החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נר האמונה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 284 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אָנִידְוְוִיר, עיר נמל שלווה אך שוקקת חיים הידועה בכינוי "כוכב המערב של ממלכת אָלְדָרְלוֹס", צוללת באישון לילה לכאוס מוחלט שתחילתו ברצח מזעזע.

מאריק מור, אדם מריר ובודד שהפך לפני שנים לצל חיוור של האגדה שהיה בעבר, מנסה לסייע בפענוח הרצח, ובעל כורחו נגרר למאבק קטלני באויבת חידתית, מסוכנת וערמומית, שאינה בוחלת בשום אמצעי להשגת מטרותיה.

לזירת הרצח נקרא אָטְרִיאָן נָדָלַה, חייל טירון במשמר העיר. תמימותו וחוסר ניסיונו של אטריאן מובילים אותו ליפול במלכודת מסוכנת, והוא נאלץ לחפש עזרה מחוץ לגבולות החוק.

טָנָלְיַה אָמוֹן, אשתו של אטריאן, חיה חיים כפולים. החלטה שגויה אחת ממוטטת כליל את עולמה, מעמידה אותה בפני סכנת מוות ומאלצת אותה לנטוש את ביתה באישון ליל.

בזמן שהעיר נגררת למאבקי כוח ומזימות שעלולים להחריב את הממלכה כולה, נדרשים מאריק, אטריאן וטנליה לחשוף את זהותה של האויבת המסתורית.

נר האמונה הוא ספרו הרביעי של אילן גוייכמן.

קדמה לו טרילוגיית הספרים אסירי הנבואות – תחיית האגדות, מגן הלהט ומישורי הטבח (הוצאת ידיעות ספרים-משכל).

אילן, יליד 1983, נשוי, אב לשניים + כלב ומתגורר באשדוד.

מקט: 001-3000-108
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ענן שחור ריחף בשמי הלילה וכיסה את הירח. הסכין, שלפני רגע נצצה באור הכסוף, הוסתרה שוב בחשכה כמעט מוחלטת. המזח דמם, פרט לאוושה קלה של רוח שנשבה מכיוון היבשה. בין ארגזי העץ הריקים והחבלים המקופלים עמד מָארִיק.

הוא הגיש לפיו בקבוק יין וגמע את שאריות הנוזל הכהה, ואז זרק את הבקבוק לעבר הים וצפה בו עד שאבד במים הקודרים.

הוא העביר אצבע על להבהּ החד של הסכין שאחז ומיקד את מבטו באפלה שהייתה האוקיינוס. עמוק בראשו צרח קול וניסה להחזירו לעשתונותיו; מאריק הדחיק אותו בעקשנות. הרוח ליטפה את פניו ולחשה נעימות באוזניו. הלילה היה שקט, רגוע, ובליבו געשה סערה נוראית.

הוא הרים את הסכין והצמיד את חוד הלהב אל צידו השמאלי של חזהו. הוא קיווה שלא יפספס, ייחל לכך שלא יסבול, שהכאב יהיה מהיר ויחלוף. הוא לחץ על הקת, מרגיש את החוד נצמד בחוזקה אל בגדיו, חודר את הבד, דוקר את העור.

הבזק של אור עז גרם לו לקפוץ בבהלה. ליבו פעם כהלמות תופים, והוא נרתע מפני האש הלוהטת שפרצה משום מקום.

אדם בוער מכף רגל ועד ראש, עטוף במסה אדומה-כתומה של להבות רוחשות, התנודד בחוסר אונים על המזח לשמאלו. ללא צליל, הוא קרס על רצפת העץ כגזע כרות הנופל לאדמה, בעוד הלהבות מאכלות את בשרו.

האש האירה את האזור סביבו, וכשמאריק הצליח לבסוף להתיק את עיניו מהאימה, הוא קלט דמות נוספת, חבויה בין הצללים, ממש על סף מעגל האור, וידע ללא כל צל של ספק: היא מתבוננת בו.

תנועה חטופה משכה את עיניו אל צידו האחר של המזח, קרוב יותר לחוף. אדם נוסף, שכנראה הסתתר שם, פרץ בריצה מהירה לעבר המבנים בנמל. מאריק שב להביט בגופה הבוערת. הדמות המסתורית שעמדה לידה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

מאריק הוריד את הסכין מחזהו ביד רועדת ובלע את רוקו.

