"כדי להיחשב אדם, עליך להתנדב למען החברה שבה אתה חי" – כך אמר לדניאל אביו, ניצול מחנה הריכוז דכאו, שאיבד […]
לא רציתי להשאיר דף ריק
החלטתי לכתוב את קורות חיי לאחר ששמעתי את שמעון ישראלי – לטעמי, הזמר הישראלי הגדול ביותר בארץ בכל הזמנים – שר את השיר “חשבון נפש”. השיר, בקולו העמוק והחם של ישראלי, ריגש אותי עד דמעות. הוא מספר על אדם המנסה לכתוב את קורותיו בשלהי חייו, אך כשהוא נזכר בתקופות השונות – ילדות, נעורים, נישואים, זִקנה – הוא אינו מוצא דבר ראוי לכתוב עליו. וכך מתחיל לו השיר:
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן ושָׂב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ.
מה יֵדעו הנכדים אודותיי?
נוטל גיליון ורושם בראשו:
“אלה תולדות חיי…”
(מילים: דן אלמגור ושמעון ישראלי)
בסופו של דבר, לאחר שנזכר אותו זקן בחלומות ובאידיאלים גדולים שחלפו על פניו, הוא משאיר אחריו גיליון ריק, ובראשו כתוב: “אלה תולדות חיי”.
חיי שלי מלאים ומעניינים וזכיתי לעשות ולתרום, ולממש לא מעט מחלומותיי. החלטתי שהדף שלי לא יישאר ריק וכך יצאתי למסע של כתיבת הספר הזה.
נולדתי בירושלים ביום נורא לעם היהודי – א’ בתמוז התש”א, 1941. ביום זה נטבחו למוות יהודי יאשי שברומניה, והשואה התרחשה במלוא עוזה הרצחני באירופה כולה. רק בירושלים לא דאגו יתר על המידה (אולי לא שמעו על כך כלל, או שמא לא האמינו לשמועות הקשות האלה), ומה שהעסיק את היהודים תושבי הארץ ומילא את טורי העיתונות היו קשיי הפרנסה והבריטים ששלטו בארץ.
הייתי בן יחיד, לא אח ולא אחות לי, להורים ניצולי שואה שנולדו וגדלו בווינה שבאוסטריה. ילדותי לא הייתה מאושרת. חונכתי ביד קשה, וספגתי עונשים רבים ומכות שהוטחו בי בחגורה ובמקל. ולא רק הם שימשו להכותני, אלא גם חובט השטיחים שנחת עליי לעיתים קרובות כשהוא משמיע קול שריקה צורמנית ומאיימת. לא פעם אולצתי לבקש סליחה ללא סיבה, אך חוש הצדק שפעם בתוכי לא אִפשר לי לבקש סליחה על לא עוול בכפי. משסירבתי לעשות זאת – זכיתי למנת יתר של מכות, ולעיתים גם הלכתי לישון רעב. הוריי, כמובן, התכוונו רק לטוב, שכן גם הם גדלו כך ולא הכירו דרך אחרת.
ממתקים זכיתי לקבל דווקא משני חיילים בריטים. אחד מהם שירת בעמדה צבאית שמוקמה בבית פרטי שניצב מול ביתי בשכונת קריית שמואל. משום מה מצאתי חן בעיניו, אולי בגלל שהזכרתי לו את בנו, שנשאר בארצו, הודות לשערי שהיה אז בצבעי בלונד־זהב ועיניי החומות. הוא לימד אותי לפרק ולהרכיב את אקדחו מתוצרת “לוגר” הגרמני, וכשהצלחתי לעשות זאת בעיניים עצומות – זכיתי בקוביית שוקולד או בסוכרייה, ממתקים שהיו נדירים מאוד באותה תקופה. הוא דיבר אליי באנגלית ואני השבתי לו בגרמנית. עברית לא ידעתי אז. הייתי בן שש או שבע, ובבית שמעתי את הוריי ודודיי מדברים רק בגרמנית.
חייל בריטי אחר עמד דרך קבע בשער “בית הדין הצבאי הבריטי” – מבנה שניצב ממש מול משכן נשיאי ישראל דהיום. מדי בוקר, בדרכי לבית הספר “בית הילד” שברחוב ארלוזורוב, בירכתי אותו באנגלית ב־”גוד מורנינג” – בוקר טוב, ובתמורה הייתי מקבל מידיו סוכרייה. אבל יום אחד מצאתי שם להפתעתי חייל אחר. כהרגלי, בירכתי גם אותו בבוקר טוב, אבל במקום סוכרייה קיבלתי חבטה. החייל הזה הכה אותי בגבי בקת רובהו, נפלתי על הכביש, ספריי התפזרו לכל עבר והוא עמד מעליי וצחק בלעג לבכיי המר.
