החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פתאום נועם

מאת:
הוצאה: | 2021 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

יש לו עיניים חומות וצוחקות, הוא מדיף ניחוחות משכרים של פעוטות, והוא שועט לעברי במעין הליכת־חיתול מצחיקה, תוך צווחות נרגשות "אבא! אבא!"

אבל אין לי מושג מי זה הילד הזה. אני נשבע שמעולם לא ראיתי אותו, ואני לא יודע מה אני אמור לעשות איתו עכשיו. ומה שהכי מוזר זה שכולם — כולל אשתי, בנותיי הגדולות, החברים שלי והמטפלת במשפחתון — מתייחסים לנועם כאל ילדי הקטן, כאילו היה כאן מרגע לידתו.

ועכשיו, לך תתמודד עם זה…

פתאום נועם של סער ורדי הוא רומן סוחף ומפתיע, שבמרכזו תעלומה מסתורית. ילד מתוק וחייכן בשם נועם צץ לפתע בחייו של גיבור הספר, הנאלץ להסתגל למציאות חדשה, תוך שהוא מנסה להבין את פשר ההתרחשות המשונה. ורדי משרטט בהומור ובחן רגעים משפחתיים, ולוקח את הקוראים אל עבר מסע ספרותי אבסורדי, משעשע, ייחודי ונוגע ללב.

 

סער ורדי, יליד 1980, הוא עיתונאי ואיש תקשורת מזה קרוב לעשרים שנה. בין היתר שימש כעורך הראשי של רשת "המקומון" מקבוצת ג'רוזלם פוסט, כתב ועורך במעריב, דובר עירייה ודובר במערכת הבריאות.

הוא מתגורר בכפר סבא, נשוי ואב לשלוש בנות (לאף אחת מהן לא קוראים נועם). פתאום נועם הוא ספרו הראשון.

מקט: 15101343
יש לו עיניים חומות וצוחקות, הוא מדיף ניחוחות משכרים של פעוטות, והוא שועט לעברי במעין הליכת־חיתול מצחיקה, תוך צווחות נרגשות […]

1

הסיפור הזה מתחיל בפקק. כביש 4, שעת אחר צהריים מוקדמת, כמה דקות של גשם — וכל הארץ משתגעת. פקקים לאורך קילומטרים, צפירות מכל כיוון אפשרי, הבהובי פנסים עצבניים, כל הבלגן הישראלי המוכר.

נכון, אם להיות מדויקים, הפעם זה לא סתם גשם אלא שבר ענן רציני, מהסוג שיכול להוריד בפרק זמן מינימלי כמויות משקעים שמספיקות לעונה שלמה ואולי אפילו למלא לבדו את הכינרת. ועדיין, נראה לי סביר לצפות שאחרי כל כך הרבה שנות עצמאות יהיה פה איזה מנגנון שימנע את הקריסה המוחלטת של התנועה בכל פעם שהגשם מחליט להפתיע ולרדת דווקא בחורף. בפועל זה לא ממש קורה, וכך יוצא שֶמִקְטע, שבכל יום אחר היה לוקח לי לכל היותר עשר דקות לעבור, מתארך למה שמרגיש כמו שעה ויותר.

בתוך כל העונג הזה, הווייז מבשר לי בענייניות יבשה על עיכוב נוסף בהגעה ליעד. אני יושב חסר סבלנות ברכב, מדליק ומכבה את הרדיו בעצבנות, מביט ימינה ושמאלה וסופר את הדקות הנוקפות בייאוש. בעיקר אני אוכל עם עצמי סרטים איך אני מספיק לאסוף את הילדה בזמן. הפעילות בצהרון מסתיימת ב־16:30 על השעון, ולא ממש בא לי למתוח את החבל ולראות איך תגיב הסייעת כשאתייצב שם, עם הלשון בחוץ, ב־16:32 או חלילה ב־16:34. מה גם שכמוני, גם היא בטח לחוצת בית ולא מגיע לה להיענש רק מפני שמזג האוויר החליט להתחרפן.

לפחות הגדוֹלה שלי בישרה לי בחגיגיות שהיא הולכת היום לחברה אחרי בית הספר, אז יש לי דאגה אחת פחות על הראש, אני חושב, בזמן שאיזה נודניק מאחוריי מתחרה עם הנהגת שלידו מי יכול לצפצף חזק יותר ולמשך פרק זמן ממושך יותר. ביני לבין עצמי אני די מרחם עליו (או על שניהם), ולכן אני מואיל בטובי להתקדם עוד כמה סנטימטרים ולסגור את הפער ה’מהותי’ שנוצר ביני לבין הרכב שלפניי, בזמן שהעזתי לשקוע במחשבות למשך יותר משלוש שניות. אין ספק שהמרחק המיקרוסקופי הזה הוא מה שיסייע לכולנו להגיע הביתה כמה שיותר מהר…

בזמן שכל הדרמה הזו מתחוללת מאחוריי אני חוזר ומסתכל על הווייז שעל מסך הטלפון ושוב על השעון, ומקלל את מי שהגה את המושג ‘שעת שיא’. שיא זו מילה שמתחברת בעיניי להישג מזהיר, להצלחה מטאורית. במקום זה אני חווה שיא של עייפות, שיא של לחץ ושיא של עצבים.

מחוץ לרכב מנשבות עכשיו רוחות אימתניות. הן שורקות בחוזקה, מטלטלות את העצים בצידי הדרך וגם את המכונית שלי, מפגינות נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. הגשם אומנם נפסק, אך השמיים הקודרים רומזים שהוא ישוב בהקדם.

