החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רשימות מארץ הכביש

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 552 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

תמיר גושן הוא צלם מצליח, נשוי ואב לילדה, מעריץ של קייט בוש. אבל כל זה שייך לעולם שתמיר נעקר

ממנו בנסיבות מסתוריות; כעת נפרשׂ לפניו כביש אינסופי, שטבלאות ייאוש מצוירות עליו לכל אורכו ומשני עבריו משתרעים שדות תירס עצומים. מהו המקום הזה? איך נקלע אליו? איך יֵצא ממנו? בניסיונותיו להיחלץ מארץ הכביש, מזמן אליה תמיר את חייו הקודמים. הוא מתחקה אחר קשרים ופרידות שעשו אותו למי שהוא, מתוודע למקורותיה של חתירתו הקנאית ליופי, ושב ומבקר בכפר אנגלי אחד, שהתעלומה האפלה המרחפת עליו עשויה להיות המפתח לפענוח מצבו.

רשימות מארץ הכביש מחזיר אותנו למקום שבו אנחנו מספרים כדי לחיות. בכישרון נדיר פורט גַפלָה רגע

קפוא אחד לגלקסיה של סיפורים, ומחלץ מן המשאב האנושי היקר מכולם – הזיכרון – את שביל־הסתרים

המוביל לרגע הבא. רשימות מארץ הכביש הוא עיר סואנת, מלאה סודות, שכל קורא וקורא ימצא בו פינה

שמחכה רק לו.

זהו ספרו השביעי של אופיר טוּשֶה גַפלָה. בין ספריו הקודמים: 'עולם הסוף', 'ביום שהמוסיקה מתה', 'הקטרקט בעיני הרוח' ו'האורחים'.

מקט: 2792245
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אני מתהלך לאורכו של כביש אינסופי. אין לי מושג איך הגעתי לכאן ולאן מועדות פניי. אין פה נפש חיה מלבדי. בשולי הכביש שדות תירס נטושים, ומעבר להם עוד שדות תירס נטושים, כאילו האופק או אפילו הנוף הוא מכפלה של עצמו. עוד מאותו הדבר, כמו שאומרים באנגלית. האסוציאציה אינה מקרית. אנגלית, כי אין דרכים כאלה במקום שממנו אני בא. השעה שעת צהריים, אם איני טועה, ואני ערני באופן מעורר חשד. אני מציץ בטלפון הנייד שלי. 12:36. הסוללה עומדת להתרוקן (11%) וממילא אין פה קליטה. אני רוצה לצלם את הכביש הזה, שדומה שאין לו התחלה ואין לו סוף, ונושך את לשוני כשמתחוור לי שמשום מה לא הבאתי את המצלמה. האינסטינקט הראשוני תובע ממני לבלום, לנסות לרדת לשורש התעלומה. איך העזתי לצאת מהבית בלי המצלמה, וגרוע מזה, מדוע הגעתי אל המקום אם לא התכוונתי לצלם אותו מלכתחילה? ובכל זאת אני מתקדם במרץ, כמו לקראת מטרה, ובאיחור מה מבחין בסימנים מתחת לרגליי. לא מובן לי איך אלה חמקו ממני, כי הם אינסופיים בדיוק כמו הכביש שעליו אני צועד בעל כורחי. עוד לפני שאני קורא בהם, אני מסיק שלא השגחתי בהם מאחר שהייתי שרוי בעיצומה של הצעידה, ובו ברגע שולח את ידי לאחור ומבין שקילוח הזיעה הדקיק במורדות גבי מקורו בהליכה המאומצת שהתחילה אלוהים־יודע־איפה־ומתי. דומה ש׳הקצתי׳, בהיעדר פועל הולם יותר, תוך כדי תנועה. כמו אדם שתעה בדרך אך שכח את הנסיבות שבעטיין נקלע אל המקום הזר. אני מרים את ראשי מן הכביש אל השמיים חסרי האופי ומנסה להקשיב. רק אז אני שם לב לדממה הלא טבעית – שום רחש לא נשמע, אפילו לא אוושת רוח. עורב בשדה מנקר קלח תירס חרישית. לראשונה בחיי אני יכול לקבוע שביקרתי במקום שכוח־אל באמת, כי אם יש אל במקום הזה, הוא שומר על זכות השתיקה. אני אומר ״ענבל״ בקול רם, ואחר כך ״שחר״ בקול רם יותר, רק כדי לוודא שאני שומע. לא התחרשתי. העולם הוא שהחריש. אני לא חושב שאי פעם שמעתי שקט כזה – מכונס בעצמו, הרמטי, קופסתי. זו התחושה – אני אדם המהלך בתוך קופסה אילמת, והנוף מאופק לא פחות מהקולות הכבושים בו. ושוב אני משפיל את עיניי ובוחן את הסימנים בפליאה. מצד אחד הם משמחים אותי כי הם מעידים על חיים ומפֵרים את מזימת האלם: רק יצור חי יכול היה לקחת אבן, או במבט מעמיק יותר – גיר, ולחרות את הסימנים על האספלט – ארבעה קווים ישרים וקו חמישי שחוצה אותם באלכסון. סדרות אינסופיות, מאורגנות להפליא, מעברו האחד של הכביש אל עברו האחר, כמו מעברי חציה מיניאטוריים של ננסים בלתי נראים, או בכינוין השכיח יותר, שאליו התוודעתי בתקופת השירות הצבאי, ׳טבלת ייאוש׳. מצד שני, מעברי החציה הזערוריים שמשתרעים הרבה מעבר להישג עיניי מעוררים בי מחשבות לא נעימות. אני שמח לגלות שמישהו עבר פה לפניי אבל אני נרעד מן הרעיון שמשהו העיר בו את הצורך לחרות את הסימנים על הכביש. אני אפילו לא מעז לנחש כמה קילומטרים נמשך ייאושו של הזר החרוץ, ובשלב מסוים אני מתאמץ לא להביט למטה אך עיניי כבר הסתגלו אל הסימנים המטרידים וגם אם אני מסיט את מבטי אל השדה המנומנם הן ממשיכות לדווח לי על קיומם. לרגע אני שוקל לרדת מהכביש אל השדה אך החשש שאיבלע בו, או גרוע מזה, שלא אמצא את דרכי בחזרה אל ׳דרך הייאוש׳, מניא אותי מן המעשה. אולי בפעם אחרת, אני אומר לעצמי, ומתאמץ לשכוח שכל קו עלוב על האספלט הוא יום עם התחלה, אמצע וסוף, ואפילו משדל את מוחי להפריד בין גורלו של הזר לגורלי. אני בסך הכול תייר, ובעוד רגע או שניים ודאי אמצא דרך אחרת שתסתעף מן הכביש הזה ותחלץ אותי ממנו. ואם לא בעוד רגע או שניים, אז בסופו של דבר. אני חושב על ההמשך. על מחר, או מחרתיים, או מתי שלא יהיה, כשאשב עם ענבל ושחר בסלון שלנו ואספר להן על הכביש המצחיק. זאת הגישה. הכביש המצחיק. ״אתן לא מאמינות,״ אני מספר לאשתי ולבתי כאילו הכול כבר מאחוריי, ״לא ראיתן דבר כזה בחיים. אף כלב לא עבר שם. הכול עמד במקום, כמו תמונת סטילס שהדבר היחיד שזז בה זה הצופה. לא, לא ראיתי את עצמי מהצד, פשוט… כשהכול נראה אותו הדבר, אתה מתחיל לחשוב שאתה גם בפנים וגם בחוץ. אפילו בזמן שהלכתי סיפרתי לכן מה קורה, כאילו אני כבר לא שם. ניסיתי לחשוב מה אתן הייתן עושות, אבל עם כל הדמיון שלי לא הצלחתי לדמיין אתכן נקלעות למצב כזה מלכתחילה. אולי שתיתי לפני שיצאתי לדרך, ובכל זאת… לא הייתי שיכור. אבל גם לא הייתי אני במאה אחוז, כי אף פעם לא קרה לי משהו כזה. ברור שהלכתי לאיבוד בעבר. אבל לא ככה. לא…״ אני מפסיק לדבר. מרגיש כמו אידיוט. הידיעה שאני מדבר כאילו שהכול כבר מאחוריי מעוררת בי סלידה. המניפולציה מתישה אותי. אני בודק שוב את הקליטה בטלפון הנייד. חושב אולי לדבר עם ענבל. בזמן אמת. לספר לה בדיוק מה קורה. אבל אני לא רוצה להדאיג אותה. ואני גם יודע שהדבר בלתי אפשרי. המכשיר מודיע לי שאין קליטה. כמו במנהרה. כמו במרתף. כמו בחלל קופסתי. אני שוקל לכבות אותו כדי לא לבזבז את שארית הסוללה, אבל חושש שלא אצליח להדליק אותו שנית. הוא הקשר האחרון שלי לעולם, מאכזב ככל שיהא. אני ממשיך לצעוד בראש מושפל, מתמכר למעברי החציה המדויקים, קולות התנשפויותיי מהדהדים באוזניי כמו אותות מצוקה שבוקעים מגוף אחר. עוד מעט, אני מבטיח לעצמי. מכונית, אופנוע, מישהו יעבור פה וייקח אותי בחזרה. לא משנה לאן. הרחק מכאן. אל המלון. זה פרט שאני משלים מדמיוני אבל הוא הגיוני לחלוטין. אני שוהה בבית מלון מאחר שאני בחו״ל. לראיה – הנוף הזר והזיכרון העמום. ודאי יצאתי מהמלון, הועדתי את פניי ליעד נשכח והגעתי לפה בשוגג. משהו קרה בין הרגע שיצאתי מהמונית, אם אכן הייתה זו מונית, ועד לרגע שהגחתי על הכביש. אז המישהו הזה ייקח אותי אל המלון, ומשם אסע לשדה התעופה ואטוס לארץ. ללא סיבוכים מיותרים. בדמיוני אני כבר נפרד מהמקום ועומד לצלם אותו באמצעות המכשיר הגוסס שלי, אבל ברגע שאני מרים את ראשי חולף בי רטט; לראשונה מאז דרכה כף רגלי במקום הזה אני רואה שֶלט במרחק. אני מתקדם לקראתו בהתרגשות, תחילה בצעדים נחפזים ואז בריצה בהולה. הנה זה קורה. שלט הדרכים באופק הולך וקרב, ואף על פי שבמהלך ריצתי כבר הספקתי לקרוא את המילה הבודדה אני ממשיך לרוץ לעברו, מקווה שעיניי מתעתעות בי ושבדרך נס תתחלף המילה הלא מתקבלת על הדעת באחרת. זה לא קורה. במרחק חמישים מטרים מהשלט המשקיף על הכביש משולי הדרך אני עוצר ומביט בו המום. N O W. מישהו חמד לצון. אין הסבר אחר. אני תוהה אם הזר שהשחית את האספלט במסר הנואש שלו הוא האחראי לשלט הדרכים המגוחך. אני מקלל וממשיך לצעוד, מקווה ששלט הדרכים הבא, במרחק קילומטר וחצי בערך מהשלט הקודם, לא יעמיק בי את התחושה שמישהו לועג לי. ושוב אני מתבדה. גם השלט הבא מכריז באותיות דפוס גדולות שהגעתי ל־NOW. אני מבין את כוחו הממכר של הייאוש. יש משהו מרדים, שלא לומר מסמם, בשלטים האלה שחוזרים על עצמם במרחק קבוע (השעמום גורם לי למנות את צעדיי, ומספרם זהה במרווחים שבין השלטים). אחרי ארבעה שלטים כאלה אני תוהה איך ארגיש אם הם ייפסקו פתאום. אני אפילו לא שואל מי קבע שבין ׳עכשיו׳ ל׳עכשיו׳ מפריד מרחק קבוע, שרירותי להכעיס. אני חש דגדוג בקצות האצבעות, מרים את הטלפון הנייד ומצלם: כביש – מלפניי. כביש – מאחוריי. שלטי ה־NOW. שמיים ריקים. שדות התירס. ואני. אפוף בלבול. וכשאני מציץ בתמונות הטריות, תעתיקי המציאות השברירית, מתנקזות שלוש פיסות מידע אל מול עיניי הנפערות: בעוד רגע כבר לא יישארו חיים בסוללה; השעה 12:36; והתמונה האחרונה שצילמתי לפני שהגעתי לפה היא של אולם תיאטרון שבחזיתו המסר הבא: ׳לפני השחר – כל הכרטיסים אזלו׳. אני נזכר.