‘רצח!’

נער רזה עמד מתנשף במפתן, מחזיק ביד אחת את הדלת ובעיניו מבט פרוע וחסר מנוחה. פניו הבריקו מזיעה באור מנורות השמן ומבטו קפץ בתזזיות על פני כל הנוכחים בחדר.

‘על מה אתה מקשקש?’ קרא גֶ’נַאן, בעל המסבאה, ממקומו מאחורי הדלפק.

‘רצח, אני אומר לכם!’ צעק הבחור שנית, והפעם עזב את הדלת ונכנס למסבאה, רועד כעלה נידף ברוח.

‘איפה?’

‘בנמל, במזח הדרומי…’

החדר התמלא מלמולים נרגשים. מסבאת ‘הרוח המלטפת’ של ג’נאן שכנה בנמל, כחמישים פסיעות מהמזח הדרומי. אנשים קמו ממושבם והתקהלו סביב הבחור הצנום שצנח על אחד הכיסאות.

‘מה קרה?’ שאל גבר מזוקן בגלימה כחולה.

‘שני אנשים… הם עמדו על המזח הדרומי, שוחחו…’ הבחור בלע את רוקו, ‘ופתאום אחד מהם עלה בלהבות, נשרף כליל. והשני פשוט עמד שם והסתכל.’

האנשים החליפו ביניהם מבטים ספקניים.

‘פשוט נשרף, מה?’ שאל הגבר המזוקן, וכשהבחור הנהן הוא נחר בבוז, ‘נדמה לי ששתית קצת יותר מדי קָקוּן.’

‘אני לא שיכור! אני אומר לך, ראיתי אותו נשרף. לך תראה את הגופה שלו בעצמך, אם אתה לא מאמין!’

‘בזבוז של זמן, אם אתם שואלים אותי.’ גבר גבוה ושרירי בבגדים בלויים משך בכתפיו. ‘הנער לא יודע על מה הוא מדבר! רצח במזח? כשהעיר שורצת חיילים ושומרים? הוא שיכור! הוא חייב להיות.’

מלמולי הסכמה מילאו את החדר. האנשים שבו לשולחנותיהם, שוכחים כמעט מייד את סיפורו של הצעיר. הוא שקע עמוק יותר בתוך הכיסא, בוהה בנקודה לא ידועה בשולחן שלפניו.

ג’נאן הניח יד מנחמת על כתפו של הנער ורכן לעברו.

‘תנשום עמוק, בחור, יש כאן חייל ממשמר העיר באמצע ארוחת הערב שלו,’ אמר ונשא מבטו אל אַטְרִיאן, שישב בפינה המרוחקת מהדלת. אטריאן נאנח, שמט את סכינו על השולחן, לצד ארוחתו החצי אכולה, והנהן לעבר ג’נאן. הוא קם וניגש אל הבחור.

‘מה שמך?’

‘רָאנִיר, אדוני.’

‘ובכן, ראניר, קח אותי אל הגופה, אני רוצה לראות.’

עיניו של הנער הוארו בבת אחת. הוא ניתר בזריזות על רגליו ופנה לדלת.

‘לא כל כך מהר,’ אמר אטריאן ופנה אל בעל המסבאה, ‘ג’נאן, שלח מישהו לקרוא לשומרים נוספים, יש לי הרגשה שנזדקק להם.’

בעל המסבאה הנהן, ושלח מייד את בנו.

‘ממש כאן, אדוני, על המזח הדרומי,’ קרא ראניר ומיהר קדימה. אטריאן הצטרף אליו.

רוח לילה קרירה ליטפה את פניו ופרעה את שערו החום. הוא התנער והתעטף בגלימתו וקימט את מצחו בזעף. אין זה לילה להתרוצצות על המזח. אדם צריך לשבת לצד אח חמה, מול שולחן עם ארוחה טובה. אך הנה, היה עליו לנטוש את ארוחתו ואת ספל השיכר שלו בשביל להסתכל על גופה בנמל. נכון, הוא באמצע משמרת, אבל לכל אדם מותר לנוח קצת לפעמים.

הם צעדו זמן לא רב עד שראניר עצר.

מולם, על המזח, היו שרידיה המפוחמים של גופה, ומעליה רכן אדם.

