החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ניסויים פתוחים

מאת:
הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"עברנו לקומונה כי נמאס. נמאס להתעקש, להיות שונים. מבטים מוזרים, לחישות מאחורי הגב. ככה חשבנו, אבל רק אחרי כן ידענו. זו היתה תשוקה שחיברה בינינו. תשוקה שהדביקה כאב ונחמה, עד אין סוף, התערבבה בין כולנו ולקחה קצת מכל אחד. קצת מהאידיאליזם והחרמנות של יונתן, מהיצירתיות של נעמה, מהטירוף והקצב של מרקו, מהידיים הטובות והלב הגדול של בועז, מהיצריות שלי ומהברכה שהביא כל אחד מחמשת הילדים של הקומונה. ובזמן הזה, כשהיתה לנו קומונה, התמסרנו לתעתוע מבלי לנחש את הסוף, את האמת ואת הבדידות."

ניסויים פתוחים הוא רומן שמשתעשע בשאלה "ומה אם?" ומה אם היה מותר נשים אחרות, גברים אחרים, סקס אחר; ומה אם היינו חיים בשבט, מגדלים ילדים עם עוד ידיים מחבקות, מכבסות ומבשלות.

שלוש משפחות צעירות עוברות לגור יחד כדי לבנות קהילה אלטרנטיבית במרכז הארץ. הקומונה המודרנית שלהם מצטיירת כמבנה חברתי אפשרי, אבל מה שמתחיל לצלילי פעמוני הרוח המדנדנים על מרפסת העץ המשותפת, הופך אט־אט לסיר לחץ של יצרים ותשוקות.

ספר הביכורים של אורלי סיגל עוסק באחד הדיסוננסים הגדולים של התרבות: משפחה ותשוקה. זהו רומן סקסי, חצוף, ביקורתי, חכם ופראי שמעמיד למבחן נורמות עתיקות, קורא תיגר על הצביעות הבורגנית ומזכיר לנו שמבנים חברתיים כמו נישואים, כמו משפחה, הם תחבושת שאנחנו מניחים על הפצע הפעור בלבנו. אהבה, מזכירה לנו אורלי סיגל במילים מכשפות ובתיאורים רבי קסם, זה כואב.

 

אורלי סיגל, מנחה בינלאומית בחשיבה המצאתית וניהול חדשנות, פסיכולוגית ארגונית ומרצה אורחת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. אמא לשני בנים, מושבניקית על עקבים ובלוגרית. אוהבת שפות, אנשים ואת האיש שלה.

 

מקט: 15100894
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שתי מזוודות

בחמישי בצהריים היה אפשר להרגיש את הזמזום באוויר, זה שמביא איתו אי־נוחות בגב העליון ובאגן, בעומק העצמות, ותחושה אפוקליפטית, משתקת. בחווה של זילבר האדמה התנערה מלחות הגשמים. אולי זה היה היום שבו התנפצה על הקרקע שבשבת הרוחות, מלכת הגורלות, והקומונה נולדה. הרוח הגדולה התפרצה לחווה כמו שד. חמקה מתחת לשלט העץ שבכניסה, הכתה באלביציה הוורודה עד שהגזע העדין נסדק, לקחה את בת הערובה, השבשבת, והטילה אותה באכזריות על הקרקע. בדרך החוצה דרסה שיחי קישואים ומוסר. כשמסיגת הגבול הנושפת הסתלקה והחווה נרגעה, יונתן בישל לבועז ארוחת מלכים של טבעונים, רוסט דלורית, עדשים ופולנטה ואז התיישב מולו ושאל, 'עד כמה רחוק אפשר ללכת עם אשתך מחר?'

העדשים חנקו את בועז. קנקן קטן מנירוסטה עם תה צמחים קר הציל אותו. 'מה? אשתי? למה? איזה מין מסיבה זאת?' הוא שתה ודמע מול השמש.

יונתן סובב את הכיסא וגחן קדימה על המשענת, להשוות בין גובהו הגאה לרוחב של בועז. שרוולי הסוודר המופשלים חשפו זרועות צרובות וכתמי שמש לבנים שנוספו לו מאז שהתחיל לעבוד בחווה. 'מצטער,' הוא גייס את הטון הכי רך שלו. 'חשבתי שאתה… שאתם פתוחים לגבי זה.'

בועז חייך אליו, אבל לא בעיניים. 'לא,' הוא אמר. 'שום פתוחים. עם אשתי אתה לא הולך רחוק.' ומול הכחול המודאג בעיניים של יונתן קבע, 'עם אשתי אתה פשוט לא הולך.' באצבעות רחבות של לוחם אפריקאי שורד הדף את הצלחת עם העדשים וטפח ליונתן טפיחה מאיימת על הגב הצנום. 'אני זז, אחי,' הוא התרומם והשיער השחור הטיל צל על זה, האפור, של יונתן, שנשאר בכיסאו. 'צריך לקחת את הילדים מהגן.'