לפני חצי שנה התחולל נס בעולם המוזיקה. קייט בוש הנחיתה פצצה. הזמרת, שבכל הקריירה המפוארת שלה יצאה למסע הופעות יחיד שארך שישה שבועות והסתיים במופע באודיאון המרסמית׳ בלונדון ב־14 במאי 1979, הכריזה שהיא תערוך סדרה של 15 מופעים שיישאו את השם ׳לפני השחר׳ בין אוגוסט לאוקטובר השנה באולם המרסמית׳ אפולו המחודש (אותו אולם שבו הופיעה בתחילת הקריירה שלה). תדהמה הכתה את כל מביני הדבר, שכבר מזמן הפסיקו לחלום שאי פעם יזכו לראות את האישה והאגדה על במה. 35 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה, וגם אני לא העזתי לדמיין. לא היה זה הנס הראשון בקריירה שלה: ב־1993 הוציאה תקליט (THE RED SHOES) ונעלמה ל־12 שנים. כולם כבר הספידו אותה, המציאו מעשיות מופרכות והיו משוכנעים שלעולם לא תחזור ותשמיע קול. מישהו אפילו כתב ספר (׳מחכים לקייט בוש׳) על דוגמן תחתונים מדוכא שהדבר היחיד שמונע את התאבדותו הוא הציפייה לאלבומה השמיני של קייט בוש. אני לא הייתי שותף לדעה הרווחת; היה ברור לי שמעיין היצירה שלה לא יבש, ושקול הדממה הדקה מקורו במשהו אחר. ואמנם, כשהוציאה ב־2005 את אלבומה הכפול (AERIAL) סיפרה בפשטות אופיינית שילדה ילד והעדיפה להתמקד בגידולו. הזמרת שפרצה לחיינו עם ׳אנקת גבהים׳ הבלתי נתפס, מתוך אלבום ביכורים מושלם שיצא כשהייתה בת עשרים (!), מעולם לא הפסיקה להפתיע והמשיכה להתפתח בכיוונים שונים ומשונים: ב־1982, אחרי ההצלחה המרעישה של NEVER FOREVER, הוציאה את אלבומה הרביעי, THE DREAMING, שאותו אף הפיקה; האלבום נכשל כישלון חרוץ ומבקרים כמעריצים חשבו שהזמרת יצאה מדעתה: האלבום היה מורכב, ניסיוני ותובעני, ורק במרחק השנים השכילו לרדת לסוף דעתה ולזהות את מרכיביו המופתיים. ב־1985, חודש לאחר שהתפרסמה בעיתון המוזיקה NME כתבה שנשאה את הכותרת המבזה ׳איפה הם היום?׳, ובה נכללה בוש ברשימת אמנים שלכאורה אבדה דרכם, הוציאה את HOUNDS OF LOVE, האלבום המצליח ביותר בקריירה שלה, שנחשב לפסגת יצירתה מאז ומעולם. ההפתעה האחרונה הייתה שני תקליטים בשנה אחת (2011) לאחר שתיקה של שש שנים, אבל על הופעות חיות אף אחד לא חשב. ביום שהתפרסמה הידיעה קָרס האתר שלה, והרשת הייתה כמרקחה. ידעתי שלפניי שבוע מורט עצבים במיוחד: המכירה אמורה הייתה להתרחש שבוע בדיוק לאחר שנמסרה ההודעה לתקשורת, ובאמצעות שלושה אתרי אינטרנט בלבד. האולם שבו עמדה להופיע לא היה גדול במיוחד, והביקוש הרקיע שחקים. לכן, כעבור ימים אחדים, היא הסכימה להוסיף עוד שבע הופעות. ועדיין, במהלך השבוע ההוא התפרסמו עשרות כתבות שדנו בסיכוייהם הקלושים של המעריצים להשיג כרטיסים להופעה המדוברת ביותר באנגליה. וכשהגיע בוקרו של 28 במרס, והמכירה הרשמית החלה, בקושי הצלחתי להיכנס לאחד משלושת האתרים וצפיתי מבוֹעת בהודעה ׳לא זמין כעת׳ לצד מועדי ההופעות, משַווה בעיני רוחי רבבות אנשים ברחבי העולם שיושבים כמוני מול המחשב ומגדפים את בני המזל שהצליחו להעלות בחכתם את הכרטיס הנחשק. כעבור שעות אחדות נודע שכל הכרטיסים נמכרו בתוך רבע שעה. מתוסכל ועצבני החלטתי לא לקרוא ולו מילה נוספת על המופע המיוחל והשתדלתי להדיר אותו ממוחי. לכן לא היה גבול להפתעתי כשכעבור שלושה שבועות, ביום הולדתי ה־38, הגישה לי ענבל דף מודפס מטעם טיקֶטמאסטֶר והודיעה לי שהייתה מעדיפה לתת לי את הכרטיס עצמו במקום את ההודעה על רכישתו, אך הכרטיסים עצמם יודפסו רק בסמוך למועד ההופעה. לא הבנתי איך עשתה זאת, ולא פחות מכך – איך הצליחה לשמור את העניין בסוד בשלושת השבועות האחרונים ועמדה בפיתוי לנחם את בעלה הנזעף. היא חייכה אליי בערמומיות וסיפרה שקראה באתר אירי שכדאי להירשם לאתר מכירת הכרטיסים מבעוד מועד כדי לקבל עדיפות ברגע שתצא המכירה לדרך. ואז הרצינה ואמרה שברגע האמת הייתה בטוחה שתיכשל במשימתה כי גם היא הייתה עדה לטירוף שרחש ברשת, אבל לשמחתה עלה בידה לרכוש כרטיס בתוך שמונה דקות. ״מתתי להגיד משהו, אבל לא רציתי להרוס את ההפתעה,״ חתמה. לא שאלתי אותה מה איתה; היא חיבבה את קייט בוש אבל העדיפה להישאר עם שחר הקטנה בארץ. ״בחיים אני לא אצליח להתעלות על הפתעה כזאת,״ אמרתי לה. היא צחקה. ״נחיה ונראה,״ אמרה וקרצה לי.

