קרמה שירר 6/4 – תחרויות, לבבות והכספת הנצחית

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה הם חיי חטיבת הביניים של קרמה שירר, שהפעם חווה אהבה ראשונה בזמן תחרות האלף של משחקי הלארקבט – אף שכל היריבים שלו נפגעים באופן מסתורי רגע לפני שהם מתמודדים. ספר רביעי מתוך שישה.

מקט: 978-965-92589-4-9

מסת"ב: 978-965-92589-4-9

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה […]

---

להט
פרק 1

🌺
האורחות המשונות

שדה של חרבות ברזל שחורות נפרש לרגליו של קרמה, לרקע שקיעה גדולה. הוא טייל ביניהן על ראש גבעה וחיפש משהו. דמות התקרבה אליו מרחוק, נחשפת מבין אורות הדמדומים. זה היה אלפרד פפר הרעוע, לובש חליפה מקומטת, מרכיב את משקפי המתכת החלודים ונראה בריא מתמיד.

“שלומך טוב, קרמה?” שאל פפר ולחץ את ידו. מעליו רקדו שלושדים, שחורים, מעוותים ומשנים את צורתם בין חרקים לזוחלים ולטורפים.

“אני בסדר,” מלמל קרמה, אבל פיו התקשה לזוז. הוא עצמו לבש את פיג’מת הלימודים של מסלול הצלילה בצבע סגול ושחור.

“בוא נטייל.”

פפר הניח יד על גבו של קרמה ולקח אותו אל ראש הגבעה. הם צפו בשמש צהובה שוקעת, והחרבות שנתקעו באדמה יצרו סביבם צורה של כוכב מחומש. קרמה תפס את בסיס אחת החרבות השחורות, שמקרוב, נראתה כמו מוט ברזל חלק וחד בקצהו. דורבן.

“זה לא נורא כמו שחושבים,” אמר פפר.

“מה לא נורא?” שאל קרמה.

“אתה יודע, אבל אתה גם לא יודע,” אמר פפר והפנה את גבו אל קרמה.

קרמה סובב את פפר אליו כמו בובת סמרטוטים, הרים את החרב והתכונן לתקוע אותה בליבו, אבל יד נוספת תפסה את שלו, וכעת עמדה מולו דמות של נער בגובה שלו, מסנוור באור לבן, בעל שתי אבני אודם זוהרות בתור עיניים וכתר קריסטל לראשו.

“בוא נעצור כאן,” אמר פינקה.

“זה חלום?” שאל קרמה והפיל את מוט הברזל. הוא ביצע בדיקת ערנות בכך שספר שש אצבעות בכף ידו.

“גם,” אמר פינקה, תפס את פניו של קרמה ובעזרת ידו ועצם את עיניו באיטיות. קרמה נשם עמוק והתעורר במיטתו שבסמלי-האוס. העורף כאב והתחושה של הברזל הקר עדיין בערה בכף ידו. קרמה הניע ואגרף אותה, התחושה הזכירה מסמרים דקים שנעלמו בהדרגה. הדבר האהוב ביותר על קרמה, חלומודע, הפך להיות סוג של סיוט בימים האחרונים. בכל פעם שהוא ניסה לשלוט בחלום התמונות האלו חזרו.

קרמה שירר היה כמעט בן 15. הוא גדל בבית יתומים בשם הסמלי-האוס, ולמד בבית הספר הֶרדוֵולס לרקימת חלומות שבלומינריה – בכוכב אחר שמעבר לשמש, שם הוא נולד. בכיתה שלו למדו בחלומות בזמן שלובשים פיג’מות וישנים, וסיום שש שנות הלימודים בבית הספר היה תנאי לחידוש האזרחות הלומינרית שלו ועזיבה תמידית של בית היתומים, לכן הוא השקיע כל רגע בלימודים, גם בזמן החופש.

אבל בניגוד לשאר התלמידים ולחבריו הטובים, בתוך קרמה חי מישהו נוסף. הוא לא ידע מי או מה היה פינקה, רק שאימא של קרמה שמה אותו בתוך קרמה לפני שמתה. מאז שהסכימו לחלוק את הגוף בסוף השנה שעברה, פינקה דיבר ללא הרף, עזר לקרמה והזהיר על סכנות, מכיוון שהחושים שלו היו חזקים פי כמה. הדבר היחיד שהוא ידע על עצמו היה שאם איכשהו יֵצא מתוך גופו של קרמה, פינקה יפסיק להתקיים.

קרמה מעד מחוץ לחדר, וידא שצ’רמננט העוגן ענוד על צווארו ותפס את כיור השירותים. הסמלי-האוס היה שקט מהרגיל. הוא שטף את פניו ובדק את הכוכב המחומש הלבן שהכתים את עינו השמאלית. עיניו הסגולות ושיערו השחור נראו כרגיל, וכך גם הכתם. אולי השיער היה ארוך מדי והוא יצטרך להסתפר בקרוב. הוא הזכיר לעצמו לעשות את זה ברגע שיגיע לווינטרגלובס – במספרה לומינרית היו מראות שמחשבות איך תיראה בכל תספורת לפני שנגזר על שיערך גורלו.

