עירא רקובר, צעיר הנושא עמו סוד מכביד מן העבר, נקלע, באקראי (או שלא באקראי) לאירוע ירי בעיר העתיקה בבאר שבע […]
1.
‘אָאוֹרְטָה… אָאוֹרְטָה,’ כך צועק לי במבטא רוסי כבד הבחור אדום הפנים שמטפל בפצוע, אדם מבוגר, כנראה בשנות השבעים שלו. הוא מטעים את המילים לאט, מנסה להתגבר על רעש המכוניות שחולפות בהתמדה ברחוב הזה. ‘מה, מה נפגע?’
‘קרוב לאָאוֹרְטָה, לעורק הראשי,’ הוא מגביר את קולו ואני מפנים את משמעות מילותיו.
‘הוא בהכרה ומסתכל עליי,’ אני מתפלא, ‘הוא שומע?’
‘אמבולנס בבקשה…’ הוא עונה לי בדחיפות, ואני שולף את הסלולרי שלי מהכיס ומתקשר למגן דוד אדום. לאחר כמה שאלות מהירות, אני מוסר להם את המיקום שלנו, ברחוב סמילנסקי סמוך לבית המדרש. פתאום אני קולט שרעם ירייה מהדהד בראשי, ואולי אפילו שתי יריות. בשבריר השנייה הראשון לא תפסתי שאלו יריות.
אני מביט בתווי פניו של האיש המבוגר שלמרגלותיי. הם צנומים ונאים, אפו חד ומוארך וחותך את האוויר כסכין, מצחו גבוה, עור פניו אינו מקומט, שערו שופע, הרעמה שמעל מצחו מבהיקה בלובנה, צדעיו מאפירים, והשיער הגזוז בעורפו נותר כהה. ניכר שהיה גבר נאה ביותר, וגם גבה קומה על פי אורך גופו השרוע על המדרכה. פניו מרשימות ועיניו הן, בלי ספק, האיבר המרתק ביותר בהן. הן צרות וארוכות כמו שני חרכי ירייה. צבען הכחול עז וחודרני כל כך עד שאני נרתע כמעט מלהישיר אליהן מבט. אני כורע על ברכיי, חש את קשיות המדרכה ומצטרף לבחור אדום הפנים.
‘אתה שומע אותי אדוני?’ אני שואל את הפצוע ומוסיף, ‘האמבולנס בדרך.’
הפצוע לא עונה לי אבל עיניו עוקבות אחר הבעותיי בתבונה משועשעת. מתחשק לי לשאול אותו למה הוא מחייך, האם משעשע אותו למות ככה ברחוב עם שני זרים שמנסים לטפל בו? אחד מהם בוגר תואר ראשון במחשבים, שהתחיל את דרכו המקצועית באיחור לא קטן, ועכשיו לומד לתואר שני ועובד בשליש משרה כמפתח תוכנה זוטר בחברה קטנה בפארק התעשייה בעומר, שולט בְּרזי תחומו הצר, אבל לא נהנה ממקצועו. האדם השני רופא, או מתחזה לרופא, שתופס משהו בחזהו של הפצוע, לוחץ בכל כוחו, ונדמה שהוא אוחז בחוט חייו. אני לא מבין מה הוא בדיוק עושה, אני מנסה לא להביט בכיוון. בית החזה של האיש מרוסק, נראה כאילו שפכו עליו מיץ עגבניות ועוד מיני חומרים, המראה קשה.
‘אדוני אל תדאג,’ אני אומר לו קרוב לאוזנו, ‘האמבולנס בדרך לכאן.’
‘למה לוקח לאמבולנס משדרות רָגֶר ועד לכאן יותר מכמה דקות, אתה יכול לומר לי?’ אני שואל את אדום הפנים ומוסיף, ‘אתה רופא?’
‘לא יודע למה,’ ואחרי השתהות הוא עונה ‘כן,’ מבלי להביט לעברי.
לא נראה שלמבוגר יש סיכוי. ירו בו היישר למקום הכי הורג. ואיך הוא נפל, כמה עשרות מטרים לפניי. שמעתי את רעם היריות, כשהבנתי נעצרתי והתכופפתי בבהלה, חיכיתי לוודא שאין עוד יריות. אני רוצה לצלצל לסיגי לספר לה כדי לשמוע את קולה הטוב, היא לא תאמין שנקלעתי לאירוע יריות דווקא פה, קרוב לצומת של סמילנסקי והחלוץ, למרגלות בניין בית המדרש הזה, על שתי קומותיו ולבני־האבן המולבנות שלו והקשתות המאולצות. בניין סר טעם, שכיעורו בולט יותר משום שהוא משובץ בין בתי אבן אוריינטליים עתירי שנים.