כמעט ביטלתי את הטיסה לאנגליה. כשענבל שלפה את הדף, לא ניחשנו שכעבור חודשים אחדים תפרוץ מלחמה במחוזותינו. וכשהתחוור לנו שהמבצע מתארך מעבר למשוער, הודעתי לענבל שאני לא נוסע.

״תפסיק לדבר שטויות,״ גערה בי.

״אני לא משאיר אותך לבד עם שחר.״

״תכף תקרא לנו נשים וטף. מה אתה יכול לעשות? הרי גם אתה נכנס איתנו לממ״ד.״

״כן, אבל תחשבי איך זה נראה שאני נוסע לי להופעה של קייט בוש באנגליה ואת ושחר…״

״אין קשר בין הדברים. וחוץ מזה, שכחת איפה אתה חי? תמיד יהיה עוד מבצע. אבל הופעה של קייט בוש? לא בטוח בכלל.״

זה היה טיעון מנצח, ובכל זאת התווכחנו לא מעט במהלך השבועות ההם עד שב־26 באוגוסט, שבועיים לפני תאריך הטיסה לאנגליה, הסתיים המבצע ושנינו נשמנו לרווחה. שאלתי אותה אם לא תצטרף אליי אחרי הכול, והיא הציעה לי לברר אם אבי אולי שינה את דעתו והחליט לטוס לממלכה המאוחדת לאחר שנים שכף רגלו לא דרכה שם. אמרתי לה שאין סיכוי. ב־8 בספטמבר, יומיים לפני מועד ההופעה, טסתי ללונדון לשבוע (כלל ברזל: לעולם איני יוצא מגבולות הארץ לפחות משבעה ימים). השתכנתי במלון קטן בקרבת הסוהו והתקשיתי להאמין שבתוך פחות מ־48 שעות אזכה לצפות באמנית האהובה עליי מופיעה. ביום המופע התעוררתי נרגש ושוטטתי להנאתי ברחובות העיר. צילמתי פה ושם והקפדתי לא להרחיק לכת כדי לא להתעייף, ואף נחתי כשעה לקראת היציאה למופע. כשהגעתי אל המקום, כשעתיים לפני תחילת המופע, נעמדתי בקצה תור של אנשים מחויכים, שכמוני התייחסו באדישות לזרזיף הלונדוני העיקש; חלקם שוחחו בהתרגשות והחליפו פיסות מידע שליקטו ברעבתנות מן העיתונות ומאנשים אחרים שכבר צפו במופע, וחלקם שתקו והתמסרו למחשבותיהם הפרטיות על אודות החוויה הממשמשת ובאה. בהיתי דקות ארוכות בגבר מכסיף שהתהלך לאורכה ולרוחבה של המדרכה, נושא על חזהו שלט בזו הלשון: ׳מוכן לשלם הרבה׳. התור הלך והתארך, וההתרגשות גאתה בי. לרגע אפילו חשבתי שאני רואה את רמי, שהכיר לי אותה בתחילת השירות הצבאי, מתקדם לעבר חיל המאסף של התור, וכבר עמדתי להרים את ידי ולנופף לו, אך עד מהרה התברר לי שהייתה זו משאת נפש ותו לא. למרבה האירוניה נשמט רמי מזיכרוני במשך עשור ומחצה, ואפילו כשנודע לי על סדרת המופעים המפתיעה לא ייחדתי לאיש ולו מחשבה בודדה אחת. הקשר בינינו התנתק מזמן, ועם זאת, לא היה לי ספק שיצא מדעתו כששמע על האירוע ההיסטורי ושרכש כרטיס לאחד המופעים לפחות. לאחר שנכנסנו לאולם המהודר ידעתי שאכבד את בקשתה של הזמרת ולא אצלם במהלך ההופעה, אבל לא יכולתי להתאפק וצילמתי שלוש תמונות של הבמה. האישה שישבה לימיני לכסנה לעברי חיוך. עצמתי את עיניי וחיכיתי. וכשכבו האורות באולם ושאגה אדירה פילחה את אוזניי, פקחתי את עיניי וצפיתי בה עולה על הבמה, כמו החלילן מהמלין, בראש תהלוכה של זמרי ליווי שעד מהרה תפסו את מקומותיהם. צרחתי כמו משוגע. היא שרה את Lily ואני ניסיתי לגמוא את המרחק ביני לבינה בשירה נסערת. מאותו רגע, כל ניסיון לשחזר בבהירות את שלוש השעות הבאות עלה בתוהו.