‘בשם הלורד, עצור!’ צעק אטריאן ושלף את חרבו. האיש הזדקף באחת והניף את ידיו מעלה.

‘שמי מאריק מור, ראיתי את האדם הזה נשרף…’

‘ראניר, זה האיש שראית?’ שאל אטריאן. הנער נד בראשו לשלילה.

‘לא, אדוני, היו לו בגדים אחרים לגמרי. אבל… היה חשוך…’

‘מה מעשיך כאן?’ צעק אטריאן, ומאריק התרחק קמעה משרידי הגופה.

‘כמו שאמרתי, ראיתי את האדם הזה נשרף, וניגשתי אליו כדי לעזור לו, חשבתי שאולי הוא עדיין חי.’

אטריאן התקרב אל הגופה, הציץ לעברה, חרבו עדיין שלופה. בקושי נותר בשר על העצמות החשופות, המושחרות. כל שריד ללבוש נעלם גם הוא. ריח חריף וחזק של גופרית מילא את האוויר וגרם לו להשתעל.

‘אמרתי לך, אדוני. תראה… נשרף כליל…’ ראניר בלע את רוקו.

‘השם שלך מוכר לי,’ קטע אטריאן את דברי הנער, ‘שירתָּ במשמר העיר בעבר?’

מאריק הנהן ואטריאן חש נינוח יותר. ‘אז מה ראית כאן?’

‘עמדתי על המזח מימין, לפתע ניצתה אש וראיתי את האיש הזה נשרף. הוא לא צעק ולא צרח, פשוט נשרף ונפל ארצה. לידו עמד אדם נוסף. בגלל החשכה לא יכולתי לראות את פניו. לאחר מכן מישהו, כנראה הוא,’ מאריק הצביע על ראניר, ‘פתח בריצה מטורפת לעבר הרובע. ניגשתי מייד לעזור.’

‘ומה מצאת?’

מאריק כרע ברך לצד הגופה וסימן לאטריאן לעשות כמוהו. הוא שלח יד, ובין אגודל לאצבע אסף קומץ אפר שהיה מפוזר על גבי השלד. הוא מישש את האפר בין אצבעותיו, רחרח אותו מעט ואז הניח לו להתפזר ברוח. רעד עוצמתי חלף במורד עמוד שדרתו. הוא התנער, אסף עוד מהאפר ותחב אותו לשקיק עור שהיה קשור לחגורתו. אטריאן התחיל למחות אך מאריק קטע אותו.

‘יש משהו מוזר מאוד באפר הזה, ובריח. אתה מריח? ריח חזק של גופרית. כשאדם נשרף הוא אינו מפיץ ריח של גופרית.’

‘אמרת שהוא נשרף מייד?’ שאל אטריאן.

‘כן,’ הנהן מאריק, ‘תוך שניות בודדות, לא יותר.’

אטריאן פנה אל ראניר, ‘ורק האיש הזה נשרף? שום דבר אחר?’

‘לא… לא שראיתי, אדוני… שניהם עמדו זה מול זה, ופתאום אחד מהם עלה בלהבות.’

‘והשני? לאן הוא הלך?’

‘איני יודע,’ משך ראניר בכתפיו, ‘התחבאתי בין הארגזים, פחדתי שיראה אותי.’

אטריאן התכוון לשאול דבר מה נוסף, אולם המולה מקצה המזח משכה את תשומת ליבו. חבורה של אנשים התקרבה אליהם, מובלת על ידי ג’נאן ואחד מבניו. הוא מייד זיהה את מדי משמר העיר הלבנים-אפורים על שניים מהגברים שצעדו אחריהם. האחרים היו אנשים מהמסבאה שביקשו לספק את סקרנותם.

‘בשם כל האלים הקדושים!’ קרא מישהו כשהבחין בגופה. קהל הסקרנים נרתע לאחור מייד. השומרים צעדו קדימה, מנסים להפגין קור רוח. מאריק נסוג והניח להם לבחון את הגופה. הוא זיהה אותם, אך לא היה לו כל חשק לדבר איתם. בליבו קיווה שלא יבחינו בו.

‘אטריאן! מה, לעזאזל, קרה כאן?’ אמר שומר חיוור ומקריח תוך שהוא מוחה שאריות רוק משפתיו ושולח מבטים רדופים לכל עבר. ‘אני רוצה דיווח, עכשיו!’

