החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לוגן מארש

מאת:
הוצאה: | 2011 | 200 עמ'
זמינות:

10.00

רכשו ספר זה:

לוגן מארש, אלפית צעירה, מאחדת קבוצת הרפתקנים בדימוס במטרה להציל את אחיה, קיריל, מכוחותיו של היבריס. הארבעה נקלעים להרפתקה רצופת מאורעות וקרבות במהלכה, היא מגלה דברים מסתוריים על עצמה ועל שורשיה האפלים.

מקט: 1-550-1
סקירה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית
עמוד הפייסבוק
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פני הכול: עננים צפופים כיסו את השמש מעל יערות הקסם הצפוניים, והשמים נעשו אפורים. רוח קלה ליטפה את צמרות העצים הסבוכים. מכל עבר נשמעו רחשי חיות הלילה המתכוננות למשמרתן ההולכת וקרבה.
מאחד הצריפים בכפר הקטן שבפאתי היער נשמע קולה של ילדה קטנה, "אימא, אני יוצאת לטפס."
"לבדך?" שאלה האם.
"לא," ענתה הילדה, "עם קוֹרְנַר ובַּנְס."
דלת הצריף נפתחה, ומפתחו יצאה בריצה בת אֶלפים קטנטנה בחצאית עור חומה ובחולצת צמר דקה. בחוץ חיכו לה שני נערים, אֶלפים בני עשרה. על גבו של אחד מהם היו קשת קטנה ואשפת חצים. השלושה רצו אל היער ונעלמו בין הגזעים העבותים."לגוואנאמאריס, היזהרי," קראה האם מפתח הצריף, "ואל תחזרו מאוחר!"
"חכי," נשמע קולם של הנערים הרצים אחרי הילדה, "לאט יותר."
בת האלפים דילגה בקלילות בין העצים וקיפצה מעל שורשים בדרך אל מעמקי היער, עד שנעצרה מתנשפת מול עץ שבלט בגובהו. מיד אחריה הגיעו גם שני הנערים.
"זהו," הביטה למעלה בחיוך.
"את בטוחה?" שאל אותה אחד הנערים.
הילדה מתחה את זרועותיה וקפצה על הגזע הרחב, נאחזה בו בקצות אצבעותיה ורכבה עליו ברגליה הקטנות. בלי מאמץ רב טיפסה והתיישבה על אחד מהענפים הנמוכים והביטה למעלה, לעבר צמרתו של העץ.
"נו," קראה אל הנערים, שהביטו מלמטה, "אתם באים?"
גם שני הנערים טיפסו על הגזע בקפיצה, ועלו בזריזות עד לענף שעליו ישבה.
בת האֶלפים נעמדה על רגליה וניתרה במעלה העץ. שני חבריה הביטו בה בהערצה.
פתאום החלה לנשב רוח קרירה, וממרחק נשמע קול רחש עלים חזק. הנערים הביטו סביבם בבהלה; הילדה כבר הספיקה לטפס למחצית גובהו של העץ.
הרעש נחלש.
הנערים הביטו זה בזה, וטיפסו שוב בעקבותיה.
קול שבירת ענפים נשמע בשנית ממרחק, מלווה ברשרוש עלים. להקת ציפורים פרחה בבהלה מצמרת אחד העצים. הרוח הקרה המשיכה לנשוב, רשרוש העלים הלך והתגבר, הלך והתקדם לעברם.
"הביטו," קרא אחד הנערים.
דמות שחורה התקדמה לעברם בדילוגים סוערים מענף לענף, שוברת ורומסת את צמרות העצים הסבוכים.
"קפצי למטה," קרא קורנר ושלף פגיון מחגורתו, "מהר!"
מיד השיל בנס את הקשת מעל גבו ושלח את ידו לשלוף חץ מאשפת החצים. בת האלפים הקטנה הביטה ביצור המתקדם לעברם, עיניה נפקחו בבעתה ורגליה מיאנו לזוז.
בנס עוד לא הספיק למתוח את קשתו, וכבר חתך חפץ כלשהו את האוויר במעופו. הקשת נשמטה מידיו, וכאב חד הכה בו כשנפל מן העץ. חץ בעל נוצה שחורה היה נעוץ בלבו.
"לא," קרא קורנר שנייה לפני שחץ נוסף נשלח והפיל גם אותו.
"בנס," צווחה הילדה הקטנה, "קורנר, לא!"
יד גדולה כיסתה את פיה של בת האלפים, ויד שנייה לפתה את גופה.

