יום שישי 28.8, 23:59 אני חושבת שכל הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לבן אדם לפני שנת הלימודים האחרונה שלו, קרו […]
– 1 –
פטמות רעות
יום שישי, 21.8, 10:38
אני הולכת לחנות, לקנות להארי, האבא החורג שלי, ג’ל לגילוח ובטריות. הוא שיחד אותי עם העודף, והציע שאקנה לעצמי סוכריה או משהו, כי הוא חושב שאני בת אחת-עשרה.
רציתי להגיד לו שבנות בגילי, זאת אומרת, שש-עשרה וחצי, מוצצות דברים אחרים בספרייה או בארון השרתים של בית הספר, אבל לא אמרתי, מאחר שא’ – אני איכנס לצרות עם אמא, שגם ככה מוזרה מהרגיל לאחרונה, וב’ – זה מגעיל לדבר על מציצות עם הארי.
חוץ מזה, אני באמת צריכה את העודף, אבל למשהו פרודוקטיבי וחשוב ביותר, לא סתם כדי לקנות ממתקים מטופשים. אני חוסכת למסקרה החדשה של לוראל. היא אמורה לתת לריסים שלי מראה טבעי של ריסים מלאכותיים.
יום שישי, 21.8, 10:46
עוד לפני שנכנסתי למכולת שמעתי ממרחק את גברת בנצ’, בעלת המכולת השכונתית, צורחת על פאת’י, הקופאית, כי היא שפכה רוטב עגבניות על הרצפה בכניסה. גברת בנצ’ החליקה על הרוטב, וכאשר נכנסתי לחנות היא הייתה מכוסה כולה בצבע אדום ונראתה כמו רוצחת סדרתית.
אני ממהרת להתחבא במחלקת הירקות לפני שהן יבחינו בי. אני לא רוצה להיתקל בגברת בנצ’ כשהיא עצבנית, בייחוד לאור העובדה שבשבוע שעבר השארתי את ג’ייק ושון, אחיי למחצה, ליד הביצים וללא השגחה, והם ריסקו בערך עשר חבילות ביצים אחד לשני על הראש. אני בטוחה למדי שאני למעשה מגורשת מה”בנצ’-שופ”.
יום שישי, 21.8, 10:49
אני מציצה מעבר למדפים, גברת בנצ’ ופאת’י מנסות לשטוף את הרצפה בו זמנית, והראשים שלהן מתנגשים בבום ענק מעל לדלי המים.
יום שישי, 21.8, 10:49
גברת בנצ’ משפשפת בכוח את המצח שלה, ותוך כדי מקללת את פאת’י ומרביצה לה עם הסמרטוט המלוכלך שלה.
יום שישי, 21.8, 10:56
בדיוק ברגע שבו אני מתלבטת אם לקחת צ’יפס בטעם טבעי או חריף, אני שומעת את דלת החנות נפתחת, ומיד לאחר מכן קולות מרובים של צחוקים גבריים, כפכופים ונחירות, וכל שאר הצלילים שנערים משמיעים.
מיד, הגוף שלי נכנס למין מצב של פאניקה מרוגשת, כי אין דבר מרגש יותר מבנים, ובאופן אוטומטי אני מתחילה לכווץ את שפתיי ולנפנף בריסיי, אבל אז אני נזכרת שלא הסתרקתי היום, ושהשיער שלי אסוף בקוקו מרושל ומלא בכרבולות איפשהו בצד שמאל על ראשי, ושאני לובשת חולצה לבנה דהויה וטרינינג עם קרע בברך. וכמעט הכי גרוע, אין עליי טיפת איפור. אפילו לא קמצוץ שאריות של מסקרה שלא ירדה. אבל הכי גרוע, ברמה עולמית, ולבטח יכול להיכנס לשיאי גינס – אני לא לובשת חזייה.
תסמכו עליי, זה לא דבר חכם לצאת החוצה לעולם ללא ההגנה של חזייה במצבי, ובכן, המפותח. אבל ההתפתחות המפתיעה הזאת קרתה לי רק לאחרונה, ועדיין לא התרגלתי לרעיון שיש לי ציצים, ושאני כבר לא יכולה להרשות להם לרוץ פראיים וחופשיים.
הגוף שלי הוא הדבר הכי מוזר שיש. זה בכלל נורמלי לפתח זיק גדילה בשנת השש-עשרה לחיי?