לפתע מתחולל מול עיניי מופע ברקים שכמותו לא ראיתי מעולם. בשיאו, שני ברקים מזוגזגים נפגשים חזיתית בעוצמה אדירה, מלווים ברעם מחריש אוזניים, ויוצרים מסך של אור מסמא עיניים. אני חש כאילו בבת אחת נדלקו מול פניי אלף זרקורים. אני ממצמץ בעיניי במהירות, משפשף אותן, שמח לגלות שלא התעוורתי מההבזק חסר הרחמים. אני מביט סביבי לראות כיצד הוא השפיע על הנהגים האחרים, אבל לא רואה אצלם כל סימן שיעיד שגם הם ראו עכשיו מופע אור־קולי של טריליוני ואט. כאילו הוא נוצר אך ורק בשבילי.

‘מוזר,’ אני ממלמל לעצמי.

***

טוב, אז אמרתי שהסיפור הזה מתחיל בפקק. אבל אולי היה עדיף שההתרחשות המוזרה שנחתה עליי כרעם ביום בהיר (או ליתר דיוק כמכת ברק ביום חורפי) הייתה תופסת אותי במקום אחר, ולא בקטע כביש מתסכל שבין תמרור מעוטר גרפיטי לעוד תחנת דלק גנרית עם סניף של ארומה. למשל, בזמן הפסקת הצהריים, בעודי מתענג על קפה מספר אני־לא־יודע־כמה שלי לאותו יום (הפוך חזק עם סויה וכפית סוכר גדושה). או אולי בשירותים המרווחים של העבודה, בזמן הפוגה יזומה מיום נוסף של באגים במוצר, שאותה בוודאי הייתי מבזבז על גלילה אינסופית במעמקי פיד הפייסבוק שלי. מה שבטוח, אז הייתי יכול להיות מוכן להתמודד עם הדברים, לפחות מבחינת המנח הפיזיולוגי שלי.

כי בעצם הסיפור הזה מתחיל בהודעת ווטסאפ. כן כן, תוך כדי עצבים, מעבר תזזיתי וחסר טעם בין תחנות הרדיו וריקוד אינסופי של גז־ברקס גז־ברקס, אני קולט שהיא מסמסת לי. ב’היא’ אני מתכוון כמובן לאשתי, מורן. ולא סתם הודעה אחת, אלא שרשרת של הודעות בזו אחר זו, מהסוג שאי אפשר להתעלם מהן גם אם ממש רוצים, כי ברור שאם תתעלם, מיד תקבל עוד הודעה, עם הסימן התובעני ‘?’ — כאילו היא יודעת שאני קורא ורואה הכול תוך כדי הנסיעה, גם אם אני לא פותח באופן אקטיבי את ההודעה.

דינג דינג דינג. ההודעות זורמות בזו אחר זו.

הודעה ראשונה. ‘אני עדיין תקועה כאן עם המצגת, לא נראה לי שאהיה בבית לפני…’ היא כנראה כתבה משהו מעבר לזה, אבל הגלקסי מתקמצן על מקום בתצוגת המסך שלו, מה שמאלץ אותי להשלים את ההמשך בדמיון. היא לא תהיה בבית לפני 18:00? כפרות. נשים לילדה משהו בטלוויזיה, ננקה קצת את הראש עם איזה פלייליסט בספוטיפיי ונתחיל להיערך לארוחת ערב. היא לא תהיה בבית לפני 19:00? הזדמנות מצוינת לאסוף גם את הגדוֹלה בנחת, להזמין פיצה ולתפור לשלושתנו ארוחת ערב במינימום מאמץ. היא לא תהיה בבית לפני 20:00? מבאס, אבל גם עם זה נסתדר. בסך הכול מזג האוויר עושה קולות משמעותיים של חורף, ככה שאפשר בכיף לוותר על מקלחות יום אחד.

דינג. ‘אתה זוכר שדניאלה אצל חברה היום?’ היא שואלת בהודעת המשך. נו, ברור שאני זוכר. הילדה כתבה לי את זה ממש לפני שעה קלה: ‘אבוש, אני אצל תמר היום.’ אז נכון שאני גבר ושעל פי הסטריאוטיפ אני לא אמור לבצע כמה משימות במקביל, או לזכור יותר מדבר אחד בכל פעם, אבל כמה סנילי אני יכול להיות?

דינג נוסף. ‘אתה מספיק להגיע בזמן לצהרון כדי לקחת את מאיה?’ כן, אוף, ברור שכן. ובכל מקרה, כבר סיכמנו שגם אם לא, אני זה שאספוג את מבטי השטנה של הסייעת ולא את, אז מה הלחץ?

דינג דינג. ‘אתה זוכר גם שאתה אוסף את נועם מהמטפלת?’

הגשם מתחדש. המגבים זזים מצד לצד. פוליטיקאי כלשהו מתווכח עם שדרנית על ענייני ממשל תקין. הגשם הולם חזק יותר ויותר על השמשה. הווייז מחשב מסלול מחדש. טיפה בודדת של זיעה לא קשורה זולגת לי על המצח, ואני ממהר לכבות את החימום.

דינג דינג דינג. ומיד אחרי זה, כמה צפוי: ‘?’

עכשיו, לך תסביר לאשתך האהובה שהכול טוב ויפה, שאין לי בעיה שהיא מתעכבת בעבודה, שאני מתואם עם דניאלה לגבי החברָה ושאני מגיע בזמן (כנראה) לצהרון של מאיה — אבל, וזה אבל גדול במיוחד, אין לי מושג מי זה נועם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.