קרמה חזר לחדרו ובדק את תכולת תיק הלימודים שלו. מאז שאשלי החלה ללמוד פסיכולוגיה במכללה לציונים גבוהים של פוינט וטיץ’, הסמלי-האוס הזכיר בית קברות, ובאותו הזמן הציוד של קרמה הפסיק להיגנב. מצד שני, בימים שבהם אשלי לא למדה היא טרחה לנתח את ההתנהגות של כל אחד, לרבות קרמה, ולספר לו באילו מחלות נפשיות הוא לוקה. מתברר שלפי הספרים שלה, מתיו היה אנטי-חברתי, רייצ’ל לקתה בלחץ דם גבוה ודחק מוסווה, וקרמה נולד עם הפרעת אישיות סכיזואידית.

שרה למדה ללא הפסקות לקראת מבחני המכללה כדי לנסות ולהתקבל אליה לקראת שנה הבאה, ומתיו בילה את רוב הזמן בניסיונות לחנך מחדש את אנג’ל – פרויקט שהוא לקח על עצמו מאז שג’וזף אומץ במהלך השנה שעברה. אשלי ניסתה לפענח איזו מחלה נפשית יש לאנג’ל, אבל היא טענה שיש כל כך הרבה תסמינים שהיא תיאלץ להתייעץ עם המרצה שלה.

כשקרמה חזר אל הסמלי-האוס בתחילת החופש הוא כמעט לא זיהה את המקום ואת שאר היתומים. מתיו אומנם רטן וכעס כרגיל, אבל נותר רגוע ולא הרביץ לאף אחד. כל מה שניתן לשבת עליו היה כעת דביק, קרעים חדשים התווספו לספות, ציורים נוספו על הקירות, ואנג’ל עשה עבודה יסודית במטרת העל שלו – להשמיד את העולם, והיחיד שהיה יכול לעצור את הילד בן התשע היה מתיו. לפחות כעת, כשג’וזף לא נמצא כדי להתעלל בו. אפשר לומר שמתיו ואנג’ל השלימו זה את זה; האחד מחפש למי להציק והאחר מעוניין שיציקו לו עבור תשומת לב.

קרמה שלף מהכיס את טבעת הנישואים של אימו שקיבל בסוף השנה, זהובה ובעלת חריטה בצורת כוכב מחומש בראשה. קופסת הזמש הסגולה שבה הגיעה התפרקה לאחר שקרמה שיחק בה יותר מדי והוא נאלץ לזרוק אותה. הוא אגרף את ידו סביב הטבעת וניסה להיזכר בחלום. אולי כדאי שירשום אותו ויראה לאחד הפרופסורים בהֶרדוֵולס. הוא שלף את הטלפון הצמידי שלו ובדק את החדשות האחרונות בפיגווינגס, או לפחות האחרונות מלפני שעה – בגלל המרחק הרב:

 

השינויים שפרנטיס ברייד מתכנן לכוורת הממשל שלא תשמעו עליהם…

ועדת הביקורת ממליצה: תלמידי תיכון יבקרו בכוורת ובבסטיון במהלך לימודיהם…

בקרוב תוצג התוכנית המדינית של ברייד להתמודדות מול ארגוני טרור…

חיי בדת הגודאריי – קולרים שחורים וצפצופי שעון שש פעמים ביום…

מי זה פרנטיס ברייד ואיפה נכשלו המפלגות האחרות…

 

קרמה השחיל את הטלפון על ידו וקם. מאז שברייד נבחר, פיגווינגס התעניינו בו כמו היה מטאור שעומד להתנגש בלומינריה.

“היי,” נשמעה דפיקה בדלת והיא נפתחה. מתיו עמד שם בפרצוף קצת המום, נראה פחות כמו תרנגול וידיו כבר לא נעות כמו זרועות תמנון. “יש ארוחת בוקר.”

“אני בא,” אמר קרמה ויצא בעקבותיו. הם ירדו במדרגות ונכנסו למטבח הקטן, שם רייצ’ל פיטרסון, כעת הבעלים הרשמי של הסמלי-האוס, בישלה פסטה ברוטב בולונז בעלת ניחוח רע שקרמה זכר ממטבח בית הספר היסודי של פוינט וטיץ’. רייצ’ל עדיין הזכירה יען, עם פקעת השיער המהודקת שלה והשמלה הוויקטוריאנית, שהפעם לוותה בסינר פרחוני תואם.

הוא התיישב על יד אשלי דמוית הגורילה הוורודה, שהקפידה להרחיק את הכיסא שלה בלי לקטוע שיחה עם שרה על חייו של זיגמונד פרויד ועל הדרכים שבהן פירש חלומות. קרמה כמעט צחק בקול. שיעורי פירוש החלומות בהֶרדוֵולס, שדיברו על פירוש אישי בהתאם לחולם, למצבו הנוכחי ולתחושות שלו בחלום, היו רחוקים שנות-אור מהפירושים הקבועים מראש שעליהם אשלי דיברה.

