ספר זה עוסק בתחום שזכה להתייחסות אקדמית מועטה בעולם ולא זכה להתייחסות אקדמית או אחרת בישראל ו/או בעברית בכלל. רצח […]
מבוא
ציווי כיבוד אב ואם הוא אחד הציוויים החמורים בדתות המונותאיסטיות ובתרבויות השונות. בתורה היהודית צפוי למקיים המצווה גמול גבוה מאוד – אריכות ימים. ברור אפוא מה דינו של מי שלא יקיים את הציווי. כבוד להורים נגזר מסמכותם וממיקומם בפירמידה החברתית, בוודאי בתרבויות מסורתיות. קיימות תרבויות רבות שבהן יש חובת כיבוד לזקנים הגברים, כך שזקני העדות זוכים לכבוד הרב ביותר ואחריהן הקשישות. לדעתי נוצרה הפירמידה ההיררכית, בין השאר, כדי לשמר את הסדר החברתי הקיים, אשר עלול להשתנות בגלל גורמים שונים כפי שנראה להלן.
בעולם המודרני, ההיענות לציוויים מוסריים הולכת ופוחתת בד בבד עם ירידת מעמדה של הדת במדינות שונות. פגיעה בקשישים מתרחשת בעבירות רכוש בעיקר, שבהן פגיעותם הפיזית ובדידותם של הקשישים מנוצלות על ידי גורמים עברייניים, וכן בעבירות מרמה והונאה בעקבות קושי שהם מגלים בשפה או בהבנת מהות העסקאות המוצעות להם. אולם הציווי אינו עוסק בקשישים בלבד אלא בכבוד למבוגרים ממך. בחברה הפוסט־מודרנית יש כמה גורמים לירידת מעמד המבוגר (Palermo, 2010; Row, 2006).
ספר זה עוסק ברצח הורים על ידי ילדיהם. נטילת חייו של אדם אחר מערערת את הסדר החברתי ומעוררת פחד מפשיעה. אולם מעבר לכך היא פוגעת בעולם הערכים המוסריים. דירקהיים כבר הזכיר בזמנו את חשיבות הסדר החברתי ואת הסכנות הכרוכות בפגיעה בו, אולם רצח של הורים הוא תופעה משמעותית עוד יותר, משום שלא מדובר בפגיעה חברתית בלבד אלא גם בפגיעה בערכי המשפחה, שהיא התשתית לחברה מתפקדת ערכית־מוסרית עד היום, וראוי להכיר ולהבין אותה. מדובר בתופעה נדירה יחסית: בארצות הברית מתקיימים בין מאתיים לשלוש מאות מקרים של רצח הורים בשנה, שיעורי הרצח מהגבוהים בעולם. לרצח הורים יש סיבות שונות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואחרות, אך אין ספק שההתפתחות הטכנולוגית המואצת והירידה בסמכות ההורית שחקו את הערך הבסיסי של כבוד אב ואם.
אובדן הסמכות ההורית
בשנת 1986 פורסם ספר חשוב ומרתק ושמו “אבדן הילדות” (פוסטמן, 1986), העוסק בהתבגרותם המוקדמת – אולי מוקדמת מדי – של ילדים בחברה הפוסט־מודרנית. הספר אומנם נכתב טרם הופעתן של רשתות חברתיות באינטרנט, אך הוא מתייחס למגוון השפעות, חיצוניות ואחרות, שיש למדיה ההמונית על ילדים. פוסטמן טען שיותר ילדים צעירים חשופים לתכנים “בלתי ראויים” או שאינם מתאימים לגילם. די בכך שמהדורות החדשות בטלוויזיה אינן מציינות הגבלת גיל ומשודרות בשעות שבהן ילדים טרם שכבו לישון, על מנת שנשער בנפשנו לְמה ילדים נחשפים: פיגועי טרור, תאונות דרכים, רצח, אלימות כלפי נשים, אלימות וקללות בין חברי כנסת ועוד.
