. אבל לא מנומס להבחין בו. אם אי־פעם אמרתי משהו על הילדוּת שלי או על משפחתי בחברתם, ניכרה בהם רתיעה קלה, כמו לנוכח איזו תועבה פעוטה. אך ייתכן שהייתי תקיפה משהו וחסרת ביטחון, כמו הדמות נחותת המעמד ההיא מווירג’יניה וולף שמקפידה להדגיש שלא לקחו אותה לקרקס. אולי זה מה שהביך אותם. הם היו מלאי טקט איתי. ריצ’רד לא היה יכול להרשות לעצמו להיות מלא טקט כל כך, כי הוא העמיד את עצמו במצב מסוכן כשהתחתן איתי. הוא רצה אותי קטועה מהעבר שבעיניו היה מטען עלוב; הוא כל הזמן חיפש סימנים לכך שהקטיעה לא הושלמה; והיא אכן לא הושלמה.

בנות הדודה של אמי לא באו לבקר שוב. ויניפרד מתה לפתע חורף אחד, לא יותר משלוש או ארבע שנים אחרי אותו ביקור בלתי נשכח. אייריס כתבה לאמא שלי שהמעגל שבור עכשיו ושהיא חשדה שוויניפרד סוכרתית, אבל ויניפרד לא רצתה לדעת כי אהבה לאכול. אמי עצמה לא היתה בריאה. יתר בנות הדודות ביקרו אותה אבל כל אחת בנפרד, ולא לעתים תכופות כמובן, בשל המרחק. כמעט בכל אחד מהמכתבים שלהן התייחסו לימים הנהדרים שהן בילו כולן אותו קיץ, ולקראת מותה אמרה אמי, ‘אלוהים, את יודעת על מה חשבתי? על אקדח המים ההוא. זוכרת את הקונצרט? ויניפרד עם אקדח המים! כולנו עשינו איזה תרגיל. מה אני עשיתי?’

‘את עמדת על הראש.’

‘אה, כן, נכון.’

בת הדודה אייריס היתה עבת בשר יותר מאי־פעם, וּורדרדה תחת הפודרה שלה. היא התנשמה בכבדות מההליכה במעלה הרחוב. לא רציתי לבקש מריצ’רד שייסע להביא אותה מהמלון. לא אומר שפחדתי לבקש ממנו; פשוט לא רציתי לגרום לו לעשות משהו שהוא לא הציע לעשות, כדי שהדברים לא יתחילו ברגל שמאל. אמרתי לעצמי שהיא תתפוס מונית. אבל היא באה באוטובוס.

‘ריצ’רד היה עסוק,’ שיקרתי לה. ‘זאת אשמתי. אני לא נוהגת.’

‘לא חשוב,’ אמרה אייריס בנחרצות. ‘יצא לי כל האוויר אבל אני אהיה בסדר עוד רגע. זה בגלל כל השומנים שאני סוחבת. מגיע לי.’

ברגע שאמרה יצא לי כל האוויר וכל השומנים שאני סוחבת, ידעתי איך יתנהלו הדברים עם ריצ’רד. ואפילו זה לא נדרש. ידעתי ברגע שראיתי אותה על מפתן ביתי, שֹערה — שזכרתי אותו אפור־חום — כעת מוזהב ומותקן בערימה קצפית, השמלה המהודרת שלה בכחול עז מקושטת בכתף אחת במעין מזרקה של רסיסי זהב. עכשיו כשאני חושבת על זה, היא נראתה נהדר. הלוואי שהייתי פוגשת אותה במקום אחר. הלוואי שהייתי מעריכה אותה כמו שהגיע לה. הלוואי שהכול היה קורה אחרת.

‘נו, נו,’ היא אמרה בעליזות. ‘הסתדרת לא רע בחיים!’ היא הביטה בי ובגן הסלעים ובשיחי הנוי ובחלונות הרחבים. גרנו בקָפּילָנוֹ הייטס על צלע הר גרָאוּס. ‘בחיי. זה בית מפואר, יקירה.’

הכנסתי אותה והצגתי אותה לריצ’רד והיא אמרה, ‘אה, אז אתה הבעל. טוב, אני לא אשאל אותך איך העסקים כי אני רואה שהם פורחים.’