“למשל, חלומות על נחשים תמיד אומרים—” החלה אשלי להרצות.

“אשלי, חמודה, בואי נדבר על זה לאחר הארוחה,” אמרה רייצ’ל והניחה את סיר הפסטה על השולחן. אנג’ל, שהזכיר עכברוש פוזל יותר מתמיד, ניסה למשוך את המפה, אבל מתיו ראה את זה מגיע, תפס את ידיו וחיבק אותו בזמן שזה מצייץ ויורק. מתיו מרח את הרוק בחזרה על פניו של אנג’ל, שעיוות את הבעתו וצרח. היכולת של האחרים להתעלם מזה הייתה אלוהית.

“אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים חדשים,” אמרה אשלי. “באמת. בשנה אחת של פסיכולוגיה למדתי יותר ממה שלמדתי בכל התיכון.”

“שיו, זה כל כך מדהים!” אמרה שרה ותחבה גוש פסטה לפיה.

“בריטה התקשרה אליי הבוקר,” אמרה רייצ’ל והתיישבה סביב השולחן בעצמה כשהיא מוזגת פסטה לצלחות של מתיו ושל אנג’ל, ומקפידה להניח מעט יותר פסטה בצלחת של אנג’ל, לנוכח מבטו הקנאי. “ג’ון עובר טיפולי הרגעה מיוחדים, והם גרים אצל ההורים שלה.”

“טוב מאוד,” אמרה אשלי. “יש תרופות שהוא יכול לקחת. רגע, המרצה שלי יכול לתת מרשמים. לתת לך מספר טלפון?”

“אני בטוחה שהוא יסתדר, אבל הוא מאוד מעריך את הכוונה, מתוקה,” אמרה רייצ’ל וליטפה את ידה של אשלי.

קרמה אכל בעצמו מהפסטה והתגעגע למזון האיכותי של בית הספר שלו. “זה אולי לא טעים כל כך, אבל הגוף מעכל את זה,” אמר פינקה בראשו.

“אני עוד רגע הולך לקנות המבורגר בחוץ,” ענה קרמה. הוא ידע כעת לענות לפינקה בחזרה בראשו, כך שאיש לא ישמע אותו ויחשוב שהוא מדבר לעצמו.

“אין סיכוי שאתה מכניס זבל מהיר לגוף הזה!”

“מחר בערב יגיעו לכאן שתי תורמות,” אמרה רייצ’ל. “מצבנו הכספי לא טוב, ובלי ג’וזף אנחנו מקבלים מעט מאוד מהעירייה. התורמות האלו יכולות להכריע אם המקום ייסגר או לא, ואם הוא ייסגר, אני לא יכולה להבטיח שתעברו למקומות טובים יותר.”

“יכול להיות שנישן ברחוב?” שאלה שרה כשרוטב נמרח על לחיה.

“את תוכלי לישון אצלי,” הבטיחה אשלי.

“אל תחשבו על זה. במקום זה, מה דעתכם להתנהג יפה ולהקסים את התורמות?” הציעה רייצ’ל. “רושם בסיסי זה כל מה שאנחנו צריכים. שתיכן צריכות להתלבש ולהתאפר כמו מלכות,” אמרה ופנתה אל אשלי ואל שרה.

“מלכות יופי?” שאלה שרה כשפניה מאירים.

“חס וחלילה! כמו מלכות— שהן מלכות! יפות ומלכותיות!”

“כמו נסיכות,” הסבירה אשלי לשרה.

“אה, אז תגידי נסיכות,” אמרה שרה ועדכנה את זה בטלפון הוורוד והמנצנץ שלה.

“ואתם,” המשיכה רייצ’ל ופנתה אל קרמה ומתיו, בלי להסתכל על אנג’ל, שהפסיק לצווח ובהה בה בהגזמה מכוונת. “אתם יודעים מה התפקיד שלכם.”

זה היה ברור, לשמור על אנג’ל. הוא היה המוקש שיפוצץ כל ביקור תרומות. לקרמה לא באמת אכפת מהמצב הכספי של הסמלי-האוס, מכיוון שאת רוב השנה הוא ממילא בילה בהֶרדוֵולס, אבל מכיוון שהוא ייאלץ לחזור לסמלי-האוס לפחות פעמיים נוספות בעתיד, הוא העדיף לבלות במקום עם אוכל קצת יותר טוב ואולי עם מיטה קצת פחות שבורה. המיטה של ג’וזף הייתה פנויה, אבל קטנה מדי עבורו. הוא לא הבין איך ג’וזף ישן בה עד עתה.

“אנג’ל, מחר מגיעות אלינו אורחות חשובות, ואנחנו צריכים שתתנהג כמו מלאך, בסדר?” ביקשה רייצ’ל בנימה עדינה ומלטפת.