כבר התחלתי להתרגל לרעיון שאם הציצים שלי לא גדלו עד גיל שש-עשרה, הם כבר לא יגדלו, ומילאתי את המגירות שלי בחזיות פוש-אפ לימים מלאים בהערכה נמוכה. ואז יום אחד, לפני כמה חודשים, ניסיתי ללבוש את הגוזייה שלי במידה 75-B וגיליתי שאני לא יכולה לנשום. אמא כל כך התרגשה כשהיא לקחה אותי לקנות חזיות חדשות, שהיא סיפרה לכולם בחנות, כולל לכמה בעלים מבוהלים מאוד שהיו בחנות עם הנשים שלהם, שגדלתי בשתי מידות. היא הייתה כל כך גאה, שאפשר היה לחשוב שעברתי מבחן קשה במתמטיקה. הפעם האחרונה שראיתי אותה בכזאת אקסטזה, הייתה כשקיבלתי את המחזור הראשון שלי. אני אפילו לא רוצה להיזכר באותם ימים אפלים.
יום שישי, 21.8, 10.58
אני מתחבאת במחלקת השימורים, מכווצת ליד מדף של פטיסונים כבושים.
אלוהים, אני כזאת טיפשה! מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה?
אני אגיד לכם מה חשבתי. חשבתי, זה רק סיבוב בשכונה, מי כבר יראה אותי? אולי אדון וובר שהוא חצי עיוור ולרוב בטוח שאני הנכד בן השתים-עשרה שלו, או גברת קולט, שהציצים שלה בעצמם גדולים כאלה, שהיא בקושי יכולה להתקרב ולהגיד משהו לכיוון שלי.
אבל לא יכולתי להסתובב כמו פמיניסטית חסרת בושה ליד בנים בגילי. מה אם הם באמת יחשבו שאני פמיניסטית? מה אם הם יחשבו שאני לא מורידה שערות?
לכן הגעתי למסקנה ההגיונית והבטוחה, שהיא להתחבא בחנות עד שהם יֵצאו.
כשהקולות שלהם מתגברים, אני מגלה באימה שאני יכולה לזהות אותם, מה שמגביר את הפאניקה שלי.
אלה כמה נערים מקבוצת הכדורגל של בית הספר שלנו, וכמו שאפשר לתאר, הבנים הכי מקובלים בבית הספר. מה לעזאזל הם עושים בחנות של השכונה שלי ביום שישי בבוקר? ויותר חשוב, איך לעזאזל אני בורחת מפה לפני שהם יבחינו בי?
אין בררה. אני חייבת להיות אמיצה, להסתכן ולנסות לצאת מהחנות בזמן שהם עסוקים באחת המחלקות האחוריות.
כשאני שומעת את הקולות שלהם מתרחקים, אני יוצאת מהמחבוא שלי, עדיין מכופפת בתנוחה של כוננות ומסתכלת לצדדים. כמו ג’יימס בונד, אני רוצה לחשוב.
“ממי את מתחבאת?” קול גברי שואל לידי, ואני קופצת.
שיט. זה אשר קירק, הקשר האחורי שלנו, והוא מסתכל עליי בהבעה חצי משועשעת.
הוא לובש כובע מצחייה ומכנסי שורט. הם בטח נוסעים לאגם ברייט, שלא רחוק מפה, ונכנסו לחנות כדי לקנות אספקה.
אשר חמוד מאוד, לא שהוא בדיוק הטעם שלי, אם כי אני יכולה להיות אובייקטיבית לגביו, שכן אני יודעת בוודאות שהוא הטעם של המון המון נערות מבית הספר שלנו, כולל ליין שהיא אחת החברות הכי טובות שלי. הוא רק טיפה יותר גבוה ממני, מה שאומר שהוא לא גבוה בכלל, ויש לו עור חלק וכהה, עיניים ענקיות וגומות.
חמוד, אבל לא הטעם שלי. יותר מדי מלאכי כזה. אבל זה לא אומר שאני לא נכנסת ללחץ מטורף מהסיטואציה הזאת.
המילים אני מדברת עם אחד הבנים הכי פופולריים בבית הספר, ואני לא לובשת חזייה, מסתובבות בראשי כמו מנטרה חוזרת, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כתגובה הוא “אהה.”
הוא פשוט בוהה בי. ישר בעיניים הלא מאופרות שלי.
למזלי, אני מצליחה להתעשת ומוסיפה, “גברת בנצ’.”
פיב פיב פיב! תשובה לא נכונה! המוח שלי צועק עליי. התשובה הנכונה הייתה: לא התחבאתי, פשוט התכופפתי לחפש את העדשה שלי!
