גמגום: מבושה וחרדה לתקשורת אותנטית

פרק 5
על בושה ועל סיפור ה'לא מספיק טוב'

חיים בלב שלם משמעם להיות נוכחים בחיים מתוך תחושת ערך. משמעם לטפח את האומץ, את החמלה ואת תחושת החיבור והקשר, שבזכותם נוכל לקום בכל בוקר ולומר, 'לא משנה מה אספיק לעשות וכמה דברים לא אסיים, די בי כמו שאני.' משמעם לשכב לישון בלילה ולחשוב, 'כן, אני לא מושלמת ולפעמים אני מפוחדת, אבל זה לא משנה את העובדה שאני גם אמיצה וראויה לאהבה ולהשתייכות.'

ברנה בראון, מושלמים כמו שאנחנו, והאומץ להעז

בפרק זה אנסה לספק תובנה קצרה על מהות הבושה, וכיצד היא קשורה לחוויית הגמגום, פשוט משום שחוויית הבושה היא לעיתים קרובות חלק בלתי נפרד מחוויית הגמגום. אנא קראו את הפרק הזה בראש פתוח, ושאלו את עצמכם אם מה שכתוב כאן קשור אליכם ובאיזו עוצמה. אני מציע לקרוא את ספריה של ברנה בראון מושלמים כמו שאנחנו, והאומץ להעז כדי לקבל הבנה עמוקה יותר של מושג הבושה. יש ספרים אחרים, אני בטוח, אבל אלה הספרים שאני קראתי ולדעתי יש להם ערך רב.

מהי בושה?

לבושה יש רבדים רבים. בושה יכולה להיות מוגדרת כאמונה עמוקה בהיותך פגום באופן שלא מקובל על החברה ואולי גם לא מקובל על עצמך. הפגם הנתפס על ידינו הוא פגם בלתי ניתן לתיקון מטבעו, או בלתי ניתן לתיקון בגלל מכשולים קשים שאנחנו מאמינים שעומדים בפנינו ומונעים את תיקונו. אני משתמש במילה 'אמונה' במקום 'רגש' כי אף שבושה אכן יכולה להיחשב כרגש, הרגש נובע מאמונה לגבי עצמנו.

מה ההבדל בין אשמה לבושה?

אשמה כרוכה במודעות לכך שעשיתי משהו לא בסדר. היא נובעת ממעשיו של האדם – 'עשיתי משהו לא בסדר/רע'.

בושה היא התחושה הכואבת כשאדם מתגלה לאחרים (ולעצמו) מבלי שעשה דבר רע בהכרח – 'אני לא בסדר/רע'.

בחוויית הגמגום אנחנו נתקלים גם באשמה וגם בבושה. אנשים שמגמגמים חשים לעיתים קרובות אשמה על כישלון בטיפול ממוקד שטף דיבור, ועל כך שאינם מסוגלים להשתמש בכלים שנתן להם המטפל. אשמה זו מתגברת כאשר המטפל מביע הפתעה או תסכול מכך שהמטופל לא השתמש בכלים שכביכול למד. הכלים ליצירת שטף דיבור שנדרשים ללמוד אינם טריוויאליים לשימוש, והשימוש בהם בא פעמים רבות על חשבון הספונטניות והאותנטיות, ולא פעם דורש תשומת לב ניכרת שמקשה לזכור מה בכלל רצינו לומר מלכתחילה. האשמה מתגברת לעיתים על ידי הורים לילדים מגמגמים, שבדומה למטפל מביעים תסכול מכך שהילד 'אינו משתמש בכלים שלו'. אילו רק היו הכלים קלים לשימוש… אבל אין כמעט הבנה מצד המטפל או ההורה לגבי הקשיים והמכשולים הרבים המתלווים לשימוש בכלים האלה.

כיצד מתפתחת הבושה?

בושה מתפתחת כשאנחנו מאמינים שעשינו משהו שהופך אותנו לחסרי תקנה, או שאנחנו מאמינים שיש לנו פגם בלתי הפיך שהופך אותנו ללא מקובלים על החברה.

