החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על לי צ׳יילד

לי צ'יילד הוא מסופרי המתח המובילים בעולם. בכל עשרים שניות נמכר ברחבי העולם אחד מספריו על הגיבור שלו ג'ק ריצ'ר. ספריו מככבים בקביעות בראש רשימות רבי–המכר ומתורגמים ליותר מארבעים שפות. זכויות לעיבוד קולנועי נקנו לכולם. "סופר המתח מספר 1 שלי!" |  קן ... עוד >>

עודף זמן

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2017-10 | 50 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

סיפור קצר חדש פרי עטו של לי צ'יילד, מסופרי המתח המובילים בעולם, שספר שלו נמכר מדי 20 שניות ברחבי העולם.

בעיירה נידחת בדרום מֵיין, ג'ק ריצ'ר עֵד לחטיפת תיק מאישה ברחוב, אבל רואה הרבה יותר מסתם שוד – עובדה שעשויה להתברר כגורלית.

מקט: 15100824
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סיפור קצר חדש פרי עטו של לי צ'יילד, מסופרי המתח המובילים בעולם, שספר שלו נמכר מדי 20 שניות ברחבי העולם. […]

שישים שניות בדקה, שישים דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה. ריצֶ’ר ביצע את החישוב בראשו והגיע למעט יותר משלושים מיליון שניות בשנים־עשר חודשים. שבמהלכן יבוצעו קרוב לעשרה מיליון פשעים משמעותיים בארצות הברית לבדה. פשע אחד מדי שלוש שניות בערך. לא נדיר. לא בלתי סביר לראות אחד מתרחש לנגד עיניך, מקרוב ובאופן אישי. המיקום הוא כמובן גורם מכריע. הפשע הולך בעקבות אנשים. הסיכויים להיתקל בו במרכז העיר גבוהים יותר מאשר באמצע שדה.

ריצ’ר שהה בעיירה די נידחת במדינת מֵיין. לא על גדת אגם. לא על החוף. שום קשר ללובסטרים. אבל ניכר שפעם, מזמן, היה לה ערך כלשהו. זה היה ברור. הרחובות היו רחבים והמבנים עשויים לבֵנים. אווירת שגשוג שהיה ואיננו. מה שפעם היו אולי חנויות בגדים מפוארות, הפכו לחנויות הכול בדולר. אבל לא הכול היה שחור. לכל הפחות, החנויות היו פתוחות. היה גם סניף של רשת בתי קפה. עם שולחנות בחוץ. הרחובות כמעט המו אדם. מזג האוויר האיר פנים. השמש זרחה ביום הראשון של האביב.

ריצ’ר פנה לרחוב רחב שנסגר לתנועה והפך לכיכר. שולחנות קפה ניצבו בחזיתם של שני מבנים אדומים פשוטים משני צדי הכיכר, וכשלושים איש שוטטו ביניהם. ריצ’ר ראה את המתרחש במו עיניו, כשכל המשתתפים פזורים לפניו באקראי. בהמשך התחוור לו שהמשמעותיים שבהם יצרו יחד צורה גיאומטרית דמוית האות T. הוא ניצב בבסיסה, מביט כלפי מעלה, ובמרחק כארבעים מטרים ממנו, על הקו האופקי של ה־T, חצתה בחורה צעירה את שדה הראייה שלו בקו ישר מימין לשמאל, ממדרכה אחת למדרכה השנייה. היא נשאה תיק בד על כתפה. נראה שמשקלו בינוני, והוא היה בהיר וחיוור על רקע חולצתה הכהה. היא היתה בת כעשרים. או פחות. אולי אפילו שמונה־עשרה. היא התהלכה באיטיות, בראש מורם, נהנית מאור השמש על פניה.

לפתע הגיח בחור צעיר מהקצה השמאלי של הקו האופקי בריצה מהירה היישר לעברה. הוא היה כבן גילה. נעול סניקרס, לבוש מכנסיים שחורים צמודים וסווטשרט עם ברדס על הראש. הוא תלש את התיק מכתפה של האישה. היא נפלה אפיים ארצה, פיה פעור במעין צעקה קצרת נשימה. הבחור עם הברדס תחב את התיק תחת זרועו כמו כדור פוטבול, זינק ימינה ופתח בריצה לאורך גזע ה־T, היישר לעבר ריצ’ר.