אני מסוגל לזכור את המופע רק כאנדרלמוסיה של רגעים ותחושות. הסדר היחיד שמציית לזיכרוני הוא סדר השירים. מעבר לו, אני זוכר את האישה שישבה לימיני מתייפחת ללא הרף; אני זוכר שבשיר האחרון לפני ההפסקה, The Morning Fog, בגרסה רכה ומהפנטת, אני עצמי התייפחתי; אני זוכר שלא האמנתי שאחרי כל השנים שחלפו קולה חזק כל כך, לעיתים אפילו חזק מדי; אני זוכר את הדיוק שבשירתה; אני זוכר את בנה האדמוני שר ומשחק; אני זוכר אותה מתיישבת בהדרן אל הפסנתר ומבצעת את Among Angels, כמו על מנת להוכיח לכולנו שאין לה באמת צורך בכל הפירוטכניקה המרהיבה שקדמה לו; אני זוכר ניירות קונפטי נוחתים על הקהל בקדמת האולם; אני זוכר שבהפסקה כולם נהרו אל שולחן הממורביליה כדי לרכוש מזכרות; אני זוכר שקניתי חולצה ותוכנייה; אני זוכר שהיא נראתה מאושרת; אני זוכר שהיכה בי רעב; אני זוכר שפחדתי לשכוח; אני זוכר אותה בקטע הווידיאו המוקלט שבו היא שקועה עד צוואר במים, נאחזת במצוף ושרה תוך התנשמות את השיר שפותח את ׳הגל התשיעי׳; אני זוכר המון אנשים על הבמה; אני זוכר מטומטמת אחת בקהל שקבלה באוזני חברתה על כך שהיא לא ביצעה את Babooshka; אני זוכר פרצופים מחויכים מכל עבר; אני זוכר את הדרך לתחנת הרכבת התחתית ואת העובדה המשעשעת שכל הנוסעים בקרון אחזו בידיהם תוכנייה של ההופעה; אני זוכר שכשעה לאחר המופע מצאתי את עצמי זולל פיצה; אני זוכר שלא התאפקתי ולמרות השעה המאוחרת התקשרתי לענבל; אני זוכר שבלילה רציתי לחפש את רמי בפייסבוק והתעצבנתי כשבשום אופן לא הצלחתי להיזכר בשם משפחתו; ואני זוכר שכשהלכתי לישון, המחשבה האחרונה שלי הייתה שהערב הייתי בהופעה של קייט בוש.

את היומיים הבאים העברתי בניחותא. למרבה התדהמה אוחסנה ההופעה במרתפי זיכרוני כחוויה שהתרחשה לפני עידן ועידנים. לא חשתי ריקנות אלא עייפות מתוקה. בלילה הראשון עוד חשבתי עליה חוזרת אל המלון או הביתה לאחר ההופעה. תהיתי כיצד חוותה את הקשר המחודש עם הקהל ושמחתי בשבילה על גילויי האהבה העצומים. אחר כך כבר כמעט הספקתי לשכוח שזאת הייתה עילת הנסיעה. התגעגעתי לענבל ולשחר והצטערתי שלא הצטרפו אליי. התנחמתי בביקור בחנות תקליטים ובסקירה גאה של עטיפות דיסקים שצילמתי במרוצת השנים. וגם פגישת עבודה אחת שילבתי בשבוע הרגוע; נפגשתי לארוחת צהריים עם הרולד מוד, סופר בגיל העמידה שיצר איתי קשר לאחר שראה עבודות שלי ברשת. הוא היה נחמד ומהוסס ואמר שישמח מאוד אם אקרא תקציר של ספרו הבא כדי לשקול שיתוף פעולה. ״הספר נקרא FEATHERLESS,״ אמר, וידעתי שניסה לרתום אותי למשימה בשל חיבתי הידועה לנוצות. שאלתי אותו במה הספר עוסק. הוא אמר, ״באנשים שלא מסוגלים לעוף.״ ״באופן מטפורי, אתה מתכוון?״ שאלתי והוא נד בראשו. סיפרתי לו על המופע ועל סיומו, כשקייט בוש התעופפה מעל הבמה. הזכרתי גם את הנוצה המצוירת על החולצה שרכשתי. הוא התעלם מדבריי ואמר שמבחינה אבולוציונית כולנו יכולנו לעוף לפני אלפי שנים אבל קרו דברים שגרמו לנו לאבד את היכולת הנדירה.

״איזה דברים?״ שאלתי בחשש.