הגעתי לכאן, לאזור הדרומי המאובק הזה של באר שבע, משום שחיפשתי מקום להחנות את הרכב בלי תשלום, וקרוב מספיק למשרד עורכי דין שהייתי צריך להגיע אליו. בעבר סיגי ואני נהגנו להגיע לכאן בלילות שישי לחפש פאב טוב לבירה ושכחה. ולעתים התווסף לבילוי בפאב סיור בגלריה של אברהם מידן שהיא אושר תרבותי גנוב, ואם היה לנו מזל פגשנו את אברהם עצמו, שפניו גדולות וחצובות לעומק באנושיות, ותמיד יש בפיו מילה טובה. והנה יום שישי בבוקר, ואני עובר כאן, ומוצא את עצמי עם ירוי טרי, רופא שעסוק בהצלה, ורחוב אדיש.
האָסטו געזען איבער פעלדער מיט שניי / פאַרפרוירענע ייִדן, אַ ריי נאָך אַ ריי?
הֲרָאִיתָ שׁוֹכְבִים עַל שְׂדוֹת־שֶׁלֶג קָרִים / יְהוּדִים מֻקְפָּאִים בְּטוּרִים בְּטוּרִים?
המבוגר הפצוע מישיר אליי מבט. שפתיו זעות, אני לא בטוח, אבל לא בוקע מהן קול.
גּוּשֵׁי שַׁיִשׁ כָּחֹל, בְּלִי נְשִׁימָה, כְּצָפִים, / וְאוּלָם אֵין הַמָּוֶת שׁוֹכֵן בַּגּוּפִים.
‘מה קרה פה?’ אני פונה אל הרופא שנוטף זיעה. אגלים נוצצים על מצחו, על השפה העליונה של פיו ואפילו על פאות לחייו. לא חם היום, מזג אוויר טיפוסי של סוף אוקטובר באר־שבעי.
‘נדמה לי שראיתי בחור צעיר על אחד הגגות למעלה, לא בטוח.’
נראה כאילו הוא מחזיק בידיו את ליבו של הפצוע, מצבו של האיש חמור, מה מעכב את האמבולנס? אני בוחן את בגדיו של האיש השרוע לפניי: מכנסיים עשויים בד דק בהיר מגוהצים למשעי, חולצה משובצת בצבעי חום־בז’ וחרדל בהיר, מגוהצת וללא רבב, למעט כתמי דם גדולים שהתפשטו בכל אזור החזה, ועניבה בהירה, מופשלת כעת הצידה. גם כשהוא שוכב כך, מתבוסס בדמו, יש באיש הזה איזו עוצמה שקטה המשליטה סדר סביבה.
אני חש צל בגבי, מישהו מתקרב מאחוריי, אני מסתובב לאחור ורואה בחורה צעירה תמירה, היא צחת עור, ולבושה בטרנינג ורוד שעבר כביסות רבות. הוא צמוד ומבליט גוף מעוגל ומוצק. היא מפנה פניה לכיוון הרופא ואז אני רואה שרעמת שערה הבהיר אסופה מעלה ברישול בעזרת קליפס מפלסטיק ירוק, משובץ מעויני יהלומים. נדמה שיצאה ישר מן המיטה אל הרחוב. היא לא מביטה בי, גם לא באיש המבוגר הפצוע, אלא רק ברופא שאליו היא פונה ברצף מילים ברוסית, בקצב רצחני. הוא עונה לה, הקולות שלהם חמורים, מלאים במשהו חזק, האם היא אשתו? אני שם לב שמבטו של הפצוע מופנה כל־כולו אל פניה של הבחורה שהצטרפה אלינו מאחוריי, עיניו שותקות ונדמות כמלגלגות.
כִּי אֵי־שָׁם מַבְהִיקָה גַּם הָרוּחַ קְפוּאָה, / כְּדַג־פָּז בְּתוֹךְ גַּל שֶׁקָּפָא בִּתְנוּעָה.
אני מנסה לפענח אם שפתיו באמת זזות מעט או שדמיוני משטה בי. אני מתרכז וכושל. צריך כאן מצלמת וידיאו שתכוון לשפתיו בלבד לאורך דקות ארוכות, ואז להריץ את הצילום במהירות גבוהה ולפענח את השאלה המטרידה הזאת.