ואז נסע הביתה והוריד שתי מזוודות מעל הארון הגדול בחדר השינה ורוקן לתוכן את המגירות של הילדים. אחר כך חטף בגדים מהמדף שלו ודחס למזוודה השנייה. אסף כמה צעצועים שהיו פזורים על רצפת הסלון, העמיס הכול על הגגון של האוטו, לקח את הילדים מהגנים וברח.

כלבה.

לא חשדתי בכלום.

אלמלא השכנה החטטנית, הייתי מגיעה לבית ריק. בהפתעה. אבל כשסיפרה לי בטלפון על בועז והמזוודות והילדים שראתה ביציאה מהיישוב, הבטן שלי התחילה לבעור.

התקשרתי ליונתן. הצרות הסריחו עד אלי.

'הכנתי לו צהריים, דיברנו. היתה שיחה פתוחה,' יונתן סיכם באווריריות מאוסה, שאין עליה משקל ומחויבות. 'שום דבר מיוחד.'

רציתי לתת לו בוקס בבטן. במקום זה מילמלתי, 'אוי יונתן, אוי יונתן.'

'את יודעת מה? אני דווקא שמח שזה התפוצץ ככה,' הוא אמר ממרומי האולימפוס הרוחני שלו. 'זאת הזדמנות לשניכם להתמודד עם כל מה שיבוא.'

התיישבתי על ספסל אלומיניום מטונף באמצע הקניון. לידי ישבה הריונית עייפה עם ורידים בולטים ברגליים, ומסביבנו המולה, רעש ואור והריתמוס הבלתי נסבל הזה של קניונים. 'למה אתה מתעקש לחרבן לי את החיים?' אמרתי אחרי שניתקתי.

התסריטים שטוויתי עירבלו את הנתיבים בכביש בדרך הביתה ואת הרמזורים והצפירות הארורות מסביב. נסעתי הביתה, אבל הבית התרחק ממני.

כשהגעתי חיכתה לי דממה חדשה. המגירות של הילדים הקיאו כאוס. על המיטה בחדר השינה עמדו ערימות מבוישות של בגדים ונעליים הפוכות. התיק הכבד עם הלפטופ החליק מהכתף שלי לרצפה ואני איתו. ישבתי באמצע המסדרון החשוך וכאב לי בכל פינה בחזה. יישרתי את הרגליים עד שנגעו בקיר של המסדרון ושאפתי אוויר. הנשימה הראשונה היתה קשה, הלחץ על הלב היה בלתי נסבל, אבל הצלחתי. הנשימה השנייה הבריחה את כל המחשבות וריפדה את התחתית של הלב, איפה שכואב הכי הרבה, בחומר גמיש, בולם זעזועים. רציתי לשים את הראש הגדול של בועז על החזה הקטן שלי ולהגיד לו שהכול יהיה בסדר. ממש בסדר.

קמתי, יצאתי מהבית והשארתי את השדים להתרוצץ לבד בין החדרים.

דווקא הערב הרכב קירטע. פעמיים עצר בצד הדרך לבדוק רעשים במנוע ופעם אחת עצר בבית ינאי, אבל הילדים לא רצו לאכול. פחד שייתקע ככה באמצע הדרך, בקור הנקמני, ויחכה לגרר עם הקטנים. איזה יום מחורבן.

איתי צעק מאחור. 'לא רוצה לסבא וסבתא. אתה הבטחת לקנות לי. הבטחת.'

'נמצא לך גולות גדולות בכרמל,' בועז כעס.

אבל הסופרן של איתי המשיך להכות בחלונות המכונית מבפנים והרוח הכתה בחזרה מבחוץ.

היא התקשרה אולי חמש־עשרה פעמים, אבל הוא לא ענה. שקרנית.

והוא? היה תמים לחשוב שזה נגמר. שעבר לה. שהחליפה את המגפיים והשוט בטיטולים ובישולים. למענו. שוויתרה על החיים האפלים ההם בשביל להקים משפחה.

רק פעם אחת פגש את החיה שבפנים ונכווה בכאב. אולי בגלל ההפתעה, אולי בגלל ההשפלה, הלחי הבוערת. איך סטרה לו בדיוק כששפך, בעוצמה ובאכזריות, עם ערפל בעיניים.

וכל הביחד והסקס, מה היו בשבילה? זיוף? השנים, האמון והביטחון התמוטטו לו כאן, על כביש החוף. דמעות מעצבנות טישטשו את הארובות של חדרה.