״כמו הזנב, שהפך לעצם, הכנפיים שהיו לנו נבלעו בצלעות.״

ניסיתי לשמור על ארשת פנים רצינית. הוא צחקק בינו לבין עצמו כאילו נתקל בתגובה דומה עשרות פעמים לפני כן והזדרז לבאר את דבריו. ״זה לא מה שאני חושב באמת. אני לא משוגע. זאת הנחת היסוד של הרומן. פעם כולם יכלו לעוף. מאז עברו אלפי שנים. גיבור הרומן, גבר בן חמישים, מחליט להתאבד בעקבות סיפור של אהבה נכזבת. הוא עולה על גג הבניין שבו נמצא המשרד שלו וקופץ, אלא שלהפתעתו, בזמן שהוא מרחף באוויר, הוא מגלה שהוא מסוגל לעוף. מתוך הצלעות שלו בוקעות שתי כנפיים קטנות שלא היה מודע להן כלל. הגבר ההמום מתחיל להתמכר לחוויית התעופה ותוך חודש כבר מפתח מיומנויות שלא היו מביישות ציפור ותיקה. הוא כמובן עושה הכול בסתר ובמקביל חוקר את ההיסטוריה של משפחתו כדי להבין מאין קיבל את המתנה המדהימה. הוא מגלה שהסבתא רבתא שלו מצד אימו אושפזה בכפייה בבית חולים לחולי נפש לאחר שהכריזה שהיא מסוגלת לעוף, וגופתה נמצאה ירויה אי שם בשדה ביורקשייר. הוא מבין שכפי הנראה הצליחה להימלט מבית החולים אך ניצודה במעופה. אף אחד כמובן לא נתן את הדין על הרצח האלים. ערב אחד, כשהוא מתעופף בשמיים להנאתו, הוא רואה במרחק גבר, אישה ושלושה ילדים מרחפים וצוחקים. הוא עוקב אחריהם ולמחרת מגיע אל ביתם. הגבר מספר לו שמאז ומעולם ידע על הכנפיים הנסתרות בצלעותיו ושאביו הוא זה שלימד אותו להשתמש בהן. הוא, בתורו, לימד את אשתו ואת ילדיו לעוף. אנתוני, גיבור הספר שלי, שואל אותו אם כל אחד יכול ללמוד לעוף, והגבר משיב בחיוב ואז מוסיף, ׳אבל הם לא רוצים בכך.׳ הוא מספר לאנתוני על אנשים נוספים שנמצאו ירויים בשטחים פתוחים ומפנה אצבע מאשימה אל כוחות השוק והפוליטיקה שחברו כדי להשתיק את הסוד המסוכן. ׳תאר לך,׳ הוא אומר, ׳מה יקרה לרשויות התעופה בעולם. תאר לך מה יקרה למחלקות ההגירה בעולם. תאר לך מה יקרה למעברי הגבולות בעולם. וזאת רק ההתחלה.׳ וכאן מתחיל סיפורו של האדם שיצא למאבק על הזכות לעוף: אנתוני נפגש בסתר עם עוד בני אנוש בעלי כנפיים, פותח סדנת תעופה חשאית, חובר ליצרן שכפ״צים שמפתח קו ביגוד המעניק הגנה מלאה למעופפים ואף מבקש מהמעופפים החדשים שלא יחששו לשאת עימם כלי נשק כדי להשיב מלחמה במקרה שאי אלו ציידים שפלים יחליטו לנסות לקרקע אותם אחת ולתמיד. אבל הסיפור כמובן מסתבך. בקרב המעופפים החדשים מתגלה בוגד שמנסה להרוג אותם במעופם; אנשים שלא מצליחים ללמוד לעוף נוטרים טינה עזה לחבריהם שבשמיים; כיווני הנדידה של ציפורים משתנים בעקבות בלבול שזורעים הפולשים החדשים במרחב האווירי שלהן; וטרוריסטים שלמדו לעוף משתלטים על מטוסים ומזעזעים את העולם בסדרת פיגועים שהתאפשרו הודות ליכולתם החדשה. וכמו לא די בכך, אנתוני מתאהב באישה שמישהו קצץ את כנפה הימנית בשנתה.״ הבנתי שהשתתק כדי לאמוד את מידת התרשמותי, והגבתי בחיוך רחב. ״נשמע מרתק,״ אמרתי. מאחר שפגישתנו התקיימה בבית קפה בהמפסטד, הלכתי לאחר מכן לפארק האהוב שאליו לקח אותי אבי ביומו האחרון של טיול הבר־מצווה שלי ואיתרתי על נקלה את הספסל שעליו ישבנו ביום המעצבן ההוא. ניסיתי להתרכז בקריאת התקציר שנתן לי הרולד, אך המחשבות על החלאה שקצצה את כנפי אבי – אם להתפייט ברוח הדברים האחרונים שהשמיע הרולד באוזניי – והניאה אותו מביקור נוסף בממלכה המאוחדת לא הניחו לי. ידעתי שאם לא אפסיק לחשוב על התקרית המצערת אחריב את שארית החופשה, ולא רציתי להכתים את זכר ההופעה באירוע הפעוט שהתרחש לפני למעלה מעשרים שנה ועדיין הדהד בחיי אבי, אף על פי שמעולם לא הודה בכך. הזכרתי לעצמי שעד למפגש עם הפרחח שעלב באבי בילינו שבוע חלומי. הכול היה חדש ומסעיר: הנופים, המבטאים, האוכל, ויותר מכול אבי, שהתיר לי לראות צד אחר בו, משוחרר, נמרץ וספונטני. על הספסל בהמפסטד הית׳ שִחזרתי את פעילויותינו בשבוע ההוא, ואף על פי שלונדון הייתה גולת הכותרת של הטיול, קשה היה להתעלם משלושת הימים האחרונים שבילינו בדורסט, לאחר שאבי טען שאי אפשר להגיד שהיית באנגליה מבלי לבקר, אפילו בחטף, בקאנטריסייד האנגלי. ועל אותו הספסל נרעדתי כשלא הבנתי איך נשמטה מזיכרוני התקרית שהעיבה על השבוע ההוא מבחינתי, לא מה שקרה בין אבי והבחור המטומטם בפארק הלונדוני האהוב אלא מה שראיתי באולדריד, הכפר שבו התארחנו אי שם בדרום־מערב אנגליה. שנים לא חשבתי על הערב ההוא, כשעמדנו נפעמים על ׳צוק השיכורים׳ ואני הייתי עד למריבה המשועשעת בין שני השיכורים על הבקבוק, עד שאחד מהם בעט בו בכל הכוח וחברו זינק בעקבות הבקבוק אל התהום. התקרבתי אל שפת הצוק כדי לנסות להבחין בו באור המתכהה וסחרחורת הלמה בי. חודשים ארוכים לאחר מכן חלמתי על צוקים וים שמנסה לפתות אותי. וכשהפסיקו חלומות הבעתה לפקוד אותי בשנתי, הבנתי שחובה עליי להדיר את רגליי ממקומות גבוהים. די היה במחשבה שאני עומד על גג בעיצומה של מסיבה ומגניב מבט אל הרחוב למטה כדי לסחרר את ראשי בעוז ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליי הרועדות. במרוצת השנים עלה בידי לפרום את הקשר בין החרדה לבין האירוע שהוליד אותה, ולהאמין שכמו אצל מיליונים רבים בעולם, גם פחד הגבהים שלי לא נולד כתוצאה מאירוע ספציפי. אבל ידעתי בבירור שמשהו התחולל ביני לביני בערב האפל ההוא, כשהתוודעתי לראשונה בחיי לקרבתו הבלתי נתפסת של המוות. עכשיו רעדתי כי לראשונה מזה שנים רבות חצה מראהו של השיכור האומלל את סף תודעתי; ורעדתי כי משהו נוסף התרגש עליי. רעיון שלא היה לי מושג איך לא חלף במוחי קודם לכן. ולא סתם רעיון, אלא אחד שלא ירפה ממני עד שאוציא אותו לפועל; התחושה הייתה מוכרת לי היטב. ידי אפילו ליטפה, כבהיסח הדעת, את תיק המצלמה, והבהירה לי שאין טעם להתנגד: ספר צילומים שייקרא ׳קייט ואני׳ (שם זמני), ויהיה מורכב מעשרות תמונות שצולמו בהשראת שיריה. לכל שיר צילום משלו, שמתכתב עם חוויה מחיי. Bertie שלה, שכולו שיר אהבה של אם לבנה, יגולם בתמונה של שחר בתי; Snowed in on Wheeler street, שמתאר סיפור אהבה לא ממומש בין גבר לאישה שנפגשים בגלגולי חיים שונים, יתמצה בתמונה של ׳המדענית׳, אותה אישה שאני לא מפסיק לראות בכל מקום; Army Dreamers ילוּוה בתמונה שלי עצמי, בדמותו של צלם צבאי בשדה קרב, כמחווה להתפכחות שחוויתי במהלך שירותי הצבאי המקוצר. לתדהמתי גיליתי שביליתי על הספסל בפארק חמש שעות, שבמהלכן הקלדתי ערב רב של רעיונות לקטגוריית הפתקים בטלפון הנייד שלי. והצילום הראשון יוצמד באופן בלתי נמנע ללהיט שהפך אותה בן לילה לכוכבת, Wuthering Heights הנצחי, ובו אמחיש את אנקת הגבהים האישית שלי בדמותה של התהום הנשקפת מעיניו של הגבר המתבונן אל לב האימה.

עד לבוקר שלמחרת כבר רתמתי סיבות מסיבות שונות למהלך הספונטני שהצליח להפתיע אפילו אותי עצמי. החזרה למקום שהילך עליי אימים, אפילו באופן לא מודע, תהיה צעד אמיץ בדרך להתמודדות עם הפחד; ההתעמתות עם הטראומה ארוכת השנים שלי עשויה אף לשכנע את אבי העיקש להתעמת עם הטראומה ארוכת השנים שלו ולעלות על מטוס לאנגליה; והנסיעה הלא מתוכננת לכפר הנידח תעניק לשבוע החלומי ממד נוסף שכלל לא חזיתי לפני המופע. בה בעת ידעתי שאין לי צורך בכל אלה; הפרויקט החדש גירה את מוחי והכחיד כל התנגדות אפשרית שעלתה בי, דוגמת הקולות שטענו כי מדובר במיזם יומרני ואפילו שחצני, שנועד להמציא קשר מלאכותי ביני ובין הכוכבת. רק אידיוט יכול היה לטפול על הזיקה העמוקה שחשתי ליצירתה אשמת מלאכותיות, או חלילה אובססיביות, כדרכם של לא מעט מעריצים שליקטו ברעבתנות כל פיסת מידע שהגיעה מכיוונה של האישה החידתית שמיעטה להתראיין. המוניטין שרכשתי במרוצת השנים פעל לטובתי; לא הייתי צלם בן יומו שבחר להיתלות באייקון תרבותי על מנת להאדיר את שמו. יתרה מזאת, בספר הצילומים אבטא את רחשי ליבם של מיליונים שמתחברים, כל אחד בדרכו, אל פועלו של אמן זה או אחר, לא מטעמי הערצה אלא מתוך תחושה שהוא כותב על חייהם שלהם או על נושאים שמעסיקים אותם. לא הייתי הראשון שתיעד את חשיבותו של אמן מסוים בחייו, וּודאי שלא האחרון.

התעוררתי מוקדם והמשכתי להשתעשע ברעיונות לתמונות גם בדרך לתחנת הרכבת. כשהגעתי לרציף בתחנת ווטרלו העמוסה, שבו היה עליי לעלות על הרכבת לעיירה אקסמינסטר, משהו הסיח את דעתי. עשרות אנשים המתינו להגעת הרכבת, אבל לא הצלחתי להסיט את מבטי מבחור שעמד במרחק שלושה נוסעים ממני. ידיו היו תחובות בכיסי מעיל העור הממורטט שלבש ורגליו הארוכות, במכנסי ג׳ינס משופשפים ובנעלי ספורט מוכתמות בבוץ, נעו בחוסר מנוחה מצד לצד. לא הכרתי אותו אך תנועות המחול המוגבל שלו כמו גם הבעת פניו, שהפגינה עוינות כלפי כל יצור חי ברדיוס קיומו, הבהירו לי מייד שמדובר בפתיל דינמיט לא מפותח במיוחד שמאיים להתלקח בכל רגע. הוא היה נאה למדי, בעולם שמעריך מינימליזם קיצוני. עיניו היו כחולות וגדולות ושיוו לו חזות של מלאך מטומטם, אפו היה קטנטן, כמעט בלתי מורגש, שפתיו צרות ודקיקות, ראשו מעגל פגום, שערו הבלונדי קצוץ, גופו צנום וחזק, ובכלל, נדמה שהמרחב הפיזי שתפס נמצא ביחס ישר למרחב האינטלקטואלי שלו. שפטתי בחומרה וללא שמץ בושה, כי הכרתי את הטיפוס. אי שם בחווקים התחתונים ביותר של הסולם האבולוציוני שוכנים הוא ושכמותו. זיבורית אנושית מצויה. חובה להיזהר מהם כי בדומה לבעלי חיים (והסליחה עם האחרונים), הם מונעים על ידי אינסטינקטים בלבד. הנה לכסן מבט שוטם לעברי, מוכן ומזומן לעימות שיזכיר לו שהוא חי. ידעתי שזה הרגע להשפיל את עיניי אבל לא היה אכפת לי. שיראה. נעצתי בו מבט חד־משמעי, מתגרה. אפשר היה להריח את הפתיל ניצת. הפעם האחרונה שנקלעתי לעימות פיזי הייתה בכיתה ו׳, עם ילד שמשך כיסא מתחתיי וגרם לי ליפול ולחבוט את ראשי ברגל שולחן. יש להודות שאני עלוב בעימותים מעין אלה לא רק במציאות, אלא גם בתרחישים דמיוניים. שניים שלושה אגרופים, והזיבורית שבשמה ודאי הושקעה הברה בודדה – ג׳ק, ג׳ים או איזה ביל – תכריע אותי ארצה. ראיתי את עצמי מתפתל על הקרקע, המום מעוצמת הכאב, בזמן שג׳ק ממשיך לגרום לי להתחרט על המבט. עד שמישהו יתערב ודאי יסב לי נזק לא מבוטל, ומי יודע, אולי אפילו בלתי הפיך, תלוי כמה עצבני היה המלאך המטומטם כשהתעקשתי לא להסב את מבטי ממנו. אבל ג׳ים לא ידע שעשיתי זאת למען אבי. ביל הדביל לא ידע שברגע שראיתי אותו ראיתי מישהו אחר, תאום רוחני שחלק עימו את כרומוזום הזיבורית האנושית, דופלגנגר מצחין שבאשמתו כף רגלו של אבי לא דרכה באנגליה חצי יובל. הנה הגיעה השעה לתבוע את עלבונו של אבי מהיצור הדוחה שהתחיל לצעוד לעברי, כל פסיעה שלו הבטחה של אלימות. די היה לי לחשוב על פניו המתכרכמות של אבי כשבן דמותו של ג׳ק־ג׳ים־ביל מתיז את הארס באוזניו, כדי שיצר הנקם יבער בי. גיליתי משהו שמזמן ידעתי, שהמחוות העמוקות (ולעיתים הטיפשיות) ביותר שאנו עושים למען יקירינו נעשות כשהם רחוקים מאיתנו. לאבי לא היה מושג, ואולי לעולם לא יהיה לו, איך שקשקתי מפחד ועדיין לא משתי ממקומי מול החלאה המנוונת, ונדמה לי ששפתי התחתונה רטטה, ופתאום מתתי להשתין, אבל הייתי חייב להעניש את הזיבורית שקראה לעברי ״Oy״ במבטא רחוב שאבי לעולם לא יצליח לחקות, ולפתע הבחנתי בסיגריה בין אצבעותיו, וחרף האיסור לעשן שם הבנתי שבסך הכול הוא רצה ממני אש (אלוהים יודע למה חשב שאני מעשן), ונשבעתי לעצמי שלו היה לי מצת הייתי משליך אותו בהתרסה על המסילה, אבל בדיוק אז הגיעה הרכבת והזיבורית ואני נכנסנו לקרונות נפרדים ושכחנו, לפי שעה, זה מזה.