טכנולוגיית מחשוב ורשתות חברתיות
להתפתחות המהירה של טכנולוגיית המחשוב והאינטרנט היו כמה השלכות. אחת מהן היא אובדן סמכותו של ההורה כבעל הידע הבלעדי. כיום יותר הורים פונים לילדיהם בבקשה שיסייעו להם בהפעלת הטלפון החכם או בשימוש במחשב. פיחות הידע מצד המבוגרים יוצר תלות בילדיהם, ובכך יוקרתם וסמכותם נפגעות. ידע זה מצוי אצל ילדים ומתבגרים שגדלים אל תוך השינויים הטכנולוגיים האלה, ועל כן גם הורים וגם מורים הפכו רלוונטיים פחות בהקניית ידע לילדים, אשר יכולים להיחשף אליו במהירות באמצעות מנועי חיפוש.
אם לא די בכך, תופעה זו הולכת ומחריפה כאשר ילדים חשופים לאלימות פיזית ומילולית במדיות השונות ולתוכניות טלוויזיה המתיימרות להציג מציאות אך בפועל הן מבוימות. רשתות חברתיות מפיצות מסרים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם נורמות החברה. רשתות חברתיות כמו הטיק טוק מקבלות תהודה ושכיחות צפייה גבוהה יותר ככל שהמסרים בהן בוטים ומסוכנים יותר. אנו רואים יותר ויותר עדויות לכך שבקרב ילדים ונוער קיימת התמכרות למסכים בכלל ולרשתות חברתיות בפרט (בויאל 2018; וייסבלאי, 2011).
בתקופתו של פוסטמן לא היו אינטרנט ורשתות חברתיות, ולכן מבחינתו הבעיה נבעה בעיקר מן העובדה שהילדים חשופים לתכנים בלתי ראויים. אולם כיום קיימת בעיה נוספת; בעוד שבעבר הושם דגש רפואי, פסיכולוגי, חינוכי וחברתי על חשיבות ההבחנה בין תקופת הילדות, ההתבגרות והבגרות, הורים משתתפים כיום באותם עולמות תוכן של ילדיהם ולהפך, ומכורים כמותם למדיה הממוחשבת (שחר, 1990). אם לא די בכך, דפוסי האינטראקציה החברתית בין הדורות נפגעים אפוא, משום שגם כשההורים נמצאים עם ילדיהם, הם עסוקים באותה שעה בחשיפה לרשתות חברתיות ומבלים פחות זמן איכות עימם. ניכור בין־דורי והסתגרות ילדים בחדריהם לצד אמצעי התקשורת והמחשוב מפחיתים משמעותית את הפיקוח ההורי אך גם את הסמכות הורית (בוניאל־נסים, 2018). בקרב משפחות רבות, התכנסות המשפחה בסלון או ליד שולחן האוכל מלווה בהצטיידות בטלפון הסלולרי או באמצעי תקשורת ומידע אחר, וכל אחד מבני המשפחה מנהל אינטראקציות דרך המכשיר ולא עם הסובבים אותו. נוסף על כך, לא פעם הורים וילדיהם “חברים” באותה רשת חברתית, לאחר שההורה ביקש “חברות” מילדיו.
סמכות הורית וכבוד להורה ולמבוגר בכלל קשורה בתופעה נוספת המאפיינת את העולם הפוסט־מודרני: הגירה מסיבית ממדינות עולם שלישי ומחברות פטריארכליות לחברות שוויוניות יותר. החשיפה לתרבויות אלו גרמה לירידת סמכות ההורה ולמעמדו בעיני ילדיו, אשר לא פעם הפכו למתורגמנים ולמתווכים בין הוריהם ובין החברה הקולטת, משום שההורים אינם מכירים כמותו את השפה ואת המנטליות. תופעה זו פגעה במעמד המבוגרים ויצרה קונפליקט בין־דורי (אדלשטיין, 2011).
ילדים להורים מהגרים או עולים מחברות אלו עוברים חִברות דואלי: מחד, חִברות לנורמות החברה הקולטת הרואה בהם בעלי זכויות רבות כילדים, ומאידך, לנורמות תרבות המוצא הרואה בהם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה החברתית. החִברות הדואלי והנורמות השונות בין המוצא ליעד עלולות ליצור קונפליקט בין־דורי (Berry et al., 2006). נוסף על כך, הילדים בארץ היעד הופכים לבעלי הידע, תפקיד שהיה שמור בעבר להורה, עובדה שמחלישה אף יותר את מעמדו (אדלשטיין, 2011).
המשפחה
הסמכות ההורית היא כמובן מרכיב חשוב ביחסים המשפחתיים, אולם במסגרת המשפחה יש מרכיבים רבים נוספים שיש להם השלכות על התופעה הנחקרת שלפניכם. מעבר לסמכות ההורית, הרי שהמשפחה עוברת תהליכי שינוי משמעותיים בתקופה הפוסט־מודרנית. הילד הושם במרכז ונחקקו חוקים משמעותיים על מנת להבטיח את שלומו ואת זכויותיו (החוק לקידום זכויות הילד, 2015). כמו כן אנו עדים להיפוך הפירמידה החינוכית ואפילו הפסיכולוגית. בעבר, ילדים ביקשו לרצות את הוריהם על מנת לזכות בהכרה, בחיבה, בהתקשרות חיובית ועוד. בעשורים האחרונים מבנה המשפחה המסורתי ממש התהפך: הורים מבקשים להיות חברים של ילדיהם ומרצים אותם במגוון צורות על מנת שהילדים יסכימו להעניק להם התייחסות, אשרור, רגש ועוד (Gram, 2007; Knato & Galanski, 2008). אחת התוצאות של היפוך זה היא שהורים מסוימים נוקטים לעיתים בדרכים אלימות כדי לרכוש מחדש את סמכותם על ילדיהם.
אם בעבר רוב הנענשים באלימות מצד ההורים קיבלו את הדין, הרי שכיום החברה ואף הילדים עצמם אינם מגלים סובלנות כלפי התנהגות הורית כזו, וזכויות ילדים ואיסור פגיעה בהם מצד הוריהם עוגנו בחוק במדינות רבות ובאמנות בין־לאומיות. אם בעבר ילדים ובעיקר מתבגרים קיבלו ענישה מכל סוג בהכנעה, הרי שכיום ייתכנו תגובות אלימות מצד ילדים ומתבגרים כלפי ענישה כזו.
לדעתי, השינוי במעמד הילדים והמבוגר הוא משחק סכום אפס. כשצד אחד זוכה ביותר, הצד השני מפסיד. למשל, ילדים הפכו למרכז בהיותם תינוקות, ילדים מתבגרים ואפילו בוגרים. יש להם זכויות שלא היו להם בעבר. אחד הביטויים הבולטים ביותר לכך הוא שיכונם של הורים מבוגרים בבתי אבות משאלה הפכו ל”נטל”, בשונה מבעבר, שבו ההורים התגוררו בביתם של ילדיהם עד יום מותם. במובן מסוים נוהג זה פירושו התעלמות מן הציווי המוסרי “אל תשליכני לעת זקנה”. הילדים הבוגרים עסוקים יותר, שיעור הגירושין עולה ומוביליות תעסוקתית מרחיקה ילדים מהוריהם. כל אלה מובילים לכך שהמשפחה, שבעבר מילאה תפקידים מרכזיים כגון חינוך ובריאות, סעד וליווי של הורים זקנים, מעבירה יותר ויותר מתפקידיה, בצורה ממוסדת או לא, לגורמים חוץ־משפחתיים, ציבוריים ופרטיים: חינוך, בריאות, סיעוד, הוספיס ועוד. אלה מקלים על הבנים ועל הבנות (הבוגרים) בקיום אורחות חייהם, ובכלל זה עבודה ופנאי, מבלי שיידרשו לתפקידים אחרים ולטיפול בהוריהם הקשישים (רובן ועמיתיו, 1990).
רצח הורים בידי ילדיהם, בעיקר קטינים, הוא תופעה נדירה יחסית. אולם אי אפשר ואף אסור להתעלם ממנה, וזו המטרה המרכזית של הספר שבידיכם. כפי שנראה, ההסבר הפסיכולוגי שולט בכיפה בכל הנוגע לרצח הורים בידי ילדיהם. טענתי היא שאי אפשר להתעלם גם מגורמים סוציולוגיים כגון חוסר לכידות משפחתית, היחלשות ערכי המוסר בחברה הפוסט־מודרנית, שימוש בסמים ואלימות משפחתית (Hale & Scott, 1997).
הגדרה: רצח הורים בידי ילדיהם
ההגדרה המקובלת לרצח הורים בידי ילדיהם היא רצח של אב ו/או אם ביולוגיים או מאמצים. בעבר כללה ההגדרה רצח של כל בן משפחה, ובכלל זה סב, דוד וכד’, כאשר היה מדובר במגורים משותפים של משפחה מורחבת. לעיתים דובר גם על המושג familicide, כאשר המשפחה כולה נרצחה בידי אחד מילדיה (דוגמת הרצח שבוצע בעין כרם על ידי בן משפחה בן ארבע־עשרה, שרצח את אימו, את אביו ואת שתי אחיותיו). ההגדרה הצרה יותר נובעת מהעובדה שהמשפחה הגרעינית החליפה את המשפחה המורחבת (Holt, 2018).
אף שהעיסוק בתופעה מבוסס על הסברים פסיכולוגיים, הרי שאפשר לייחס גם להיבטים סוציולוגיים תפקיד לא מבוטל, כשם שתופעות רבות בתחום הפשיעה מוסברות. דוגמה להסבר סוציולוגי לתופעה יכולה להיות ירידת סמכות ההורים ומרותם, ובעיקר אלה של האב, לאורך השנים ובפרט בקרב מהגרים (אדלשטיין, 2011). עם זאת, חיבור זה מתמקד ברצח הורה בידי ילד קטין (עד גיל 18). התופעה היא כה קיצונית, נדירה וחמורה, המאיימת על הסדר החברתי, עד שחלק ניכר מהחוקרים ייחסו, כאמור, לילד מחלת נפש (פסיכוזה), שבה אין הוא מבחין בין מציאות לדמיון ואינו מודע לתוצאות מעשיו. לייחוס פסיכוזה לרוצח הקטין יכולה להיות מטרה סמויה, והיא לאפשר לנו להבין ולהכיל את המעשה המזעזע של רצח הורה בידי בנו. אם אנו יודעים או חושבים שהמעשה נעשה בגלל מחלת נפש, הרי שאין אחריות, ומכאן שגם אין רוע והסדר החברתי נותר על כנו.
בעיות במחקר על ילדים רוצחים
בעיה מרכזית במחקרים אמפיריים שמטרתם לאבחן את המניע של ילדים לרצח הוריהם, היא שהרוצחים הופנו למרכזים פסיכיאטריים וכמעט בהכרח סווגו כלוקים בנפשם. מכאן ההנחה המאוחרת יותר של חוקרים דוגמת הייד (Heide, 1994), שאחד הגורמים לרצח הורים הוא מחלת נפש. הבעיה היא שכאשר ילד מגיע לאבחון והצוות מודע למעשה שביצע, הרי שהאבחון או הפרופיל עלולים להיות מושפעים מהמעשה עצמו ולא ממדדים פסיכולוגיים אובייקטיביים. אולם מכיוון שבית המשפט לא הסיר אחריות פלילית מילדים שרצחו את הוריהם, וברוב המקרים הם נשפטו כבגירים, הרי שבית המשפט לא קיבל את הטענה של אי־שפיות, בניגוד לטענת החוקרים שעל פיהם ילדים אלו סבלו מפסיכוזה. יש לזכור שהחלטת בית המשפט נשענה על חוות דעת פסיכיאטריות. כדי ליישב את חילוקי הדעות אפשר לומר שחלק מהרוצחים הוכרו כבלתי שפויים והופנו לאשפוז פסיכיאטרי, בעוד שאחרים לא הוכרו ככאלה ולכן הועמדו לדין ללא הגנת ה”אי־שפיות”. בהקשר זה, אחת הסיבות לדומיננטיות של ההסברים הפסיכולוגיים לרצח הורים בידי ילדיהם קשורה בעובדה שבני נוער שרצחו הורה נשלחו למתקנים פסיכיאטריים לצורך הערכה, הסתכלות ו/או טיפול, שכמעט בהכרח נטו לייחס להם הפרעות נפשיות (Heide, 2017). אם נער רצח הורה, התנהגותו היא אפוא כה קיצונית ובלתי מתקבלת על הדעת, שחייב להתקיים בו מרכיב של הפרעה נפשית. לחלופין, נער שמגיע למתקן פסיכיאטרי לאחר שרצח הורה, יאובחן כמעט בצורה אוטומטית כלוקה בנפשו. תופעה או נטייה אנושית דומה מתרחשת בתחום הפרופילאות, כאשר יש נטייה להתאים את המציאות לתאוריה במקום להפך. לא פעם אנו מאלצים ממצאים מסוימים באופן שבו יתאימו לתפיסתנו (Batrol & Batrol, 2013).
הבעיה השנייה במחקר אמפירי היא שאם מדובר במחקר כמותי, הרי שאוכלוסיות המחקר של ילדים שרצחו את הוריהם קטנות מאוד (כשבעה נבדקים), ולכן אינן מאפשרות להגיע להכללות ולממצאים מובהקים. גם ניסיון לערוך מטא־מחקרים ולחבר נתונים ממגוון קבוצות לא העלה תובנות חדשות, משום שהמחקרים כללו קבוצות שונות בעלות מאפיינים שונים של היחידים בתוך כל קבוצה. במילים אחרות, השונות בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות הייתה רבה מכדי לבסס הכללות כלשהן. למשל, כאשר הייד (Heide, 2017) בדקה מדגמים בהיקף נרחב לאורך כמה עשורים, היא לא הגיעה לתובנות שונות מאלו שאליהן הגיעה במדגמים קטנים יותר (Heide, 1994). החוקרת מצאה שלקות נפשית היא מניע עיקרי ברצח הורים, גם אם התברר ונקבע שרק מיעוט מרוצחי הוריהם לקו בנפשם.
בעיה שלישית, כאשר מדובר בשיטות מחקר איכותניות, יש כמה בעיות: נושא המחקר סוטה וקיצוני מטבעו, ולכן יש סיכוי גבוה שהרוצח יתאר קטעים מהמציאות אך לא את כולה, על מנת שייתפס באור חיובי יחסית. דרך נוספת שנוקטים עבריינים, ובהם רוצחי הורים, היא שימוש בטכניקות של נטרול אשמה ובושה (Sykes & Matza, 1957). עבריינים בכלל ורוצחי בני משפחה בפרט יציגו סיפור שבו ייתפסו כקורבנות ולא כרוצחים חסרי רחמים, ובכך יבקשו להסיר מעליהם אשמה ולרצות את המראיין.
בעיה רביעית, כפי שראינו, היא שיכולת ההכללה במחקר כמותני היא נמוכה ובלתי מדויקת, אך על אחת כמה וכמה הדבר נכון במחקר איכותני שבו יכולת ההכללה נמוכה ממילא ואין כלים לבחון את נכונות המידע שמוסר הרוצח.
הבעיה החמישית היא שבגלל מיעוט המקרים והעובדה שרובם נעשו על ידי בגירים, המחקרים לא תמיד הבחינו בין רוצחים בוגרים (מעל גיל שמונה־עשרה) ובין רוצחים קטינים (ילדים ומתבגרים עד גיל שמונה־עשרה). עירוב זה שגוי, משום שהמניעים של כל אחת מהקבוצות היו שונים. עוד עירוב נעשה בין רצח אבות ובין רצח אימהות, ובין בנות רוצחות ובין בנים רוצחים.
אף שרצח הורים הוא תמיד חריג ביחס לנורמה, הרי שרצח הורים בידי קטינים נחשב לאירוע חריג אף יותר, בין השאר בגלל תלותם הגבוהה בהוריהם. התוצאה היא פאניקה מוסרית המועצמת בתקשורת ההמונים ותחושה שהתופעה שכיחה הרבה יותר מכפי שהיא במציאות. למשל, מקרה שבו ילד בן תשע מארצות הברית רצח את אביו לאחר שהענישו באמצעות ניתוק האינטרנט בבית, זכה לכתבות ענק בתקשורת, אולם מקרה זה אינו מייצג את תופעת רצח הורים בידי ילדיהם אלא יוצא דופן.
מטרות החיבור
מטרות חיבור זה הן, ראשית, לבחון את ההסברים שניתנו לתופעה של רצח הורים בידי ילדיהם הקטינים ולהציע הסברים תאורטיים, קרימינולוגיים ופסיכולוגיים לתופעת רצח אבות בידי ילדיהם הקטינים בלבד, שכן שיעור רצח הורה־אב על ידי בנו גבוה יותר בגילים אלו באופן מובהק (Holt, 2017). לשם השלמת התמונה, יוצגו בצמצום תובנות שעלו ממחקרים שעסקו ברצח של אימהות על ידי בנים לעומת בנות, וברצח של הורים מאמצים על ידי ילדיהם.
שנית, עד היום קיימים חיבורים אקדמיים מועטים בלבד ביחס להיבטים התאורטיים של התופעה (Heide, 1994, 2017) ואף לא אחד מהם בשפה העברית. רצח הורים מיוחס לשלושה גורמים שאותם אתאר בהמשך בפירוט, בעיקר על בסיס מחקרה של הייד (Heide, 2017). מעבר לכך, הספרות העוסקת ברצח הורים היא ברובה מהסוגה של “true crime”, המתארת מקרים בזה אחר זה, בעיקר על בסיס מקור משני כגון התקשורת, ראיונות עם שכנים ועוד (Fegadel & Heide, 2016).
שלישית, נבקש לבחון באיזו מידה, אם בכלל, ההסברים שהוצעו בספרות נכונים.
רביעית, נציע מודל אטיולוגי משלים למודל הקיים בספרות המקצועית, תוך התייחסות לגורמים לרצח הורים שהוצעו על ידי הייד (Heide, 1994), המבוססים על התעללות בילדים בידי הוריהם.
מטרה חמישית היא לבחון את הגורמים המביאים הורים מסוימים להתעלל בילדיהם. מטרתי היא ליצור אינטגרציה בין מגוון תאוריות בתחומים שונים כדי לנסות להסביר את התופעה הטרגית של רצח אבות בידי ילדיהם הצעירים והמתבגרים, מבלי ליפול לטעויות שנעשו במסגרת מחקרי פרופילאות. הכוונה היא להימנע מהתאמת המציאות לתאוריה. זו משימה קשה בשל מיעוט מחקרים אמפיריים בנושא ובשל הנטייה להסביר תופעות מחרידות בשיח פסיכולוגי בלבד. בהקשר זה קשרה הייד, בין השאר, בין התעללות הורית ובין רצח ההורה, אך אציע קשר מורכב יותר בין שני המשתנים.
מטרה שישית היא למעשה חיבור של כלל המטרות. במסגרת החיבור תיבחן הטענה המרכזית בספרות, שעל פיה קיים קשר ישיר בין הגורמים השונים לרצח הורים, בעוד שהתזה שלי היא שהקשר אינו ישיר אלא עקיף או מתווך. כוונתי היא שהשערת המחקר של חיבור זה היא שהגורם הראשוני והחשוב ביותר לרצח הורים טמון בהתנהגות מתעללת שלהם, התנהגות שבתורה עלולה להוביל להתפתחות של גורמי סיכון או של זרזים לביצוע הרצח. התעללויות יכולות להוביל למחלת נפש מסוג פסיכוזה (אם כי רק בבגרות), להפרעות נפשיות דוגמת פסיכופתיה ועוד, ואלו, בתורן, יכולות להוביל לרצח הורים בידי ילדיהם, גם אם הם עדיין קטינים.
אין עדיין תגובות