“ואז נקנה בריכה?” שאל אנג’ל ותפס את שפתיה של רייצ’ל.

רייצ’ל נראתה כאילו דרכה על משהו שכלב השאיר, אבל הבטיחה בנימוס דרך אצבעות הילד, “אם תתנהג יפה, אולי הן ייתנו לנו מספיק כסף כדי לקנות בריכה.”

אנג’ל חתם את שפתיו וכרך את ידיו סביב גופו כמו בובה. מאז ועד למוחרת בערב, הוא לא צווח או התפרע אפילו פעם אחת. מתיו המשיך לעקוב, אבל בעיקר מכיוון שמעולם לא ראה תופעה כל כך נדירה.

 

הכול השתבש כבר בארוחת הבוקר ביום שבו התורמות היו אמורות להגיע. אשלי שפכה בטעות קטשופ על פיג’מת הלימודים של קרמה, תמונה של מבולוס ליר (מנהל המוזיאון המודפס שקרמה ראה מת בשנה שעברה) קפצה לראשו כשדם זורם מגרונו, קרמה זינק מהכיסא שלו בבהלה ונפל כשהקטשופ משפריץ על התקרה ועל הפרצוף של רייצ’ל.

“ממש שחקן,” לגלג מתיו.

“מה שלא תעשה בשביל תשומת לב,” ניתחה אשלי.

קרמה ניקה את הקטשופ מהפיג’מה שלו בעזרת מפית. הבד המיוחד דחה את הכתם ולא נותר אפילו סימן זעיר. הוא נשם עמוק והרגיע את עצמו, ולפני שרייצ’ל תתפרץ ניגש לכיור השירותים, חיוור, מזיע ורועד, והניח את ראשו תחת הזרם עד שכל המחשבות על הביקור במוזיאון נשטפו.

“זה יירגע בעוד שישה שבועות,” ניסה פינקה לעודד. קרמה ידע שזה יעבור מתישהו, אבל לפעמים נוזלים אדומים או חוטי תיל גרמו לתגובות בניגוד לרצונו. מה שהוא היה זקוק לו כעת זה שנת לימודים רגילה ושקטה, והוא קיווה בכל ליבו שלשם שינוי זה באמת יקרה.

את שארית היום קרמה בילה בחדר שלו בהתבוננות בתמונות הוריו בטלפון. בשנה הקודמת הוא מצא את בית הוריו השרוף בגבעת לארק וגילה שירש אותו (בהנחה שיימצאו המסמכים שנגנבו מהוריו), אבל בלתי אפשרי לגור בו עד שישופץ. קרמה מצא תמונות של הבית בשיאו בין מאות התמונות שכרמי שלחה לו. הוא צפה בו ובהוריו משחקים בגינה הקטנה שמחוץ לבית ומחבקים אותו, בלי לזכור דבר מהתקופה הזאת.

קרמה סגר את האלבום המשפחתי ועבר להתכתבות טלפונית עם חבריו לגבי השלמת שיעורי הבית האחרונים. טומה סווינת’ מקבוצת הלארקבט שלו שלח תנחומים לקסדת היציקה שנשברה, ואחרי הבזבוזים במהלך השנה שעברה לא נשאר לו כסף לאחת נוספת. עם זאת, לטייל לחנות הקסדות הייתה התוכנית הגדולה שלו לפגישה עם אמריטה קמדין, שעבדה איתו יחד בחנות נפוויד כדי לממן חלק משכר הלימודים. השניים התכתבו מספר פעמים במהלך החופש, במיוחד לאחר שקרמה קיבל את ההודעה מהֶרדוֵולס על תאריכי הטיסה. הוא עדכן את אמריטה והם קבעו להיפגש בווינטרגלובס יום לפני תחילת הלימודים, וללכת יחד להֶרדוֵולס משם.

קרמה ניתח את חלומותיו, רשם מפות כוכבים והתאמן על אמביור צ’רמננטים ועל יציקה בחלום. הדבר האחרון שנותר לו להשלמת כל שיעורי הבית היה בחירת הענף, אחד מתוך ארבעה מסלולי למידה מוגברים. הוא קרא במשך שעות על ארבעת המקצועות: הומן (שמתעסק באומנויות ובספורט), הוקר (שמטייל בעולם וחוקר אותו), הביר (עובד ציבור ששומר על הסדר של לומינריה במגוון נושאים) ומרפה (שמרפא חולים בעזרת טכנולוגיה מתקדמת ושימוש בחלומות), אבל לא הצליח לבחור.

בהתכתבויות עם חבריו, רד המליץ לקרמה להיות הביר או מרפה – בגלל הקשר העמוק והטבעי של קרמה לחלומות, אבל טנגו המליצה לקרמה להיות הוקר, מפני שהוא גדל בהירנימול ומכיר את המקום היטב, או הומן, מפני שהוא ממש טוב בלארקבט.

