פרשת האוטובוס בקו 300

פרק 1:
הממשלה

כאשר התרחשה המערכה הראשונה של פרשת האוטובוס בקו 300, כלומר אירוע החטיפה עצמו ב־1984, כיהן יצחק שמיר בתפקיד ראש הממשלה. וכאשר התרחשה המערכה השנייה, כלומר פיצוץ פרשת השב'כ ב־1986, שמעון פרס כיהן בתפקיד.

יצחק שמיר נכנס לתפקיד לראשונה בעקבות התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין ב־1983. הוא גדל במערכת הביטחון. לפני קום המדינה הוא פעל במסגרת ארגון המחתרת לח'י (לוחמי חירות ישראל) כחבר הארגון ואחר כך אחד ממנהיגיו. לאחר הקמת המדינה מילא תפקידים בכירים ב'מוסד' ('המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים'). בשנת 1970 פרש מן 'המוסד' והצטרף לתנועה של בגין, חֵרות. ב־1973 נבחר לכנסת מטעם הליכוד. בהמשך כיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, עד שהחליף את בגין בתפקידו כראש ממשלה.

שמיר נודע כאיש ישר, קפדן והגון. מעל הכול, הוא תמך באידיאולוגיה של 'ארץ ישראל השלמה', והיה מסור במיוחד לביטחון המדינה. באחת ההזדמנויות הוא אמר כי, 'למען ארץ ישראל מותר לשקר'. יודעי דבר אומרים שלדעתו מותר היה אף יותר מכך.

שנת 1983 הייתה שנה קשה לישראל. מלחמת לבנון הראשונה נמשכה וגבתה הרבה קורבנות בנפש. אותו זמן התחולל בישראל גם משבר כלכלי, שגרר אינפלציה גבוהה מאוד. נוסף לכך, גל של פיגועי טרור חמורים שטף את ישראל. פיגועים אלה הובילו את ראש הממשלה שמיר לומר בפומבי כי ראוי שאף מחבל לא יצא חי מפיגוע טרור.

בראשית שנות השמונים ובתגובה לפיגועי טרור אלה, התגבשה בחשאי מחתרת יהודית שביצעה פיגועי טרור באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. המחתרת נחשפה על ידי שב'כ בשנת 1984, חבריה הועמדו לדין פלילי, והורשעו. באותה שנה, בחודש אפריל, התרחשה גם המערכה הראשונה בפרשת האוטובוס בקו 300.

ביולי 1984 נערכו בחירות לכנסת. בבחירות אלה זכה הליכוד (בראשות שמיר) ב־41 מושבים בכנסת, ואילו המערך (בראשות שמעון פרס) זכה ב־44 מושבים. אולם, כיוון שאף אחד מן הגושים בכנסת לא הצליח להרכיב ממשלה שתזכה לרוב בכנסת, הוקמה ממשלת אחדות לאומית ('ממשלת רוטציה') שהורכבה מסיעת המערך, סיעת הליכוד וסיעות נוספות, וזכתה לתמיכה של 97 מחברי הכנסת.

בהסכם הקואליציוני בין הסיעות נקבע כי פרס יכהן כראש הממשלה במשך השנתיים הראשונות, ואילו שמיר יכהן כראש הממשלה בשנתיים שלאחר מכן.

שמעון פרס שכיהן כראש הממשלה ב־1986, עת נחשפה לציבור פרשת השב'כ, גדל גם הוא במערכת הביטחון. לפני הקמת המדינה הוא היה חבר בארגון ההגנה. בגיל 30 הוא מונה למשרת מנכ'ל משרד הביטחון. בשנת 1959 הוא נבחר לכהן כחבר הכנסת מטעם מפא'י (ברבות הימים: מפלגת העבודה). בהמשך כיהן כשר במשרדים אחדים (בהם משרד הביטחון, משרד האוצר ומשרד החוץ), ובספטמבר 1984 החל לכהן כראש הממשלה במסגרת ממשלת רוטציה, עד שבאוקטובר 1986 הוחלף בתפקיד זה על ידי שמיר.

פרק 2:
שב'כ

שירות הביטחון הכללי (שב'כ) הוא ארגון הביון של ישראל. על פי חוק שירות הביטחון הכללי (2002) השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מתן הגנה מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן שמירה וקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה.

בראשית דרכו השירות היה חלק מן הצבא. אך כבר בשנת 1950 הוא הוצא ממסגרת הצבא והועבר למסגרת אזרחית, תחילה למשרד הביטחון ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה, ושם הוא ממוקם עד היום.