לגבי החלק הראשון במשפט: זה נראה דומה לאשמה, שכן הבושה נובעת ממשהו שעשינו, אך בניגוד לאשמה, בושה מתעוררת כשאנחנו מאמינים שלא ניתן לסלוח לנו על מה שעוללנו, שלא לדבר על להבין אותנו. אפשר לחשוב על האמירה 'אני מתבייש במה שעשיתי' כדי להבין סוג כזה של בושה. לחלופין, אולי טעינו, ואנחנו מרגישים אשמים על כך אבל לא מרגישים פגומים מהיסוד, עד שמישהו, בדרך כלל דמות סמכותית או מישהו שאנחנו משתוקקים לאישורו, אומר לנו: 'אתם צריכים להתבייש בעצמכם!' בנקודה זו אנחנו עשויים להתחיל להאמין שאנחנו, למעשה, פגומים וחסרי תקנה. אולי פשוט איננו יודעים איך לשפר את עצמנו, או אולי אנחנו מרגישים כל כך מבודדים או דחויים שאנחנו מאמינים שאין טעם לנסות לשפר את עצמנו, כי אנחנו ממילא חסרי תקנה.

במצב שבו בושה מתפתחת בשל האמונה שלנו שיש לנו פגם בלתי הפיך שהופך אותנו לא מקובלים על החברה, סטיגמה ועמדות סטריאוטיפיות גורמות לבושה. הינה שוב הציטוט מהפרק הקודם על סטיגמה: 'סטיגמה חברתית כרוכה בתהליך של תגובות שליליות, שנוצרו על ידי הציבור כלפי אדם או יחידים שנתפסים כבעלי מאפיין או תכונה בעלי ערך נמוך בחברה'. הסטיגמה החברתית מיידעת אותנו שהתכונה הזו שיש לנו הופכת אותנו ללא ראויים או ללא מקובלים. סטיגמה עצמית יכולה לבוא בעקבות הסטיגמה החברתית, ואנחנו מתחילים להתבייש במי שאנחנו רק בגלל מה שהחברה מספרת לנו על עצמנו. זה מטורף ובכל זאת זה מחלחל, וזה יכול להיות קשור לגזע, למוצא אתני, לתרבות, למיניות, למבנה גוף, לטעם באופנה, למעמד סוציו־אקונומי, והרשימה עוד ארוכה.

למה גורמת הבושה?

בסופו של דבר, בושה גורמת להתנהגויות מגבילות או אפילו הרסניות, וגורמת לנו להימנע מלחיות את החיים שאנו מבקשים לעצמנו. אנחנו מסתירים בגללה את האני האמיתי והאותנטי שלנו. נראה שהבושה גורמת לנו להאמין שאיננו מספיק טובים מטבענו. מצב זה יכול להניע מחשבות ואמונות מגבילות, שמניעות את ההתנהגויות שגורמות לנו להגביל את עצמנו. להגביל את עצמנו פירושו להסתיר חלק מאיתנו מאחרים. אנו חשים הקלה כשאנחנו חוזרים למרחב הבטוח שלנו ויכולים להרפות סוף סוף מהשומר העצמי שלנו. אני טוען שהגבלה עצמית דווקא מובילה ליותר בושה, מכיוון שאנחנו מחזקים את האמונה שלנו שאיננו מספיק טובים.

כשאנחנו מפחדים להראות את האני השלם והאותנטי שלנו לאנשים אחרים אנחנו חווים ניתוק מהם. זה כשלעצמו מזיק, שכן קשר עם אחרים ותחושת ביטחון בחיבור הזה הם צורך אנושי בסיסי.

בושה יכולה לגרום לקשת של התנהגויות חברתיות; החל מפרישה מהחברה, המשך בלהיות בחברה אך לנסות להסתיר את המאפיינים שלנו שאנחנו תופסים כפגומים, וכלה בהתנהגות אלימה כלפי אחרים כתגובה לדחייה החברתית שאנחנו חווים. ההתנהגויות הללו גוזלות מאיתנו אנרגיה, ומונעות מאיתנו לחיות את החיים שאנחנו מבקשים לעצמנו. במקרה שלי, אני נמנעתי מאינטראקציות חברתיות בגלל הבושה וחוסר הערך הבלתי נסבלים שחשתי עקב הגמגום שלי. עד גיל ארבעים ושבע לא יכולתי אפילו להסתכל על המילה 'גמגום', ולא יכולתי, כתוצאה מכך, לחפש באינטרנט מידע על אודות הגמגום שלי כדי לעזור לעצמי. זה נבע מהבושה העמוקה שלי לגבי הגמגום.