כרמי כתבה: עם אבא הביר ואימא הוקרת, כל מקצוע יכול להתאים לך. זה לא כל כך משנה, פשוט תבחר משהו. אתה תמיד יכול לשנות את הבחירה בהמשך ואתה לא מתחייב שתעסוק בענף שבחרת.

קרמה שאל: איזה ענף את בחרת?

היא ענתה: מזכירה, ולא הוסיפה עוד בנושא.

אם אתה עדיין מתלבט, כתב רד, לך על הביר. הם לומדים מגוון רחב של מקצועות כי הם צריכים לדעת קצת מהכול. אחרי זה תוכל להחליט במה להתמקד. זה תפור עליך, כבר היית בבסטיון, והמקצועות המוגברים בחוויות חוץ גופיות שהם לומדים ממש מרתקים. חוץ מזה, אין עתיד בהומנות. אתה תרוץ ממשחק לארקבט אחד לאחר, חברות גדולות ינהלו לך את החיים ויום אחד פשוט יזרקו אותך לספסל כי אתה לא מעניין יותר.

אל תקשיב לרד, כתבה טנגו בקבוצת היוקטוק של שלושתם, הומנים עושים הכי הרבה כסף! תוכל לקנות כמה קסדות שאתה רוצה!

כשקרמה שאל את פינקה, זה ענה, “הומן, הומן, הומן! אתה נורמלי? איך אתה מפספס הזדמנות ללמוד עוד על לארקבט?!” מכיוון שהספורט הלומינרי היה הדבר האהוב עליו. בשנה שעברה הוא אף השתלט על גופו של קרמה ושיחק במקומו מספר פעמים.

 

הערב הגדול הגיע. הספות סודרו בצורה סימטרית מושלמת, כולל כריות הסלון (שנהפכו לצדדים הפחות קרועים שלהן), אשלי קטפה פרחים חדשים לכל האגרטלים, ורייצ’ל אפילו הוציאה את הווילונות המיוחדים שלה; לבנים ופרחוניים. כולם לבשו את הבגדים החגיגיים ביותר שלהם (קרמה הצליח לשכנע את רייצ’ל שפיג’מת הלימודים שלו, שנראתה כמו בגדי יום-יום בצבע סגול ושחור, מכובדת יותר ממדי בית הספר היסודי המצומקים), ושרה ואשלי עזרו לרייצ’ל להכין ארוחה גדולה שכללה תרנגול הודו שלם, תבשיל תפוחי אדמה ברוטב פטריות וסלט פירות ואגוזים, בזמן שקרמה טאטא את הכניסה, מתיו שמר על אנג’ל, ואנג’ל, למרבה המזל, נשאר בשקט ובשילוב ידיים על הספה.

“לספר להן שזה מה שאנחנו אוכלים כל ערב?” שאל מתיו כשהריח את אחד הסירים.

“לא! השתגעת? אנחנו רוצים שהן ייתנו לנו כסף, לא שייקחו מאיתנו!” אמרה רייצ’ל וסגרה את מכסה הסיר.

בשעה 18:00 בדיוק נשמע צלצול פעמון הסמלי-האוס. “אלו הן!” קראה רייצ’ל, וכולם נעמדו בשורה אחת מול הכניסה, על פי הגובה, בדיוק כפי שהתאמנו מהבוקר. הדלת נפתחה ומאחוריה עמדו שתי נשים: האחת נמוכה ומעט מלאה, בעלת שיער מקורזל, עיניים חומות, עגילי קוצים מעוקלים ואף מחודד שגרם לה להיראות קצת כמו קרנף, והשנייה שחומה, דקיקה וגבוהה, בעלת נעלי עקב שהגביהו אותה עוד יותר ומשקפי שמש ירוקים שנתנו לה מראה שהזכיר מקל מהלך שלבש עלה בניסיון להתחפש לעץ.

“שלום!” אמרה האישה המקלית והרשתה לעצמה להיכנס. היא לחצה ידיים לכל הילדים לפי סדר הגובה שלהם, לבסוף את ידה של רייצ’ל ואז גם את ידה של חברתה התורמת. “אני קֶלִי סַמָרָה,” אמרה וקדה עמוק, כעת נראית כמו מקל שנשבר לשניים.

“רִיקִי טֶרְנֵר,” אמרה האישה הקרנפית ולחצה את ידה של רייצ’ל. “איחרנו?”

“לא, בכלל לא!” אמרה רייצ’ל והובילה אותן אל המטבח. “הגעתן בדיוק בזמן לארוחה!”

מתיו מיהר להניח את כל הסירים על השולחן והסיר בדרמטיות את המכסה של תבשיל ההודו. אדים בניחוח בשר פרצו מתוך הסיר והקסימו את כל הנוכחים, אבל קרמה דווקא התמקד במשקפיים הירוקים של סמרה. אחת הדרכים של הלומינרים להסתיר את העיניים המיוחדות הייתה הרכבת משקפיים בעלי עדשות צבעוניות, אבל ברגע שהוא חשב את זה, סמרה הסירה את המשקפיים וגילתה עיניים ירוקות רגילות.