‘הוא ראה הכול,’ אמר אטריאן, הצביע על ראניר, ומייד שטח בפני הנוכחים את המידע שברשותו. הפעם איש לא הפריך את הדברים. קשה להכחיש סיפורים מטורפים כשאלו באים מפיו של חייל במשמר העיר, לא כל שכן כשעומדים לצד שרידים מפוחמים של מה שהיה לפני זמן קצר אדם חי ונושם.

‘וגם הוא היה כאן,’ סיכם אטריאן והצביע על מאריק.

‘מָארִיק מוּר!’ קרא החייל. מאריק קילל בשקט, הדבר האחרון שרצה היה להיגרר למריבה עם השומרים, והוא ידע שהריב יגיע. ‘ומה מביא אותך אל זירת הרצח?’

‘לוֹת’וֹ,’ מאריק הנהן לעברו. ‘פָארִיאָן, מה שלומך?’ נד בראשו לעבר השומר השני, גבר רחב כתפיים ומשופם. הוא פנה חזרה אל לות’ו, שעמד בזרועות שלובות והמתין לתשובתו.

‘עמדתי על המזח וראיתי לשמאלי את האיש עולה בלהבות.’

‘ומייד ניגשת אליו?’

‘חשבתי שאוכל להציל אותו.’

‘היית צריך לקרוא תכף ומייד למשמר העיר,’ הצליף לות’ו בלשונו. מאריק בחר שלא לענות. תחת זאת הסיט מבטו אל מי הים האפלים.

‘הספקת לרחרח סביב לפני שהגענו? מצאת משהו מעניין?’

‘שום דבר שיעניין אותך…’ מלמל מאריק כמו לעצמו.

לות’ו התכוון לומר דבר מה, אך אטריאן קטע אותו. ‘אדוני הסמל…’ הוא הורה על השלד. מאריק הבחין שעל אחת מעצמות האצבעות הייתה טבעת, אבל הוא עמד רחוק מכדי לראותה בבירור. לות’ו התקרב, וכך גם פאריאן מהצד השני, ושלושת השומרים צמצמו עיניהם ובחנו את הטבעת השחורה.

לפתע פער אטריאן את פיו ואת עיניו בתדהמה. ‘הסמל, אני חושב שזה…’

‘שקט!’ היסה לות’ו. מאריק קימט את מצחו וצעד קדימה, אך לות’ו מייד נעמד בדרכו. ‘לאן אתה חושב שאתה הולך? זו זירת רצח ואין לך מה לחפש כאן. בעצם, אף אחד מכם לא אמור להיות פה. פאריאן, סלק אותם מהעיניים שלי, במיוחד את הברנש העלוב הזה כאן, מולי!’ הוא הורה בסנטרו על מאריק, ‘קדימה, תסתלק מכאן לפני שאזרוק אותך לצינוק.’

מאריק היסס לרגע, אך עד מהרה נסוג לאחור והצטרף לקבוצת האנשים שפנתה חזרה אל הנמל. הוא ידע שלא כדאי להתעסק עם חברי המשמר. אחרי הכול, בעבר הוא היה חלק מהם. כשהציץ מעבר לכתפו ראה את שלושת השומרים עומדים רכונים סביב הגופה, והבהוב של זיכרון גרם לזיעה קרה לזלוג במורד עורפו ולשערות שעל זרועו לסמור. היה שם משהו מוכר להחריד, משהו שעדיין לא הצליח לתפוס. הוא מישש את שקיק העור הקטן שתלה על חגורתו. אולי האפר שאסף יוכל לשפוך מעט אור על התעלומה.

‘תיכנס פנימה? נראה שאתה זקוק למעט אוכל ולמשקה,’ אמר ג’נאן למאריק כשהחבורה התקרבה לפתח המסבאה. מאריק שאף מלוא ריאותיו אוויר לילה צונן והניד את ראשו.

‘אלך הביתה. התיאבון עזב אותי.’

‘כן,’ מלמל ג’נאן, ‘אני לא מאשים אותך. איזה ריח נוראי. כמעט הקאתי שם. מה, לכל הרוחות והשדים, יכול לשרוף כך בן אדם? ומי זה היה בכלל?’

מאריק משך בכתפיו, וג’נאן המשיך, ‘הגעת לגיל שאתה מאמין שראית הכול, ואז מגיע לילה כזה. פשוט מצמרר לחשוב כמה אכזריות יכולה להיות בעולם הזה שלנו.’

