החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לו הייתי דרור

מאת:
הוצאה: | 2021 | 244 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

בוקר לא שגרתי במעונות הסטודנטים הופך למציאות כאוטית, כשנעמי, צעירה מופנמת שחולמת להיות סופרת, נאלצת לנטוש את חייה השלווים ולנוס על נפשה ועל חירותה אל מעמקי היער. שם, הרחק מעיניהם הבוחנות של נציגי הקואליציה הבין-גלקטית, היא נאלצת לפתח כישורי הישרדות ולהתמודד עם רעב, קור ובדידות. כל זאת תוך מנוסה מתמדת וניסיון להבין את המציאות שאליה נקלעה האנושות כולה.
במסעה הנואש נאחזת נעמי בפריט אחד, יקר לה מכול: מחברת ירוקה שבה היא כותבת לחברה היחיד, הקורא היקר שלה.
לו הייתי דרור הוא יומן מסע עתידני העוקב אחר המאבק לחירות ובדרך מעלה שאלות קיומיות על מקומה של הרוח בעולם הטכנולוגי, על מחיר החופש ועל תפקידו של הכותב, מספֵּר הסיפורים, בעולם שבו האנושות הולכת ומאבדת את יכולת הבחירה החופשית.
לו הייתי דרור הוא ספר הביכורים של אלמוג בן נתן, סטודנט לביולוגיה ימית, מספר סיפורים וחולם.

מקט: 4-575-675
בוקר לא שגרתי במעונות הסטודנטים הופך למציאות כאוטית, כשנעמי, צעירה מופנמת שחולמת להיות סופרת, נאלצת לנטוש את חייה השלווים ולנוס […]

פרק 1

 

אמצע אוקטובר, 2024

 

שעת בוקר מוקדמת ביום סתיו, השמיים בהירים. כמה עננים קטנים משייטים בשמיים, שומרים על מרחק זה מזה, שלא להטיל צל על עצי היער המצהיבים. השמש במרכז השמיים, מביטה על העולם הקטן שסובב אותה בתנועת ריקוד ארוכה ואיטית. קרניה החמות מלטפות את צמרותיהם של עצי היער רחב הידיים, המשתרע על פני גבעות ורכסים. העלים הנושרים יוצרים מרבד מרשרש בגוני צהוב וכתום, מחווה לאימא שמש.

כביש בודד חוצה את היער. כביש בין עירוני המחבר בין עיירות וכפרים. מצידו המערבי נמצא מחסן פח בודד וצנוע לחלוקת סחורה, ומצידו המזרחי — עמדת תדלוק קטנה ורחבה לפריקה ולהעמסה. שתי משאיות חונות שם, הרגע סיימו לפרוק את סחורתן. בתוך המחסן כתריסר אנשים עמלים, חלקם מוציאים פריטים מתוך ארגזים, חלקם אורזים. בכניסה למחסן יושבת אישה ובידה מחברת ירוקה.

שניים מתוך קבוצת העובדים עורכים שולחן מחוץ למחסן בפיסת הצל שבין שתי המשאיות. הם לא מדברים ביניהם.

גם העובדים שבמחסן לא מחליפים ביניהם מבט או מילה. איש איש לעצמו.

על אחד העמודים תלוי מקלט רדיו ישן, מביט סביבו בחוסר אונים ושותק.

מאוזניהן של הדמויות במתחם מבצבצות אוזניות קטנות, אלחוטיות, המשמיעות את אותו צליל חרישי.

האישה שבכניסה יושבת וכותבת, שערה המלבין נופל על מסגרת משקפי הקריאה שלה ומסתיר מעט את הקמטים שבמצחה. היא לובשת מכנסי ג’ינס כחולים ופשוטים וחולצה מכופתרת בצבע לבן שרק הפסים השחורים החוצים אותה לרוחבה נאבקים בשיממון המוחלט המאפיין את הבגדים שאותם לובשים העובדים כולם. היא כותבת במחברתה הירוקה, חותמת אחרי מספר שורות ואז שוב. כותבת וחותמת. היא אינה מרימה את ראשה כדי להביט בטבע הפלאי הנמצא מולה: פלא השלכת, שינוי קסום שאותו עוברים העצים בכל שנה, כל פעם מחדש, כל פעם בזמן הנכון ללא הודעה מוקדמת. שנה חדשה מתחילה.

כמו על פי סימן, היא מרימה לפתע את ראשה ומתיישרת בכיסאה. מנהל המשמרת ראה את הפלא, אך לא הסתכל. הוא לא מרכיב על אוזניו מכשירים קטנים ללא חוט. מיקומן של אוזניו אינו ברור. הוא אינו אדם.

הוא נאלץ להרכין את ראשו בכניסה למחסן מפאת גובהו. עורו ורדרד כשל חזיר ובעל מרקם חלקלק מצווארו ומטה. זרועותיו ארוכות, מגיעות כמעט עד לקרסוליו. ראשו גדול ביחס לגופו ונוטה קדימה. גופו נטול שיער לחלוטין ותווי פניו חסרים — ללא אוזניים וללא גבות. מצחו גבוה וחלק ונמתח כמעט עד עורפו, שמציג מרקם שונה של קפלי עור עבים. קומתו גבוהה מזו של האדם הממוצע, אך מותניו צרים וזרועותיו ארוכות. הוא נע באופן חרישי כתופעת טבע. לגופו מכנסיים כהים וארוכים, מצוידים בשני כיסים. פלג גופו העליון מכוסה בחולצה לבנה ומכופתרת ועליה מקטורן מהודר בצבע בורדו, מעוטר בשלושה כפתורים זהובים.

על כיס המקטורן הוא עונד את סיכת הקואליציה. סמל הכוכב הדוהר בוהק בתנועת מכחול קצרה בין רקיעים שונים. לצד הסיכה הוא עונד תג שם ובו כתוב “מנהל משמרת.”

המנהל ניגש בצעדים בוטחים אל האישה עם המחברת שחדלה מעיסוקה, הניחה את העט שבידה, הזדקפה ואמרה בקול חסר גוון: “שלום, אדון המנהל.”

“שלום לך. האם תוכלי לפרט עבורי את תכולת הסחורה?” קולו של היצור גבוה וצרוד.

האישה פנתה אל המחברת והקריאה מהרשימה שלפניה.

 

12 זוגות מכנסיים

14 חולצות מידה L

10 חולצות מידה M

12 חולצות מידה S

4 ארגזים של תחבושות ועזרה ראשונה

22 זוגות נעליים

 

“מצוין,” ענה המנהל. “ומה שלום העובדים?”

“תשעה עובדים נוכחים במחסן הראשי ועוד שניים ברחבת הפריקה, מכינים את ארוחת הצהריים.”

המנהל לא הגיב. הוא הביט באחד העובדים: גבר שחוח שגבו הכפוף הקשה על הערכת גובהו, אך אפשר לאמוד את גילו. נראה שהוא מתקשה בעבודתו, תנועותיו לוו ברעידות ובעוויתות קלות במותניים, איתותים נואשים מאזור הגב התחתון.

“מה שמו של העובד בעמדה חמש?” שאל היצור בקולו הצרוד.

האישה דפדפה במחברת.

“יוסף גראהם, אדון מנהל.”

“תודה לך. אנא ממך, בצעי את הפעולות הבאות ביעילות ובזהירות.” המנהל הרים את ידו הארוכה שדמתה יותר מכול לרגל חסידה, שלח אצבע דמוית זרד יבש והחווה על החדר הסמוך. “עצרי את עבודתך, גשי לחדר המנוחה ובהגיעך אליו פתחי את החדר לרווחה ואווררי אותו. לאחר מכן חזרי לעבודתך.”

עוד הוא מוסר לה את שלבי משימתה, החלה האישה לדקלם את הפקודות כמו משיבון אלקטרוני עד שקיבלה מהיצור את האישור.

מרגע עזיבתה למשימתה הדחופה פנה המנהל לכיוון העובד שבעמדה חמש. גופו הגבוה התקדם בצעדים חרישיים כמו דחליל שקם לתחייה ועושה דרכו אל קורבנו התמים. המנהל רכן אל העובד הכפוף, שהיה עסוק בפריקת הסחורה ולא הבחין בו.

“עצור את עבודתך, מר יוסף גראהם,” פקד המנהל.

יוסף עצר מייד ונמתח לעמידת דום, מבטו נעוץ בנקודה לא מוגדרת בחלל.

“אנא ממך, מר יוסף גראהם, גש לחדר המנוחה והמתן שם בישיבה עד הפסקת הצהריים.” המנהל החווה שוב בזרועותיו הדקיקות אל חדר המנוחה. יוסף מחה את מצחו, מצמץ בבלבול ובלי לומר מילה פנה בצעדים קטנים ואיטיים אל חדר ההמתנה.

המנהל התבונן בערמת הארגזים שבה טיפל יוסף, הסיר בתנועת יד ארוכה את מקטורנו, קיפל והניח אותו בצד והמשיך בפריקת הסחורה.

בשעת הצהריים נשמע צלצול. העובדים פסקו ממלאכתם, הניחו את כלי עבודתם וניגשו לכיוון היציאה מהמחסן. הם לא החליפו ביניהם מילה. אחרון היוצאים היה המנהל, שניגב בתנועה רחבה וארוכה את אגלי הזיעה שהופיעו בין קפלי ראשו החלק.

“האם כל העובדים יצאו לארוחת הצהריים?” שאל את האישה עם המחברת הירוקה.

“כן, אדון המנהל, שלושה־עשר עובדים ועובדות יצאו לארוחת הצהריים.”

בתנועה ארוכה הניף המנהל את המקטורן על כתפו והחל לצעוד. לפתע עצר.

“שלושה־עשר?” הוא ניגש והניח אצבע ארוכה על המחברת הירוקה. “הייתכן שבמצבת כוח האדם רשומים שנים־עשר עובדים?”

האישה דפדפה במחברת. “שנים־עשר עובדים, אדון המנהל.”

“אם כך, מיהו העובד השלושה־עשר?”

“זו ודאי הנערה, אדוני הוורוד,” כך אני מנחשת שענתה לו.

“ולאן נעלמה אותה נערה יחד עם כיכר לחם ושלושה מן התפוחים שהוגשו לארוחת הצהריים?”

זו, כנראה, הייתה שאלתו של המנהל, שצעד בזעם לכיוון שולחן האוכל. הסר דאגה מליבך, מר “אדון־סר־מנהל”, בהנחה שיש לך לב ולא איבר מסתורי אחר. אני רואה אותך ממקום מחבואי בין העצים, מנסה לנחש את תנועות שפתיך.

הסלע שאני יושבת עליו נוח באופן מפתיע, כאילו חיכה לי, התכונן לקראת גנבת הלחם הצעירה.

אתה מבין, מר סלנדר, אני כותבת במחברת הירוקה ש”שאלתי” מהמזכירה שלך, יחד עם העיפרון הנוסף שלה. אני נהנית ממרחק בטוח מתפוח עסיסי שכנראה נקטף לא מזמן, מנחשת את תגובתך כשהבנת שנפלת קורבן לגנבת. עוד מעט אסיים להפעיל את קסמיי ואיעלם אל תוך היער. קורא יקר, סלח לי על חטא הגניבה ועל הדיבור בגוף שלישי.

 

אני מאושרת שנפלה בחלקי ההזדמנות לכתוב לך. אני תופרת באושר בעפרוני החדש והנוצץ את מילותיי לתוך האריג שלפניך, מי והיכן שתהיה, ובמחברת הירוקה הזו אתחיל במלאכתי. חלמתי לכתוב עבורך סיפורי פנטזיה שייקחו אותנו אל עולמות מופלאים, לכתוב סיפור שיש בו אהבה, שמחה, עצב, שאפזר בו תעלומות ותובנות שיוכלו לשעשע אותך, אבל החיים הובילו אותי לכתוב לך על קורותיי, סיפור פנטזיה ומדע שעד לאחרונה היה בדיוני. כעת, כשהדמיון הפך למציאות והמציאות התפוגגה כמו חלום, נותרו רק מעשיות היום והיער שבו אני מתהלכת כרגע. לו רק יכולת לראות את פלא השלכת, את צבעי הארגמן המבצבצים בין העלים, את המרבד המכסה כמפת חג את אדמת היער. לו יכולת לשמוע את פצפוצי העלים המלווים את צעדיי, את ציפורי הדרור המקפצות בין הענפים, שרות ומספרות את סיפוריהן תוך התעלמות מלאה וכנראה מכוונת מהולדתו של העולם החדש וממותו של הישן. הלוואי שהיית פה כדי לראות איתי את רסיסי השמש בין העלים, כדי לעקוב אחר הציפורים בעיניים נוצצות ולומר לי — אל תחלמי בזמן שאת הולכת, שמרי רגליים על הקרקע ואל תעופי איתן אל צמרות העצים. ואולי הייתי מקשיבה לך ולא מחליקה אל תוך השלולית, זיכרון חולף לממטרי היורה. הנפתי בתנועת בלרינה בינלאומית את רגל ימין גבוה־גבוה אל השמיים ולרגע קט האמנתי שאני עומדת לבצע “סלטה” מושלמת שתזכה אותי בתהילת עולם. באינסטינקט של לביאה גוננתי על המחברת שלי, מרימה אותה גבוה ונוחתת על גבי בתוך הבוץ.

שכבתי שם, ממתינה לריאותיי שיחזרו לפעול ולפתע — היית מאמין? — ציפור דרור קטנה נחתה על המחברת והסתכלה הישר לתוך עיניי. יכולתי ממש להרגיש מה שהרגישה ולחשוב את מחשבותיה. “באמת, נעמי? כבר שכחת איך הרגליים עובדות? באמת האמנת לרגע שאת ציפור?” לחשתי במקומה. צחוק בלתי מוסבר מילא את ריאותיי המתאוששות, בעבע בחזי ופרץ החוצה בגלים דומעים. הצמדתי את המחברת לפי כדי למנוע את התפשטות השמחה ברחבי היער, שלא תגיע אל הורסי השמחות. הלוואי שהיית פה. גם אתה היית צוחק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.