החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

ההתקוממות בבלקן, התפרקות האימפריה העותומאנית, המהפכה הרוסית, עידן ההשכלה, ושאר התהפוכות באירופה מבשרות את קיצה של העירה היהודית האוקראינית. מרים, שנולדה בעיירה אחת ועוברת לשנייה, עוצרת נשימה ביופייה, מהווה את הציר המרכזי ברומאן האחרון שכותב ברדיצ'בסקי. הרומאן המכיל הארוטיקה מרומזת ויצריות בוטה, היה חריג ביותר בתקופה בה נכתב, ועד היום מפתיע בשפתו ובתכניו. הרומן מראה לנו את "החצר האחורית" של העיירה, את אותם דברים שאין מדברים בהם, ואין מציפים אותם. זו פרידה ארוכה אחרונה מהחיים, מהזיכרונות ומהתשוקות שכמו שוקעות אל זיכרון העבר. בצד המקום המכובד שספר זה תופש בהחייאת השפה והשימוש בעברית ככלי ספרותי רב הבעה, לקורא נפתח צוהר לעולם שבתוך עולם, ליצר שהניע את אותה עיירה שכלתה מן העולם.

מקט: 2-005-24
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א' – לפני שנים רבות רשמתי לי עלי גליון כל פרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקרבו רומן גמור לכל תאיו וחדריו. את הכל ראיתי בחזון והצצתי לגלגלי המקרים ולֶאֶרג המעשים ההם. אולם פגעי הזמן היו בעוכרי ונמנעתי עד עתה להוציא הגות שירי אל הפועל. והנה באתי בימים; עבר היום שניתן לבן אדם ולתפקידו, וצללי-ערב באים מרחוק – עוד שעל אחד אל הליל ארוך, שבו נלין כולנו עד תּום כל-חי. הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על כן אקצר.

משפל המדרגה התעלה נתן-נטע בֶלזי, אבי-אִמה של מרים הגיבורה של הסיפור הזה, ויגיע אל עמדתו, להיות נמנה בין שבעה אֵילי עיר לַדינה. יש מטיל-ברזל הוצא מהררי-נחושת ויש בדיל יחָפר במעמקי האדמה, מאֵין לו שורש. אביו היה מבני דלת -העם בבֶלז, מלקט סחבות ועצמות ומוכרן לסוחרים. הוא סבב כל ימות השבועֵ בעיירות ובכפרים; היה נושׁא שׂק גדול על שכמו, וכל אשר מצא באשפתות ובמקומות-הפקר היה שׁם בו בלי מונע. מאכלו היה רק לחם יבש ונקוד, רגלו בצֵקה, אין מתום בבגדיו; וכך הוא הולך וסובב זה שלושים שנה. ואשתו, צנומת הבשר, תהר ותלד, תהר ותלד – כל פעם בקושי נמרץ. הטבע שילם פה את נדרו בלי חמדה. מי ינעיל את הנולדים ברזון? מי ילבישם? ומי יאכילם? רחום הוא יושב מרומים, חנון הוא נקרא; ובבית עניים ומרודים אורו לא יזרח. זה דרכו מאז…

אביו של נתן – נטע לא חשב בדרכי האלוהים. בעיניו הצטמצם כל העולם בערימת פירורים. אם יישארו הצרורות מונחים במקומם – אין להם ערך; אבל אם תאספם מן הקרקע ותברר אחרי זה כל מין ומין לעצמו – יש להם ערך. קיץ וחורף הם כשתי קערות, חדא הפוכה היא וחדא לא הפוכה. גם ימי-השבת וימי-מועד לא היו לו, לעני זה, ימי-מנוחה, כי אז קָבלה אשתו על החוסר שבבית; ובידו אין כוח למלא חפצה. בכל זה לא ידע את הקנאה באחרים. בניו, מלבד הבכור, היו גדלים פרא, גם להתפלל לא ידעו. וסדורו קרוע היה מכל צד ונשרו ממנו העלים בכל פעם… שוכן שחקים לא רחוק הוא, אף גם לא קרוב. בטבור העיר ישבו בעלי-בתים אמידים ומהם גם שומרי תורה בבלז היו גם רב ושו"בים ואיזה נדיבים. לו, עני שבעניים, אין חלק בדברי הקהילה.

