החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הו, איזו מלחמה מענגת!

מאת:
הוצאה: | 2007 | 255 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

מדי שבוע בשבוע, במשך עונת המשחקים, הם מתייצבים כחיילים נאמנים ונלהבים במגרשים על פני כדור הארץ כולו. אנשים רבים מאוד: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחורים, לבנים, צהובים, אדומים, מבני כל הדתות והלאומים. הם ממלאים את היציעים בצהלה, בגעש ובצער המתחלפים תדיר בהתאם לתוצאות: ניצחון או כישלון. האנשים האלה הם אוהדי המשחק הנפוץ ביותר בעולם כיום: משחק הכדורגל. מן הרגע שבו עוצב המשחק הזה במתכונתו המודרנית, היו האוהדים לחלק בלתי נפרד ממנו: "לא ראיתי משחק נעזב" במקום הנידח ביותר על פני הגלובוס שבו מתקיים משחק זה, ניתן למצוא קומץ אוהדים יושבים או עומדים על הקווים, ויש להם מה לומר. כי ייחודו של משחק הכדורגל הוא בזה שאוהדיו הם גם יוצריו. מועדון, שחקנים ואוהדים הוא שילוש שבו, חסרונו של האחרון מבטל גם את השניים האחרים. המשחק הזה אינו יכול להתקיים בלעדיהם, והם אינם יכולים בלעדיו. סדר היום של האוהדים סובב סביב הכדורגל ־ יחסיהם עם אחרים, כולל עם בני משפחה הקרובים ביותר, סובבים סביבו. ואם ישאלו אותם, הם יאמרו כי המשחק הזה הוא שלהם והם חייבים לו. בעלי המועדונים באים והולכים, שחקנים באים והולכים, והאוהדים הם שם מאז ומעולם, כמעט מן העריסה ועד למנוחה נכונה, ואין זו קלישאה. הם שם כדי לעודד-להגן-להתחלק בפירות הניצחון ולהחלים מן הכישלון. כל סוף שבוע הוא “מלחמה”, ואין כמו המלחמה הזו "ללא כדורים", כדי להעניק להם עונג בלתי נדלה. אמיר בן-פורת מלמד בחוג למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למנהל, ראשון לציון.

מקט: 4-749-39
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה

מדי שבוע בשבוע, במשך עונת המשחקים, הם מתייצבים כחיילים נאמנים ונלהבים במגרשים על פני כדור הארץ כולו. אנשים רבים מאוד: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחורים, לבנים, צהובים, אדומים, מבני כל הדתות והלאומים.


מבוא –  "באר שבע מלחמה" (קריאת קרב של אוהדים): הסופר והמסאי האנגלי ג‘ורג‘ אורוול טען, כי משחק הכדורגל דומה ל"מלחמה ללא קליעים" (Orwell, 1945). בדימוי הזה, שנכתב בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התערבבו אירוניה וסרקזם במשאלת–לב ואופטימיות. לאחר שנות עקה ושבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, תיאר הסופר והמסאי הבריטי את הכדורגל דווקא באמצעות המטפורה: הכדורגל הוא מלחמה עקרה. אגב, התבטאות זו נאמרה בעקבות הגעתה של קבוצת הכדורגל דינאמו מוסקבה למסע משחקים בבריטניה. היה זה אירוע מיוחד משתי סיבות: האחת בעלת פן פוליטי: עד אז נמנעה ברית–המועצות משיגור קבוצות ספורט לתחרויות במדינות הקפיטליסטיות, למעט מקרים שבהם העריכו השלטונות הסובייטיים כי לקבוצתם סיכוי רב לצאת מן התחרות כשידה על העליונה; הסיבה השנייה ספורטיבית לגמרי: ההתרגשות שעורר המשחק הצפוי בקרב המארחים. הופעתה של קבוצה סובייטית בבריטניה (בתקופה שבה כבר נרמזה "המלחמה הקרה" בין הגוש המזרחי לגוש המערבי) הייתה אירוע מיוחד במינו. הקהל הבריטי הבטוח בכדורגל שלו לא היה מורגל בקבוצות כדורגל זרות הבאות להתחרות במי ש"המציאו" את הכדורגל המודרני. על אחת כמה וכמה כשמדובר בקבוצת כדורגל מן המדינה הסובייטית שהוכיחה את יכולתה במלחמה של ממש, אך מעט מאוד היה ידוע על יכולתה ב"מלחמה ללא קליעים". בדיעבד, למשחקי הכדורגל הללו עצמם נודעה חשיבות מעטה בלבד ־ תוצאות המשחקים לא החמיאו לרוסים וגם לא לאנגלים. אבל ההופעה של דינאמו מוסקבה הייתה לאירוע מכונן בדברי הימים של הכדורגל הבריטי: כבר אז היה משחק הכדורגל מחובר לרגש הלאומי, בכל משחק שהתקיים על אדמת בריטניה נפגשו "הבריטים" כנגד "הרוסים".