זעקה עמומה נחלצה מגרונה של בת האלפים כשנחבטה ברצפתה הנוקשה של מחילה אפלה, אפופה צחנה נוראה. בת האלפים ניסתה לאמץ את עיניה ולראות מבעד לחשכה, כדרכם של האלפים הבוגרים, אבל עיניה לא היו מאומנות די הצורך בשל גילה הרך.
ידיים אפורות, גסות ומחוטטות הצמידו אותה לסלע וליפפו סביבה חבל עבה. היצור האפל, שהתרומם על רגליו לקול בכייה, נראה לה כמו שד ענקי.
"חלמתי עליך…" נבהלה הפעוטה, " אתה… היבריס?"
"חה, חה, חה," צרם הצחוק הנורא באוזניה.
מסביבה רחשו מקקים, ועכברושים גדולים התרוצצו בפינות החדר.
"שִמרו עליה!" נשמע קולו הגס של היצור בעודו נעלם במעמקי המחילה.
המקקים התקרבו אליה ונגעו בה במחושיהם הארוכים. גם העכברושים התקרבו כדי לרחרח אותה ולשלוח את לשונם לטעום מזיעתה.
"הצילו!" זעקה בת האלפים בבכי נורא, ובעטה בשרצים המקיפים אותה.
לפתע נשמעו צעדים בפתח החדר, והופיע ראש. הראש סקר את החדר, ונעלם כאילו לא ראה דבר.
"סורי לך, אפלת השחור, את מקומך יתפוס האור!" נשמע קול דק מאותו הכיוון.
לפתע הואר החדר באור עמום, ושלוש דמויות הופיעו בפתחו. האחד היה לוּטין קטן, עטוי גלימת קוסמים ומצנפת סגולה לראשו. לצדו עמד עלם-אדם גבוה ורזה, ראשו מגולח וגבותיו עבות, שריון עור לגופו ומוט עץ ארוך בידיו. לידם היה אדם נוסף: אביר צעיר, שערו הארוך קלוע לצמות וזקן תיש קטן צומח על סנטרו, חרב ארוכה ונוצצת בידו ולגופו שריון כסוף.
"מהרו!" קרא האביר הצעיר.
העלם הגבוה נחפז אל הילדה, התיר את החבל שקשר אותה, והבריח את המקקים שכבר הספיקו לטפס על גופה.
"אתה…" התרגשה הילדה, "אדם."
האביר הניף את חרבו להכות בעכברושים, אבל הם לא נסו והוסיפו לתקוף אותו בשיניהם החדות. הלוטין הסתפק בקפיצות חוזרות במקום כדי למעוך ברגליו מקבצי מקקים.
ממעמקי המחילה נשמעה המולה הולכת ומתקרבת.
"בואו נצא מכאן," קרא האביר.
העלם הגבוה הרים את הילדה בזרועותיו ורץ לעבר הפתח, הלוטין הזדרז לבוא בעקבותיו, ואילו האביר המשיך להרחיק את העכברושים.
"לא!!!" נשמעה צווחה איומה, וממעמקי המחילה זינק היצור הזוועתי שחטף את הילדה. הוא לפת את האביר והצמיד פגיון לצווארו.
העלם הגבוה והלוטין קפאו במקומם.
שלוש חולדות ענקיות זינקו פנימה ונעמדו מאחורי היצור; אחריהן בא צבא חולדות רגילות בגודלן, שחשפו שיניים חדות אך חולות למראה, ונגסו באוויר.
"הילדה נשארת פה," ליחשש קולו הנחשי של היצור. הלהב החד שרט את לסתו של האביר.
"לא," צעק האביר, "בִרחו, הצילו אותה!"
"סתום את הפה," צרח היצור, ונעץ את חוד הפגיון בלחיו השמאלית של האביר הנאבק באחיזתו.
במהירות מסחררת שלף הלוטין בומרנג שהיה תלוי על חגורתו והשליכו לעברם. הבומרנג התעופף בתנועה סיבובית, פגע בידו של היצור ושמט ממנה את הפגיון. קת חרבו של האביר צנחה היישר על בטנו של היצור, שנהדף בחוזקה אל הקיר שמאחוריו ונפל כפוף מכאב על עשרות מחולדותיו.
"רוצו," זינק האביר ממקומו ורץ אל פתח המחילה. חבריו רצו בעקבותיו והילדה הקטנה בזרועותיהם. מכל עבר נהרו החולדות אחריהם.
"בוא, כדור אש ועשן, השמד את אלה בכבשן!" נשמע קולו של הלוטין שיצא אחרון מן המחילה.
כדור אש גדול הגיח מבין ידיו לעבר צבא החולדות שזרם בעקבותיהם. פיצוץ הרעיד את המחילה, דפנותיה קרסו ואבנים גדולות צנחו על פתחה וכיסו את האש שאחזה בה.

השחר הפציע. ציוצים ראשונים של בוקר נשמעו מצמרות העצים ביער, וקרניה הראשונות של השמש האירו את דרכם של הארבעה בדרכם לכפר האלפים הקטן. כשקרבו לכפר, נשמע לפתע צליל משונה של אבוב, במקצב לא אחיד, עולה ויורד.
"זהו הקול המבשר על הניצחון," אמר האביר, נזהר שלא לחייך כדי לא להוסיף על כאב הפציעה שבלחיו, ופילס בחרבו את דרכם בין סבך העצים.
עשרות אֶלפים קיבלו את בואם ברקיעות רגליים, ואלפית בוגרת רצה לעברם בוכייה, ידיה פרושות לצדדים לקבל את בתה.
"נפצעתָ, קלודיומאריס," מלמלה מבעד לכתפה של בת האלפים הקטנה החבוקה בזרועותיה, והביטה בחתך העמוק שבלחיו של האביר. האביר ירד על ברכיו וחיבק גם הוא את האם בחוזקה. שני חבריו מחו דמעה למראה המפגש המרגש.
"קלודיומאריס?" שאלה הילדה בפליאה.
האביר קם על רגליו והתיר מידו צמיד עשוי מחרוזי עץ.
"זה ישמור עלייך מעכשיו," אמר, רכן אל הילדה וענד את המחרוזת על צווארה, "זה היה שייך לאביך."
"הישארו," הפצירה בהם האם. "אתפור לך את הפצע ואכין ארוחה טובה."
"לא, אימא," אמר האביר, "אנחנו צריכים ללכת." הוא נשק על לחייהּ ופנה ללכת עם חבריו.
"אני כבר אטפל בפצע," אמר הלוטין בהתרחקם.
"אימא?" שאלה בת האלפים בפליאה.
"שִמרו על עצמכם, טייגרטיף," קראה האם אל השלושה.
"טייגרטיף!" נשמעו קריאות הכבוד של האלפים מסביב, "טייגרטיף!"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לוגן מארש”