התיישבתי מול אישה שפתרה תשבץ בעיתון. היא הייתה בת גילי, פחות או יותר, והזכירה לי את פרידה מלהקת אבבא, עם חיוך השוקולד המריר והשובבות המרומזת בהבעת פניה השלווה. היא נגסה בעט שבידה ללא הרף, וכל אימת שתרה אחר פתרון נדמה שאיתרה אותו בשמשת החלון, כי היא הרימה את ראשה מן העיתון, הביטה בחלון ואז שבה אל התשבץ, כתבה את המילה הרצויה וחוזר חלילה. ניחשתי שהיא נשואה, אם לשניים, גרה בכפר, מגדלת ירקות בגינה קטנה, אולי עובדת בחנות ספרים מקומית, ודאי כותבת סיפורים בסתר, ואופה עוגות טעימות במיוחד. דמיינתי אותה בהתקף זעם, משליכה תבנית חמה של עוגיות בצורת לב על בעלה הלא נאמן. לו צילמתי אותה, הייתה פותרת תשבצים בכל רגע פנוי בין הכביסות ושאר מטלות הבית. והנה הוציאה עיתון אחר מתוך תיק צד גדול, דילגה על כל זוטות האקטואליה ופנתה היישר אל התשבץ הענקי, החליקה את הדף והתחילה לפתור. הלכתי לאיבוד בסיפורה האפשרי, ולו ישבה ענבל לצידי הייתה נוזפת בי ומורה לי להפסיק לנעוץ בה עיניים. רק כשקלטתי עד כמה מביכה התנהגותי הסטתי את המבט ממנה ונעשיתי ער לתכונה הרבה ברכבת. נדמה שתוך רגעים אחדים התמלאה עד אפס מקום. לידנו התיישבו שני גברים – אנשי עסקים, אני מניח – בחליפות שלושה חלקים. אחד מהם דיבר בטלפון הנייד, כפי הנראה עם המזכירה שלו, על הדוח השנתי האחרון, והשני – איש מכירות, כך פסקתי – שיחק בטלפון הנייד שלו. בשניהם זיהיתי איכות סטרילית, כאילו בכל בוקר לפני שהם יוצאים מהבית הם עוברים תהליך חיטוי קיצוני. הרכבת החלה לנוע. עיניי שוטטו בין חבריי לקרון. במושבים המקבילים אלינו ישבה משפחה – גבר ואישה בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, האב חיוור וכחוש, גבוה להפליא, האם עגלגלה, אדמונית ומנומשת, ושניהם בהו בדכדוך, או אולי תשישות, בתאומים הפעלתנים בני השש שלא חדלו להתגרות זה בזה – צבטו, נשכו, שרטו, צחקו, בכו והתעלמו מהוריהם, שבמבט מעמיק הסקתי שעל פניהם שפוכה הבעת חרטה. עוד בקרוננו ראיתי זקנה בעלת פני בובה שסרגה במרץ ומפעם לפעם הפנתה אל הילדים הרועשים מבטי תוכחה; גבר חסון בחולצת משבצות, מכנסי ג׳ינס ומגפיים, שנראה כמו שילוב של כוכב קולנוע ואיכר, ושלמרבה הצער לקה בהפרעה עצבית שגרמה לו להסב את ראשו לאחור כל חצי דקה בערך ואז לחזור אל הספר שבידו; שתי נערות חמוצות מבע ששוחחו בקצב משונה – דקה דיברו, אחר כך השתתקו למשך שלוש דקות, הקשיבו כל אחת למוזיקה בנגן שלה, ואז, כבסימן מוסכם, שלפו את האוזנייה מאחת האוזניים וחזרו לדבר דקה, לא יותר, אולי על הנער שבמושב ממול, בתספורת המוהוק בגון הפלטינה, שזרועותיו החשופות היו קנווס של קעקועי זוחלים מבחילים. הנער הטיח את ראשו בעדינות בשמשת החלון, וכשפנה אליו הכרטיסן ובירר אם הכול בסדר – אפילו לא זיכה אותו בתשובה. הכרטיסן, גבר בגיל העמידה שחיוכו אלסטי ועיניו קרות, בירך את כולנו ביום נעים, ביקש לראות את הכרטיסים וצעד אל הקרון הבא. ממקום מושבי ראיתי עוד שני תיירים דוברי ספרדית, אישה ששערה מאפיר ועל פניה אסופת קמטים אקראיים שהזכירו לי כף יד, בידה בלוק ציור והיא מציירת בעיניים עצומות, וגבר ממושקף וחסר מנוחה, שהפעיל את המצת שבידו ללא הפסקה וליטף באצבע עורגת את הסיגריה התחובה מאחורי אוזנו. למרבה ההפתעה הבחנתי בנוסע המסקרן מכולם רק כעבור שעה. הלה ישב על מזוודה שחורה קטנה במעבר בין הקרונות ובכה. לא, לא בדיוק. זה מה שהיה כל כך מרתק בו – הגבר במקטורן השחור, בחולצת הגולף הלבנה ובמכנסי הקורדרוי השחורים, שפניו היו מנוקדים בזיפים בני יומיים ושמצחו היה חרוש תלמי הרהור, העלה בי מחשבות על תינוקות, כי פניו התכווצו ונדמה היה שתכף יפרוץ בבכי נורא, וכעבור רגע התבהרה הבעתו ונראה שעמד לחייך. הייתי סקרן לדעת על מה חשב הטיפוס הזה שהתנייד בין ייאוש לתקווה, ובדיוק ברגע שהביט לעברי במפתיע טלטלה יד ענקית את קרוננו כאילו היה צעצוע ושילחה את כולנו ללא אזהרה אל הבלתי מובן הגדול. לא הבנתי לאן נעלם הגבר המסקרן, למרות שעיניי שִחזרו בחטף תמונה לא הגיונית שלו מרחף מבעד לחלון פתוח. לא הבנתי את מבול הזכוכיות שהמטירו רקיעי המתכת על ראשינו כאילו היו קונפטי מסוכנים במסיבה שהשתבשה. לא הבנתי את המבט חסר החיים בעיניה של פותרת התשבצים, שראשה היה שעוּן על השולחן שלפניה. לא הבנתי את הקולות הנידחים שהגיעו מקצה העולם. לא הבנתי את הדם. לא הבנתי את הדממה. לא הבנתי את העשן. לא הבנתי את הכאב המבלבל שנדד בגופי בחוסר החלטיות. לא הבנתי איפה אני ולא הבנתי את הרעד, שכמו הקולות הנידחים הגיע מהקצה המרוחק ביותר של הכרתי וזעזע אותי באחת. רק דבר אחד הבנתי: זה קרה. שמעתי את עצמי צורח אף על פי שבקושי הצלחתי להניע את שפתיי. זה קרה, אחרת מכל מה ששיוויתי בנפשי, אחרת לחלוטין, לא בשיבה טובה, לא בעקבות מחלה תובענית, לא כששחר אישה בוגרת, לא באופק המחר האחרון אלא עכשיו, ממש עכשיו, כל כך סתמי, טיפשי, ותלוש.

עכשיו.

