החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אורליה: ספר החזיונות והתפילות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 347 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

יומן פנטסטי זה הוא וידויה של אישה שחוותה גאולה נפשית משנגלתה לה דמות מסתורית המלווה אותה בהקיץ ובחלום, ונעשית לחלק מהווייתה.

עם "הפיכת הלב" שחלה בה, משתנה גם תפיסת המרחב והזמן שלה, וחייה האינטימיים – יחסה אל עצמה, אל קורותיה במהלך כל שנותיה, אל משפחתה ואל סביבתה החברתית – נתפשים מתוך כמיהתה אל הוויה על-ארצית, המעניקה לה נחמה ותקווה.

מקט: 4-644-1007
מסת"ב: 9789637303791
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


דבר המלבה"ד – אני מביאה בזה לפני הקורא את יומניה של חברתי אורליה, שנכתבו בתוך ארבע השנים שקדמו לנסיעתה הפתאומית, ליַעד שלא היה ידוע לי.

אורליה, בת חברתה של אמי מנעוריה, שהתה תקופות ארוכות בבית הורי, עם אִמה או בלעדיה, כשאביה עשה בחו"ל לרגלי עסקיו. ומשגוּנב לאוזני שיש לו שם "פילגש", ומאז נודע הדבר לאשתו התחילה ללוותו במסעותיו — עטתה דמותו בדמיוני הילדותי, גבריות מגרה ומסוכנת. הוסיף לכך גם אופנועו הבריטי, השחור והמגושם, שהוא ובעליו נראו בעינַי גוף ספינקסי מסתורי אחד. הוא הרכיב עליו את אורליה ואת אִמה בטיוליהם ברחבי הארץ, ופעמים, בהיעדרה של האֵם, באתי אני במקומה. עד היום עובר בי רטט של התרגשות וגאווה כשאני נזכרת בתרועת הזינוק מפלחת האוויר של האופנוע, שכמו בקעה מבטן חיה אימתנית, בעוד אורליה, במושב האחורי, מחבקת את גבו של אביה, ואני, בסירת המטען, מקווה בלבי שמישהו מבני כיתתי יראני בתפארתי.

מאוחר יותר, כשנחתה עליהם פורענות כלכלית, נעלם האופנוע יחד עם הפסנתר של אורליה ועם תכשיטים יקרי ערך של אִמה, ודמותו של אביה בעינַי עברה מטמורפוזה מקצה לקצה. באותה תקופה תמכו הורי באִמה, נפשית בעיקר, כי בגאוותה, דחתה את הצעותיהם לסיוע כספי.

בילדותנו, לא הייתה קִרבה גדולה בינינו, הן בגלל אופיינו הכֹּה שונים זה מזה, והן בגלל קנאתה הגלויה של אורליה בי, שביתי קבוע ומשפחתי יציבה, ואילו היא, הילדה הגאה והמוכשרת, בעלת חוש ההומור השנון והעוקצני, אורחת בחסד אצלנו, והיא אמורה להתנהג יפה ולהתחשב במארחיה.

נהגנו למדוד זו את בגדי זו (אביה הביא לשתינו שמלות מבוטיקים יוקרתיים בפריז וברומא, שניקרו את העיניים על רקע הקונפורמיות והצנע בארץ), אך בעוד אורליה נראתה פורחת בשמלותיה, נראיתי בהן בעינֵי עצמי דהויה מתמיד. וכשהצעתי שנתחלף בבגדים גם מחוץ לבית, סירבה בעקשנות, והבנתי, שתשומת הלב שהקדיש אביה לבחירתם מקודשת בעיניה.

למדנו בבתי ספר שונים, ואף כי, בלחץ אִמה, הצטרפה לתנועת הנוער שהייתי אני חברה בה, נעדרה מרוב פעילויותיה, ולבסוף התחברה ל"בני טובים" בעלי שאיפות אקדמיות, למדה לפרוט על פסנתר והקפידה על הופעה וגינונים שאמי כינתה, מתוך הערכה, "אירופיים".