דבר נפל בעיר בנו הבכור של מקבץ העצמות ובלואי הסחבות, זה שכבר הזכרתיו, נעלם בקיץ אחד משיפולי בֶלז ועקבותיו לא נודעו. אמו בכתה עליו תמרורים, ואביו לקח את שׂקו וישימו על שכמו כמקודם. אמנם בבתי-התפילה דברו על אודות זה. הלא דבר הוא! גבאי אחד חצוף הצטער על אשר לא נשאר הנער במתא, עד כי יגדל וימסרו אותו לצבא. אִשה אחת עוסקת בצדקה חלמה כי ראתה את הנעלם רוכב על גבי תיש. ברבות הימים הכל נשכח. מקרים אחרים קרו בבלז ועמדו על הפרק. בלז תעמוד עד ביאת הגואל, ואותו בן-העני מה שמו וזכרו?

ומי פילל, שזה העלם יהיה באחרית הימים לסוחר הגון בלַדינה העיר ולאדם מכובד מאוד. למזל רוב נתיבות, ואַל ידרוש ממני הקורא לנהלו לאט לאט בכל הדרך, אשר בו הלך וכבש לו הנער יסוד נאמן בחיים. לתכלית זו עלי יהיה לכתוב רומן בתוך רומן. ולו אך מלאכת האחד אספיק.

ב'

הירושה האחת שנפלה בחלקו של נתן-נטע היתה זו, כי לא קראו לו שם אחד, כי אם שנַים. ולו התהלך עלי אדמות אך בשם אחד לבד, כי אז היה נשאר איטר בחיים… הוא נשמט מבלז עיר מולדתו בלי שום חפץ ברור. איזה רוח נשא אותו בכנפיו בבוקר יום אחד בצאת השמש, טלטל אותו, הביאהו למרחוק ויעמידהו בבקעה רחבה, רחבה מאד. אין דרך נכון לפניו ואין מבוא מסוים. – הוא הלך ותעה, הלך ותעה. הוא עבד ועשה דברים שונים בזה אחרי זה; ובכל פעם התרוממה האדמה מתחת רגליו. והנה הוא עומד לפני הר החיים באמת. הוא מטפס ועולה, נכשל וחוזר ונכשל. הוא חוגר את כוחו ועולה שוב, לא רק גופו גדל; הרצון המחיֶה כל גדל עמו. הוא מתגבר ועולה עוד. לא אך השמים רחבים, גם הארץ מתפשטת. מַרבה קניין ומתעמק בקניין, מתגדל ומתחזק. גם לידי אדם, לזרועותיו, כוח ככוח המחשבה. הוא עובד בחנות והנה הוא בעצמו בעל-חנות ומוכר בד ופשתים, צמר ומשי. הוא בנה לו בית. הוא נשא אִשה. – וזה דבר חדש לגמרי בימים ההם. – הוא עשה זאת בהיותו קרוב לבן-שלושים. והוא אז כבר סוחר נאמן, הן שלו שהן, וללָאו שלו עוד יותר תוקף. הוא לא היה איש-צייד במסחרו, גם לא רועה בשדה אחרים; אבל הוא היה חורש, עודר ונוטע. כל אַמה שמדד בחנותו, כל דבר שמכר, זה היה אצלו מן תעשייה. הוא לא דיבר הרבה, לא פיתה את הקונים; לא נשא פנים גם למרבה לקנות ולא דחה את הלוקח רק דבר מועט.

נתן-נטע היה שומר את החוקים, ולו גם יד ושם בבית-התפילה. הוא גם התרגל – חידה היא מאַין בא לכך? – לרחוש כבוד ליהדות המסורה ולהבין מה מצרכי ישראל. הוא ה"יחיד" עובד ויוצר תמיד רק לנחלת ביתו, והוא איבר מן הציבור. – הוא לא התפלל בחפזון, היה אוכל סעודתו במתינות; וכשהיה בא קונה אל החנות, והוא היה בחדר, יצא אליו כאדון ולא כעבד. כל עברו נשמט מזכרונו. היום אינו חלק אחוז מן השבוע, הוא סובב על צירו. – – –

והחנות של נתן-נטע הלכה והתרחבה משנה לשנה. לא רק סחורות ל"אחדים" נמכרו שם; גם חנונים בינונים החלו לפנות אליו, והוא הספיק להם את סחורתם הדרושה להם. משרת אחד מובהק כבר עוזר על-יד נתן-נטע. נתן לא קנה עוד את הסחורות לחנותו בעיר-המחוז, כאשר היה עושה בתחילה, כי אִם נסע בעצמו לבירת ווהלין ולבירה השנייה של ממלכת רוסיה.

