פחד חרטה ומשאלת לב

הקדמה

בילדותי קראתי שוב ושוב את המלך מתיא הראשון, ספרו המופלא והמרגש של יאנוש קורצ’אק. הספר מספר על מתיא, נסיך שהתייתם מהוריו בהיותו רך בשנים והפך מלך בגיל עשר. קטע אחד הרשים אותי במיוחד ולא פסקתי להרהר בו. מתיא מנסה לקדם את זכויותיהם של הילדים ובשלב מסוים קורא לילדי העולם להקים תנועת מחאה. שכניו רואים קריאה זו כניסיון המרדה ושולחים צבאות על מנת להוריד את המלך הצעיר מכיסאו. אחד מהם הוא המלך העצוב, שגילה בעבר חיבה כלפי מתיא. כאשר שומע מתיא כי ידידו בגד בו והצטרף לאויביו, הוא מסרב להאמין, אולם המלך העצוב, למרות רגשותיו האבהיים כלפי מתיא הקטן, אינו יכול לנהוג אחרת שכן כשליט הוא חייב להפריד בין הרגשות האישיים שלו ובין חובותיו לבני עמו.

הדילמה שבה מצא את עצמו המלך העצוב ריתקה אותי. זה היה מפגשי הראשון עם עולם היחסים הבינלאומיים. מאוחר יותר, כאשר התחלתי ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, גיליתי שאומנם תפיסה זו של הפרדה בין מדינאות ובין רגשות מאפיינת את הגישות המרכזיות בתחום, אולם באותה תקופה החלו חוקרים רבים לאתגר אותה ולבחון את המקום שתופסים רגשות בפוליטיקה הבינלאומית. ספר זה הוא ניסיון ראשון להביא את סיפור הממשק בין רגשות ופוליטיקה בינלאומית אל קהל מחוץ לכותלי האקדמיה בישראל.

בהכשרתי ובמקצועי אני היסטוריון של היחסים הבינלאומיים. ואכן, הספר שלפניכם עוסק בהיסטוריה של המאה העשרים אך הוא אינו מחקר היסטורי של ממש. אני מציג בו את הפרשנות שלי לאירועים ידועים ומוכרים שזכו לתשומת לב מחקרית רבה. אינני מביא ממצאים חדשים ואיני מתיימר להוסיף על הידע ההיסטורי הקיים. אני משתמש בספרות מקיפה מתחום הפסיכולוגיה, הכלכלה והיחסים הבינלאומיים ומחבר אותה לספרות העשירה לא פחות העוסקת בפרשות ההיסטוריות שאני מתאר. תרומתי היא בניתוח המקרים ההיסטוריים באמצעות מודלים מתחומי הידע האחרים שהזכרתי.

כיוון שאין זה מחקר אקדמי, לקחתי לעצמי את החופש לנסח את הדברים בלשון מסוגננת והומוריסטית. כמו כן, בניגוד לנורמות המקצועיות שחונכתי להן, איני נמנע מלחרוץ משפט ולהביע ביקורת על חלק מהדמויות. אני גם מרבה להשתמש באנקדוטות וציטוטים שמצאתי במקומות שונים וייתכן שפה ושם הובילוני הללו לאי אילו אי־דיוקים. עם זאת, בתיאור קווי העלילה המרכזיים השתדלתי להיצמד אל הספרות המרכזית, ולא להסתמך על דעת מיעוט. לבסוף, למען קריאה רציפה, המעטתי ככל האפשר בציון מקורות. אני מפנה למקור רק כאשר מדובר בציטוט ישיר. בסוף הספר תוכלו למצוא רשימה מלאה של המקורות שהשתמשתי בהם בכל אחד מהפרקים.

אני רוצה להודות לשורה של אנשים שהסכימו להקדיש מזמנם היקר ולקרוא פרקים מתוך הספר ולהעיר את הערותיהם הנבונות: אודי אבן־אור, תמר אבן־אור, ציון אברוני, יערה אלעזרי, ניסים ביטון, לטם בסן־נייגל, אהוד נקר, אמיר פרומר, גליה בר־נתן פרס ורוני קנטור. בייחוד ברצוני להודות לבת זוגי אלה לוין על האהבה והתמיכה שהיא מרעיפה עלי, שחיוניות לעבודתי כמו אוויר לנשימה.