בסיפור של המפגשים הללו בלט מה שמכונה היום "השחקן השנים–עשר", היינו: קהל האוהדים. על פי הדיווחים של אותם ימים, עשרות אלפים של צופים הגיעו לחזות במשחקי הקבוצה הרוסית. הצופים הם אלה שהעניקו למסע משחקים זה את צביונו המיוחד. אלה היו הימים שלאחר ההכרעה במלחמה. ברית–המועצות נתפסה אז כמי שניהלה מלחמה עיקשת ועקובה מדם בגרמניה הנאצית, ויצאה ממנה כשהילת המנצח לראשה, אף כי מנצחת מוכה וחבולה. בבריטניה היה ציבור לא מבוטל של אנשים (וארגונים) שהזדהו עם המשטר ששלט אז בברית–המועצות. "מסך הברזל" שהגה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ‘רצ‘יל עדיין לא הורד. הסקרנות והסימפטיה ביחס לרוסים בכלל וביחס לכדורגל שלהם בפרט (והרגש הלאומי הבריטי) הם שהניעו את ההמונים להצטופף באצטדיוני הכדורגל.

אהדת כדורגל הייתה באותה עת כבר עניין נפוץ ופופולרי בבריטניה ובעולם כולו, והיא הלכה וגברה מתום מלחמת העולם השנייה. המאות האחדות שבאו לצפות מדי פעם בכדורגל ששוחק על ידי תלמידי בתי הספר הפרטיים באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה, הפכו במחצית השנייה של המאה העשרים, באמצעות מכשיר הטלוויזיה, למיליונים הצופים במשחקי סוף השבוע בעונת הכדורגל, ולמיליארדים של צפיות בתקופות משחקי הגביע העולמי (המונדיאל). כי בעצם, ייחודו של משחק הכדורגל הוא בכך שהוא בראש ובראשונה משחק של אוהדים: כפי הנראה עד כה, אין למשחק הזה חיים ללא אוהדים, האוהדים הם חלק בלתי נפרד מעצם קיומו.

הבלשן וההוגה נועם חומסקי (Sandvoss, 2003) מהרהר בקול רם: "מדוע אני מריע לקבוצה ‘שלי’?" לחומסקי עצמו אין מענה ישיר משביע רצון. חומסקי אינו בודד בהקשר זה, הספרות והמחקר הענפים מתאמצים זה זמן רב לפענח את סוד הקסם של הכדורגל, את הרכיבים שרוקחים את הפרומונים מעוררי התשוקה שמפתים כל כך הרבה אנשים, המכונים "אוהדי כדורגל", או "פאנאטים", להתמסר באדיקות למשחק הזה. אוהדי הכדורגל הישראלים המבלים את סופי השבוע שלהם במגרשים ואת השבוע כולו בחשיבה ובדיבור על משחק הכדורגל, הם הנושא של ספר זה.

כדורגל הוא "משחק גברי". אף שכבר בשלהי המאה התשע–עשרה החלו נשים לשחק כדורגל במסגרות מסודרות והן משחקות בו וצופות בו גם בהווה, המשחק מזוהה עם המין הגברי. יש לכך כמה הסברים, כמו למשל, שהאגרסיביות הנלווית לכדורגל ומאפשרת ביטוי ופורקן לעודפי הטסטוסטרון הגברי, קוסמת למין הזה יותר מאשר למין הנשי. ואולי כמו בהרבה מאוד תהליכים ואירועים תרבותיים שראשיתם המודרנית בשלהי המאה התשע–עשרה, בייחוד אירועים של ספורט, הגברים פשוט השתלטו על משחק הכדורגל והדירו ממנו את הנשים. בשורה התחתונה הכדורגל הוא משחק גברי משום שקהלו הם גברים. כך בכל העולם ליגת הגברים נפרדת מליגת הנשים (במקומות שבהם ישנה ליגת נשים), וללא יוצא מן הכלל עדיין, שיעור הנשים הצופות במשחקים נמוך בהרבה משיעור הגברים הצופה במשחקים. הגרעין הקשה של האוהדים הנלהבים מורכב כולו מגברים, ורק במקרים נדירים ניתן למנות בו גם נשים.