גם בבית הספר לא שפר עליי גורלי. “נאצי” – כך כינו אותי הילדים בגלל העברית העילגת שבפי. שפת אימי הייתה גרמנית בדיאלקט וינאי, ואני גדלתי על השפה הזאת ודיברתי בעיקר בה. הייתה לי חבורה מגובשת בת ארבעה חברים, כולנו דוברי גרמנית, כך שלא היו לי הרבה הזדמנויות לדבר בעברית. את המעט שידעתי קלטתי מילדים אחרים, אבל זה לא הספיק. בתגובה לעלבונות שספגתי בגלל העברית שלי, נהגתי להכות את הילדים חזק ככל יכולתי, ופעמים רבות הוענשתי על כך ונשלחתי הביתה למשך כמה ימים. המורים, שלא הצטיינו אז ברגישות יתר, לא הבינו את מצוקתי וגרמו לי צער רב. גם בבית לא היה מי שיבין אותי, והוריי שוב הפליאו בי את מכותיהם. הפכתי לילד עצבני, פראי ועצמאי, והוצאתי את תסכוליי על ילדים רבים שלא נמלטו מנחת זרועי. אבותיהם של אותם ילדים נהגו לחפשני כדי להחזיר לי כגמולי, אך מעולם לא הצליחו לשים את ידם עליי, פרט לאחד. הוא הצליח להכות בי פעם אחת לפני שנמלטתי מפניו, אולם אז נקמתי בו את נקמתי המתוקה: מילאתי את ביתו באבנים שניפצו את החלונות וגרמו לנזק גדול בתוך הבית. הוא למד את הלקח.
הפכתי לשונא בריטים. יחד עם חבריי דוברי הגרמנית הסתובבנו ברחובות, וכל מי שנחשד על ידינו כמשתף פעולה עם הבריטים – “זכה” לנחת זרוענו. את מכוניתו של אחד השכנים ריסקנו כליל, ומכוניות צבאיות שחנו במורד הרחוב שלנו, דורדרו לתהום. למזלנו, מעולם לא נתפסנו.
כאמור, נולדתי בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא עברו ימים רבים, הבריטים עזבו את הארץ ואנחנו זכינו לשמוע את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. לעולם לא אשכח את השמחה שפרצה ברחוב. רכוב על כתפי אבי, יחד עם הקהל הגדול, רקדנו ושרנו ברחובות. עוד באותו ערב התבשרנו על ההרוגים הראשונים של מלחמת השחרור.
ניצלתי היטב את הידע שרכשתי בטיפול בנשק. מדי בוקר, עוד בטרם זרחה השמש, יצאתי מביתי והלכתי אל החיילים שהתמקמו מתחת לאחד הבניינים שבשכונה – מקום ששימש אותם למנוחה וגם כחדר אוכל. נשות השכונה טיפלו בהם באהבה ובמסירות והשתדלו לדאוג לכל מחסורם. אני עסקתי בפירוק, בשימון ובהרכבה של כל כלי הנשק שהיו ברשותם של החיילים, ובתמורה הייתי מקבל בסופו של יום את שאריות המזון שהבאתי הביתה לאימי ולדודתי. דודי ואבי היו בין הלוחמים, ואימי ודודתי נשארו בבית לבדן. עבורי הייתה זו תקופה קשה אך מלאת עניין, ובעיקר – לא היה עכשיו מי שיכה אותי בחוזקה.
לאסוני, החיילים פיתו אותי להתחיל לעשן. הם אמרו, “אם אתה לא מעשן איתנו, אתה לא גבר אלא תינוק, ומוטב שתעוף הביתה”. לאחר כמה ניסיונות כושלים והקאות אל מול צחוקם של החיילים, הגעתי למצב שבו אני הייתי זה שמבקש מהם סיגריה. לצערי, המשכתי לעשן עוד שנים רבות, ורק לפני כשנה ומחצה הצלחתי להתגבר ולהפסיק לעשן.
כשהייתי בן ארבע־עשרה הצלחתי להונות את רשויות הצבא והתקבלתי כמתנדב בגדנ”ע אוויר. כך יכולתי לצאת בכל חופשה מבית הספר לקורסים שונים במחנות של חיל האוויר. עברתי קורס מדריכים ויצאתי גם להדרכה. לאחר מספר טיסות כחניך בגדנ”ע אוויר מצאו הרופאים אִוושה סיסטולית בליבי וחלום הטיס נגוז.
התנדבתי לצנחנים שנה לפני שבני כיתתי סיימו את הלימודים. באתי לבקרם בבית הספר, כשאת חזי מעטרות כנפי הצניחה ועל ראשי הכומתה האדומה. ליבי התמלא גאווה לנוכח מבטיהם מלאי הקנאה. הבעת הפנים של כל אחד מהם אמרה, “אני לא מאמין”. ואכן, לפליאתם הייתה סיבה טובה: כולם ידעו שאני סובל מפחד גבהים, אך אני החלטתי להתגבר על הפחד הזה, והודות לנחישותי גם הצלחתי בכך. עד היום, כאשר אני לובש את מדי משטרת ישראל כמתנדב והכנפיים המקוריות מעטרות את המדים – אני גאה בהן מאוד.