‘לא רק בעולם הזה…’ סינן מאריק מספיק בלחש כדי שג’נאן לא ישמע את מילותיו, ומייד התחרט על הדברים שאמר. די במחשבה על כך כדי להעביר בו חלחלה. הוא החל צועד אל תוך הלילה.

אטריאן השתעל וכיסה את אפו ואת פיו בכף ידו. הריח היה בלתי נסבל, ריח של גופרית ושל חומצה, של בשר שרוף ושל אפר. הוא ידע שיעברו לא מעט ימים וכמות דומה של שטיפות עד שהצחנה תיעלם לחלוטין מבגדיו.

‘הסמל,’ הוא פנה אל לות’ו שרכן לצידו, ‘אתה בטוח שהיה זה נבון לשלוח את העדים לבתיהם? עוד לא סיימנו לחקור אותם.’

‘אני יודע,’ סינן לות’ו, ‘אבל יש עניינים חשובים יותר. הטבעת, זו טבעת החותם של לורד טָאנָאֶל. חסר לנו שמישהו מהחטטנים הללו היה קולט את זה. בעצם, כדאי שנסתיר אותה.’ הוא הסיר את הטבעת מהאצבע המפוחמת ותחב אותה לשקיק עור שהיה קשור לחגורתו. ‘שמועות מתפשטות בעיר במהירות, ואם זה יקרה, אף אחד לא יוכל לעצור את הפאניקה שתפרוץ.’

‘אנחנו עדיין צריכים לברר מה קרה כאן, אדוני…’

‘ברור!’ חתך לות’ו, ‘אך יש זמן לכל דבר. ועכשיו זה הזמן לסלק מכאן את הגופה המסריחה הזאת ולוודא שאף אחד לא יֵדע מי נרצח. אמרת שראית את מאריק ליד הגופה?’ אטריאן הנהן ‘מה בדיוק הוא עשה?’

‘אני לא בטוח, הסמל. כפי ששמעת, הוא טוען שעמד על המזח, ראה את האש ובא לעזור.’

‘ומה הוא חיפש על המזח?’

אטריאן משך בכתפיו ולות’ו ירק. ‘החטטן הזה… תתאר לי באיזה מצב ראית אותו ומה קרה עד שהגענו.’

‘הוא רק רכן מעל הגופה. כשהתקרבתי הוא אמר שריח הגופרית מאוד מוזר, כי אדם שנשרף לא מפיץ ריח של גופרית. הוא גם אמר שהאפר מוזר ולקח דוגמה ממנו…’

‘נתת לו לקחת משהו מזירת רצח?!’ לות’ו פער את עיניו. ‘מה לעזאזל חשבת לעצמך?! אתה מכיר אותו? אתה יודע מי הוא ומה מעשיו? מדוע הרשית זאת?’

‘אני… הסמל… זיהיתי את השם שלו, הוא היה פעם חבר במשמר העיר…’

‘אז מה? זה מקנה לו יחס מיוחד? תקן אותי אם אני טועה, אבל הצטרפת למשמר לפני שנה בלבד! חתיכת ילדון מטומטם! חכה שהמפקד ישמע על זה!’

אטריאן בהה בו ולא ידע מה לומר. הוא הבין את חומרת טעותו, לא הייתה לו שום סיבה לבטוח במאריק. הוא לא הכיר את האיש, והדבר היחיד שידע בוודאות הוא שראה אותו עומד מעל הגופה. למה החליט לבטוח בו? הוא היה צריך לעכב אותו, לעצור אותו, לחקור אותו.

‘אם הייתי יודע שאתה כל כך טיפש, לא הייתי מסלק מכאן את מאריק, אלא עוצר אותו על המקום ושולח אותו בבעיטה אל תאי המעצר! לעזאזל, איזו תסבוכת! אנחנו חייבים למצוא אותו, נעשה זאת על הבוקר. עכשיו תעזור לי עם הגופה הזאת. פאריאן…’ הוא פנה אל השומר שעמד מאחוריהם, ‘ראיתי מריצה בקצה המזח, תביא אותה לכאן.’

אטריאן שתק ונע באי-נוחות. פאריאן חזר עם המריצה והשלושה העמיסו את הגופה וכיסו אותה בשק שמצאו בין הארגזים לידם. אטריאן נשך את שפתו התחתונה והציץ בלות’ו שצעד לפניהם בזמן שהוא ופאריאן דחפו את המריצה.

‘הסמל… למה בעצם אנחנו מזיזים את הגופה?’

‘הסברתי כבר,’ ענה לות’ו מעבר לכתפו, ‘אם מחר בבוקר מישהו יגלה גופה שרופה במזח תהיה מהומה גדולה.’

‘ולאן אנחנו לוקחים אותה?’

לות’ו עצר והביט בו. ‘למפקדה, כמובן. למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?’

‘הסמל, אני פשוט חושב ש… זה לא בסדר, אני מצטער… אסור לנו להזיז את הגופה לפני שבדקנו אותה…’

‘וכמה זירות רצח חקרת בעברך המפואר במשמר?’ לות’ו הצליף בלשונו. אטריאן שלח מבט לעבר פאריאן כמצפה לתמיכה, אך החייל השני רק משך בכתפיו והפנה את מבטו כמתנער מהוויכוח. לות’ו התקרב אל אטריאן.

‘אתה לא חושב שעשית מספיק טעויות ללילה אחד? אתה עוד מעז לבקר את ההחלטות שלי?’

הוא נעץ מבט נוקב בעיניו של אטריאן וגרם לו להשפילן בכניעה. העבודה במשמר הייתה חשובה מאוד לאטריאן, והדבר האחרון שרצה היה לאבד אותה או להסתבך בצרות שיקשו על עתידו בתפקיד. הוא הנהן ולפת את ידית המריצה.

הם נעו ברחובות החשוכים במשך דקות ארוכות, מהסים את צעדיהם ככל האפשר. לות’ו הוביל את החבורה הקטנה אל מפקדת המשמר ברובע השומרים בצידה המזרחי של העיר. אטריאן חשב שאילו היה מתבונן בהם מהצד, היה בהחלט חושד שמשהו אינו כשורה, אך הוא ניסה להשקיט את מחשבותיו. עליו למלא את הפקודה ולהניח למפקדו לשאת בתוצאות החלטותיו.

‘בסדר,’ לות’ו עצר בפתאומיות והסתובב, ‘אני ופאריאן נוכל להמשיך מכאן. אטריאן, לך הביתה ותנוח.’

‘אבל… אנחנו ממש קרובים למפקדה, אני יכול להישאר ולעזור. המשמרת שלי עדיין לא הסתיימה.’ אטריאן היה מופתע.

‘אין צורך, עשית די והותר הלילה. אני רוצה שתתייצב במפקדה מחר בבוקר, נצא למצוא את מאריק מור ונעצור אותו. זהו.’ לות’ו נעץ בחייל הצעיר מבט מצמית. אטריאן הנהן, עזב את המריצה ובירך את שני השומרים בליל מנוחה. הוא הסתובב והחל לצעוד לעבר העיר העתיקה, שם היה ביתו. לפני שחצה את פינת הרחוב הציץ מעבר לכתפו. שני החיילים עמדו מעל המריצה והתלחשו. הוא לא הצליח לשמוע את הדברים ולא ידע מה הם מתכוונים לעשות בגופה. סקרנות מהולה בתחושת חשש ובאי-נוחות הובילה את מחשבותיו לכיוונים שונים, אך דבריו הנחושים של לות’ו עלו בראשו. הוא ידע שעליו להניח לעניין, מה גם שלא הייתה לו ברירה אחרת. הוא ילך לביתו, ינשק את שערה של אשתו, ישכב לצידה ויירדם. מחר בבוקר יתייצב למשימה, לפי פקודתו של לות’ו.

על אף החלטתו הנחושה, שלח מבט לאחור, אל שני החיילים שעדיין עמדו ליד המריצה. לנגד עיניו המשתאות, במקום להמשיך במורד הרחוב אל מפקדת המשמר, לפת לות’ו את ידיות המריצה, ויחד עם פאריאן דחף אותה שמאלה, אל רחוב מצטלב שפנה צפונה.

אטריאן נשך את שפתו התחתונה.

‘מה לעזאזל מתרחש כאן?’ סינן אל הלילה הדומם. דבר מכל מה שהתרחש בחצי השעה האחרונה לא הסתדר לו, לא תאם את האימונים שלו ואת פקודות המשמר. הוא החליט לעקוב אחריהם.

טָנַלְיָה אָמוֹן נשענה בגבה על קיר הסמטה המלוכלך והתבוננה ארוכות בכיכר השוממת, שרק חלק קטן ממנה נגלה לעיניה. מַחְתָּה בודדת בערה במרכז הכיכר והפיצה אור קלוש סביבה. אף שקבעו להיפגש בכיכר, היא העדיפה להמתין בסמטה החשוכה כדי להבחין בגבר לפני שהוא יבחין בה.

דקות חלפו. הוא מאחר.

לבסוף הגיע וצעד היישר אל מרכז הכיכר, אל תוך מעגל האור שהפיצה המחתה. טנליה קיללה בשקט. היא קיוותה שלפחות ינסה לשמור על מידה מסוימת של חשאיות, אולם נראה שהיה שאנן מדי, או טיפש. כשעמד שם, חשוף לכל עין סקרנית שאולי הציצה מבעד לחלונות הבתים שסביב הכיכר, היא צעדה לעברו ועצרה רגע לפני שנכנסה למעגל האור, מספיק קרובה כדי שישמע אותה.

‘לכאן,’ לחשה ונסוגה חזרה אל חשכת הסמטה. לא הייתה לה כל כוונה לחשוף את פניה.

הגבר, עוטה מדים מעוטרים של משמר העיר, הלך בעקבותיה.

‘מספיק,’ אמרה טנליה. בתנועה מהירה שמטה לידה הימנית פגיון שהיה חבוי בשרוולה.

‘איפה גַ’אדְרוֹס?’ שאל החייל והביט סביבו.

‘הוא לא יגיע, אתה תבצע עסקים איתי.’

‘זה לא מוצא חן בעיניי. הזעקתם אותי באישון לילה כדי לנקות בלגן רציני. אני עושה עסקים אך ורק עם ג’אדרוס. אז קדימה, תזיזי את הישבן החמוד שלך ותדאגי למצוא אותו.’

טנליה הזעיפה את פניה. עוד גבר שמחשיב את עצמו יותר מדי. רבים המעיטו בערכה כשראו אותה, מה שהקשה עליה מאוד להסתדר בגילדה, אך בד בבד העניק לה יתרון מסוים. אלו שזלזלו בה תמיד נותרו המומים כאשר האפילה עליהם.

‘בסדר. זה לא מוצא חן בעיניך. טוב ויפה. אבל תספר את זה למישהו שאכפת לו. ג’אדרוס נאלץ לטפל בנושא מסוים, והוא לא פה. תעשה איתי עסקים, או שלא תעשה בכלל.’

החייל התמתח. היא אומנם לא יכלה לראות את פניו, אך האור מהמחתה בכיכר האיר מעט את גבו והבליט את קווי המתאר של גופו. אם יחליט לתקוף, יש לה יתרון מסוים עליו.

‘ילדונת, את והבוס שלך זקוקים לי יותר מאשר אני זקוק לכם. אחרת לא הייתם קוראים לי לסדר את הבלגן הזה.’ החייל שלח יד אל חגורתו וטנליה נדרכה. הוא אחז בשקיק עור קטן קשור בשרוך ונופף בו מולה. ‘את בהחלט רוצה את זה, וכמוך גם ג’אדרוס. אז אל תשחקי איתי משחקים. אני בטוח שדוּגָאן אָאִינָה יתעניין מאוד במה שיש כאן בפנים.’

טנליה הידקה את אחיזתה בפגיון. דוגאן אאינה היה מפקד משמר העיר וקצין נאמן מאוד ללורד השליט של אנידוויר. אם שקיק העור ותכולתו יגיעו לידיו, הפרשה תתפוצץ. לרגע שקלה לדקור את החייל ולסיים את העניין, אולם נזכרה מיהו ומה תפקידו. היעלמותו הפתאומית רק תסבך את המצב העדין, וג’אדרוס יכעס מאוד כשישמע שכך טיפלה בבעיה. תחת זאת התירה אף היא שקיק עור מחגורתה ונופפה בו מול פניו של החייל. צלצול המטבעות נשמע היטב בסמטה הדוממת.

‘הכסף שלך אצלי ואני מוכנה להחליף. בוא נסיים את זה.’