והנה, כשערב אחד התבטל קונצרט במדרשה המוזיקלית שלמדה בה ולא מצאה עניין אחר לענות בו, ניאותה להתלוות אלי לצריף התנועה, לפגוש את המדריך החדש שלנו, ורצה הגורל ששתינו התאהבנו בו ממבט ראשון. היה זה נדב, שבשביל להסב את לבו אליה, הפעילה אורליה את כל קסמיה. שלחה לו דפי "הגיגים" וחתמה עליהם באות הלועזית O (ראש התיבה של שמה, שהתעקשה לכתוב ב-O ולא ב-Au, כנדרש), מעוטרת בכתר או כפרח או כחצויה בחץ (אהבתה), ועוררה בכך את סקרנותו, ורק כעבור חודשים אחדים, במסיבת פורים, כשהיא מחופשת לפיתיה, כוהנת האורקל מדלפי, רמזה לו על זהותה. וכשהייתה מזדמנת "במקרה" למקומות שידעה כי יהיה נוכח בהם, עמלה שעות על הופעה "פשוטה וטבעית", שתהלום את טעמו, ניסתה על עצמה מיני תסרוקות, ואפילו טפחה סומק קל על לחייה לרעננן, דבר שנחשב אז לשחיתות אצל בנות בגילנו. לבסוף זכתה בו בגדול, ואני נותרתי עם לב שבור, שהעלה ארוכה רק אחרי שפגשתי את מי שהיה לבעלי, אמן, עולה מדרום אפריקה.

נכחתי בחתונתה, ואני, וגם בעלי, שיחרנו את חברתם, בעיקר את זו של נדב, שעדיין נותרה בי המיה נפשית כלפיו, וגם בעלי העריכוֹ מאוד, אך אורליה לא ראתה זאת בעין יפה והרחיקה אותנו בתירוצים שונים. בכל זאת יצא לנו להיפגש באירועים משפחתיים כמו ברית מילה, בר-מצווה, ולהבדיל, לוויות ואזכרות, וחקרתי אותה על חייה ועל עיסוקיה, ומה שלא הצלתי מפיה גילתה אִמה לאמי, וכך נודע גם לי.

נישואיה קטעו את שירותה הסדיר בצבא, והיא נסעה עם נדב לאנגליה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, ובתום כהונתו שם החלו, היא ונדב, ללמוד באוקספורד פילוסופיה של המדע. פעם אחת אף התארחתי שלושה ימים בביתם, בדרכי חזרה לארץ מלימודַי בארצות הברית. רבצנו אז על הדשא בגינתם המטופחת, אני סיפרתי לה בהתלהבות על חוויותי מהאי מונהיגן שבמדינת מיין, שם ביליתי את הקיץ עם חברתי האמריקאית, והיא, כטוב עליה לבה, הזכירה לי איך, בנעורינו, דחף אותה "האינסטינקט הקיומי" שלה, כדבריה, לכבוש את לבו של נדב. ופתאום, ללא שום מעבר הגיוני בשיחה, החליפה נושא, וסיפרה לי שהיא מבקרת בקבוצה סוּפית, ושהפגישות האלה נותנות טעם לחייה כאן.

כשחזרתי לארץ נודע לי שנדב סיים את לימודיו בהצטיינות, ואילו אורליה, המחוננת, הפסיקה אותם מסיבה לא ברורה, ובעוד נדב משתלב באקדמיה ומתמסד בה, מסתפקת היא בפרסום מאמרים על נושאים פילוסופיים ועל תהליכי יצירה רוחנית בכתבי-עת ספק מקצועיים, ונאמר לי, כי על אף היותה אוטודידקטית, ללא השכלה מסודרת, רעיונות מקוריים שנשאבו ונלקטו ממאמריה, הזרועים הבחנות ספקניות ופרדוקסליות, שימשו השראה למרצים מלומדים שונים, ואת עקבותיהם ניתן למצוא במחקריהם.