בתקופה של גדנ”ע אוויר הכרתי את לאה (שם בדוי), חברתי הראשונה, ויחסינו התהדקו. לאה התגוררה בחולון, ואני הייתי מגיע אליה מירושלים כשאני רכוב על אופניי, כי כסף לאוטובוס לא היה לי. בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר “אורט” נפטרה אימה של לאה, והיא רצתה שנתחתן מייד. הייתי עדיין תלמיד צעיר לפני צבא, ובשום אופן לא יכולתי להיענות לבקשתה. לאה נפרדה ממני ועזבה אותי לאנחות. את האירוע הזה אני זוכר כמשבר גדול וכואב בחיי, ולאחריו לא יכולתי להמשיך ולהתרכז בלימודי האלקטרוניקה.
כך, כשאני מפתיע לחלוטין את הוריי ואת חבריי, קמתי בוקר אחד מוקדם מן הרגיל והודעתי לכולם, “היום אני מתגייס לצה”ל”. ביקשתי שלא ילווני ללשכת הגיוס והם עשו כבקשתי. רגע כואב נחרט בזיכרוני למראה פניו של אבי, שעמד בצד הדרך ליד לשכת הגיוס. ראיתי שהוא מנסה לאתרני – את בנו היחיד – מבעד לחלונות האוטובוס, שיצא אל בסיס הקליטה והמיון של אז בתל השומר. הוא לא הצליח לראותני, אבל אני הבחנתי בעצב הכבד שעל פניו וליבי נצבט. תמונה זו של אבי נחרטה כמו צלקת על לוח ליבי, ואני מתייסר עד היום על העוול הכבד שגרמתי לו. אני יודע שלא אסלח לעצמי על כך עד סוף ימי חיי.
על חלום הטיס נאלצתי לוותר בגלל הרשרוש שהתגלה בליבי, למרות שעמדתי בכל מבחני הקבלה הקשים לקורס הטיס. וכך הגעתי לפתחו של אוהל ההתנדבות לצנחנים. אני זוכר את הטירונות כתקופה קשה מאוד, כאשר לא פעם מנעו מאיתנו שתייה ושינה, ומשקל החגור – כולל כל הציוד “הקל והנייד” על הגב – היה נורא. התנהלות כזאת היום היא בלתי חוקית. בסיום הימים הנוראים ההם (אגב, היום אני רואה בכך חוויה שלא הייתי מוותר עליה, ומקור לגאווה על עמידתי בהצלחה במבחנים הקשים), נשלחתי לקורס אלחוטנֵי מורס. עם סיומו הייתי לקשר/אלחוטן בצנחנים, ובנוסף לציוד האישי שנשאתי כלוחם מן השורה, סחבתי על גבי גם מכשיר קשר גדול וכבד.
בסיומו של קורס הצניחה נפצעתי קשה, אך משרד הביטחון העדיף שלא להכיר בפציעה שלי ונתן לי אפס אחוזי נכות. אני נותרתי פגוע וכואב, ואת הפגיעה הרגשית כתוצאה מהיחס הזה אני נושא עד היום. “הכושי עשה את שלו, ועכשיו הוא יכול ללכת” – זו התחושה שמלווה אותי מאז. בגלל הכאבים שוחררתי מהשירות הצבאי טרם זמני, ומייד התנדבתי לשירות מילואים. ואכן, שירתּי במילואים עד ליום הולדתי ה־52, ומעולם לא הרגשתי “פראייר”. להפך, אני גאה בכך. הרי אין לי מדינה אחרת, ובגלל קומץ “נבלות” שגזלו את זכויותיי ופגעו בי לא אפגע במדינה שלי. לאחר שעברתי קורס קצינים במילואים, שימשתי כקצין קישור לצבאות זרים ואני יודע שעשיתי למען ארצי ככל שיכולתי, ולמען האמת ובמבט לאחור – זה היה הרבה מאוד. היום אני מרגיש כמי שנח לו – בצדק – על זרי הדפנה, שהענקתי לעצמי, ויודע כי תרמתי את חלקי בשלמות.
במשך שנה תמימה עבדתי כפקיד בנק, ולשמחתי הצלחתי להיפטר מ”העונש” הזה מבעוד מועד. מאז, במשך ארבעים שנה, עבדתי כטכנאי בקול־ישראל. הייתה זו התקופה היפה, הטובה, המעניינת, המאושרת ומלאת הסיפוק ביותר בחיי. עברתי אותה עם חברים טובים ומפרגנים, ולמרות שכבר יצאתי לגמלאות, אני שומר על קשר הדוק עם חלקם. בתקופה זו הקמתי משפחה יחד עם חנה חברתי, אהובתי ואשתי, שאין לי יקר ממנה. שלושה בנים גידלנו ורוממנו, והתברכנו בשמונה נכדים: חמישה בנים ושלוש בנות.
אין עדיין תגובות