ריצ’רד היה עורך דין. הגברים במשפחתו היו עורכי דין או ברוקרים. הם אף פעם לא ראו בעבודתם עסק. הם אף פעם לא דיברו על מה שעשו בעבודה. לדבר על מה שאתה עושה בעבודה היה המוני משהו; לדבר על מידת ההצלחה שלך היה המוני במידה בלתי נסלחת. אילו לא הייתי עדיין רגישה כל כך לריצ’רד, אולי הייתי נהנית לראות אותו נתקל חזיתית בבוטות כזאת.

מיד הצעתי משהו לשתות בתקווה לפתח בעצמי מעט חסינות. הוצאתי בקבוק שרי במחשבה שזה מה שמציעים לנשים מבוגרות, לאנשים שלא שותים בדרך כלל. אבל אייריס צחקה ואמרה, ‘למה, הייתי שמחה לג’ין וטוניק, בדיוק כמוכם.’

‘זוכרת את הפעם ההיא שכולנו הלכנו לבקר אתכם בדלגליש?’ היא אמרה. ‘היה יבש כמו המדבר אצלכם! אמא שלך עוד היתה נערת כפר תמה, היא לא היתה מחזיקה בקבוק משקה בבית. אף על פי שתמיד חשבתי שאבא שלך היה שותה, אם היה לו תירוץ טוב. גם פלורה התנזרה. אבל ויניפרד זאת היתה שֵדה. את יודעת שהיה לה בקבוק במזוודה? היינו מתגנבות לחדר השינה ללגימה ואחר כך מגרגרות מי קולון. היא קראה לבית שלכם הסהרה. הנה אנחנו חוצות את הסהרה. לא שלא קיבלנו די לימונדה ותה קר כדי להשיט ספינת קרב. כדי להשיט ארבע ספינות קרב, הא?’

אולי היא ראתה משהו כשפתחתי את הדלת — איזו הפתעה, או קבלת פנים כושלת. אולי היא נרתעה, אף שבו בזמן היתה מרוצה מאוד למראה הבית והרהיטים שהיו אלגנטיים ומשמימים, ולא את כולם בחר ריצ’רד. תהיה הסיבה אשר תהיה, נימת קולה כשדיברה על דלגליש ועל הורי היתה מתנשאת. אני לא חושבת שהיא רצתה להזכיר לי את בית אמי ולהעמיד אותי במקומי; אני חושבת שהיא רצתה לבסס את מקומה, להבהיר לי שהיא שייכת לכאן יותר מאשר לשם.

‘אח, תענוג, לשבת כאן ולהביט בנוף המשגע שלכם! זה האי ונקובר?’

‘פּוֹינט גרֵיי,’ אמר ריצ’רד ביבושת.

‘אה, הייתי צריכה לדעת. נסענו לשם באוטובוס אתמול. ראינו את האוניברסיטה. אני בטיול מאורגן, יקירה, סיפרתי לך? תשע רווקות זקנות ושבע אלמנות ושלושה אלמנים. אף לא זוג נשוי אחד. אבל כמו שאני אומרת, אין לדעת, הטיול עוד לא נגמר.’

חייכתי וריצ’רד אמר שהוא צריך להעביר את הממטרה.

‘מחר ניסע לאי ונקובר, ומשם נפליג בספינה לאלסקה. כולם בבית אמרו לי בשביל מה לך לנסוע לאלסקה, ואני אמרתי, כי אף פעם לא הייתי שם, זאת לא סיבה מספיק טובה? אין רווקים בקבוצה, ואת יודעת למה? הם לא חיים עד גיל כזה מבוגר! זאת עובדה רפואית. ספרי את זה לבעלך. ספרי לו שהוא עשה את הדבר הנכון. אבל אני לא מתכוונת לדבר על עבודה. בכל פעם שאני יוצאת לטיול והם מגלים שאני אחות, הם מראים לי את עמוד השדרה שלהם ואת השקדים שלהם ומה לא. הם רוצים שאבדוק את הכבד שלהם. דיאגנוזה חינם. אני אומרת להם מספיק. פרשתי ואני מתכוונת ליהנות מהחיים. זה הרבה יותר טוב מתה קר, נכון? אבל היא נהגה לטרוח כל כך, המסכנה. היא היתה מזגגת את הכוסות בחלבון ביצה, את זוכרת?’

