החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כשאתה חתול, השמיים הם הגבול

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 188 עמ'
זמינות:

12.50

רכשו ספר זה:

'כשאתה חתול, השמים הם הגבול' הוא סיפור מלא דמיון וגדוש הרפתקאות על ידידות מופלאה בין ארבעה חתולי רחוב לכלב.

בובקר, החתול האמיץ, וחברו הטוב הכלב חומי נהגו להתעלל בכל מי שנכנס להתגורר בדירת הקרקע ששימשה להם מקום לינה. במהלך אחד מניסיונותיהם להבריח זוג דיירים צעירים שזה עתה הגיעו, חומי נלכד ומוּבל למכלאת הכלבים.

בובקר, מוכה רגשי אשמה, רותם את שלושת חתולי הרחוב – ג'ינג'י, שלג ומנומרת – לחילוצו של חומי. כל החבורה יוצאת למבצע הצלה מסעיר ומותח בסיועה של ידידתם הנאמנה גולדה, אישה מבוגרת וקוסמת חובבת, ובתוך כך חושפת את מעלליה של כנופיית גנבים מרושעת.

בהמשך נכונו להם הרפתקאות נוספות, שבמהלכן הם פוגשים שלל דמויות ססגוניות: שרגא, התוכי המזמר; גבריאל, חתול הפועל לפתיחתו מחדש של מעון לבעלי חיים חסרי בית; יוהנה פחימה סוונסון, מנהיגת הנחליאלים; ורדה'לה ושמנפוך, צמד חולדות שחיי הנישואין שלהן במשבר; עדה וזדה, פושעים שברחו מן הכלא ויש להם תוכניות מרחיקות לכת… ולאורך כל ההרפתקאות הללו, בעלי החיים מציבים לפנינו מראָה, וכמו אומרים – בני אדם, הסתכלו!

מקט: 001-2200-001
מסת"ב: 978-965-565-111-9

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

קבלת פנים חגיגית

הייתה זו שעת בוקר מאוחרת. רחובות העיר כבר התעוררו ליום חדש של פעילות. בני האדם, לבושים בבגדיהם הארוכים, יכלו ליהנות מהשמש החורפית, שהתרוממה מעל הבניינים וכמו חייכה אליהם. את הלילה הקר העבירו בבתיהם המוגנים, המותאמים לעונות השנה המתחלפות. עבור חסרי הדיור, שהיו נתונים לרחמי שמים, הייתה זו הזדמנות מצוינת להתפנק מעט. אך הייתה עוד אוכלוסייה גדולה, חלשה אפילו יותר, אף היא חסרת גג לראשה, שהסתמכה בעיקר על הפרווה שתגן עליה. שלושת החתולים מרחוב לכיש – ג'ינג'י, שלג ומנומרת – השתייכו לאותה אוכלוסייה. השלושה נמנמו על הדשא בחזית החצר של אחד הבניינים.

ג'ינג'י היה חתול מפוספס צהוב-כתום, שמן מאוד, ובעל תיאבון בריא של לפחות שני חתולים בוגרים. שלג, שנקרא כך על שום צבעו הלבן, היה צנום ופחדן. מנומרת, כפי שרמז שמה, התהדרה בכתמים שחורים, אפורים ולבנים והייתה פיקחית, דעתנית ומטופחת.

בסמוך להם ניצב פח אשפה גדול בצבע ירוק. חומת אבנים נמוכה, שקידמה את הבאים מכיוון המדרכה, העניקה אשליה של ביטחון. לפתע הרעיד את הרחוב רעש חזק, שהחריד את שלושת החתולים מתנומתם.

"מה זה היה?" הרים ג'ינג'י את ראשו. בעודו מביט מבולבל לצדדים, ניתר שלג ועלה על פח האשפה.

"משאית גדולה חנתה לידנו!" דיווח שלג לחברו, וזה נרגע ופיהק.