על תחילת דרכו של שב'כ, מספר [בריאיון אישי] עמי איילון שהיה ראש שב'כ משנת 1996 עד שנת 2000, כך:

בשנת 1948 שירות הביטחון הכללי היה נאמן למפלגה, זרוע של מפלגת מפא״י, בן־גוריון שולט ללא עוררין והשירות נאמן לשלטון. אבל בשנות החמישים מתחיל שינוי. עמוס מנור (שהחליף את ראש השירות הראשון, איסר הראל, ושירת כראש שב'כ משנת 1953 עד שנת 1963) הכניס לשירות לראשונה את המונח 'ממלכתיות', ובפעם הראשונה בנו נהלים מאוד סדורים לגבי מה מותר ומה אסור בשירות.

איילון מביא דוגמה נאה לדרישת הממלכתיות בפעולות שב'כ. וכך סיפר:

בשנת 1977, לאחר עליית הליכוד לשלטון, אברהם אחיטוב, שהיה ראש שב'כ אותו זמן, נפגש עם ראש הממשלה החדש מנחם בגין, הודיע לו על התפטרותו ואמר כך: 'אדוני ראש הממשלה, לא בחרת אותי, מדובר במשרת אמון, אני מתפטר ומקל עליך לבחור את מי שאתה רוצה'. בגין בתגובה, ענה לו: 'לא מדובר במשרת אמון, אתה משרת את הדמוקרטיה ואת המדינה, ואתה תסיים את הקדנציה שלך כמו שצריך'. בגין היה הראשון שראה את המושג 'ממלכתיות' בצורה אחרת, המדינה היא כבר לא המפלגה, זה השפיע מאוד על השירות.

במשך עשרות שנים (עד שנת 2002 שבה נחקק חוק שירות הביטחון הכללי) לא היה חוק שהסדיר את המבנה, הסמכויות, התפקוד והכפיפות של השירות. הסמכות של השירות התבססה על פקודת סדרי השלטון והמשפט משנת 1948, שהייתה החוק הראשון שהתקבל במדינת ישראל, ובה נקבע כי הממשלה רשאית להקים 'כוחות מזוינים ביבשה, בים ובאוויר, אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה ולשם השגת יעדיה הביטחוניים־לאומיים'. זאת סמכות מעורפלת אך רחבה מאוד, ועם זאת היא גם מסויגת: סמכות לעשות את כל הפעולות 'הדרושות', אך בתנאי שהן גם 'חוקיות'. אכן, זהו סייג מקובל ואף חיוני במדינה דמוקרטית.

חוק שירות הביטחון הכללי משנת 2002, שקבע את תפקידי שב'כ והקנה לו סמכויות נרחבות, שינה הסדרים חשובים שהיו מקובלים בשב'כ, אך שמר על סייג זה: 'בכפוף לכל דין'.

בתקופת הפרשה, כמו קודם לכן, ראש השירות היה מתמנה על ידי הממשלה על פי הצעה של ראש הממשלה, והיה כפוף במישרין לראש הממשלה, ורק אליו. הם היו נוהגים להיפגש, בדרך כלל ללא נוכחות אדם אחר, וראש השירות היה מדווח לראש הממשלה, מתייעץ עימו, ובעניינים מיוחדים מקבל ממנו אישורים או הנחיות. היחסים ביניהם היו בנויים על אמון אישי. הפגישות שלהם היו מתקיימות ללא רישום פרוטוקול ומסתיימות ללא תיעוד ההחלטות שהתקבלו. במצב זה היה ברור שהביקורת על תפקוד השירות הייתה מוגבלת מאוד, אם לא רופפת, שלא כנדרש במקרה של הפעלת כוח רב, כמו הכוח שהופקד בידי ראש השירות.

בתוך השירות עצמו ראש השירות היה (כמעט) כול־יכול. המשמעת בשירות קפדנית מאוד, יותר מאשר בצבא, והמרוּת של ראש השירות, שפעל בחסות ישירה של ראש הממשלה, הייתה (כמעט) מוחלטת.

השליטה של ראש השירות על השירות התאפשרה, בין השאר, בגלל הסודיות הרבה שאפפה את השירות. אומנם ברור שכל ארגון ביון חייב לפעול בסודיות. אך בישראל הסודיות סביב השירות הייתה יוצאת דופן. עצם העובדה שהשירות קיים לא צוינה בשום מסמך רשמי, ולא אחת אפילו העובדה שהשירות קיים הוכחשה, אם כי בפועל רבים היו מודעים לקיומו והיו מי שכינו אותו 'מנגנון החושך'. בין השאר, הזהות של ראש השירות נשמרה כסוד מוחלט. רק בשנות השמונים ניתנה גושפנקה רשמית לקיום השירות, ורק בשנת 1996 ניתן היתר לפרסם את שמו של ראש השירות. אז גם התברר, כפי שמתברר לא אחת כאשר סוד נחשף, כי הסודיות (שמנעה את חשיפת הזהות של ראש השירות) לא הייתה נדרשת ואף לא מוצדקת.