כשהילדים נרדמו התקשר למרקו. בתוך הבלבול של הלילה מרקו שלח לו נחמה. מצע תומך של חבר קרוב. הבטיח שיגיע עם הוואן עד חיפה בשבילו, אבל בועז אמר שלא צריך.

'אם תתחרט, אגיע,' המבטא החבוי של מרקו השאיר על הקו צליל עדין וריח זר.

בועז עלה את העליות של פרויד בתשעים קמ'ש, האט רק כשנכנס לרחוב של ההורים והחנה בחניה של בית האבן הישן, ליד הפורד החדשה של אבא שלו. הוא הסתובב אחורה והסתכל על הגוזלים הישנים. ואם המשפחה תתפרק עכשיו? הכול באשמתה.

בבטן ידע. המשפחה שלו כבר התפרקה. מה שרקוב ביניהם מדיף סירחון. מסיבה אחת ובריחה אחת הן רק קצה הקרחון.

באצבע אחת הקיש על הדשבורד, עד שהצליח למצוא מחשבה פרקטית בתוך הברדק. מחר ילך למוסכניק של אבא שלו, למטה, בוואדי סליב. אמא שלו תשגיח על הילדים. ויקטור הזקן ייתן לו להיכנס מלמטה על העגלה, וביחד יתקנו את הרכב. לפחות דבר אחד בחיים שלו יהיה פתור.

הוא דומם את המנוע ופתח את החלון. האוויר הנקי של הכרמל החליף את האוויר מהמרכז שנכלא באוטו. הנשימות של הילדים, עם האף הסתום של יואב, היו הצליל היחיד ששמע. אמא שלו יצאה מהבית, בחושך ראה רק את השיער הלבן. היא עזרה להעביר את הילדים הישנים הביתה, לחדר הילדוּת שלו. ואז, כשיואב התעורר והתחיל לבכות ולקרוא לאמא, היא הגיעה.

בחניה של ההורים שלו כבר לא היה מקום, אז חניתי בחוץ, מתחת לעץ התאנה. בדיוק איפה שנישקתי את בועז כשהתארסנו, בבריזה של הכרמל, מול כל המשפחה שלו ואבא שלו אמר שבתור מצרי, אף פעם לא חשב שתהיה לו כלה תימנייה. בלעתי את כל הצפרדעים במכה ושמחתי בחלקי. בחלקנו.

דפקתי על הדלת וחייכתי מבפנים. כמו במטריקס, העולם זלג מולי בשקיפות. קודים־קודים, שאת כולם יכולתי לקרוא. גם את אלה של בועז. בקצה כל בעיטה שהלב שלו יבעט, אני אשב ואכיל, ואספוג. עד שהשרירים יתעייפו ונתחבק.

כשאמא שלו פתחה, שמעתי את יואבי בוכה בחדר ומבקש אותי. אבא של בועז ישב בכיסא הנדנדה הישן שבועז שימן ושייף וצבע בשבילם. הוא סימן בידו תנועת שאלה ואמרתי לשניהם שאסביר, אבל לא עכשיו. בועז לא סיפר להם כלום. נכנסתי לחדר של בועז וחיבקתי את יואבי והוא נישק אותי בלחי ובעיניים, וטמן את הפנים המתוקות בתוך רעמת חוטי הטלפון הסבוכים שלי. זלגו לי דמעות של אהבה ואשמה. איך שכחנו שהוא בעצם עדיין תינוק. גור אדם. שנתיים של תום ואמון ולחיים שמנמנות.

אחרי שהנשימות של הילדים מילאו את החדר, בועז נשכב על הגב ומיצמץ מול התקרה. על הקיר ניצח צל האף הגדול שלו את זה הנשרי שלי. מזל שהאנרגיה הרכה הזאת של הילדים עמדה בינינו. הוא שתק ואני שתקתי. במשא ומתן הראשון שמדבר מפסיד.

'אני לא חוזר,' הוא אמר בסוף. 'זה נגמר.'

'אני מבינה אותך,' סובבתי אליו את הראש, והגבעה הקשוחה של בית החזה שלו עלתה בקצב הנשימות. בחנתי אותו. כולו שריר אחד יציב, לא מתפשר. יציקה אחידה. מכפות הרגליים הרחבות, שהאדמה רגילה אליהן, דרך הירכיים ששולחות גצי חשמל לישבן ועד לשכמות, שכל רוחבי רק מחציתן.