ועכשיו, כשדברים מתחוורים לי פחות או יותר, אני עוצר. אני כבר אדיש לשלטים ולטבלת הייאוש מתחת לרגליי ומשהו בי נדרך. אני לא זוכר את המעבר מרכבת האימים למקום הזה. אולי הצלחתי, בכוחותיי האחרונים, לחלץ את עצמי מן הקרון, ועל גחוני זחלתי אל הכביש הזה או אל השדה הסמוך. אולי שכבתי שם שעות. אולי יותר. אני בוחן את גופי שנותר ללא פגע ומבין שלא נפחתי את נשמתי כשהקרון התהפך על גבו או כשהרכבת סטתה מהמסילה או כשהרכבת התנגשה ברכבת אחרת או אלוהים יודע מה. אני שמח לא להימצא ברכבת שהמיטה חורבן על נוסעיה, אבל אני לא שמח להיות פה, במקום המשונה הזה, על ההַס הקופסתי שבו וחוסר התנועה המכביד. ואולי, לנוכח האירוע שהביא אותי עד הלום, עליי פשוט להסתפק בכך שאני הווה. אני מציץ שוב בטלפון הנייד הגוסס שלי. 12:36. כאילו אין שעה אחרת בעולם. אני מזהה סכנה לא מוחשית באוויר. אני מסרב להאמין שאני הניצול היחיד, ושואב נחמה מפוקפקת ממעברי החציה המיניאטוריים, ובד בבד אני מתחיל לחשוד שעוּבדת הישרדותי לא ידועה ברבים. אולי לא מצליחים למצוא אותי כי בדרך לא דרך זחלתי אל כביש הרפאים הזה, הרחק ממקום האסון. אני תוהה מדוע הרחקתי משם ותרחיש חדש מתמצק בי. אולי מה שקרה לא היה תאונה אלא התקפה מבחוץ. מישהו – הרי לא חסרים משוגעים – הניח מטען נפץ על המסילה וכמו לא די בכך, ניסה לחסל את השורדים לאחר הפיצוץ, ואיכשהו הצלחתי לחמוק מזרועו הזדונית. לא. דמיוני משתולל בחוסר טעם. זה לא מה שקרה. אני מחליט להרפות מהעניין. עכשיו אני מוכרח למצוא דרך להיחלץ מהמקום הזה כדי שאנשים יֵדעו שאני חי. אלוהים אדירים. ענבל ודאי שמעה על האסון והיא יוצאת מדעתה. גבר ישראלי נעדר באסון רכבת באנגליה. ולא רק היא. כולם. סוף סוף משתכנת רוח בהילות בעצמותיי. עד כה לא חשתי מצוקה אמיתית, כאילו התהלכותי בכביש המצחיק, גם לאחר שהתבררו לי נסיבות המקרה, כמוה כשוטטות של תייר משועמם שסטה ממסלול טיולו. הפתרון ההגיוני היחיד טמון בשדות. הרי הכביש הזה ממאן להסתיים, וגם אם אגמא עוד עשרות שלטים דומה שלא אגיע ליעדי. אבל אולי מעבר לשדות האלה נמצאת המסילה, ועליה שרועה הרכבת על צידה, ואנשים זועקים בכאב, וכוחות הצלה מתרוצצים ביניהם, והמולת עולם מחרידה, ולאף אחד אין מושג. אני לא יודע אם לפנות אל השדה שלימיני או לזה שלשמאלי, ונזכר בעורב שראיתי מנקר קלח תירס חרישית ורץ אל השדה שלימיני. אני מתכנן לחצות אותו בריצת אמוק, אבל קני התירס הגבוהים בולמים את התנופה ואני נלחם בהם במרוצתי, רומס גבעולי ענק, מפלס לי דרך בתנועות חתירה שלא היו מביישות שחיין אולימפי, מגדף קנים שצולפים בפניי, מתנשף ומתרשף מחשש שיהיה עליי לסוב על עקביי ולחצות את השדה השני, מבקש לשמוע את המולת העולם המבטיחה באופק הקרוב, זוקף את אוזניי ומנסה להעלים מהן את קולותיי שלי, משוכנע שעוד מעט אגיח אל חזיונות זוועה מרוממי נפש ואולי אף אגדיל לעשות ואושיט יד לכוחות ההצלה, וככל שרגליי מתקדמות בסבך הגבעולים המיתמרים מתחזקת תקוותי, הרי לא ייתכן שמעבר לשדה הזה לא מחכה הישועה, ואני רץ מהר יותר כשאני מהרהר במכפלת הנוף בעצמו וחולם על הכנפיים הדמיוניות שכלואות בגבי וברגע מזהיר של ייאוש כמעט מנופף בזרועותיי, כי לו יכולתי להתעופף יכולתי לראות את המקום הארור הזה ממעל, ולו יכולתי להתעופף הייתי מוצא את הדרך חזרה הביתה, אבל אני לא נכנע, רץ אפילו כשדקירות מבשרות רע בצד הגוף מבקשות לגרום לי להאט, רץ גם כשכבר אין ספק שהשדה הזה הוא טבלת ייאוש עצומה וכל קלח תירס בו הוא קו ששרטט הטבע למגינת ליבם של אלה שניסו לצלוח אותו, ואני תוהה אם אולי איתקל במי שחרת את הקווים על הכביש, אולי גם הוא ניסה לחצות את הרוביקון היבש וכעת הוא שרוע על האדמה, אבל ברור לי שאין פה אף אחד, ואני צועק ״הצילו״ בעברית, וקולי נשמע עמום, כאילו נהדף בחזרה כשהוא מתנגש בקירות הקופסה, ואז אני נזכר בסביבתי הזרה וצועק ״Help!״ כמו משוגע, ונחרד שבעתיים מעמימות קולי, ולא פחות מכך, מן הרעם העמום שנשמע במרחק, ואני מביט למעלה אל השמיים האדישים ולא רואה אפילו זנב ענן, אבל הרעם המובלע מטלטל את עולמי ומשמח אותי, כי אחרי הכול, במקום הזה יש חיים, ואם רעם, אז גשם, אבל הדקות נוקפות וטיפה לא יורדת, ודומה שגם הרעם חזר בו, ואני עדיין ממאן להתייאש, עוצם את עיניי כדי לראות כל דבר מלבד החזרה המייגעת הזאת על אותם הפרטים, ובעודי רץ בשארית כוחי אני רואה, למרבה הזעזוע, את הכביש שזנחתי מאחור, משפשף את עיניי ושוב עוצם אותן, והנה הוא שוב, מגיח מאחורי השמורות ההמומות, ואני כבר לא צועק, רק משדל את עיניי הבוגדניות להראות לי מראות אחרים, משהו שקרה לפני המקום הזה, כל דבר שיעלו בדעתן, אבל זיכרוני נאטם בפניי, ואימה חדשה ניצתת בי, שהמקום הזה מוחק בשיטתיות את עברי, שנקלעתי לעולם שבו לאנשים אין יכולת לספר לעצמם את חוויותיהם, עולם שבו רק הרגע הנוכחי קיים, עולם שבו אין לשון עבר, וכולם מוגבלים ללשון ההווה העקרה, ואני מתאמץ להגיע אל זיכרוני הראשון, ותמונות מתערבלות בי, ולהרף עין הגננת מחלקת מיץ ופוסחת עליי בטעות, אני לא פוצה פה, מעדיף להיעלב ולא לומר מילה עד שהסייעת מבחינה בטעות ומזדרזת לתקן אותה, ואני מנסה לעבור אל הזיכרון הבא, שמח לגלות שטעיתי, אבל שוב אני הילד שמאמץ את העלבון לחיקו, וכשאני גוער בעצמי שיש עוד מיליוני רגעים אחרים בעברי, שב זיכרוני אל הילד שמסתיר את עלבונו בכף ידו, שלא ישגיחו בשפתיו הרוטטות ובהבנה שמישהו העז לשכוח אותו, ובכל הכנות אני לא סובל את הזיכרון הראשון שלי, כי מעולם לא נמניתי עם המקופחים מרצון, ואני רוצה לנוע הלאה אל זיכרון נעים יותר. שוב בוהה הילד בילדים האחרים ששותים את המיץ הנחשק, ואני כמעט מתפתה לפקוח את עיניי, אך תר במוחי אחר חברים, אופניים, משחקים, ילדות, שמחה, מעשה קונדס, משפחה, ולפני שאני מספיק להבין את המתרחש מתנגשות רגליי באבן ואני מתעופף קדימה ונוחת על בטני. כשאני פוקח את עיניי אני שרוע על הקרקע, מכותר בגבעולי התירס הגבוהים, ואין לי מושג כמה זמן רצתי עד שנפלתי. אני מביט לאחור ומחפש את האבן, וכשעיניי מאתרות אותה אני פולט קריאת הפתעה. אני מתרומם במהירות וסב על עקביי, לא מסיר את העיניים מהחפץ שהכשיל את צעדיי. לא אבן כי אם מכונת כתיבה. פשוטה. גנרית. מהזן הישן. ברור. אין פה חשמל. בתוכה תחוב דף לבן. אני מביט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא אורב לי. אותות החיים האלה משגעים אותי. מישהו השאיר את המכונה פה, בלב השדה, אבל ההס הקופסתי לא מסגיר שום נוכחות נוספת. אני, המכונה, הדף היחיד וזיכרון עלבונו של הילד בן החמש. אפילו הרעם המהוסס נדם. אני מביט אל האופק המדכדך, עוד מאותו הדבר, ומבין שעליי לשוב אל הכביש. אולי מסילת הרכבת שוכנת מעברו האחר של השדה שממול. אני אפילו חש געגוע מסוים, חולני במידת מה, אל הכביש. אני מרים את מכונת הכתיבה בלי לדעת מה בדיוק אעשה בה וחוזר בפסיעות לאות אל נקודת המוצא האקראית שלי. נדמה לי שחולפות שעות עד שאני מגיח מסבך הגבעולים אל אם הדרך. אבל כשאני כבר רואה את מעברי החציה הזערוריים, ברור לי מה עליי לעשות. אני מניח את המכונה על הכביש, משתרע על האספלט, מיישר את הדף, ומתמסר ללא שהיות אל המעשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רשימות מארץ הכביש”