בקצה הימני של הקו האופקי צצו פתאום שני גברים בחליפות וצעדו באותו מסלול שעשתה האישה, כעשרים מטרים מאחוריה. הפשע התרחש ממש מולם. הם הגיבו בדומה לרוב האנשים. קפאו לשבריר שנייה, ואז הסתובבו והביטו בבחור הבורח, נופפו בזרועותיהם במרץ אך באופן לא ברור וצעקו משהו, אולי הי, אתה!

אחר כך הם פתחו במרדף. כאילו שמעו יריית זינוק. הם רצו בכוח, בברכיים מפמפמות, כנפי הז’קטים שלהם מתבדרות ברוח. שוטרים, חשב ריצ’ר. מוכרחים להיות. בגלל האחידות האילמת. הם אפילו לא החליפו מבטים. מי עוד מגיב ככה?

במרחק ארבעים מטרים משם נאבקה הבחורה לקום על רגליה, וברחה.

השוטרים המשיכו לסגור על הנמלט. אבל הבחור בסווטשרט השחור כבר פתח יתרון של עשרה מטרים ורץ הרבה יותר מהר מהם. היה ברור שהם לא יתפסו אותו. לא היה להם סיכוי. המרחק ביניהם הלך וגדל.

עכשיו הבחור כבר נמצא במרחק עשרים מטרים מריצ’ר, סוטה שמאלה, סוטה ימינה, מזגזג במהירות בין מכשולים. עוד שלוש שניות. נתיב נקי וברור. מסלול ישיר. עוד שתי שניות. ריצ’ר עשה צעד אחד ימינה. עוד שנייה. צעד נוסף. ריצ’ר התנגש בו בגובה האגן, והבחור התרסק בסבך של זרועות ורגליים. תיק הבד המריא והבחור התגלגל כשלושה מטרים נוספים, עד שלובשי החליפות הסתערו עליו. קהל קטן התגודד סביבו. תיק הבד נפל על הארץ כמטר מרגליו של ריצ’ר. הוא היה סגור ברוכסן. ריצ’ר התכופף להרים אותו, אבל פתאום נמלך בדעתו. מוטב לא לחבל בראיות, עלובות ככל שיהיו. הוא נסוג כצעד אחורה. סקרנים הציצו מעבר לכתפו.

השוטרים הושיבו את הבחור ההמום ואזקו את ידיו מאחורי גבו. שוטר אחד עמד על המשמר, והשני ניגש אל תיק הבד והרים אותו. הוא נראה שטוח וריק. רפוי לחלוטין. השוטר סקר את הפרצופים הסובבים והתביית על ריצ’ר. הוא שלף ארנק מכיס המותן ופתח אותו בתנופה מיומנת. מאחורי חלונית פלסטיק חלבית הציץ תג זיהוי. ‘הבלש רמזי ארון, משטרת המחוז’. אותו בחור, רק צעיר יותר וקצר נשימה פחות.

ארון אמר, ‘תודה רבה שאתה עוזר לנו בעניין הזה.’

ריצ’ר אמר, ‘אין בעד מה.’

‘ראית בדיוק מה קרה?’

‘פחות או יותר.’

‘אז אני צריך לגבות ממך עדות. ראית את הקורבן בורחת?’

‘לא, את זה לא ראיתי. היא נראתה בסדר.’

‘טוב לדעת,’ אמר ארון. ‘אבל בכל זאת נצטרך לגבות עדות.’

‘היית הרבה יותר קרוב ממני,’ אמר ריצ’ר. ‘זה קרה ממש מול העיניים שלך. תגבה עדות מעצמך.’

‘עם יד על הלב, אדוני, זה יישמע הרבה יותר טוב מהפה של סתם אדם. אזרח מן השורה, כמו שאומרים. מושבעים לא אוהבים עדויות של שוטרים. מסימני הזמן.’

ריצ’ר אמר, ‘הייתי שוטר פעם.’

‘איפה?’

‘בצבא.’

‘עוד יותר טוב.’

‘אין לי זמן להישאר עד המשפט,’ אמר ריצ’ר. ‘רק עברתי פה. אני צריך להמשיך.’

‘לא יהיה שום משפט,’ אמר ארון. ‘אם תהיה לנו עדות ראייה, ועוד מחייל לשעבר עם ניסיון באכיפה, ההגנה תודה באשמה כדי להקל בעונש. מתמטיקה פשוטה. יתרונות וחסרונות. כמו דירוג אשראי. ככה זה עובד עכשיו.’

ריצ’ר לא אמר מילה.

‘עשר דקות מזמנך,’ אמר ארון. ‘ראית מה שראית. מה כבר יכול לקרות?’

‘טוב,’ אמר ריצ’ר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עודף זמן”