אני מתיישרת ומשלבת את זרועותיי על חזי בצורה שאמורה להיות נונשלנטית, אבל לבטח גורמת לי להיראות כאילו יש לי פתיל דולק תקוע בתוך התחת.
רק כשאשר מרים את גבותיו בהפתעה, אני קולטת למה הוא בטח חושב שהתכוונתי.
“או, לא, לא! אני לא גונבת,” אני משחררת את ידיי כדי להראות לו שלא לקחתי כלום, ואז אני נזכרת שהציצים הכמעט ערומים שלי נותרו ללא הגנה ומשלבת את זרועותיי מיד בחזרה עליהם.
זה בטח לא נראה מוזר או חשוד בכלל.
אני חייבת לצאת מזה איכשהו לפני שהוא יחשוב שאני יותר מוזרה משהוא כבר חושב שאני, לכן אני אומרת, “אנחנו משחקות במשחק כזה, גברת בנצ’ ואני.”
אלוהים. על מה, לעזאזל, אני מדברת?
זה לבטח מה שאשר חושב גם, כי יש לו הבעה מוזרה מאוד על הפנים, כזאת שאני לא מצליחה לפענח, והוא חוזר אחריי בקול אטום, “את משחקת במשחק עכשיו. עם בעלת המכולת.”
אני פשוט מהנהנת ומקווה שאני לא נראית מעונה כמו שאני מרגישה מבפנים.
אשר פונה להביט לכיוון המקררים של הגבינות. שם גברת בנצ’, אישה שמנמנה ועצבנית בערך בסוף שנות השישים לחייה, עדיין מלוכלכת בחציה ברוטב עגבניות, צועקת על פאת’י שהיא הולכת להתקלח ושהיא תרצח אותה במו ידיה אם היא תעז לשבור עוד משהו בזמן שהיא איננה, ואז היא נעלמת דרך הדלת האחורית וממלמלת בכעס על פשיסטים וטרוריסטים ועל עובדים חסרי תועלת.
כשאשר חוזר להביט בי הוא שואל בהיסוס, עם אותה הבעה מוזרה על פניו, “אתן… חברות?”
אני מקווה בכל העוצמה שהשיזוף שהצלחתי לתפוס הקיץ מצליח לכסות על האדמימות שלבטח התחילה להזדחל לצווארי ולפניי – ההשלכות של להיות בעלת גנים ג’ינג’יים ובמבוכה עצומה.
אני פוחדת לפתוח את הפה שוב, א’ – מפני שאין לי מושג מה לענות לו על זה, וב’ – מאחר שלבטח יֵצא מהפה שלי משהו ממש מפגר.
כעבור כמה שניות ארוכות שבהן אני לא עונה, אשר ממשיך לחקור.
“במה אתן משחקות?” הוא שואל, וגם הקול שלו הופך למוזר. גבוה מהרגיל.
תחשבי, תחשבי, תחשבי.
“מחבואים,” אני אומרת, וכאילו זה לא מספיק גרוע, אני מוסיפה, “היא, אה, סנילית. בגלל זה היא שכחה, אה, לחפש אותי. אני פשוט אזכיר לה… אחרי זה,” והקול שלי הופך לקטן ומהוסס במילים האחרונות, כאילו שבשלב הזה הפה שלי מתחיל לשמוע שהמוח שלי צורח “תפסיקי לדבר! תפסיקי לדבר מיד!”
ואז אני קולטת מה היה הדבר המוזר הזה שהיה בפניו ובקולו. הוא התאפק לא לצחוק, כי באותו הרגע הוא פולט גיחוך קצר.
“את משהו,” הוא אומר בין צחקוקים.
תודה לאל. הוא לא חושב שאני מפגרת. הוא חושב שאני צוחקת. ואני לא. אני, למעשה, באמת הייתי מפגרת.
אני צוחקת יחד איתו, אבל אני מתרגשת יותר מדי והצחוק שלי יוצא רועם מדי, ויותר כמו צווחה מבוהלת. או-מיי-גוד. אני נשמעת כמו חזיר אפילו בלי לנחור.
“קוראים לך סאפייר, נכון?” הוא שואל.
אני מהנהנת, מופתעת בנעימות מכך שהוא יודע איך קוראים לי. אם כי, אם חושבים על זה, אשר היה איתי בכיתת מדעים שנה שעברה, אז הוא לבטח שמע את אדון הורדייה מעיר לי אלף פעם בשיעור.
ואז, כמובן, יש לו התגובה הרגילה והצפויה – “זה מתאים לך.”