אָפקו התרחב. הוא היה במשך שתי שנים גבאי של בית-התפילה. הוא נתן "מעמד" הגון לצדיק אחד, אם גם לא היה חסיד בלבו. בכל שבת ושבת היה "אורח" סמוך על שולחנו. הוא היה נותן בתמידות לתמחוי ולכל קופות העיר. ואשתו דבור'לה נתנה גם צדקה בסתר. מוצאה היה ממשפחה נכבדה, ובמטפחת של משי, שנשאה על ראשה תמיד, דמתה יותר לרבנית. במוצאי-שבת או בשוב נתן-נטע מדרכו בעיירות הגדולות, היה רב העדה בא אל ביתו לשתות חמין ולשיח עם האנשים, הסרים אליו, בענייני דעלמא. מפקידים היו אצל נתן-נטע פקדונות בלא ריבית ובלא שטר-אמנה. "סוחרים קטנים" באים אליו לבקש "גמילת חסד" זמן מה; חנונים מתחילים שואלים עצה מפיו. שׂר'ל בתו הבכורה – אחת הגיבורות של סיפורי – למדה מלאכת הכתיבה וקראה יהודית. בבית שירתה אָמה עברייה, ושתי שפחות נכריות עזרו על ידה. גוי אחד היה בא בכל יום לשאוב מים מהבאר הרחוקה משער העיר, והוא חוטב-עצים. פרות חולבות עומדות בחצר. דירים לאַוזים ולתרנגולות. למרתף גדול בעל כוכים הרבה יורדים במעלות, והוא בית-האוצר לימות-החורף. בית עברי עומד על מכונו ולא יחסר בו מאומה. לו קם מקבץ בלואי-הסחבות מקברו וצעד על סיפו היה כחולם… אבל הוא מונח טמון זה ימים רבים בירכתי בית-העלמין אשר בבלז מעוטף בתכריכים משל ציבור; ובנו מוכר אלפי אמות בד בכל יום. עולם על-יד עולם!

ג'

אמרתי כי נתן-נטע היה אחד משבעה אֵילי לַדינה, ולא אך מספר רגיל תפסתי. יחד עמו היו בעיר עוד שישה אמידים ידועים ונכבדים בעמם. הלא הם: יונתן מחזיק בית-הריחיים, שמעון המַלוה, מנשה החוכר, גד סוחר בעורות, נפתלי-מנחם בעל בית מרכולת, מרדכי סוחר בברזל. – שמעון מלוה היה גם איש תקיף ומתחרה בחבריו. יונתן מחזיק בית-הריחיים היה איש חשׂוך-בנים, פיקח גדול, אבל מעט כילי, ובעיקר לא היה חביב על הבריות. גד הסוחר בעורות היה, להיפך, פזרן; כבר שמט חובותיו והתחזק במעמדו בכל פעם. מנשה החוכר היה האיש האחד בלַדינה שהבין את השפה הפולנית, ולו דברים עם אצילי הסביבה. למרדכי הסוחר בברזל היה שייך הבית היותר יפה בעיר. לבית שתי קומות, גגו מכוסה פח צבוע ירוק ומראהו מרחוק כבית-פקודות. נפתלי-מנחם היה איש מבוהל, חי בלי חשבון; אבל הוא היה "בעל שפע" גדול והברכה מאוצרו לא חסרה. אולי יתפלא הקורא על אשר אחשוב ואֶמנה את אלה אֶחד אחד. אבל הנה אמידי כל עיר הם החלונות המאירים בבית; סתום אותם והנך יושב באפלה. ללַדינה היו אך שבעה חלונות מצויינים אלה. יתר בני העיר: אוכלוסין ו"כלי-קודש", סוחרים ידועים וסוחרים מחליפים את עסקיהם, אנשים "חיים מן הרוח", סרסורים, שדכנים וגומר. והנה שוב מערכת בעלי-מלאכה: רצענים, חייטים, נַגרים, נפחים, מעט עגלונים, נושאי-סבל, אנשים בלי מעמד חברתי ועניים סתם. עובדים וחיים כל אלה לעצמם ונהנים ממאור האמידים הנקובים בשמותם. הסירו מתוך כל עיר את טובי העיר, את נגידי המקום וחשובי המקום – מה יישאר שם? נגידה אחת מנשי השבעה היתה גם "גבאית". קנאה שׂררה בין כל שש הנגידות. שונה מהן לגמרי היתה דבור'לה. מוצאהּ היה, כאמור, להיפך מבעלה, ממשפחה נכבדה, ולה איזה רוך וחלום בנפשה.