“אולי אלו עדשות,” אמר פינקה.

“אתה לא יכול להרגיש אם הן מלומינריה?” שאל קרמה בראשו.

“מאיפה אני אמור לדעת? בחיים שלי לא פגשתי אותן.”

“פשייי, חתיכת דבר הכנתם כאן!” אמרה סמרה ובחנה את ההודו מקרוב. היא פתחה מספר דלתות בארונות המטבח והניעה אותן, ניקתה שובל אבק מאחד המדפים הגבוהים באצבעותיה, פתחה את ברז המים והריחה אותו, בזמן שטרנר התיישבה על אחד הכיסאות בשתיקה ובהתה בעיניו הסגולות של קרמה, ובמיוחד בכוכב שבעין שמאל.

“אממ… אנחנו מכירים?” שאל קרמה.

“לא,” אמרה. “פשוט אף פעם לא ראיתי עיניים כאלו.”

“אה, זה—”

“זו בעיה מאוד נדירה!” התפרצה רייצ’ל ודחפה את קרמה. “אנחנו מטפלים בו בכל המאמצים האפשריים. אף בית חולים לא הצליח לפתור את זה, אבל אנחנו ממשיכים לנסות. בתי יתומים בכל ניו-יורק לא הסכימו לקבל אותו, אבל אצלנו יש מקום לכל אחד.”

“אני משוכנעת,” אמרה טרנר ועברה להסתכל על סמרה. “את יכולה להפסיק?”

“תשמעי, המקום הזה זבל,” אמרה סמרה והתיישבה מול טרנר. “אה, אמרתי את זה בקול?”

“כן,” אמר מתיו, חצי חיוך על פניו. על פניהן של אשלי ושרה הצטיירו הבעות גועל.

“זה מובן!” אמרה רייצ’ל. “אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, אבל תקציבי העירייה…”

“ברור,” אמרה טרנר.

כמו תכנן את זה מראש, בטנו של מתיו קרקרה כל כך חזק שכולם עצרו ובהו בו.

“תודה לאל,” לחשה רייצ’ל. “שנתחיל לאכול? אחר כך נוכל לדון בעומק הצנרת.”

“כן, למה לא,” אמרה סמרה, קרעה נתח מכובד מהעוף בעזרת ידיה ונגסה בו. טרנר בהתה בה בפה חצי פעור והחלה להשתעל.

“אשלי, תביאי בבקשה את הצלחות של כולם,” אמרה רייצ’ל כשהיא מנסה שלא להסתכל.

“כמובן!” אמרה אשלי בקול מתנגן, ובדקות הקרובות, בשקט מוחלט (לבד מהלעיסות של סמרה), אשלי ושרה, בניצוחה של רייצ’ל, דאגו שלכל אחד תהיה מנה מסודרת ומצולחתת של עוף, תפוחי אדמה וסלט בכמויות זהות (ומעט יותר לאנג’ל), שלא תבייש אף תוכנית בישול אמריקאית.

“מה אמרו לכם בבית החולים?” שאלה טרנר בזמן שקרמה אכל מתפוחי האדמה, שבאמת היו לא רעים בכלל. הוא השתעל וכמעט נחנק כשהבין שהשאלה נשאלה לגביו.

“ה-הם לא אמרו משהו מיוחד,” גמגמה רייצ’ל. “רק שצריך מעקב שנתי.”

“ומה דעתך על זה?”

“דעתי? טוב, אם הילד בריא ולא מתלונן על כאבים—”

“אבל אם הייתה לך אפשרות להחליף את צבע העיניים שלו, האם היית עושה את זה?”

“כמובן. א-אם יש אפשרות שהוא ייראה כמו אדם נורמלי…”

“ומה דעתך, מושלם קטן?” שאלה טרנר את קרמה.

“אני?” שאל קרמה. המזלג החליק מידיו אל הרצפה והוא דפק את ראשו בשולחן כשהתכופף להרים אותו. סמרה צחקקה. רייצ’ל ניסתה לסמן לו משהו, אבל הוא לא בדיוק הבין מה. “מה שהגברת פיטרסון אמרה. היא יודעת הכול,” אמר קרמה בנימוס מוחלט כשהוא משפשף את ראשו. אם הן באמת יתרמו כסף לסמלי-האוס והוא יוכל ליהנות מאוכל כזה יותר פעמים, הוא מוכן להגיד כל מה שרייצ’ל תרצה.

סמרה קרעה חתיכה נוספת מהעוף. “תגיד, איפה החדר שלך?” שאלה בפה מלא.

“אם אתן מעוניינות, נוכל לערוך לכן סיור לאחר מכן,” אמרה רייצ’ל.

“זה בסדר,” אמרה טרנר.

“איפה הם לומדים? כולם הולכים לבית הספר ביחד?” המשיכה סמרה.

“הוא לומד בבית ספר למשוגעים,” פלט מתיו והצביע על קרמה בעזרת ראשו, וכמעט כולם השתיקו אותו באותו בזמן.