ניסיתי לדובב אותה לדבר על המחלה של אמי, טיפולים חדשים, ההתנסויות שלה בבית החולים, לא רק כי זה עניין אותי, אלא כי חשבתי שזה ירגיע אותה ויגרום לה להישמע אינטליגנטית יותר. ידעתי שריצ’רד לא יצא כלל אלא אורב במטבח.

אבל היא אמרה, בלי לדבר על עבודה.

‘חלבונים טרופים, ומעל סוכר. בחיי. היית חייבת לשתות עם קש. אבל איזה חיים עשינו שם. עם השירותים במרתף והכול. באמת עשינו חיים.’

השפתון של אייריס, השיער הבהיר המסורק שלה, השמלה הססגונית וסיכת הנוי הגדולה יתר על המידה, הקול שלה ונושאי השיחה, היו כולם חלק ממדיניות שלא היתה רעה: היא אהבה תנועה, רעש, שינוי, ברק, הומור ואומץ. כיף. היא חשבה שגם אחרים צריכים לאהוב את הדברים האלה וסיפרה על המאמצים שלה בטיול.

‘אני זאת שמזיזה עניינים. יש אנשים שנהיים מדוכדכים בטיולים. הם סובלים מקשיי עיכול. הם מדברים על העצירות שלהם. אני תמיד מסיחה את דעתם. תמיד אפשר להתבדח. אפשר להתחיל לשיר יחד. כל בוקר אני ממש יכולה לשמוע אותם חושבים, איזה שיגעון חדש תמציא לנו הצ’אדלי הזאת היום?’

שום דבר לא מרפה את ידיה, היא אמרה. היא סיפרה על טיולים אחרים. אירלנד. יתר הנשים פחדו לרדת ולנשק את אבן בּלארני אבל היא אמרה, ‘הגעתי עד כאן ואני מתכוונת לנשק את הדבר הארור הזה!’ וכן עשתה, בזמן שאיזה אירי גדפן החזיק לה בקרסוליים.

שָתינו; אכלנו; הילדים נכנסו וזכו לשבחים. ריצ’רד נכנס ויצא. שום דבר לא ריפה את ידיה; היא צדקה. שום דבר לא עצר אותה מהסיפורים על עצמה; פרק הזמן שהיתה מסוגלת להעביר בשתיקה היה מוגבל. היא שוב סיפרה על תיק הנסיעות ועל אלמנת המיליונר. היא סיפרה על השחקן ההולל. כמה שיחות היא כבר צלחה בדרך זו — צוחקת, מתעקשת, מלהגת, נזכרת. תהיתי אם היא תתאר את הערב הזה כמהנה. והרי היא תתאר אותו. את הבית, את השטיחים, את הכלים, את הסממנים לכסף. אולי לא יהיה אכפת לה שריצ’רד נהג בה בזלזול. אולי היא מבכרת זלזול מצד קרוב משפחה עשיר מאשר חמימות מצד קרוב משפחה עני. אבל האם תמיד היתה כזאת, תמיד היתה פזיזה וחמדנית ומבוהלת; הגונה, אולי אפילו ראויה להערכה, ועדיין מישהי שאת מקווה שלא תצטרכי לשבת לידה זמן רב מדי, באוטובוס או במסיבה? הייתי לא כנה כשאמרתי שאני מצטערת שלא נפגשנו במקום אחר, שאני מצטערת שלא הערכתי אותה, כשרמזתי שהביקורת של ריצ’רד היא כל מה שעמד בדרכנו. אולי יכולתי להעריך אותה יותר, אבל לא יכולתי לבלות איתה זמן רב.