הוא הנהן ושמט את השקיק שלו לידה הפשוטה. היא הטילה לעברו את שקיק המטבעות בקשת רחבה. הוא נע אחורה כדי לתפוס אותו, וכאשר שב להתבונן בה, כבר לא ראה אותה מולו.

כשהיא כורעת על מרפסת הברזל בקומה שמעליו שמעה טנליה את קללתו החרישית ועקבה אחריו בעיניה בעת שהלך אל הכיכר המוארת ופנה לרחוב היוצא ממנה. כאשר צלליתו נבלעה בין הבתים היא תחבה את שקיק העור לכיס הפנימי של מקטורנה והזדקפה. בטנה התכווצה וגל של השתוממות שטף אותה נוכח המראה שנגלה לעיניה.

בכיכר עמד אטריאן, גבו אל הסמטה ופניו אל הרחוב שאליו הלך החייל. הוא הסתובב לפתע והחל לצעוד לעבר הסמטה. טנליה עצרה את נשימתה, מפחדת פן הצליל הקל ביותר ימשוך את תשומת ליבו של בעלה. אטריאן נכנס לסמטה, הסתכל אנה ואנה ואז פנה לאחור ושב אל הכיכר. היא התבוננה בו עומד שם, גבוה, כתפיו רחבות, מעביר יד עצבנית בשערו החום. לבסוף החל לצעוד מערבה ועזב את הכיכר.

ליבה החסיר פעימה. מה, לכל הרוחות והשדים, אטריאן חיפש כאן? הוא הרי אמור להיות במשמרת עד הבוקר. אם כעת הוא עושה את דרכו הביתה, הוא יגיע לפניה ויגלה שהיא לא שם…

טנליה נשכה בכוח את שפתה התחתונה, פוצעת כמעט את הבשר הרך. ההוראות שקיבלה היו ברורות, לבצע את החליפין ולשוב לבית הגילדה כדי להעביר את השקיק לידיו של ג’אדרוס. אבל עכשיו…

היא הסתובבה, לפתה את צינור הניקוז הצמוד לקיר המבנה, ובעזרתו טיפסה בזריזות אל הגג. משם רצה ודילגה בצעדים חרישיים אל גג המבנה הסמוך, מגפיה משפשפים בעדינות את האבן ואת האריחים. היא קלטה את אטריאן צועד לבדו ברחובות, ועד מהרה עקפה אותו והגיעה לביתם, טיפסה על המרזב וזחלה אל חדר השינה דרך החלון שהותירה פתוח.

היא התפשטה במהירות ותחבה את בגדיה לארון. את שקיק העור הוציאה מכיס המקטורן והתכוונה להכניסו למגירה התחתונה בשידה הצמודה למיטה, אולם סקרנותה בערה: מה טמון בשקיק הנחשק כל כך. ג’אדרוס הורה לה להעביר אליו את השקיק מבלי להסתכל בתוכנו, אבל מי כבר יֵדע? היא תוכל להציץ, לראות מהו הדבר הכה חשוב שעבורו שילמה הגילדה כסף רב, ומייד להסתירו בשידה. היא פרמה את השרוך, פתחה את השקיק ושלחה ידה פנימה. אצבעותיה נתקלו בחפץ עגול. היא שלפה מהשקיק טבעת שחורה ומלוכלכת בפיח, הרימה אותה אל החלון, צמצמה עיניה וניסתה להיעזר באור הירח כדי לזהות את החותם החרוט עליה.

קולות צעידה נשמעו. טנליה דחפה את הטבעת לשקיק, קשרה בחופזה את השרוך, הטמינה במגירה וצללה מתחת לשמיכה. היא שכבה במיטה וניסתה להסדיר את נשימתה בשניות המועטות שנותרו לה עד שאטריאן ייכנס לחדר. הדלת נפתחה חרישית והיא עצמה את עיניה. היא שמעה את אוושת פסיעותיו, חשה שהוא עומד קרוב אליה, רוכן לעברה ונושק לשערה האדמוני.

לאחר מכן הסתובב, התיישב בקצה המיטה, חלץ את מגפיו והתפשט. כאשר הצטרף אליה אל בין המצעים, הרשתה לעצמה לנשום לרווחה. אולם השינה הייתה רחוקה ממנה; אירועי הלילה מילאו את ראשה והותירו אותה מסוחררת.

היא רק קיוותה שג’אדרוס יבין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נר האמונה”