מסתכל הבחור, עיניים חקרניות. מה? הוא לא מכיר את גדול המשוררים סוּצקֵבֵר? דור עלוב, הוא לא מבין מה קורה פה? לא רואה את החושך? אני רואה חושך גדול, צהלה צהובה, סְבֶטְשְ שמנמנה שלי, יצאת ישר מהחור הקטן שלך, מה את מבוהלת, אני הרי שוכב ולא זז וכל היהודים הקפואים שלי באים לבקר אותי, אלה שאהבתי ואלה שאהבו אותי, אלה ששנאתי ואלה ששנאו אותי, הפחד שלך מצחיק סבטש יפתי, שוכב כמו מומיה, שר, רוקד, שיכור, את מציצה כשאני ישן מאז שאת ילדה קטנה בביתי, חושבת שלא ראיתי? אני לא מדבר סבטש, אני לא אגיד מילה, אני הרי שקט כמו דג, דג פז בתוך גל שקפא בתנועה…
הזוג המוזר ממשיכים להתדיין ברוסית מהירה וכעסנית, האמבולנס לא מגיע, הרופא מסב מבטו מהבחורה, מתרכז שוב באחיזתו בחזהו של האיש, שממשיך להיראות חסר פחד. למה אני לא חומק מפה, אצלצל לסיגי ואגיד, יאללה סיגיסוֹגֶת, נפגשים למרק בקפטריה הגדולה של האוניברסיטה?
‘אתה יכול בבקשה להתקשר שוב למגן דוד אדום?’ אומר לי הרופא, טון קולו לחוץ, הטיפות על מצחו מתנוצצות, אני מציץ על הבחורה היהלומית ולוכד מבע נורא על פניה, העיניים שלה מקובעות על המבוגר הירוי.
‘כן, כן, אני מתקשר.’
גם אני מביט באיש וצמרמורת קרה חולפת בעורפי, הפעם אני מוכן להישבע שאני רואה חיוך משועשע מתרחב על פניו שמופנות לבחורה.
‘אדוני. כבר רשמנו את הפנייה והעברנו לסורוקה. פינת סמילנסקי והחלוץ. האמבולנסים לא היו בתחנה בגלל עומס. מאמינה שיגיעו במהרה…’
‘מאמינה?’
אני מרים את קולי, מאבד שליטה עצמית.
‘מאמינה? את תופסת שיש פה בן אדם ירוי שמדמם למוות? אתם כולכם השתגעתם? תדאגי שהאמבולנס ייצא לכאן מיד, את שומעת?’
אני צועק בגרון ניחר כאילו היא אשמה ברצח פה ולא מחכֶּה שהיא תענה ומנתק את השיחה. אני שואף שאיפה עמוקה ומחליט לא לזוז מהמבוגר הפצוע עד שיבוא אמבולנס, למה התפרצתי כך על המסכנה הזו?
בְּלִי דִבּוּר. בְּלִי שְׁתִיקָה. בְּהִרְהוּר מִצְטַלֵּל. / וְהַשֶּׁמֶשׁ קְפוּאָה רְבוּצָה גַּם בַּלֵּיל.
2.
מצחיק אבל לא עד כדי כך סבטש, קר פה, את והאידיוט שלך, ואני פה ככה, את מבינה? ובינתיים המילים של סוצקבר, שלימד אותי יונה ודקלמנו אותן שם ביער שוב ושוב, פה כדי להחזיק אותי, משאירות אותי חי וזוכר את כל המשפחה שהשארתי שם, ובכל זאת משעשע, כמה צהובה את נראית בתוך השחור שמסתחרר סביבך, עכשיו את תמשיכי ככה כל החיים שלך, כמו שאני הלכתי כל החיים עם הכובד הכהה, זה טוב בשבילך, תסחבי קצת דברים שחורים, למה לא? תלמדי מזה, עד למעלה לקצה תסחבי ואז תרדי עד למטה ותתחילי שוב לסחוב גבוה גבוה למעלה, חִי חִי, יבוא איתך החושך מעתה לכל מקום, כן גם בבוקר למיטה המקומטת שלך כאן קרוב ולחדר שלי אחרי שתפנו אותו מכל העניבות שלי. יבוא גם יבוא איתך החושך, אל זשקה שלך בלילה בכל פעם שיעלה עלייך וינהם כמו שור עיוור, האידיוט, רואים על הפנים שלו שהוא מאמין שיש משהו שתלוי בו באיזו שהיא צורה, אחרי כל השנים האלה הוא לא מכיר לא אותי ולא אותך סבטשינקה. המסכן נוטף כמו נהר הוויסְלָה בצבעי אדום ארגמן ומנסה הכול בשבילך, אישה יפהפייה, גם אותו כישפת, מה? עלייך אי אפשר לדעת כלום, חריפה ועמוקה וטיפשונת כמו תהום בלי תחתית, אור בחוץ, לילה בפנים, שקיקה בוערת, שנאה כבויה, שמש קפואה רבוצה גם בליל, חי חי, מודאגת הסבטשית, ומה כבר נשאר לנו? עכשיו אולי כבר תעיפי מפה את האידיוט שלך ושיהיה לי קצת שקט עם היהודים שלי, שבאו מהביצות ומיערות העד שסביב לאגם נָארוץ’ ומרחובות וילנה ההרוסה, תלכו ותיקחו איתכם את הבחור עם העיניים הגדולות שאולי רואות לך ולאידיוט שלך יותר מדי, ואחר כך תחזרי כי יש לנו חשבון לא גמור, רק עוד את מילותיו של סוצקבר אגיד לך, איך שהמילים שלו שמרו עליי מהגירושים, מהגרמנים, מהבוגדים הפולנים של הארמיה קְרָיוֹבָה, שבמקום לעזור לנו נגד הגרמנים הצטרפו ביער לציידים; מהליטאים, מהקור, מהשלג, מהיער, מן השיחים והביצות שבהן אני שוקע ומגיח, צולל חזק אל הבוץ הסמיך הקפוא, נחנק, קרח מכסה את עפעפיי, מערות האף שלי חרוכות, הופכות גליד קרח בתוך הפָּנִים. אין פנים יותר, הן מתנתקות מהגוף, הזוהמה ממלאה אותי, אני מתרגל לרפש, ואז אני מגיח ושקט מוות על פני הביצה, אני שואל את יונה חבר הילדות שלי, הם הלכו? הוא מוציא את ראשו אחריי, עיניו עדינות ונשימתו נטולת גבולות, הוא מהנהן ואין לי פחד בלב, אני יודע שאחיה אחריהם, יודע שאהרוג את הנבלות. אני בטוח בחיים סבטש, לכל זוהמה מתרגלים, אולי סוף־סוף תביני.