"אוף, מדוע דווקא עכשיו," נאנח ג'ינג'י בתסכול. "היה לו ריח כל כך נפלא, והוא נראה כל כך אמיתי…"

"מי?" השתומם שלג.

"הדג, הדג שחלמתי עליו! התלבטתי שעה ארוכה עד שבחרתי בו. גם שאר המנות נראו מצוין… בחיי, היה עדיף להיוולד קקטוס ולא עם המזל שיש לי! אין צדק בעולם!"

כשם שהחלה, כך גוועה השיחה בפתאומיות. שלג המוטרד שב לבהות במשאית, ואילו ג'ינג'י נשכב חזרה על הדשא וחזר לנמנם. תוך דקה כבר הפליג בחלומו הרחק אל המרכז העירוני הישן, אל מסעדת הדגים שבפינה ואל השולחן הקבוע שלו. הוא לא השתהה זמן רב וחזר להזמין את הדג ההוא, עם רוטב העגבניות ועם הגבינה המלוחה, שממנה ביקש לקבל תוספת בצלחת נפרדת. הוא כבר הרהר איזה תשר להעניק למלצר, שהתקרב ובידו הצלחת החמה. אדֵי המנה ההבילו, מפיצים באוויר ניחוחות מופלאים. ג'ינג'י התרגש לקראת המנה… אלא שבדיוק אז נשמע שוב קולו המודאג של שלג:

"חבר'ה, בואו נסתלק!"

"למה?" התרגז ג'ינג'י, משוכנע שמישהו או משהו מתנכל לו.

"יש להם בגדים מוזרים…" לחש שלג, והתכונן לזנק מן הפח.

"למי?" הזדקף ג'ינג'י.

"לשלושת האנשים, שירדו כעת מהמשאית."

ג'ינג'י ומנומרת ניתרו אף הם ועלו על הפח, לבחון בעצמם עד כמה המצב חמור.

אך כעבור רגע נרגע הכול. "אתה והפחדים שלך… בחייך, שלג, סתם הִלחצת אותנו!" כעסה מנומרת, והתמתחה.

"כן, חשבתי שזה רציני," נשם ג'ינג'י לרווחה.

"אבל הבגדים שהם לובשים!" התעקש שלג. "אני אומר לכם, זה לא מריח טוב."

"היחידים שאינם מריחים טוב הם השניים שכאן לצִדי…" עקצה מנומרת את חבריה. "בני האדם, בניגוד אלינו, יכולים להחליף בגדים, כך שרצוי אולי שתתחילו להקפיד על הניקיון שלכם, ולוּ רק כדי שתהיה לכם צורה סבירה! אגב, הבגדים הזהים הללו נראים כמו מדים."

"מדים?!"

"כן. מדים הם בגדי העבודה של בני האדם."

שלושת האנשים ניגשו אל חלקה האחורי של המשאית והחלו לפרוק ממנה ארגזי קרטון גדולים וריהוט כבד, מלאכה שנראתה לא קלה כלל. דלת הדירה שבקומת הקרקע נפתחה, ואישה שחורת שיער, שלא הייתה מוכרת לחתולים, יצאה ממנה לחצר וסימנה לסבלים להכניס לדירה את הציוד שהביאו.

האישה עשתה רושם נחמד, ולִבה של מנומרת, שבחנה אותה, נצבט. "מסכנה…"

"כן, היא תלמד בדרך הקשה," פיהק ג'ינג'י.

"היא עדיין אינה יודעת את זה," הוסיפה מנומרת.

"כל אחד ויכולת הספיגה שלו," פסק ג'ינג'י ופיהק שוב. "הזוג האחרון – לבּוֹבּקֶר ולחוּמִי נדרשו שבועיים, כמדומני, לשכנע אותו לארוז מחדש את חפציו. הם ביצעו יופי של עבודה, אף פעם לא אשכח את זה. מבחינה מסוימת, למרות שבטח לא התכוונו לכך, יש אולי מקום להודות לבובקר ולחומי על השירות."