העובדה שהכדורגל הוא משחק שבו הגברים שולטים, מכתיבה כמה היבטים מוקדמים בהתייחסות אל קהל האוהדים. כך הדומיננטיות של הגברים בקרב הקהל הזה מכוונת את המחקר על הנושא למחוזות מסוימים, כמו למשל, לאלימות על ביטוייה השונים. אף על פי כן, כדורגל הוא משחק של ההמונים: גברים וגם נשים, צעירים וגם מבוגרים. כדורגל הוא משחק החוצה גבולות תרבותיים, מעמדיים, אתניים, מגדריים, לאומיים ועוד. מעט מאוד אירועים יכולים להתהדר בפופולריות חוצה גבולות כמו הכדורגל.

אהדת כדורגל היא אורח חיים. סדר היום של אוהד הכדורגל האדוק נקבע על ידי "לוח משחקי הליגה". אצטדיון הכדורגל הוא ביתו השני. הבית הזה קובע את אורח החיים וסדרי העדיפות בבית הראשון: את חלוקת הזמן והיחסים עם המשפחה הגרעינית, המשפחה הרחבה, חברים ועבודה. המפה הקוגניטיבית של אוהד הכדורגל מתארגנת על פי האירועים והסימנים המגיעים אל האוהד מהמשחק הזה. הדיבור שלו עם עצמו ועם אחרים סובב סביב המשחק הזה. ישנם פסיכולוגים המכנים זאת אובססיה. ישנם המכנים זאת "עניין מרכזי בחיים". המחקר העוסק באהדת כדורגל מאשר את דברי הראשונים כמו גם את דברי האחרונים.

אהדה היא פרקטיקה. היא פעולה העוסקת ביצירה ובתחזוקה של משחק הכדורגל. אהדת הכדורגל מיוחדת בכך שהאוהד הוא שותף בתהליך עצמו תוך כדי צריכתו. אפשר להתייחס אליו כאל משקיע רב–ערוצים: הוא משקיע את רגשותיו, את נאמנותו, את זהותו ואפילו את כספו בקניית מנוי ופריטי מסחר הנמכרים בחנות המועדון. זו השקעה לזמן ארוך. זו השקעה שפירותיה הצפויים אינם תנאי להמשכיותה. זו השקעה לחיים.

אהדת כדורגל אינה יכולה להתגלם בצורה של סוליפסיזם ־ אדם עם עצמו–לבדו. היא זקוקה לאוורור, להחצנה, לאינטראקציה עם אחרים. אחרים ממשיים ואחרים מדומיינים: מבחינתו של האוהד כל מי שתומך במועדון, בקבוצה "שלו", הוא חבר בקהילת האוהדים המשמעותית עבורו. יש באהדת הכדורגל שילוב בין המוחשי לסמלי: המוחשי מתגלם בשחקנים שהאוהד נוטה להם חיבה ואף למעלה מזה, הערצה. הסמלי מתגלם במשמעות של מועדון הכדורגל. בעבר היו השניים אחוזים זה בזה, בשנים האחרונות, עם התעצמות תהליך ההתמסחרות של הכדורגל ועמו הניעות הרבה של שחקנים ממועדון אחד למשנהו, חל פיחות של ממש במשקלו של השחקן אצל האוהדים. כאשר הנאמנות של שחקן לחוזה עולה על נאמנותו למועדון, אין לאוהדים ברירה, אלא לחלק את אהדתם בזהירות לשניים: אהדה זמנית מסויגת לשחקנים ואהדה ללא תנאי למועדון. לעתים מספקת לנו השיטה הקפיטליסטית גם נפלאות: דווקא ההתמסחרות הגוברת של הכדורגל מחזירה את אהדת הקהל לנקודת המוצא שלה לפני למעלה ממאה שנה ־ אל המועדון המקומי, כשמשקלו של הסמל עולה על משקלם של דברים אחרים.

אהדת כדורגל היא דיאלוג הולך ונמשך. האוהד מקיים רב–שיח עם הקבוצה "שלו", עם השחקנים והמאמנים שלה, עם הקהל שלה ועם הקהל של הקבוצות היריבות, ועם עצמו בגוף רבים. בשונה מן הצופה באירועי תרבות אחרים, כמו מופע תיאטרון או קונצרט, הצופה במשחקי הכדורגל אינו מאזין–מתבונן סביל בטקסט שראשיתו ידועה ואחריתו צפויה מראש. הוא אינו לקוח. הוא חלק בלתי נפרד מן האירוע, והוא גם חומר הגלם שלו. הוא משתתף בעיצובו ולעולם אינו יכול לדעת מראש כיצד יסתיים, אלא רק לנחש ולקוות. הוא משוחח עם הכדורגל במצב של נוכחות ובמצב של נעדרות. המונח אוהד – Fan – שפירושו נאמן וגם אוהד, מגלם סוג מיוחד של מערכת יחסים, הכוללת: חילופי רגשות (חיבה וכעס), אי–רציונליות (בעיני המתבונן הזר), ויתור על חופש הבחירה (מועדון לכל החיים) ונאמנות שאינה תלויה בדבר (בניצחון או בכישלון).