עם זאת, היה ברור לכל מי שהיה צריך לדעת, כי השירות ממלא תפקיד חיוני בהגנה על הביטחון הכללי ועל הביטחון האישי, כי הוא מורכב מכוח אדם באיכות גבוהה, וכי בסך הכול הוא ממלא את תפקידו בהצלחה. לכן אין תמה שהשירות, ובייחוד ראש השירות, זכו למעמד ייחודי ולהערכה רבה במערכת השלטון.

השירות מקיים קשרי עבודה עם גורמים שונים במערכת השלטון, ובהם משרד המשפטים. בעיקר הוא מקיים קשרי עבודה שוטפים עם פרקליטות המדינה, המופקדת על ניהול התיקים הפליליים נגד חשודים בביצוע עבירות ביטחוניות לאחר שנחקרו על ידי אנשי שב'כ, וגם עם היועץ המשפטי לממשלה בעניינים בעלי חשיבות מיוחדת.

הקשר הראשון שלי עם השירות, בתפקידי כיועץ משפטי לממשלה, היה עם ראש השירות, אברהם אחיטוב. אחיטוב, יליד שנת 1930, היה אדם גבוה, מרשים וסמכותי. הוא שירת בשב'כ מאז הקמת המדינה, ומילא בו תפקידים בכירים, עד שמונה לתפקיד של ראש השירות בשנת 1974. מקובל לראות אותו כאחד מראשי השירות הטובים ביותר, ולייחס לו תפקיד מרכזי בעיצוב תורת השירות וערכי השירות, בהם גם כאלה השנויים במחלוקת. הוא סיים את תפקידו כראש השירות בשנת 1980, והוחלף על ידי אברהם (אברום) שלום.

שלום, יליד שנת 1928, היה אדם מרשים במעשיו ובהישגיו. הוא התגייס לפלמ'ח לפני הקמת המדינה, ולחם בחזיתות אחדות במלחמת העצמאות. בשנת 1950 הצטרף לשב'כ, מילא בשירות ובמוסד תפקידים בכירים, מבצעיים ואחרים, בהם גם חטיפת אדולף אייכמן, ורכש לעצמו שם של אדם אמיץ, לוחם נועז, מתכנן מעולה ומנהיג נערץ. כראש השירות משנת 1980, היה לו מעמד יוצא דופן: הוא עורר הרבה יראה והערצה וזכה לציות מוחלט במסגרת השירות, וגם להערכה עצומה בקרב הדרג המדיני. הוא היה ראש השירות בשתי המערכות של פרשת האוטובוס בקו 300: גם בשנת 1984 וגם בשנת 1986.

ראובן חזק, שהיה משנה של אברהם שלום, כתב באוטוביוגרפיה שלו כך:

השב'כ היה אז הגוף החזק ביותר במדינה, יותר מהממשלה ויותר מהצבא, והוא היה אוטונומי לעשות מה שהוא רוצה. היו בידיו כלים מבצעיים בלעדיים והוא פעל כמעט ללא פיקוח וללא חוק. אברום היה אחד האנשים החזקים במדינה. הוא היה שלוש שנים בתפקיד, הייתה לו אוזן קשבת אצל ראש הממשלה ואנשיו, ואיש לא ערער או סיכן את מעמדו.1

עם זאת, בשירות מעין זה טמונה סכנה גדולה, גם כיום, לאחר שנחקק בשנת 2002 חוק השב'כ: בפני הממשלה עומד פיתוי להשתמש בסמכויות המיוחדות של שב'כ כדי לשרת אינטרסים פוליטיים או אף אישיים. וכך מתאר זאת [בריאיון אישי] עמי איילון, שהיה ראש שב'כ בין השנים 1996 ל־2000:

שירות הביטחון הכללי נמצא באופן כללי בין קטבים, האחד בין זרוע מבצעת, שתמיד רוצה יותר כוח ומשילות ורואה בשב'כ זרוע שלטונית, השנייה זאת הזרוע השופטת שהיא הבקרה, ומצפה מהשירות לפעול על פי מה שמותר או אסור על פי החוק, וברקע נמצאת עמדת הציבור.

ההיסטוריה של שב'כ מכירה מקרים שבהם ראש הממשלה או גורם ממשלתי אחר ביקש מראש שב'כ שיעשה שימוש בסמכותו כדי לשרת אינטרס צר של ראש הממשלה או של הממשלה.2