אביה היה הנצר האחרון מבני משפחה עשירה, שעלתה בימיה כפורחת, ואחר-כך ירדה ירידה גמורה. בודד ישב בשפל עיר-המחוז חונירָד; ואלוהים הוא יודע מאַין היה נזון ומתפרנס. מזמן לזמן היה מוכר איזה "חפץ" וכלי מן הדברים שבבית; ואחרי שכבר נאכלה מנחלה, היה עוד מוצא לפרקים איזה פתותים בביתו… ליהנות משל אחרים היה לו כקפיצה לכבשן האש. וכשיצא וראה בני-אדם עוסקים בסחר-העולם מרויחים, היה כובש פניו בקרקע. כי ייסתם המעיין לא יועיל הדלי. – אשתו, אֵם דבורה, חלתה מיגון ליבהּ. והיא הבת הבכירה, ישבה כל ימי-נעוריה באין תקוה – עד שבא נתן-נטע ולקח אותה לאִשה, וכמעט אך בגד אחד לבשׂרהּ. בודאי אמרה הֵן. חידתה עד תּומה לא נפתרה.

מדברים מזיווגים במרומים, מצדק ויושר במערכת-העולם, מעין צופיה ממעל ומדרך סלולה בעולם. שואלים ומשיבים, שואלים ומשיבים. וכי נרים המסך, גם לא יד נעלמה כותבת. אבן מעמסה על כולנו, המשורר ישׂא משׂאו שבעתיים. על דבור'לה אספר בעבור שר'ל בתה. שר'ל היא אֵם הגיבורה של סיפורי מרים. סיפורה של דבור'לה מי יכתוב? אבל הנה הקדמתי את המאוחר.

ד'

נלכה מזה לליניץ.

העיר ליניץ עלתה על אחיותיה העיירות הבינוניות. בה היו בתי-חרושת עצומים לתעשיית נופת. יערות בני הרבה מילים נחטבו, למען הסיק את התנורים הגדולים בבתי-המעשה, ואשר נטע אלוהים היה למאכולת לצרכי בני-אדם. בליניץ העיר לא התאחזו גבירים רבים, לא ישבה בה שיירת עשירים; החוכר של בתי-החרושת היה השׁמֶש היחידי המזריח אורו ומחַיֶה כל הגָרים מסביב לו. בתי-החרושת היו עובדים אפילו בשבת ולא פסקו ממלאכתם. למראִית עין נמכרו לנכרי עני אחד בסכום פעוט, כדי לרמות את אדון העולם. התורה אסרה, ובני התורה התירו והמציאו עניין ההערמה. חוץ מהדבר הזה היה החוכר שומר את המצוות ומתכבד ביראָתו. חלק גדול מיושבי העיר היו חנונים, סוחרים בינונים, ועל ידם הנה הרבה בעלי-מלאכה ו"המון-עם". אבל עוד מין אחד של אנשים היה שם. מין נחוץ גם כן לתפקיד החברה: אנשים יודעי חשבון ומשמשים במלאכת הכתיבה. בהנהלת עסקי בתי חרושת-המעשה רושמים וחושבים כל דבר. כך וכך חומר התכנס לצרכי בישול הנופת, ממין זה נמצא מספר כך וכך וממין אחר יש מספר כך. כך וכך עצים הביאו להסקה וכך וכך עצים ולבינים הביאו לתיקון הבתים והאוצרות. רושמים את הסכומים אשר משלמים לעובדים ופועלים ביום ובשבוע ובחודש, ונוקבים את השׂכר אשר יקבל כל פקיד ופקיד, כל סוכן וגזבר. במשקל כך וכך הנופת נעשתה ונתבשלה, מספר כך וכך שקים הביאו ממקום זה ומספר אחר ממקום אחר. מדות אלה ואלה של נופת גמורה שלחו לחוף הים, ומידות אלה שלחו לערי-השדה. משלמים, ומקיפים, לווים ומַלוים; משלמים במזומנים ובשטרות ומכניסים שוב לבית-האוצר שטרות ושוברים. חשבונות פרטיים יצטרפו לחשבונות כוללים, יש מוסד קיים ויש עדפים ויתרות. וכל ענפי המספרים ושורות החשבונות הם כגלגלים יחידים במכונה אחת רבתי. לכאורה כל דבר יֵרשם בפנקס מיוחד, אבל זה הפנקס הוא מקושר עם פנקס אחר. רוצה אתה לעמוד על דבר אחד פרטי ויש מבוא למצוא ברגע אחד אשר תבקש. הנך טועה במספר קטן והנה ממספר הכולל סכום רב נחסר. מי שאינו

מומחה באלה ישתגע למראה המון המספרים; ומי שרגיל בכך יחשוב בקלות, יחשוב אך פעם אחת ולא פעמַיים ושלוש. לא רק לפלפולי התלמוד יש צורך בהשׂגה ובכשרון; יש מוחות מסוגלים גם לחשבון.

אחד מרואי-החשבון הללו היה יצחק-נחמן; ובנו של יצחק-נחמן הבכור, ישראל שמו, אירשׂ לו את שׂר'ל בת נתן-נטע לכלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרים”