החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרקינסון? הצחקתם אותי…

מאת:
הוצאה: | 2017-10 | 238 עמ'
קטגוריות: בריאות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

גם אם הסיפור הזה יהיה משעשע מעט, הרי כמו שיודע כל מי שחטף את החולירע הזאת – זה לא היה מצחיק בהתחלה. זה גם לא ממש משעשע בהמשך, ואין לי שמץ של מושג איך יראה הסוף.

אבל, היי! רגע! והבריאים לגמרי כן יודעים? אז אני מרשה לעצמי להתפרע מעט, כי קצת צחוק על עצמי ועל הקורה סביבי אף פעם לא הזיק לי. להיפך.

אחרי עשר שנים של תופעות כאלה ואחרות, הגעתי אל המומחה שנתן לזה שם. פרקינסון.

*   *   *

'פרקינסון? הצחקתם אותי…' הוא סיפורה של אלונה גולן סדן, הכותבת בגילוי לב, בהומור ובאופטימיות על המפגש האישי שלה עם הפרקינסון, ועל ההתמודדות עם המחלה הלא קרואה שנכנסה אל חייה.

בין קטעי הסיפור האישי, משובצות בספר קריקטורות של האמן מייק ליף ובסופו רוכזו מאמרים מקצועיים שנכתבו או נערכו במיוחד לספר זה: של פרופ' ניר גלעדי, נוירולוג מומחה, המדבר על התמודדות באמצעות הומור ואופטימיות, ד"ר עומר פורת, פסיכולוג, המביא עצות תומכות למתמודד ולבני משפחתו, ענת גרינברג, נטורופתית, על תזונה בריאה, עו"ד רפאל אלמוג, על זכויות החולים בפרקינסון, עמיר כרמין, יו"ר עמותת הפרקינסון בישראל, ד"ר גלית יוגב זליגמן וד"ר טליה הרמן, על פיזיותרפיה לסובלים מפרקינסון, ד"ר איילת דונסקי, על פרויקט מיוחד במכון וינגייט, מטפלים בתנועה, וביניהם סיני הראל, מדריך בכיר לצ'י קונג, רוני פלד, מטפלת בריקוד, מירי גל, מדריכה מוסמכת לשיטת פלדנקרייז, דני וסלי, יזם פרוייקט קליניקראוד, הבוחן תרופות מהטבע, ועוד.

ובקיצור… אם גם אתם רועדים, מועדים, רוטטים או מתמוטטים, זה הספר בשבילכם.

זה הספר בשבילכם!

על מחברת הספר

אלונה גולן סדן, אישה, אם, סבתא, חברה, עיתונאית ומדריכת טיולים בחו"ל, וכיום – מפורקסנת.

ספרה הראשון, "מעטפות ריקות", יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת "החממה".

מקט: 4-239-614
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היי, זה פרקינסון!

גם אם אצליח, והסיפור הזה יהיה משעשע מעט, הרי כמו שיודע כל מי שחטף את החולירע הזאת – זה לא היה מצחיק בהתחלה. זה גם לא ממש משעשע בהמשך, ואין לי שמץ של מושג איך ייראה הסוף.

אבל, היי! רגע! והבריאים לגמרי כן יודעים? אז אני מרשה לעצמי, אם כך, להתפרע מעט, כי קצת צחוק על עצמי ועל הקורה סביבי אף פעם לא הזיק לי. להיפך.

אחרי שנים של תופעות כאלה ואחרות הגעתי אל המומחה שנתן לזה שם.

פרקינסון.

* * *

הצלחתי איכשהו להחזיק פאסון, ראש מורם, גו זקוף, הנהנתי בראשי בהבנה, כמו אישה אינטליגנטית וכאילו אני מקבלת בהכנעה ובשלוות נפש, די תמוהה כשאני חושבת על זה, את גזר הדין, ויצאתי מחדרו בצעד בטוח ואפילו עם חיוך. וגם אם החיוך היה עקום קצת וקטן, הוא היה שם. ואולי יותר עווית קטנה מחיוך… נדמה לי שאפילו זכרתי להגיד תודה, כמו שאמא שלי לימדה אותי.

עברתי בדיוק את חמישה הצעדים שנדרשו לי כדי להגיע אל שירותי הנשים הסמוכים למרפאה, ושם נשרו ממני הגבורה הגדולה והנימוסים הקטנים, התפרקתי ופרצתי בבכי.

שלושה ימים בערך המשכתי לבכות (לא, כבר לא בשירותים של המרפאה) כשבדמיוני עוברות התמונות הכי קשות של מה שראיתי ומה ששמעתי על המחלה הזאת.

בן הזוג שלי, אמציה, הסתובב סביבי שקט ותומך, ואני ידעתי שגם הוא רואה בעיני רוחו את התמונות שאני רואה, וגם הוא מדמיין את העתיד שלנו, וגם הוא לא ורוד (העתיד, לא אמציה) וגם לו לא קל.

ואז ירד האסימון. באה התובנה.

יש לי פרקינסון. זה לא יעבור.

אני צריכה ללמוד להתמודד עם המחלה ולחיות איתה ועם מה שהיא מביאה עימה אל חיי, בשלום ככל שאוכל. לא לתת לה להכריע אותי.

ועם התובנה, הצלחתי לאסוף את עצמי. קצת.

הימים שבאו אחר כך היו ימים של חיפוש וקריאה, מה חשוב שאעשה כדי לעכב ככל הניתן את התקדמותו של הפרקינסון הזה שנכנס אל חיינו.

אז כעת הוא נמצא איתנו, בבואנו ובצאתנו, בבית ובחוץ, והוא יושב על כתפי כמו תוכי על כתפו של שודד ים. או כמו העורב של אדגר אלן פו, שמקרקר ומצהיר שוב ושוב ‘לעולם לא!’ הוא לוחש באוזני את ה’לעולם לא’ שלו. שלי.

לעולם כבר לא תרקדי רוק’נרול סוער (כאילו שרקדתי בארבעים השנים האחרונות), לעולם כבר לא תוכלי לשבת על הרצפה ולשחק עם נכדייך ב’חמש אבנים’ (בינינו? גם אם אצליח להתיישב, אין שום סיכוי שאצליח לקום, וחוצמיזה, הגדול בנכדיי כבר אחרי שירות צבאי – וגם האחרים כבר חוצים את גיל העשרה – ואני בטוחה שהדבר האחרון שיש לו בראש זה להתגלגל על הרצפה, ועוד עם סבתא שלו), לעולם לא תכבשי את האוורסט (טוב, גם זה לא היה בתוכניות שלי לשנים הקרובות).

העובדה שכבר איני יכולה לפרוט על הגיטרה שלי מבלי שאצבעותיי הרועדות יתחברו למעין פלונטר שגורם למיתרים להתנגש זה בזה, ולכל האקורדים להישמע כמו יִללת חתול, התבררה לי כבר לפני כמה שנים. אז כנראה שמצפה לי עוד אכזבה, ובפעם הבאה שדיוויד ברוזה יופיע בעיר שלנו, הוא לא יזמין אותי לבמה לנגן איתו. אבל אם להודות על האמת, הוא מעולם לא עשה זאת גם קודם…

ובכל זאת, דבר טוב מבצבץ ועולה בי תוך כדי כתיבת שורות אלה. החלטתי כי ברגע שאסיים את כתיבת הסיפור שלי, אני חוזרת אל הגיטרה. או לפחות אל האורגן. לא כדי לשיר בחברותא, יש גבול לתעוזה ולחוצפה שלי, אלא כדי לאמן את האצבעות. ואם בגלל הצלילים שאצליח להפיק יתאספו סביבי כמה חתולים חולי אהבה, ויצטרפו עם קולות משלהם – גם זה לטובה. אני אוהבת חתולים.

וכך התוכניות הגדולות יורדות מהפרק, וברור כי מעתה התוכי שלי נמצא כאן כדי להישאר, והוא יקשה עלי גם ובעיקר בביצוע הפעילות השגרתית שלי, מכביד ומפריע ונוכח פעיל בכל ההיבטים של חיי היומיום שלי, ושלנו.

כל סיפור על פרקינסון הוא אישי ושונה, גם כי המחלה תוקפת כל אחד בצורה אחרת, וגם כי אנחנו שונים זה מזה. וטוב שכך, כי לו היינו כולנו דומים, היו כל הנשים רוצות (איך לא?) את אמציה, מה שבטח היה משמח אותו מאוד, אבל אז – מה אני הייתי עושה?

זהו, אם כן, הסיפור שלי, וכמו בכל סרט אמריקאי טוב צריך שיהיה בו איזה הבזק לאחור, מה שקוראים בלע’ז פלשבק או שניים. כי מה אני יודעת? אולי הספר הזה יהיה כזה בסט סלר עולמי שאולפני יוניברסל וקולומביה, האחים וורנר ופארמונט יתחרו ביניהם מי יפיק אותו…

אז הנה בא אחד. אבל לפני כן, כבר אני מודיעה: לטקס האוסקר אני מגיעה רק אם מבטיחים לי שמישהו יחזיק לי את המיקרופון, כדי שלא יעוף מידי, ויפגע, חלילה, בראשו היפה של בראד פיט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרקינסון? הצחקתם אותי…”