היה עלי לתהות אם בכך הסתכם הכול, העליצות שזכרתי; העליצות והנדיבות, הבקיאות בהלכות עולם. מוטב להניח כי הזמן החמיץ וצימק והפך לשגרה את מה שפעם תסס חיים, שהקשיים שינו את שתינו ולא לטובה. מקומות ואנשים לא אוהדים אולי הקשיחו אותנו, במאמצים ובדעות. פעם אהבתי להביט במודעות פרסומת במגזינים שהציגו גבירות בשמלות שיפון ושכמיות ושבלים מתנפנפים, משעינות מרפקים על מעקה ספינה, או שותות תה ליד עציץ דקל. דרכן למדתי על חיים של אלגנטיות ועידון. הן היו החלון שלי אל העולם, ובנות הדודות היו חלון אחר. למעשה השמלות הפרחוניות של בנות הדודות הזכירו לי אותן, אף שבנות הדודות שלי היו דשנות הרבה יותר, ולא יפות. עכשיו כשאני חושבת על זה, על מה היו הגבירות האלה מדברות בבלונים מעל ראשן? הן דיברו על ריחות בית שחי, או הודו למזלן הטוב שכבר לא שורף להן כי הן משתמשות בתחבושות הגייניות.

אייריס הקימה עצמה לבסוף ושאלה מתי עובר האוטובוס האחרון. ריצ’רד שוב נעלם, אבל אמרתי שאקח אותה למלון שלה במונית. היא סירבה, היא תיהנה מנסיעה באוטובוס, באמת, היא תמיד קושרת שיחה עם מישהו. הוצאתי את לוח זמני האוטובוסים שלי וליוויתי אותה לתחנה. היא אמרה שהיא מקווה שלא הכאיבה לי ולריצ’רד באוזניים מרוב דיבורים ושאלה אם ריצ’רד ביישן. היא אמרה שיש לי בית יפה, משפחה יפה, ושהיא שמחה מאוד לראות שהצלחתי כל כך בחיי. דמעות מילאו את עיניה כשחיבקה אותי לפרידה.

‘איזו זקנה מופקרת פאתטית,’ אמר ריצ’רד כשנכנס לסלון שעה שפיניתי את כוסות הקפה. הוא בא בעקבותי אל המטבח, חוזר על דברים שאמרה, דברים יומרניים, קטעי התרברבות. הוא הצביע על שגיאות דקדוק שעשתה, שאופייניות למי שמתיימרים להיראות הולמים. הוא העמיד פנים משתאות. אולי באמת השתאה. ואולי חשב שזה יהיה רעיון טוב להתחיל במתקפה מיד, לפני שאכעס עליו משום שיצא מהחדר, שנהג בגסות רוח, ומשום שלא הציע להסיע אותה לבית המלון.

הוא עדיין דיבר כשזרקתי את צלחת הזכוכית על ראשו.

פרוסה של פאי מרנג לימון היתה בה. הצלחת החטיאה ופגעה במקרר, אבל הפאי פגע בו היישר בלחי בדיוק כמו בסרטים הישנים או בסדרה לוסי אהובתי. הוא חווה אותם רגעי תדהמה כמו על המסך, החַפּוּת הפתאומית; הוא נאלם דום, פיו נפער. גם בי אחזה תדהמה, שדבר־מה שהצחיק אנשים בקביעות בסצנות כאלה הוא גזר דין מטלטל כל כך בחיים האמיתיים.

Row, row, row your boat

Gently down the stream.

Merrily, merrily, merrily, merrily,

Life is but a dream.

אני שוכבת במיטה ליד אחותי הקטנה, מקשיבה לשירה בחצר. החיים אינם כשהיו, משום הקולות האלה, משום הנוכחויות האלה, משום רוחן המרוממת וההערכה המרשימה, לעצמן וזו לזו. ההורים שלי, כולנו, בחופשה. בּלִיל הקולות והמילים מורכב ומגוון כל כך שנדמה כי מהומה כזאת, יריבות צוהלת כזאת, תימשך לנצח, ואז להפתעתי — כי אני מופתעת, אף שאני מכירה את הדפוס החוזר — השיר הולך ודועך, אפשר לשמוע את שני הקולות מתאמצים.

Merrily, merrily, merrily, merrily,

Life is but a dream.

ואז הקול האחד לבד, אחת מהן ממשיכה לשיר, באומץ, עד הסיום. קול אחד שניכרת בו נימה בלתי צפויה של שידול, של התראה, עת הוא תולה את חמש המילים הנבדלות באוויר. Life is. רגע. But a. עכשיו, רגע. Dream.