מכל התמונות שרוחשות פה, אחת גוברת על כולן וממלאה את ראשי בתהייה. הוא מחייך. אל השמיים, אל האוויר, אל הבחורה הצעירה שביב חיוך, לעג עמוק, חבוי במעטה אלגנטי. מדי פעם הוא מחייך גם אליי או נכון יותר מגחך עליי. הפנים החדות שלו מהפנטות אותי, אני שבוי בהתבוננות, כפוי אליה בניגוד לרצוני, פעמוני אזהרה מצטלצלים באוזניי.
עַל שָׂפָה מַוְרִידָה עוֹד קוֹפֵא מְבֹהָל / בֶּן־חִיּוּךְ – וְלָנוּעַ קִמְעָה לֹא יוּכַל.
‘אדוני אתה יכול לשמוע אותי? איך אתה מרגיש אדוני?’
אני מתקרב אל פניו כדי לשמוע כל רחש שיוצא מפיו אבל דבר לא בוקע משפתיו על אף שהן נעות כל הזמן.
‘מה אתה רוצה ממנו, אולי תעזוב אותו,’ קוראת לעברי הבחורה הבהירה.
‘אתה חוסם לו את האוויר,’ היא מוסיפה, המבטא הזר שבפיה קל.
‘אתה מכיר אותה?’ אני לוחש לרופא הארגמני, ‘תגיד לה שהמצב מספיק מלחיץ גם ככה.’
‘זה בסדר אדוני, היא בלחץ גדול.’
אני מקשיב לו ועיניי מלוות את הטיפות הניגרות ממנו כמו נהרות של צער, בגדיו מסגירים שיצא הרגע מהבית, ולא היה בדרכו לעבודה במרפאה או משהו דומה. הוא לובש ג’ינס משופשף וסווטשרט אפור עם קפוצ’ון וכיסים, הכיס הקרוב אליי נפער מעט מן ההתכופפות שלו אל הפצוע, חפץ שחור עגול מציץ אליי מקצה הכיס, נשימתי נעצרת, אני מסיט את עיניי משם אל עיני הפצוע כדי לא לעורר חשד. אני מנסה לחשוב בהיגיון על מה שנדמה לי שראיתי; דומה ללוע קטן של אקדח, מה עוד יכול להיראות כמו צינור קטן שחור עשוי ברזל ותחוב בתוך הכיס של האיש? בהלה גואה בי לרגע, אני לא מביט בעיני הדוקטור, גם לא על שפע המיץ הניגר ממצחו, שלא יבין, שלא יחשוב ש… ובכל זאת אני לא בורח מפה, משהו ברופא הזה לא באמת יכול להפחיד, עיניי נעוצות בעיני המבוגר, לא זעות לא ימינה ולא שמאלה, הוא משיב לי מבט מבין ולעגני, שפתיו ממשיכות לנוע ללא קול.
אֵם שׁוֹכֶבֶת, עַל יַד – תִּינוֹקָהּ הַמָּרְעָב / וּמוּזָר: לֹא תוּכַל הֵינִיקוֹ בְּחָלָב.