אהדת כדורגל היא אחת התופעות החברתיות שלא נכנעו לאבולוציה. אותם רכיבים של אהדת המשחק שנמצאו אצל אוהד הכדורגל בשלב של נערותו–התבגרותו במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה, נשארו כמעט כמות שהם מאה וחמישים שנה מאוחר יותר. אמנם הקפיטליזם גרף גם את משחק הכדורגל והשפיע על צורתו, ניהולו ומשתתפיו: המועדונים נעשו לתאגידים עסקיים והשחקנים לסחורה הנמכרת בשוק. אך תהליך זה פסח על האוהדים: הפלח החם, האדוק שלהם "לא זרם" עם תהליך ההתמסחרות של הכדורגל. יתרה מזאת, כאשר בעקבות תהליך ה"היעשות לסחורה" כמעט כל אירוע תרבותי מתגלם כפֵטִיש אצל מי שמעורב בו, אהדת הכדורגל היא חיסון מפני פֵטִישִיזציה: כיוון שהאוהד מתערבל במשחק הזה בגוף וברוח, כלומר, הוא נוטל חלק פעיל בתהליך הייצור של המשחק ובו–זמנית בצריכתו, נמנע ממנו הניתוק שבין "תהליך הייצור" לבין גילומו של המשחק כ"מצרך" שצריכתו נקבעת על ידי כוחות "אובייקטיביים" מחוצה לו.

אהדת כדורגל היא "גֵן נרכש". הגן הזה נרכש ומתחבר לסליל ה– DNAהחברתי–תרבותי בגיל צעיר מאוד. המחקר העוסק באוהדי ספורט בכלל ובאוהדי משחק הכדורגל בפרט, מדמה את ההתחברות אל הכדורגל כתהליך המשלב תורשה והורשה: אחד מבני המשפחה הקרובים ביותר (אב, בן ולעתים אם) הוא שמעביר את ה"גן" הזה לצאצא הצעיר/ה באמצעות תהליך החִבְרוּת: הכנסתו בגיל צעיר בברית הכדורגל. כאשר ה"גֵן" הזה נקלט, אהדת כדורגל נעשית לאורח חיים: סדר היום, השבוע החודש והשנה של האוהד מתארגנים סביב המשחק. מוחו טרוד בו, רגשותיו עוטפים אותו, דיבורו סובב סביבו ויחסיו עם אחרים מתווכים על ידו. בשביל האוהד "הכול כדורגל, וכל השאר הבל".

את הכדורגל כתופעה היסטורית–תרבותית אפשר לתאר ולבאר, בעקבות הספרות הרלוונטית, משלוש נקודות מבט, או לחלופין משלושה היבטים תיאורטיים: הכדורגל כדת, הכדורגל כמלחמה (ללא קליעים) והכדורגל כסחורה. ההיבט השלישי נראה כרלוונטי במיוחד לזמננו אנו, הנשלט על ידי השיטה הקפיטליסטית. אכן, מה שמתרחש מול עיניו של האוהד הוא מעבר (טרנספורמציה) ממעמד של משחק למעמד של סחורה. בכך אין הכדורגל שונה מאירועים חברתיים–תרבותיים אחרים הנגרפים על ידי הזרם המונחה על ידי כללי השוק הקפיטליסטי. להלכה ולמעשה הכדורגל הוא תופעה תלוית מצב, דרך התנהלותו מושפעת ואף נקבעת על ידי גורמים חיצוניים לו, כגון פרמטרים כלכליים או פוליטיים. ההתמסחרות של הכדורגל היא האפיון הכי בולט שלו כיום כמעט בכל מקום בעולם, כולל ישראל.

לצורך מחקר על התנהגותם של אוהדי הכדורגל אין צורך בפרספקטיבה רחבה ומרחיקת לכת. ניתן להניח כי גם התנהגותם, כמו זו של המשחק האהוב עליהם, מושפעת מהפרמטרים הללו. לצורך העניין ניתן לרדת במדרגת הפשטה ולהתייחס במישרין להתנהגותם היומיומית של אוהדי הכדורגל ולכמה גורמים העומדים מאחוריה. המושג המלכד כמה גורמים כאלה ומסמן את גבולותיהם הוא "אורח חיים". נקודת המוצא של ספר זה היא שאהדת כדורגל משולה לאורח חיים. בעצם, אהדת הכדורגל היא אורח חיים וגם סיבתו. בכך ובכל מה שנובע מזה יעסיק סיפור האוהדים הפרוש בפרקים הבאים.