"איזה שירות?" הסתקרנה מנומרת.

"הדיירים, כנראה, מיהרו לברוח. זה ההסבר ההגיוני היחיד, כי הם השאירו אחריהם המון אוכל. מצאתי בפח מלא אוצרות – חגיגה ממש! אח, איזו ארוחה זו הייתה… הייתם צריכים לראות את הבטן שלי. היא התנפחה כל כך עד שבקושי יכולתי ללכת."

שלא כמו חבריו הרגועים, אִזכּוּר שמם של צמד הפרחחים השכונתי הלחיץ את שלג, והוא רקע ברגליו. לאחר מספר רגעים, משהכניע אותו המתח, דרך את גופו ומלמל:

"הכי טוב שנסתלק, אני מקווה שלא מאוחר מדי!"

שלג ניתר אל הדשא, והמתין לשאר שיצטרפו אליו. "מה – מה אתם לא מבינים?"

"מה יש להבין?" תמה ג'ינג'י וחיפש רמז על פניה של מנומרת, אך אלה נותרו חתומות.

"בובקר וחומי מסוגלים להתחיל עוד היום," אמר שלג. "אם נימָצא לידם – נסתבך!"

"כי?!" התעקש ג'ינג'י.

"כי היא תחשוב בטעות שאנחנו שותפים למעשיהם!"

קשה היה לפספס את 'נפילת האסימון' בראשו של ג'ינג'י, שהוטרד כעת אף הוא.

"אולי שלג צודק?"

"עם כל הכבוד, ג'ינג'י," כעסה מנומרת, "אין לי שום כוונה או רצון לתת לצמד הזה את העונג המפוקפק לתזז אותנו. שלג סתם מגזים. ההתעללות שחווה בצעירותו שיבשה לו את החשיבה, ואתה לא עוזר לו, נהפוך הוא! אינני יודעת מה התוכניות שלכם, אבל אני מצִדי חוזרת לנמנם עוד קצת," אמרה וקפצה אל הדשא, איתרה עליו אזור רך ונעים ונשכבה באיטיות.

רגע אחרי שעצמה את עיניה, מלמלה: "יום אחד זה עוד יעלה להם ביוקר…"

"כן… לישון זה רעיון לא רע בכלל!" פסק ג'ינג'י ומיהר להצטרף אל מנומרת, לרבוץ בשמש ולהתפנק. "אח, הלוואי שאצליח לשחזר את החלום ההוא על הדג…" התפתל על גבו בחיפוש אחרי תנוחה מתאימה. "הוא נראָה כל כך טוב. בדיוק התכוונתי לנגוס בו," מלמל לעצמו ואחר כך פיהק, "כאשר המשאית ה-ה-המעצבנת הזאת חנתה לה ב-ברחוב שלנו."

שלג, נבוך, השקיף על שני החתולים המנמנמים. הוא דאג והיה מבולבל, אך לבסוף, כמו תמיד, הכניע אותו אופיו החלש והוא הצטרף אליהם. תוך זמן קצר נרדמו השלושה, מבלי לדעת כי ברחוב הסמוך צץ בחשאי צמד הפרחחים – בּוֹבּקֶר, חתול הרפתקן שחור פרווה, וחברו הנאמן חוּמי, כלב קוֹקֶר-סְפָּניֵאל חום. גם הם תהו לפשר הרעש.

הצמד רחרח סביב המשאית ודלתה האחורית, שהושארה פתוחה, ומשהבחינו כי האזור ריק מאדם, צץ במוחם רעיון.

חומי נותר על הכביש לשמור, ובובקר נדרך וניתר לתוך המשאית. בחושך, בין ארגזי הקרטון וערֵמות הרהיטים, צדו את עיניו כמה קופסאות עץ קטנות וצבעוניות, והוא ניגש לבדוק אותן מקרוב.