הרופא והבחורה מסבים את ראשם לאחור, נענים באותה שנייה לקריאה דקה שנשמעת בגבנו. אני מפנה את ראשי לאחור ורואה ילד, בן שתים־עשרה בערך, רזה ותמיר, תווי פניו צרים, עורו בהיר, שערו שחור ומבהיק וצבע עיניו הכחול־עז הופך את פניו לפני ילד מהסיפורים, עז נפש והרפתקן. מחשבתי נודדת לשנייה אל הנערים הנפלאים המתוארים בספר האהוב עליי מילדותי, ‘הלב’ של דה אמיצ’יס, כפי שדמיינתי תמיד את פניהם. הילד הנאה פונה אליהם ברוסית מוזיקלית. הבחורה צועדת מהר לכיוונו ועונה לו בקול דחוף משהו, היא נשמעת כמצווה עליו אבל אני לא מבין מילה. הוא נשמע נבון ורגיש, המוזיקה של קולו שובה את אוזניי. סיגי בטח הייתה אומרת שאני אדם סקרן ביחס לאנשים אחרים באופן מוזר וקיצוני. האישה הצעירה, אולי אמו, חוסמת בגופה את מעבר המדרכה ולא נותנת לו להתקדם לכיוון הפצוע. העדינות שבקולו של הילד נעלמת, צליל הרוסית שבפיו נשמע כעת ספק מתחנן ספק כועס. נדמה לי שהוא שוטח טענה. היא עונה לו בלהט, קולה חותך ועמוק. הרופא מסובב את פלג גופו העליון ומביט בכיוונם, ידו לא משה מאזור ליבו של המבוגר, הוא מחריש. לאחר שטף דיבור סוער נוסף בין האישה הצעירה לילד, משפיל האחרון את עיניו, נראה שהוא נכנע… האם זהו בנם המשותף? אני שולח מבט זריז אל המבוגר ומזהה שהאיש איבד את שלוותו והחיוך סר מפניו, הוא מנסה להרים את ראשו מן הקרקע במאמץ על־אנושי כדי לראות את השניים המתעמתים על המדרכה כחמישה־שישה מטרים מאיתנו. פניו משתנים, הוא פותח את פיו ומנסה לומר משהו אבל שוב, דבר לא בוקע מגרונו. אני משיב את מבטי אל הצעירה והילד, רואה שהילד פונה לאחור, בכתפיים שפופות, ומתחיל להתרחק מאיתנו. הצעירה שבה ומסתובבת לכיווננו. עיניה ירוקות ורושפות, מלוכסנות מעלה בקצותיהן. הזעם שבהן הולם בי, אני תופס שהיא אישה יפה מאוד. בעוד היא עומדת בגבה אל הילד, מסתובב הילד, הכנוע לכאורה, ורץ לכיווננו, ולפני שהיא מבינה כלל שהוא מגיע מאחוריה, הוא עוקף אותה ומגיע כהבזק ברק אל המקום שבו שוכב המבוגר, רוכן לצידו וקורא בקול חד ורם, ‘דְיֶדוּשְקָה!’
מראה הילד הכורע בדאגה לצד המבוגר הפצוע מאבן אותי. זיכרון מנסה לצוף בי אבל אני מסרב לתת לו להתפענח, יודע שהוא חרות בגופי. אני מתרכז במציאות המתרחשת מול עיניי, את המילה דידושקה אפילו אני מכיר, אם כך זה הסבא, והרופא והצעירה הם הוריו. הם שונים ממנו במראם, הרופא אדום פנים ועגלגל, האישה היא אמזונה בהירה, ואילו הילד צנום ומוארך ממש כסבו, והיא, אי אפשר לטעות בנשיות החריפה שלה, נטועה שם כמבשרת הבשורות המרות, המקוננת למפסידי יוליוס קיסר בקרב, הרשף המכשף שבפניה מצמית אותי, קולה כשעלה וירד בסטקטו מהיר, היה חד כתער, אך לא מלהג. כל אות, כל הברה, נשמעה כנהגית במקומה. עכשיו שוב מציץ לעברי מכיסו של הדוקטור, העיגול השחור הקטן, אבל כעת, אני לא חושש ממנו. כנראה שהגעתו של הילד נסכה בי ביטחון, גם ידו היציבה של הרופא, האוחזת בליבו של המבוגר, מרגיעה משהו.
סיגי הייתה נוזפת בי בחיבה עכשיו, אומרת משהו כמו, ‘אתה משתמש כבד בחומרים של אחרים’ או ‘נרקומן שלי’. השפיות שלה חסרה לי כעת. הילד כורע על ברכיו, אוחז בידו של המבוגר בין שתי ידיו הקטנות, פותח שוב בשטף רך ומוזיקלי של רוסית מעודנת, ובה בעת ידיו מלטפות את יד הסב. המראה מכאיב לכל עצב בגופי. תמונת היד המגוידת, מנומרת בכתמי סיגריות, מאיימת לפרוץ אצלי כל סכר; אבל אני עושה מאמץ עליון ומצליח לאטום את הגולל. אני מציץ אל פני הסב ומזהה בהן עוד שינוי דרמטי. חיוך של ממש נפרש על לחייו הצנומות. ואז פונה הילד דווקא אליי, ניכר שאינו סומך על הוריו, ושואל, ‘מה קרה לסבא שלי?’