שנים אחדות חָברו, היא ונדב, לאמנים ולאינטלקטואלים מן הבוהמה התל-אביבית. אך אני ובעלי, על אף שהאמנות היא עיסוקנו, לא התערבנו בהם. ומאז שנולדו ילדינו, שלה ושלי, לא התראינו, אלא, כאמור, בנסיבות רבות משתתפים, ורק פעם אחת, כשיצא לי לשבת על ידה בחתונה כלשהי, סיפרה לי שבִּתה לומדת באוניברסיטה בחוג לקולנוע, ורמזה על בעיות שיש לה איתה.

לכן התפלאתי מאוד כשיום אחד, אחרי שנים אחדות של כמעט נתק גמור בינינו, התקשרה אלי וביקשה שניפגש. היא מסרה לידי תיק משרדי חום, שהכיל כמאתיים דפי פוליו, ביקשה שאציץ בהם, ואם אמצא שהטקסט ראוי לדפוס, שאציע אותו להוצאת ספרים קטנה ואיכותית, בעילום שם המחַברת.

הצצתי בכותרת, וכשנתקלתי בשם "אורליה", שאלתיה אם זה שם העט שלה, אך היא משכה בכתפיה ואמרה שזה שם זמני, ומצִדה אני יכולה לפרסם את הספר בשמי או בכל שם אחר שאֶבדה מלבי. ועם זאת, שלפה מתיקה דף נייר ועט, והֶחתימה אותי על סודיות בכל הקשור לזהותה.

אחר כך סיפרה שהיא נוסעת מכאן לתקופה בלתי מוגבלת, אך מסיבות השמורות עמה לא תגלה לי את כתובתה, גם לא האלקטרונית. שאלתי אותה אם נדב נטל חופשה מן ההוראה באוניברסיטה, שהוא מרצה בה עדיין כפרופסור אמריטוס.

"נדב?" — תמהה — "למה? הוא בכלל לא נוסע איתי, אני נוסעת לבדי!" ונעצה בי מבט חשדני ושאלה: "מה זה עלה בדעתך?" והשפילה את עיניה והחלה לגלגל בידה את הגומי ההדוק על הקלסר של כתב-היד, ואמרה שדַריה, בִּתם, תתגורר איתו בהיעדרה. "אני משאירה אותו בידיים טובות," חייכה בפה עקום.

אחר כך הוסיפה מהורהרת, דברים שנראו לי אז תמוהים למדי:

"אין שום אפשרות לדעת מה תחילתה של עבירה שעברת בחייך… המערכת היא מעגלית, אנלוגית, אין לה התחלה ואין לה סוף. 'נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן', כנאמר בספר יצירה."

ואחזה בידי, וחייכה ואמרה: "צריך לפתוח את הלב אל הברכה."

ציפיתי להסבר, אך היא צחקה ואמרה: "אם תקראי את ספרִי מההתחלה ועד הסוף, תביני."

המשכתי לתהות בלבי איך, בשלב זה של חייה, מעזה אורליה לנסוע לבדה, בלי נדב, ליַעד חסוי ולזמן לא מוגבל, ונזכרתי באחת השיחות הנדירות שהתקיימו בינינו בשנים האחרונות. היה זה כשנדב שהה בארצות הברית לרגל אחד הכנסים המדעיים שהוזמן אליהם לעתים קרובות, אך מפאת התקפי החרדות שלה בהיעדרו, שלדברי אמי הם מלווים בסיוטים ובתעתועי-רוח, דחה את רובן ויצא רק אל ההכרחיות ביותר.

היא טלפנה אלי אז ושאלה, ללא הקדמות מיותרות, כאילו רק אתמול נפגשנו, אם יש לנו שירי אבן-גבירול ואם תוכל לשאול אותם לכמה ימים, והציעה שאביא את הספר לבית קפה ובהזדמנות זאת נחליף כמה מילים. דיברנו על דא ועל הא. וכשהתעניינתי איך היא מסתדרת לבדה, חייכה את חיוכה המרוחק והמוטרד, ואמרה שבקושי, והוסיפה בגיחוך שגם בִּתה נסעה, לפסטיבל סרטים כלשהו. וכשהיא מלטפת בידה חתול רחוב שהתחכך ברגלה, אמרה שבמקרים כאלה ילדיה נמלטים ממנה על נפשם רחוק ככל האפשר.

ניסיתי להטות את השיחה אל מאמריה, אך אמרה שאיבדה עניין בפילוסופיה, ושבלאו הכי מחקריה אזוטריים מדי ובזמן האחרון נדחו בזה אחר זה על ידי כתבי-עת שונים.

"כך שבפרישתי לא אחסר לאף אחד," גיחכה. והחליקה בידה על כרך השירים שהבאתי לה במתנה, ואמרה שכעת, כשכל זמנה בידה, היא מרבה לקרוא שירה.

"מוחי נוהה אחר לבי," חייכה, "אך הלב רץ, והמוח אינו משיג אותו."

ומשכה בכתפיה, ואמרה שאין בכך משום חידוש, כי מאז ומעולם נמשכה ל"תורות הנסתר", כפי שמכנים זאת, אף כי התחנכה על המטפיזיקה האריסטוטלית, שאינה מגבילה, כידוע, את השגת התופעות לחמישה חושים והיא מזהה רוחות או צורות שמימיות בחוש-על המכונה החוש השישי. ואכן, אמרה, ההשגה שלה פורחת במרחבים הפוריים של חוש-העל הזה.

ותהיתי בלבי אם יהיה זה דמיון פרוע, לחשוב שאולי גמרה אומר לבלות את שארית חייה במנזר בודהיסטי, אי-שם במזרח הרחוק.

עם בואי הביתה, פתחתי את העמודים הראשונים של כתב-היד, ומשנוכחתי שבחרה כמוטו לספרה בקטע מ"מסות" של מישל דה מונטן, נזכרתי שבהיותנו בנות ארבע-עשרה או חמש-עשרה, הייתה מצטטת לי אמרות מספריו, שתמיד היו תחת ידה, והבנתי שעדיין יש לה זיקה אליהם.

אך במהלך הקריאה בטקסט, גברו פליאתי והשתאותי, לא רק על תוכנו האזוטרי ועל היעדר הספקנות האירונית בו, הכֹּה אופיינית למאמריה, אלא בעיקר על כך שב"רשימות מקליפת נוגה", חלקו השני של הספר, העזה להשתמש בחומרים ביוגרפיים הנוגעים לי ולמשפחתי ואימצה אותם לעצמה, בהסוואה קלה, כאילו זו משפחתה שלה, או שערבבה אפיזודות מחייה ומחיי. היא פשוט הטמיעה אותי בתוכה!

בחמת זעמי על הסגת הגבול, חשבתי להחזיר לה את כתב-היד ולאסור עליה את השימוש בקטעים הנ"ל, ואף שקלתי פנייה לעורך-דין, אם יגיעו הדברים לידי התנגשות, אך כשהתקשרתי אל הטלפון הנייד שלה, ענתה לי בִּתה, ואמרה שאִמה נסעה והם אינם רשאים למסור את הטלפון או הכתובת האלקטרונית שלה. הנחתי, אפוא, את כתב-היד במגירה וניסיתי להתעלם מקיומו.

כעבור חודשים אחדים התקשר אלי נדב, שנקודה חמה אני שומרת לו בלבי, והפציר בי, בשמה של אורליה, לקיים את הבטחתי לה ולהציע את כתב-היד להוצאת ספרים, "אפילו אם תצהירי על הסתייגותך מקטעים מסוימים בספר, בפתח דבר או באחריתו," אמר, "אך בתנאי שלא תהיה לך, או לָעורך, שום התערבות בתוכנוֹ."

אני מביאה בזה את ספרהּ של אורליה ככתבו וכלשונו.

המביאה לבית הדפוס

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אורליה: ספר החזיונות והתפילות”