'את לא מבינה שיט,' הקול שלו הזדקף מולי ואיתי השתעל. 'תסתכלי עליהם. זה היה שווה את זה? מסיבה מחורבנת אחת בשביל כל מה שבנינו יחד? איזה מין מפלצת את?' בועז בלע רוק. הוא התנשף ואני התבוננתי ברפיון הזה של הגוף שלי, עם כל נשיפה שלו. נתליתי ברווחים בין המילים שלו וידעתי ששם מחכות לי החירות והמחילה. כי יותר מהכול, רציתי לאחוז חזק בריבוע הקסם הזה על ארבע צלעותיו: אבא, אמא ושני ילדים.

'ותדעי לך שעל יונתן אני לא כועס. הוא היה חבר עד הסוף. לקח אותי, אמר את האמת, לפני שהתכוונתם בכלל ללכת למסיבה. אבל את?' בועז גילגל עיניים, 'את כלבה שקרנית.'

'מה הכי הרגיז אותך?' הייתי מוכנה להכיל הכול. את הכלבה, את השקרנית ואת הזעם שלו.

'מה לא ברור? שיקרת לי!'

'אני לא שיקרתי.'

'אל תיתממי. זאת לא סתם מסיבה ואת רצית להסתיר ממני. סאדו מאזו. וכל מה שרצית עם יונתן,' הוא נופף בידיים בתנועות גדולות ופחדתי שאחת מהן תפגע ביואבי.

יכולתי להיגרר לתוך הקרב, לשחרר זעם וייאוש אבל נשמתי. 'אז אתה מרגיש שהאמון נפגע?'

'נפגע?' הוא חיקה את טון המטפלת שלי, והשפה הגדולה, היפה שלו, התיזה טיפות קטנטנות של רוק באוויר כשנישקה את השפה העליונה. 'אני לא רואה איך אני יכול לסמוך עלייך יותר.'

העיניים שלי כבר התרגלו לחושך ועצרו בתמונה הממוסגרת מהחתונה של ההורים של בועז. אמא שלו, מחויכת, בשמלת האודרי־הפבורן שלה ואבא שלו בפפיון ופאות לחיים. אף פעם לא יצאתי טוב בתמונות. העור הכהה תמיד נבלע ברקע והשאיר רק קונטור אפל וריק. שאלתי את עצמי לאן נעלמו האלגנטיות והצבעוניות של שנות השבעים ואיך נשארנו רק עם האפרוריות והשמרנות המאוסה?

האוויר בחדר היה דחוס והצמיגיות הזדחלה גם לריאות שלנו. 'אני מצטערת שפגעתי באמון שלך. אתה לא חייב לחזור הביתה,' אמרתי והפליאה בפנים של בועז סימנה לי את הדרך כמו מצפן.

'הילדים יישארו איתי פה,' הוא איים ובעיניים השחורות שלו חיכו לי כניעה ופחד.

'אני אוהבת אותך. אין לך סיבה לא לסמוך עלי. אם תרצה להישאר פה ולחשוב, זה גם בסדר.' קמתי ויצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת בשקט.

ההורים שלו כבר הלכו לישון. אמא שלו הציעה לי את הספה בסלון עם המצעים הצבעוניים הישנים שהיו פעם של בועז. איך ידעה שאישן בסלון? אילו היתה ערה, הייתי מחבקת אותה.

שכבתי על המצעים הישנים והלב שלי השתולל. אחרי שנים של קווים מטושטשים מקרוב ומרחוק סוף־סוף היו לי משקפי מולטי־פוקאל שדרכם רואים באומץ את המציאות והקנאה ואיך להתנהל בעדינות, כשבא מולי כאב כזה, נוכח, של מישהו אהוב.

קמתי והכנתי תה קמומיל בספל ישן סדוק וכשחזרתי לספה, בועז יצא מהחדר.

'למה עשית את זה?' הוא שאל אותי בעיניים שבורות.

קמתי לחבק אותו, וטיפות של תה מהספל שלי ליכלכו את השטיח הישן. הוא הסתובב והלך למטבח, ואני נשארתי עם התה והטיפות והחיבוק.

הוא חזר והתיישב מכווץ בקצה הספה. אחר כך השעין ראש כבד על הדקורציה הזהובה של המשענת ונשף מהנחיריים אחרי כל משפט שאמרתי. הגוף שלו ביקש שאכיל את העלבון. ילד קטן שרצה להניח ראש על ירך של אמא.

בארבע בבוקר, מותשים וקרובים, נישקתי אותו והוא נענה לי. ואז הזדיינו בקרבה ובכאב על הספה של ההורים שלו. הגוף שלו עדיין כעס וכשחדר אלי, הזריק את כל הכעס הזה ישר לרחם שלי, והכאיב לי בכל פעם שנכנס, כמעט בכוח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ניסויים פתוחים”