לחלקנו יש 'פגמי עור' שאנחנו מסתירים בעזרת איפור, ואנחנו מרגישים הקלה כאשר, בסופו של יום, אנחנו יכולים להסיר את האיפור שלנו. אני כותב 'פגמים' במירכאות כי אנחנו צריכים, לתחושתי, לשאול אם סימן כלשהו על העור הוא בעצם פגם. הסטיגמה של עור לא מושלם גורמת לנו להרגיש בושה לגבי העור שלנו, וכך למעשה אנחנו מתייחסים להבדל טבעי בגוני עור כאל פגם.

גמגום סמוי מתייחס להסתרה של רגעים בודדים של גמגום.14 יש ספקטרום שלם של התנהגויות הקשורות להסתרת גמגום, כגון בחירה מתי לדבר, עם מי לדבר, כמה לדבר ושימוש בהחלפת מילים כדי להימנע מגמגום. הנקודה היא שאדם עם גמגום סמוי מסתיר את הגמגום שלו. מניסיון אישי אני יכול להעיד על הסבל הטמון בהתנהגות כזו. אנחנו מתביישים בגמגום שלנו ולכן אנחנו מסתירים אותו. מצד אחד אנחנו מרגישים הקלה על כך שנמנענו מגמגום, מנגד אנחנו סובלים מאובדן קשר ומרגישים מתוסכלים מכך שאנחנו לא יכולים (לדעתנו) לומר את מה שאנחנו רוצים לומר. יש כאן עצב עמוק, ואפילו צער על מה שאנחנו מאבדים כשאנחנו בוחרים לא לדבר. אנחנו אולי לא מבינים את זה באותו הרגע, אבל בכל פעם שאנחנו בוחרים להימנע מגמגום, הבושה והפחד הקשורים לחוויה של להיות אדם שמגמגם מתעצמים.

בשלב מוקדם במסע שלי בלימוד על גמגום נכנסתי באתר יאהו,15 לקבוצה שנקראת STUTT-L. מישהו שם פרסם שאלה על הדרך ללמוד לנהל שיחת חולין במצבים חברתיים. חשבתי בזמנו שאני האדם המגמגם היחיד שחווה חרדה חברתית ולא למד אף פעם כיצד לנהל שיחת חולין כדי לנסות להכיר אנשים. הפוסט עצמו והדיון סביבו היו מאירי עיניים עבורי, כשלמדתי שאנשים רבים שמגמגמים חוששים ממצבים חברתיים כיוון שהם חוששים מדחייה או שילעגו להם. זה מעניין שלפעמים הדחייה והלעג מוטחים בנו על ידי אחרים בזמן שאנחנו מדברים, אך לעיתים קרובות הדחייה והלעג הם פנימיים.

דוגמה נוספת להתנהגות מגבילה שאנחנו נתקלים בה לעיתים קרובות בעולם הגמגום היא כאשר אדם שמגמגם מחפש בכוונה מסלול קריירה המבוסס על כמה שיידרש ממנו לדבר בעבודה, ולא על מה שהוא באמת רוצה לעשות בחיים שלו.

יש שיגידו שהבחירה הזו מונעת מפחד ולא מבושה וזה נושא מעניין לדון בו. הפחד קיים כמובן, אבל מתחת לפחד יש בושה. יש את הפחד שיגלו שאתה אדם שמגמגם, את הפחד שלא תוכל לדבר בלי לגמגם וכתוצאה מכך יש פחד מלעג, מדחייה או אפילו מהתעללות. הפחד הזה אמיתי, אבל הוא מונע מבושה. הרבה אנשים שמתחילים בעבודה חדשה מרגישים פחד מלעג או מדחייה, אבל ההרגשה הזאת מונעת על ידי תחושת הבושה אשר מלווה את האמונה שיש בנו משהו פגום מטבעו, משהו שלא יכול להיות מקובל על החברה.

הבושה גורמת לנו להאמין שאיננו מספיק טובים בהיבטים שאיננו יכולים לשנות. הסיפור של 'לא מספיק טוב' ניזון מהבושה והבושה ניזונה מאותו הסיפור. יש כאן אפקט של כדור שלג שמתגלגל כמעט ללא הפסקה עד שנמצא את המודעות ואת הדרך לעצור אותו.

איך מנציחים את הבושה?

ברנה בראון כותבת שבושה משגשגת בסביבה שיש בה חשאיות, שתיקה ושיפוטיות. אחד המאפיינים העיקריים של הבושה הוא שאנחנו מתביישים לדבר על הבושה שלנו. הבושה שלנו מתקיימת בסודיות ובשתיקה, אנחנו מסתירים אותה ונמנעים מלדבר עליה ועל הדבר שגורם לנו לבושה. הבושה מתעצמת ככל שהשיפוט הפנימי שלנו נמשך, וככל שאין לנו שום טיעון כנגדו, הנמקה אובייקטיבית או פרספקטיבה חיצונית שתתמוך בו. לכן, נוסף לכך שהבושה משגשגת בסביבה שיש בה חשאיות, שתיקה ושיפוטיות, היא משגשגת גם כל עוד האמונות שלנו שמניעות את הבושה שולטות ללא עוררין.

מהי תרופת הנגד לבושה?

מכיוון שבושה משגשגת בסביבה שיש בה סודיות ושתיקה, היא לא תוכל לשגשג בסביבה שבה אנחנו מדברים על הרגשות שלנו. אחד המרכיבים של תרופת הנגד לבושה הוא אפוא חשיפה. להיות פתוחים לגבי מי שאנחנו. יש המכנים זאת 'להאיר את הבושה'. המונח 'לצאת מהארון' עולה בתודעתנו כשאנחנו מדברים על חשיפה. אנחנו בוחרים להפסיק להתחבא. אכן סביר להניח שהרבה פחד יעלה כשנבחר להיות פתוחים לגבי מי שאנחנו. אבל הפחד הזה לא צריך לגרום לנו להמשיך להסתתר. אנחנו 'נרגיש את הפחד ונעשה את זה בכל זאת',16 ויתר המרכיבים של התרופה יתמכו בנו בדרך הזאת.

כמובן, עלינו להיות זהירים מאוד בבחירת ההקשר שבו אנחנו חושפים את הבושה שלנו, מכיוון שאנחנו מסתכנים בדחייה רבה יותר אם אנחנו מדברים על הבושה בסביבה לא אמפתית. מרכיב עיקרי נוסף של התרופה הוא אפוא אמפתיה.

התרופה לבושה היא קבלה עצמית וקבלת הערך העצמי המולד שלנו ללא תנאי. זה כרוך בניתוק תחושת הערך שלנו מדעותיהם של אחרים, ובמיוחד מהסטיגמה שאנחנו חווים. חשוב במיוחד לדבר על קבלה עצמית בלתי מותנית: בכל פעם שהקבלה שלנו את עצמנו מותנית בדעות של אחרים – אנחנו נסבול. קבלה עצמית בלתי מותנית אין פירושה שאנחנו מושלמים או שעדיין אין לנו לאן לצמוח. להפך, הקבלה העצמית הבלתי מותנית שלנו תהיה חלק מהחוסן כלפי הטעויות שלנו. הטעויות שלנו – ורק מי שלא מנסה שום דבר לא עושה טעויות – כבר לא יחזירו אותנו שוב לאמונה שאנחנו חסרי ערך.

חמלה היא מרכיב קריטי נוסף של תרופת הנגד לבושה. חמלה יכולה וצריכה לנוע פנימה והחוצה, אך חשוב ביותר ללמוד חמלה עצמית. חמלה עצמית מאפשרת לנו להתקיים בחוסר מושלמות.

קהילה היא מרכיב חשוב נוסף לתרופת הנגד לבושה. לימוד קבלה עצמית, חמלה עצמית וערך עצמי. אנחנו יכולים לעשות את זה לבד בעצמנו, אבל אם נוכל למצוא קהילה של אנשים אחרים הדומים לנו, הלמידה תהיה הרבה יותר קלה. עם קהילה אנחנו יכולים בקלות רבה יותר להמיר את הבושה בגאווה, וזה משנה חיים, באמת. יותר מזה – זה מציל חיים.

פגיעוּת כוללת קבלה עצמית, חשיפה, חמלה עצמית ואמפתיה. כשאנחנו בוחרים להיות פגיעים, להראות את האני האותנטי שלנו, הבושה מאבדת את אחיזתה בנו. כשאנחנו יוזמים את חשיפת הפגיעות שלנו זה אפילו יותר מועיל בהתמודדות עם הבושה. פגיעוּת איננה חולשה, היא עוצמה. לא מדובר כאן בהפעלת כוח על אחרים, אלא בהפעלת כוח על המחשבות והאמונות המגבילות אותנו. אנא צפו בהרצאת TED של ברנה בראון על 'כוחה של פגיעוּת'.17

גלנון דויל מלטון כותבת: 'הגוף שלך אינו יצירת המופת שלך – החיים שלך כן.'18 המשפט הפשוט הזה הוא כל כך חכם, ויש לו פוטנציאל לשנות לחלוטין את חיינו. דמיינו שאנחנו משתחררים מהצורך לרצות אחרים או לקבל אישור מאחרים לגבי הגוף שלנו, ובמקום זאת משקיעים את האנרגיה ביצירת החיים שאנחנו רוצים עבור עצמנו.

חשיפה עצמית של הגמגום שלנו היא פעולה משחררת. להיות גאים על הפגיעות שלנו ולא להתנצל עליה זה מעצים. כשאני מדבר עם לקוחות פוטנציאליים וכשאני מעביר הרצאות, אני תמיד כולל את העובדה שאני מגמגם כשאני מציג את עצמי, ואני תמיד עושה זאת בצורה עניינית ולא מתנצלת. אני לא מחכה שמישהו ישים לב או יעיר לגבי הגמגום שלי, אני פתוח עם זה ישר מההתחלה. יש לכך כמה יתרונות:

• אני מפחית את החרדה שלי מכך שאחרים יגלו שאני מגמגם, כי מלכתחילה כבר סיפרתי להם על כך.
• אני מסייע לקהל בכך שאני מספר להם מה קורה עם הדיבור שלי. אילולא הייתי עושה זאת, סביר להניח שכמה אנשים היו תוהים מה קורה איתי, ואולי היו מגבשים דעות שיפוטיות לגביי.
• הידיעה כבר בהתחלה שאני מגמגם מגבירה את המעורבות של הקהל איתי, ואת המעורבות שלי איתם. אין יותר שום 'פיל בחדר', אין מחסום בלתי נראה שגורם לאי־נוחות.

אני עדיין ממשיך לעבוד על זה שלא יהיה לי אכפת אם למישהו בקהל יהיה משהו להגיד על הגמגום שלי. כן, בזמן כתיבת שורות אלה אני עדיין חש חרדה לפעמים מכך שאחרים יגלו שאני מגמגם. אני חי בהשלמה עם כך שאינני מושלם ביכולת שלי להתגבר על הבושה שחשתי במשך רוב חיי. אני מצפה להמשיך את המסע שלי להבנת הבושה הזאת וכיצד היא השפיעה עליי ועדיין משפיעה עליי. אני כבר לא מתבייש לדבר על הבושה שחשתי בעבר, וזה משחרר.

נסו זאת: עִצמו עיניים ודמיינו את עצמכם עומדים על במה מול קהל. אולי אתם הולכים לנאום. עכשיו דמיינו את עצמכם עומדים זקוף, בראש מורם, לא ביהירות אך יחד עם זאת בשקט ובבטחה. אתם מכירים בנקודות התורפה שלכם, וממש לא אכפת לכם מה מישהו אחר חושב עליהן. אם תרצו דמיינו מסביבכם מגן בלתי נראה, שכל שיפוט של אחרים פשוט מתנפץ עליו.

אם אנחנו רוצים קשר אותנטי עם אנשים אחרים עלינו לתת לעצמי האותנטי שלנו להיראות. אנחנו יכולים לבחור לקבל את עצמנו, להפסיק להסתתר, לדחות את הסטיגמה ולהיות גאים במי שאנחנו.