‘מישהו ירה בו, הגעתי קצת אחרי שנפל…’ אני עונה לו וחש שהעֲוויה של התנצלות עולה על פניי, כאילו שיש לי אחריות למצב של סבו.
‘אבל מי ירה בו? למה?’ הוא פונה בתדהמה לרופא ולאישה הצעירה שעומדת מאחורינו, ושותקת את עשנהּ המיתמר.
‘דְיֶדוּשקָה,’ הוא פונה לסבו, ‘מה קרה לך? אתה חש את היד שלי? אתה שומע את קולי?’ העברית שלו שונה מן העברית של צבר בן גילו.
הסב מהנהן לעבר נכדו, שפתיו נעות, האם אני שומע את הצליל ‘דָא’ בוקע מבין שפתיו? או שאני משלים את הצליל מהתבוננות בשפתיו? בינתיים שבות עיניו למבטן השלו, המשועשע, הוא אינו מסיר אותן מנכדו החינני.
‘מיכאל,’ פונה הדוקטור אל הילד בקול סמכותי אבל מרוכך, ‘עכשיו לא הזמן לכל זה, צריך רק לטפל טוב בדְיֶדוּשקָה עד שיבוא אמבולנס, אתה מבין?’
‘אבל מה יהיה איתו?’ שואל הילד.
‘בבקשה, אני מבקש ממך.’ מיכאל שמו. מיכאל קולהאס קטן וחדור אמונה ולהט, הוא ואביו עוברים לרוסית שנמשכת לאורך כמה דקות וצליליה עמוקים ובהירים, הילד משחרר את ידו של סבו ומניח אותה בעדינות רבה על המדרכה, הוא עובר לצידו השני, מתיישב בסמוך לגופו של אביו ומצמיד את מצחו לשקע הכתף שלו ופורץ ביבבה חרישית, גופו רועד אבל הוא מצליח לעצור את בכיו לאחר יבבה בודדת ארוכה, הדוקטור לא יכול לשחרר את היד הלוחצת אי־שם באזור חזהו של המבוגר, אבל ידו השנייה, התומכת ברעותה, נשלחת במאמץ אל גופו של הילד וחובקת אותו לרגע ברוך, נזהרת שלא להכתימו בדם.
סָב עָרֹם – וְנִגְלַד אֶגְרוֹפוֹ בְּגִיחוֹ, / לֹא יוּכַל מִן הַקֶּרַח שַׁחְרֵר אֶת כֹּחוֹ.
3.
תשומת ליבי שבה אל הירוי, שפתיו נעות ומבטו פונה כל־כולו אל הילד המצמיד את ראשו אל הרופא, אני מקרב את פניי אל פיו של האיש, אולי אוושת רוח היא שמטעה אותי לחשוב שהוא ממלמל ואולי זו שארית הנשימה שלו, אני רוצה לברוח אבל נשאר, אני שומע לפתע צווחות מעל ראשי, אני מרים את מבטי מעלה, להקה גדולה של ציפורים קטנות, שחורות, מוטת כנפיהן קצרה ונראה שאם לא יניעו אותן במהירות רבה הן יצללו כאבנים קטנות לאדמה. אני לא אלוף בזיהוי ציפורים ולא יודע לומר מה שמן, הן צווחות צווחה רמה ומקוננת, הצליל דק וחד על הרקע התכול העז של שמי באר שבע. ההסתחררות שלהן זו מעל זו, זו לצד זו, במבנה מאורגן ויפה נדמית כמלאה בכוח וחִיוּת, אני מהופנט לרגע קל, אבל, בבת אחת מחזיר את מבטי אל עיני האיש. אני מספיק לראות שגם הוא עקב וכנראה שמע את הציפורים הצווחניות, שפתיו ממשיכות לנוע, ונדמה לי שדברים רבים יובנו לי אם אצליח לקרוא אותן, בהנחה שהוא ממלמל בעברית. אני לא מתאפק ופונה אל הילד מיכאל, ‘סבא שלך דובר עברית?’
‘כן,’ הוא עונה לי ומוסיף בגאווה לאחר השתהות קלה, ‘עברית מצוינת, הוא גם כותב מאמרים לעיתונים בעיקר ברוסית וביידיש, רק קצת גם בעברית.’ אני משיב את מבטי אל הסב.