"הזדרז, מישהו יוצא!" נשמע קולו של חומי מאחוריו. "קח כבר משהו – קדימה, בובקר!"

בלי לחשוב הרבה אחז בובקר בקופסה קטנה אדומה, חזר על עקבותיו בדילוגים בין החפצים, הצטרף אל חומי, והשניים נמלטו על נפשם עם שללם. הם נכנסו אל הגן הציבורי הקרוב וחמקו, נרגשים מאוד, אל בין השיחים.

"איזו קופסה מיוחדת – מעניין מה יש בה?" הסתקרן חומי והתנשם במהירות.

בובקר נעץ מבט בקופסה האדומה, רחרח אותה וקבע: "יש רק דרך אחת לגלות. קדימה, חומי, בוא נִפתח אותה!"

שוב וידאוּ כי אין איש בשטח, ואז אחז בובקר את הקופסה בפיו ורץ לטפס על העץ הגבוה, שהתנשא על המדשאה במרכז הגן. כשהגיע לצמרתו, שִחרר מפיו את הקופסה. היא צנחה על הדשא, נפתחה בקול חבטה, ותכולתה התפזרה.

חומי ניגש לחפצים לבחון אותם. "איזה יופי… זו הייתה בחירה מצוינת!" כשכש בזנבו.

בובקר זינק מטה מהעץ וסקר צמיד מוזהב, שבלט בזוהרו באור השמש.

"נו – כמה זמן לדעתך הפעם?" שאל חומי המבודח והמתין לתשובת בובקר, שהשתעשע ברעיון לקנות את לִבה של מנומרת בעזרת הצמיד היפה.

"שלושה חודשים – גג!" השיב בובקר.

חומי הופתע. "הרבה, לא?"

"טוב, אולי חודשיים…"

"חודשיים?! זה עדיין הרבה," לא הסתיר חומי את אכזבתו.

"די, חומי, אתה לא מבין שאני מתלוצץ אִתך?" חזר בו לפתע בובקר. "אפילו שבוע הם לא יחזיקו מעמד! טוב, אולי שבועיים. לא משנה. אבל בסוף גם הם יצטרפו לרשימה הארוכה והמפוארת של דיירים, שפלשו לדירה שלנו ושהברחנו אותם. מתי כבר אכזבתי אותך?" קרץ. "תזכור תמיד: כשאתה חתול, השמים הם הגבול! וכיוון שאתה כמו אח שלי, אז גם אתה סוג של חתול."

חומי חייך, והצמד המרוצה אסף את החפצים והחזירם לקופסה. בעוד הם גוררים אותה אל בין השיחים, הכריז אחד הסבלים ליד דירת הקרקע:

"זהו, סיימנו, גברת!" הוא ועמיתיו המתינו לקבל את שכרם לאחר שסיימו לפרוק את המשאית.

"סליחה גברת, אפשר לקבל קצת מים קרים?"

אך הדיירת, שנברה בארגזי הקרטון שבחדרים, התעלמה מקריאותיו, והסבל ניגש אליה. תנועותיה החפוזות שידרו עצבנות.

"מה קרה, גברת?"

"הקופסה שלי – הקופסה האדומה שלי!" יישרה את גבה והביטה אנה ואנה, מגרדת בראשה. "אינני מוצאת אותה… ואיפה לא חיפשתי!"

"את בטוחה שהיא הייתה במשאית?" התעניין הסבל.

"בוודאי!" אמרה בנחרצוּת. "אני זוכרת שהנחתי אותה על אחד הארגזים – נדמה לי, בפינה. היו שם עוד קופסאות, ואותן מצאתי. אני לא מבינה איפה היא יכולה להיות!"

"מוזר… מה היה בה, גברת?"