ספר זה הוא פרי מחקר שדה על אוהדי כדורגל בישראל, שנערך באביב של שנת 2004. קדמו למחקר זה שלושה סקרים ארציים שבאמצעותם שורטטה "מפת אוהדי הכדורגל" בישראל, בעיקר אוהדי קבוצות מליגת העל ומן הליגה הלאומית. מסקרים אלה עלה כי קרוב לחמישים אחוזים מן האוכלוסייה הבוגרת בישראל מתעניינים במשחק הכדורגל במידה זו או אחרת ־ כ–70% מן הגברים הבוגרים וכ–30% מן הנשים הבוגרות. כצפוי, הקבוצות מן הליגות הבכירות, במיוחד ליגת העל, מושכות את מירב ההתעניינות. אבל מבדקי שדה שונים (ביקורים במשחקים במקומות יישוב יהודיים וערביים שאינם עירוניים במובהק), העלתה כי משחקי כדורגל מקומיים מושכים גם הם קהל של ממש: כמעט בכל מקום שבו נערך משחק כדורגל ניתן למצוא קהל צופים: לעתים כמה אלפים, לעתים כמה תריסרים. בעצם, אין משחק כדורגל "נעזב", תמיד יהיו נוכחים בו צופים–אוהדים.

על סמך מפת אוהדי הכדורגל בישראל ועל סמך מידע נוסף מארכיונים וממקורות של התקשורת המצולמת והכתובה, נבחרו חמש קבוצות: הפועל תל אביב, מכבי חיפה, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים ואיחוד בני סכנין. מכל אחת מהן רואיינו שלושים אוהדים, מהם לפחות חמש נשים. בנתניה, מסיבות טכניות, רואיינו רק 23 אוהדים. בסכנין רואיינה רק אישה אחת. בחירת המרואיינים התבססה על נתונים שהתקבלו מראשי "קבוצות האוהדים" ומאינפורמציה מוקדמת שנאספה על ידי המראיינים. את בחירת המרואיינים הנחו הכללים הבאים: גברים ונשים שגילם מעל עשרים; אוהדים אמיתיים, כלומר כאלה שנוכחים במשחקי הבית (בדרך כלל בכולם) של הקבוצה שלהם, ושיש להם ותק של לפחות חמש שנים בסטטוס של אוהד/ת. מדובר אם כן בקבוצת מרואיינים "נבחרת" במידה מסוימת, שאינה מייצגת את מגוון אוהדי הכדורגל בישראל. אך למעט בני נוער (ו"אוהדי כורסה") היא מייצגת, ככל הנראה, את השכבות השונות מהן מורכב קהל אוהדי הכדורגל ה"החמים" בישראל. למעט כמה, כל האוהדים/ות האלה רואיינו בשיחה פנים אל פנים, באמצעות שאלון מקיף שהוכן ונוסח על בסיס שאלון שנוסה קודם לכן על קבוצה אחרת של אוהדים. 143 אוהדים ואוהדות רואיינו לצורך מחקר זה. מעשיהם, דבריהם, עמדותיהם ותחושותיהם בכמה נושאים, שעל פי המוכר מן הספרות והמחקר, מהווים נושאי מפתח באהדת כדורגל, הם החומרים שמהם נרקמו פרקי ספר זה.

בכל סוף–שבוע הם נוכחים "במגרש". בדרך כלל היציעים אינם מלאים, אבל ברגעים של מתח והכרעה שולטים בהם צבעי הקבוצות. בכל שבוע באים האוהדים בתחושה שהפעם זה יקרה. בכל שבוע הכול מתחיל מחדש. הם אינם סתם צופים ולבטח שאינם צרכנים. הם חלק בלתי נפרד מן המשחק הזה. בכל שבוע הם באים להיפודרום כדי להילחם שכם אחד עם קבוצתם, ו"איזה מלחמה מענגת צפויה להם" בכל פעם.

נוגה עיני, מורן תלמור, שרון משדי ויואב ויכסלפיש ניהלו את הראיונות במקומות השונים. גיא אבוטבול פיענח ועיבד את התשובות. המחבר–מספר של ספר זה הם מאות–אלפי אוהדי קבוצות הכדורגל בישראל, שמעולם לא אמרו נואש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הו, איזו מלחמה מענגת!”