את רוסייה אבל הסבא שלך היה חצי רוסי חצי פולני, ככה הבית של הילדוּת שלנו היה עובר מצד לצד כמטוטלת, מצד אחד של הגבול לצד השני, פולני־רוסי, רוסי־פולני, שחור־לבן, לבן־שחור, אדום־אדום, ענוג וחמים נוטף דמי, אני שומע אותו מטפטף עד קצוות, צובע את השלג הלבן, בדיוק כמו ששם נשפך הדם של יוּדְקֶה אחי הצעיר והאידיוט, ושל אמי ואבי. מלבדי רק מאשה אחותי שרדה, בשביל מה? הרתה אותך השד יודע ממי, ולבסוף הותירה אותך, ילדה, על מפתן דלתי ולא שבה עוד ואז מתה. אני מביט במיכאל וכל כך דומות פניו לפניי, כל פעם מחדש זה דוקר וגם משמח אותי. מביט בפנייך, בשדיים היפים שלך, את דומה רק במעט לאִמך מאשה, אותו כתם ורוד קבוע בגובה הלחי והעיניים שבוערות לתוך הזיכרון אבל כל השאר אחר לגמרי, אצלך יש תימהון עקום, את משתוקקת חזק אבל אחר כך שונאת, את אישה שלא מבינה למה היא ככה בוערת ואז שונאת את עצמה. אצלה היה מבט שקט שמבין הכול לפני שצריך להגיד מילה, מאשה עכשיו כאן קרוב, הנה תביטי איך העיניים שלה נכנסות לתוך העיניים שלי, את לא יכולה לעצור את זה, את לא יכולה לעצור כלום, הם באים לבקר, כל מי שהשארתי שמה, ואיך נפלתי כאן דווקא למרגלות בית המדרש על נטרפי הדת שבו, איזו בדיחה מגוחכת על חשבוני, האם תכננת זאת? קור גופי מקפיא את המדרכה, את הבחור עם העיניים הסקרניות, אני רואה את מיכאל שלי ורוצה ללטף את ראשו היפה, להסביר לו שככה צריך היה להיות, שלא ידאג, אני רואה את האידיוט שלך מצטמק מפחד בגלל שהוא מבין טוב מאוד כל מה שקורה, ומחזיק אותי בחיים בכוח, הה מצחיק, חִי חִי, קטן מהפחד, ואת סבטש, את גדולה.
עוברי אורח החלו להתקבץ סביבנו, ‘מי ירה בו?’ נורֵית השאלה על ידי אדם שעומד מאחורינו, אני מפנה מבט לאחור ורואה אדם בשנות החמישים בעל חזות מכובדת, דממה משתררת, מיכאל, כיאה לילד, מפר אותה בקולו הזך.
‘מי דְיֶדוּשקָה? מי? למה אתה לא מדבר?’ קולו מצטלצל בדממה. האישה הצעירה מאחור קוראת למיכאל הקטן ברוסית אבל הוא מתעלם. האם היא בתו של המבוגר? היא צעירה מדי, לא?
הפצוע מתאמץ, ורידי צווארו מתעבים, עיניו ממצמצות במהירות, שפתיו נעות, מיכאל מצמיד אוזנו אל פיו של סבו, אבל על פי הבעת פניו גם הוא לא מצליח לפענח דבר.
שֶׁטָּעַמְתִּי מִיתוֹת כָּל־מִינֵי עַד הֲלוֹם – / מַה יַּפְלִיא אוֹתִי עוֹד, מָה אוֹתִי יַהֲלֹם?
היא עומדת מאחוריי בזווית חדה ממני והבעת פניה מסקרנת אותי כמעט כהבעת פניו של האיש המבוגר. נהרות סואנים פה תחת אבני המדרכה הבאר־שבעית הפשוטה, שפה שאני לא מבין אותה, אני פונה אל הילד כדי להפיג מעט את המתח, ‘מה שמו של דידושקה?’ אני מטעים בזהירות את המילה.
‘מיכאל,’ עונה הילד וקולו רוטט על סף בכי, אני מביט בסבו ורואה ששפתיו הכחילו ורעד קל אוחז בהן.
אַךְ עַתָּה, בְּחֻמּוֹ שֶׁל יוֹם־יוּלִי שָׁזוּף, / מִתְנַפֵּל עָלַי קֹר כְּהַתְקֵף הַטֵּרוּף
דומה שפניו של האיש מאבדות מצבען, ואולי אלו הם רגשי אשם המציפים אותי ומחווירים את דמותו הכהה? בדקות הספורות שחלפו מאז שיחת הטלפון למוקד מד’א מצבו הורע. אני מניח שהרופא מודע לכך, אולי זו הסיבה שהוא האדם השקט והיעיל פה מכולם. פניו חסרות הבעה ואני מתבייש לחשוב שנרתעתי קודם מפלגי הזיעה שנטפו במורד צדעיו וצווארו. פניו שונות מפניהם של הפצוע ושל האישה הצעירה. אני לא מזהה בהן את הרשף החריף והטהור שבעיניה של הבחורה ואף לא את השעשוע או הלגלוג בהבעת פניו של האיש המבוגר. פניו פני אדם עובד, איכריות, עגולות, החיוורון שתחת עיניו מסגיר שאינו נחשף לשמש ברגיל, צבע עיניו לא מותיר בי כל רושם, עד שאני לא יכול לומר בבירור מהו, אפו לא גדול מדי גם לא קטן מדי, כתפיו מעוגלות וצרות, קומתו ממוצעת, לעומתו מיכאל הילד דק וארוך גפיים, ויש להניח כי קומתו קרובה לקומתו של הדוקטור השקט. אני חושב שהפעם היחידה שזיהיתי התרככות גדולה בקולו ובפניו של הרופא הייתה כשמיכאל הילד הצטנף אל כתפו לרגע כתינוק וייבב אל תוך גופו.