"התכשיטים שעיצבתי. השקעתי בהם כל כך הרבה שעות!" בקולה כמו בעיניה ניכר התסכול הרב שאותו חשה. "היכן היא יכולה להיות? רגע, אולי היא נותרה שם – "

"יותר הגיוני שהשארת אותה בדירה הקודמת."

"אני אומרת לך, אני זוכרת במפורש!"

"גברת, בעצמי סרקתי בתוך המשאית, לא ייתכן שהיא נשארה שם – בוודאות!" השיב הסבל, ובטון עייף מעט הוסיף: "ראיתי את זה הרבה; אנשים, בגלל ההתרגשות שבמעבר, קורה שמתבלבלים להם – "

"אלא אם כן היא נפלה בדרך לכאן," התעלמה האישה מדבריו ונחפזה לצאת החוצה, "בחצר למשל!" בלית ברֵרה, יצאו שלושת הסבלים הנבוכים בעקבותיה.

חיפושיה העלו חרס. מיואשת, נעמדה ליד המשאית.

"נו, אמרתי לך, לא השארנו בפנים כלום!" אמר הסבל ונעל את הדלת, אך הדבר עורר את זעמה: "אז להיכן היא נעלמה?" שאלתה הדהדה באוויר.

"רגע – " התחיל סבל אחר והיסס מעט. מבטה של הדיירת הופנה אליו, והוא המשיך. "זה אולי יישמע מוזר, אבל באחת הפעמים שניגשתי הנה, הבחנתי בחתול שחור ובכלב חום משוטטים ליד המשאית… ביחד. הכלב היה בגודל בינוני. מהצד זה נראה כאילו הם זוממים משהו. אולי יש להם יד – או רגל, אני מתכוון – "

"אני לא חושבת!"

"למה לא?" התגונן הסבל.

"כי מה יש להם לעשות עם הקופסה שלי? וחוץ מזה, ממתי כלב וחתול משוטטים יחד ברחוב?"

"למה את שוללת את האפשרות הזאת? אולי הם היו משועממים!" נחלץ לעזרה הסבל השלישי, ששתק עד כה.

"ואיך בדיוק פתרה הקופסה שלי את השעמום שלהם?" סירבה הדיירת לוותר.

"בתור משחק!" הסביר הסבל. "פינצ'י, הכלבה שלי, למשל, יכולה להעביר יופי את הזמן בלהשחית נעליים. פעם אחת היא עשתה זאת לנעלי היציאה שלי לפני פגישה חשובה. הייתה לי 'פגישה עיוורת' שהתנהלה מצוין, וגם הארוחה, עד אשר הבחורה התכופפה להרים מהרצפה את המפית שנפלה לה. אחר כך, כשקראתי במאמר שנשים בוחנות אותנו על פי הנעליים, הבנתי למה לא הייתה פגישה שנייה… חבל, דווקא הייתה בחורה נחמדה – "

"אינני יודעת… בכל זאת, זה נשמע לי מופרך," השיבה הדיירת.

"בחיי, הסיפור על הבחורה אמיתי!" התעקש הסבל.

"התכוונתי לחתול ולכלב! לא שאני מזלזלת בצרות שלך, אבל אם נחזור לעניינינו היותר דחופים – " פנתה כעת אל הסבל הראשון. "אני רוצה לסגור את נושא מעבר הדירה. אני אשלם לכם, אך לא מקובל עלי שחסֵרה קופסה. אני אתייעץ על כך עם בעלי, וסביר להניח שעוד תשמעו מאִתנו בעניין הזה."

האישה שילמה לסבלים את שכרם, והשלושה עלו על המשאית. רעש המנוע החריד שוב את הרחוב, אך דעך כשהחלה המשאית להתרחק. לבסוף חזר השקט לרחוב, ונדמה כי השלווה אפפה אותו כבמטה קסם. אבל קרוב לשם, בגינה הציבורית הסמוכה, תר צמד חמד משועמם אחרי הזדמנויות נוספות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשאתה חתול, השמיים הם הגבול”