“הוא מתכוון שקרמה לומד בבית ספר מיוחד שבו לכולם פגמים גנטיים כמו שלו, כדי שלא יצחקו עליו,” אמרה אשלי במלכותיות.

“הבנתי. אז כשהוא כאן צוחקים עליו?” שאלה סמרה. שתיקה מילאה את החלל. “איך הוא מגיע לבית הספר הזה? באוטובוס? במונית?”

“אני לוקחת אותו לשם ברכב ביום הראשון, והוא נשאר שם במשך כל השנה,” אמרה רייצ’ל.

“את לוקחת אותו?” שאלה סמרה כשגבותיה מתרוממות. טרנר כחכחה בגרונה בזמן שלעסה מהעוף.

“ודאי. מי עוד ייקח אותו? שאר הילדים נוסעים באוטובוס ללימודים שלהם, מכיוון שהם לומדים בבתי ספר קרובים. אה, מתיו לוקח את אנג’ל לבית הספר בדרך לעבודה.”

“מתי מביאים את הבריכה?” שאל אנג’ל בקול חלש.

“אחר כך, מתוק,” אמרה רייצ’ל.

“אבל הבטחת לי עכשיו!” צעק אנג’ל.

“מתיו,” ביקשה רייצ’ל.

“בוא, אתה רוצה לשחק בחוץ?” שאל מתיו את אנג’ל.

“לא! אני רוצה את הבריכה!!!” צרח אנג’ל והעיף את הצלחת שלו, שעשתה שלוש סלטות ונפלה בצד השני של השולחן – במזל, בלי להישבר.

“זה בסדר, כולם להירגע, אני לומדת פסיכולוגיה!” הכריזה אשלי וקמה מהשולחן. “אנג’ל, אני רוצה שתבכה חזק יותר. זו פסיכולוגיה הפוכה הוא—” וברגע שאמרה את זה, אנג’ל אכן החל לבכות חזק יותר והעיף את הצלחת של מתיו על השמלה החדשה של אשלי. אשלי בעצמה צעקה וכמעט סטרה לאנג’ל, אבל ברגע האחרון מתיו הגן עליו. כעת אנג’ל צרח כל כך חזק, שסמרה נאלצה לאטום את אוזניה בידיה. טרנר המשיכה לאכול ללא זיע, ולרגע נדמה לקרמה שהיא פונה אליו ושואלת ללא קול, “נהנה?”

“שרה, תביאי את המטאטא מהמחסן! קרמה, תביא את הדלי והסמרטוט מהשירותים שלמעלה!” פקדה רייצ’ל.

“אני אעזור לו,” אמרה סמרה וקמה.

“לא, אל תטרחי,” אמרה רייצ’ל.

“את מעדיפה שאני אשאר כאן ואצפה בזה?” רייצ’ל נותרה קפואת הבעה בזמן שסמרה תפסה את ידו של קרמה ועלתה איתו במדרגות. “איפה התיק שלך?” שאלה בדרך.

“איזה תיק?” שאל קרמה בבלבול.

“כמה תיקים יש לך להֶרדוֵולס?”

“את כן מלומינריה!” גופו סמר.

“צמר רקוב, ברור שאני מלומינריה!” אמרה והסירה עדשה אחת מעיניה, חושפת עין דרסטית אדומה. “קווזר לא אמר לי שאתה כל כך איטי.”

“אתן הבירות?!” שאל קרמה וניסה להנמיך את קולו.

סמרה מחאה כפיים. “התיק שלך כבר ארוז?”

“תמיד—”

“אז לך תביא אותו!”

קרמה זינק לתוך חדר הבנים בזמן שסמרה צעדה אחריו, נגעלת מכל דבר שני. הוא הסיר את המצעים שלו ודחף אותם לתיק. הוא וידא שהעוגן, הטלפון, הטבעת והפיג’מה עליו, כמו גם כל שאר הציוד שלו. כשהיה מוכן, הוא העמיס את התיק על גבו ונעמד מול סמרה.

“יופי. בוא נלך,” אמרה ותפסה את ידו.

“אבל הטיסה שלי בעוד שבועיים.”

“אתה רוצה להישאר כאן?”

“לא—”

“אז בוא.”

השניים ירדו בחזרה אל המטבח, שם כבר המתינה להם טרנר בעמידה והשחילה, “המקום הזה נורא.”

“את צריכה לראות את החדר שלו. בעצם, את לא צריכה. אני שמה אותו ברכב. תנקי אחרינו,” אמרה סמרה וחטפה את התיק מגבו של קרמה כשזה הולך אחריה מחוץ לסמלי-האוס.

“איפה הילד עם הדלי? קרמה!” צעקה רייצ’ל.

“גברת פיטרסון, יש לי מספר שאלות אלייך,” אמרה טרנר, אבל רייצ’ל במבטה החד איתרה את קרמה יוצא מהבית ונכנס למושב האחורי של רכב קטן וצהוב, כשסמרה זורקת עליו את התיק שלו ונכנסת לרכב בעצמה.