כִּי בָּאִים מִמּוּלִי הַגּוּפִים הַכְּחֻלִּים – / יְהוּדִים מֻקְפָּאִים עַל מִישׁוֹר הַשְּׁלָגִים.
עיניו של הפצוע נעצמות וליבי צונח, עוד לא הספקתי להבין דבר כאן וכבר הוא נעלם לי? אני משוכנע שהמפתח לַכּול אצלו, דקירת אכזבה מרה וכואבת פולחת את קרביי ומפתיעה אף אותי בעוצמתה. אבל למרבה המזל הוא פותח את עיניו מחדש, הכחול העז מביט שוב אל השמיים, אנחת רווחה ממלאה את חזי והנה הוא אף מסב את ראשו מעט לכיווני אבל עיניו נודדות הלאה ממני ומדלגות מעליי כאילו הייתי אוויר עד שהן נכלאות ממש מאחוריי על הצעירה, מבטו כה חזק ונוכח ואינו מש ממנה עד שמחשבותיי מתפוגגות. אני מהופנט.
העיניים שלך בוערות ואת טיפשונת צריכה לכבות אותן מהר שלא ידעו מה נמצא בראש שלך, אולי את רואה איך הם מבקרים אותי אחד אחד, בנחת, בשלווה, מביאים איתם קור, את מרגישה? את רואה את נשירת פתותי השלג מסביב? הם מצננים את הבעירה שנהייתה לי בכל בית החזה והבטן איפה שנפער הבור הגדול, ממלאים לי אותו, פתותים טהורים ולבנים, חלקם מתפוררים. למה את עומדת שמוּרה מאחור, רחוקה? פחדנית קטנה, ממה כבר יש לך לפחד עכשיו? משאירה כמו תמיד את העבודה השחורה לאידיוט שלך, תתקרבי סבטשית, תקרבי את הגוף החזק שלך אליי, אישה רושפת, ראי איך רסיסי כוכבים מן הרקיעים הרחוקים של וילנה מתפזרים והאוויר האופף אותי הופך אד חלבי ומעורפל כמעט כמו שהיה שם בביצות של אגם נָארוֹץ’ כשיונה ואני היינו מוציאים את הראש מהמים הטובעניים אחרי שאחרון הצעדים הכבדים נדם ואני הייתי שואל את הילד דק הגזרה שגדל איתי באותה שכונה, והיה פסנתרן מחונן, ולא שם לב שיונה עדיין לא הגיח, ‘הם הלכו? הלכו הגרמנים יונה? והבוגדים של קְרָיוֹבָה?…’ ואני עוצר את הנשימה גם אחרי שראשי הגיח מן הצלילה בביצה עד שאני רואה את ראשו צץ מן המים העכורים תמיד אחריי, שנינו מלוכלכים מהבוץ הסמיך ושחורים כמו הלילה בְּיער סמיך וקר ואני בסך הכול צעיר שעושה את עצמו גבר חזק אבל יונה בגופו העדין אומר לי בקול רגוע, ‘כן מיכאל… כן… הלכו…’ והמילים שלו מוציאות אותי מהביצה הכי עמוקה כאילו מעולם לא צללתי לתוך הרפש, וכאילו מעולם לא עצרתי את הנשימה לדקות כה ארוכות עד שריאותיי חישבו להתפוצץ והמוות האדים בעיניים, את מבינה? מי שצולל ברפש כמו שאני למדתי לצלול הופך מומחה סבטשית, ועכשיו שלג לבן וכבד נערם אט־אט מול עיניי ומכסה את היהודים שלי. אבל את עדיין כאן סבטש, אני רואה אותך שותקת בתוך הערפל, אני צוחק בתוכי על הגורל שלך, גם אם תקרבי את ציפורנייך השׂורטניות ותפצעי את השמיים בעצמם לא ירווח לך טיפשונת, עכשיו קחי את השָחור הכבד מכול והתחילי לסחוב במעלה ההר. לְביצות רפש עכורות ולשלג אדום מדם אני נולדתי, לגורלך את נולדת, חִי חִי, לך מחכים חיים שלמים עכשיו.
אין עדיין תגובות