“קרמה! מי אתן? מה אתן עושות לו?!” צרחה רייצ’ל, חטפה את תיק הצד שלה מקולב הכניסה, רצה בעקבות קרמה ודפקה על חלון הרכב. “תיכנס בחזרה הביתה!”

“אני ממש מתנצלת, גברת פיטרסון. החלטנו שלא לתרום לכם אחרי הכול,” אמרה סמרה כשחלון הנהג נפתח והיא מציצה מתוכו עם זרוע שעונה בנינוחות. טרנר תפסה את רייצ’ל והרחיקה אותה מהרכב, ורייצ’ל מעדה על המדרכה ונפלה. תיק הצד שלה נפתח ובקבוק מים, חבילת טישו, כדורי אספירין ומראת כיס פרחונית התפזרו על הכביש. כל ילדי הסמלי-האוס עמדו כעת מחוץ לבית היתומים ובהו בקרמה מבעד לחלונות הרכב.

“מה קורה כאן?!” צעקה רייצ’ל על טרנר בזמן שזו נכנסה לרכב בעצמה.

סמרה פתחה את כל חלונות הרכב, הדליקה את הרדיו על מוזיקת רוק חזקה והכריזה בקול, “בית הספר המשוגע שלו חוטף אותו! ווהו!” והחלה בנסיעה.

קרמה נופף לכולם לשלום בזמן שהוא מחבק את התיק שלו וליבו פועם בחוזקה. “אני לא מאמין שעשינו את זה!” אמר לשתי הנשים, מנסה להתגבר על המוזיקה. הן פרצו בצחוק מתגלגל, שאליו הצטרף פינקה.

“אני מודה, לא חשבתי שזה הולך להיות ככה,” אמרה טרנר וניסתה לכבוש את צחוקה.

“חשבתי שזה הולך להיות בדיוק ככה!” אמרה סמרה.

“אתן ההבירות שמונולית אמר שיבואו לאסוף אותי?” שאל קרמה.

“כן.”

“רק אנחנו!”

“תכבי כבר את הדבר הזה!” ביקשה טרנר, וסמרה הנמיכה את הרדיו מעט.

למה לא הודעתן לי שאתן מגיעות?” שאל קרמה.

“ליד ההגדרה של הפתעה במילון מופיעה תמונה שלה,” אמרה טרנר והצביעה על סמרה.

“העדשות האלו נוראיות. איך הירנימולים שמים אותן?” שאלה סמרה והסירה את העדשה השנייה מהעיניים שלה בזמן שהיא שולטת בהגה בעזרת המרפק.

“אח!” צעקה טרנר בזמן סיבוב חד של הרכב. “תורידי קצת את המהירות!”

“סליחה, אני עוד מתרגלת לזה,” אמרה סמרה.

“היינו צריכות לשכור רכב אוטומטי. מכל הבירי הפנים מצרפים אותי דווקא לזאת שלא יודעת לנהוג!”

“הן הבירות פנים? אני לא זוכר את השמות שלהן מהדלתות שבבסטיון,” אמר פינקה.

“טרנר וסמרה זה השמות האמיתיים שלכן?” שאל קרמה.

“אה!” אמרה סמרה ופרצה בצחוק שנית. “מה פתאום! נראה לך? מה זה סמרה בכלל?!”

“אני אולריקה ת’ורן וזאת קוולה סאמרסט,” אמרה טרנר – אולריקה.

“אז כן ראינו את השמות שלהן בבסטיון!” הזכיר פינקה.

“נכון, עכשיו נזכרתי! ראיתי את המשרד שלכן כשהייתי בבסטיון,” חזר קרמה.

“הוהו, הצצת בחדר האסור,” אמרה סמרה – קוולה.

“לא נכנסתי פנימה.”

“חבל.”

“היית מתעוור מרוב בלגן,” אמרה אולריקה הקרנפית.

“אז רגע, לאן אנחנו נוסעים?”

“לדירה שלנו,” הסבירה אולריקה. “אחרי זה נטוס שלושתנו יחד ללומריה.”

“אתה מוכן לשבועיים של כיף?!” שאלה קוולה דמוית המקל.

קרמה צחק. “אם אתן מתעקשות.” הם שתקו למשך מספר רגעים, ואז קרמה הוסיף, “תודה.”

“אין בעד מה,” אמרה קוולה.

“מושלם קטן, לא היית עושה הכול כדי להציל מישהו?” שאלה אולריקה, הסתובבה אליו וטפחה על כתפו של קרמה. קרמה חשב על מבצע הפוך, שבו טנגו או רד כלואים במקום שהם לא רוצים להיות בו, והוא נמצא קרוב ויש לו אפשרות להציל אותם.

“הייתי עושה הכול,” אמר והישיר אליה מבט.

“זה בדיוק מה שחשבתי שתגיד,” אמרה אולריקה וקרצה אליו.