במזל, אני רוצה להגיד. כשההורים שלי נתנו לי את השם, הם לא ידעו אם העיניים שלי יישארו כחולות או יתחלפו, הם פשוט אהבו את הצליל של זה.
כרגע, אני חושבת שהשם שלי הוא הכי טיפשי בעולם, בגלל שהוא מאלץ אנשים להסתכל לי בעיניים. והעיניים שלי עדיין מנופחות משינה. אלוהים. מה אם יש לי לכלוכים בקצוות?
אני לא מספיקה לענות לאשר כשאנחנו שומעים קול רועם קורא בשמו. של מאט אוריילי, אני חושבת.
“יש לך פה את הרישיון המזויף? נראה לי ימכרו לנו פה בירה,” הוא צועק, והקול שלו מתקרב לכיוון שלנו.
בשם כל המלפפונים החמוצים שיש בחנות הזאת. עוד ילד פופולרי עומד להיות עד למצב ללא-איפור-וחזייה שלי, והידיים שלי מתחילות להירדם מהתנוחה השלובה שלהם. אני חייבת להסתלק מפה מהר.
בזמן שאשר פונה לכיוון קולו של חברו, אני מתחילה ללכת רוורס לכיוון דלת היציאה, ממלמלת תוך כדי, “ובכן, זה היה חביב מאוד לפגוש אותך. אני חייבת ללכת עכשיו, נתראה בבית ספר.”
חביב מאוד?! מי אני, לעזאזל? מרי פופינס על קראק?
יום שישי, 21.8, 11:03
אני כבר כמעט ליד הדלת, ועדיין בהליכת רוורס, כדי שתהיה לי זווית נוחה לראות אם אחד הבנים מתקרב.
אני הולכת בשקט ולאט ומסמנת לפאת’י, שיושבת מאחורי הקופה, שששש, עם אצבע על פי, בדיוק כשהיא פותחת את פיה לקריאת שלום.
היא מושכת בכתפיה וממשיכה לקרוא את הקוסמו שלה.
אני הולכת לאט ובעדינות ובשקט, ואני חושבת, אני כמעט שם, אני כמעט שם. הגאולה!
יום שישי, 21.8, 11:04
אני נכנסת עם רגל אחת בתוך דלי השטיפה של גברת בנצ’, מאבדת שיווי משקל, ונופלת.
יום שישי, 21.8, 11:04
אני לא נופלת כמו בן אדם נורמלי על התחת, אלא על ברכיי וידיי. הדלי, בבירור, נופל גם וכל המים נשפכים ממנו.
כפות ידיי מחליקות על המים, ואני נופלת עם הפנים למטה בתוך שלולית של מים מלוכלכים באמצע החנות.
יום שישי, 21.8, 11:04
פאת’י הופכת את הסיטואציה לגרועה פי מאה, כשהיא צווחת, “אוימייגד! סאפייר, מותק, את בסדר?”
אני יכולה לשמוע צעדי ריצה מתקרבים, ואני ממהרת לקום.
מהר, אני חייבת לברוח מפה לפני שמישהו יבוא.
יום שישי, 21.8, 11:05
אני מצליחה לקום ולהישען על כפות ידיי, אבל מחליקה, ואני שוב שוכבת בתוך השלולית. בזווית עיניי אני רואה כמה זוגות של רגליים גבריות בכפכפים.
“וואו, את בסדר?” אחד הקולות שואל, ואני יותר מדי מזועזעת בשביל לזהות מי זה, אך לא מזועזעת מספיק כדי לא לשמוע שהוא מתאפק שלא להתפקע מצחוק.
שאר הקולות שמעליי צוחקים, ואני לא יכולה אפילו להאשים אותם. גם אני הייתי צוחקת.
“איך זה קרה?” עוד קול מצחקק שואל, אני חושבת שזה אשר.
אין לי בררה, אני חייבת לקום.
או שאולי לא? אולי אני פשוט אמשיך לשכב כך, והם יחשבו שהתעפלתי ושהנפילה שלי הייתה יותר מסוכנת מאשר משעשעת. כך אולי הם ירגישו לא נעים שצחקו עליי.
אבל אז ראש מתכופף לעברי, ואלוהים ישמור, למה אתה שונא אותי כל כך? זה ליאם ריד.
הנער הכי חתיך, הכי יפה, הכי מושלם, הכי אתלטי, ועם התחת הכי שווה שיש. אפילו כשהוא מתאפק שלא לצחוק עליי, הוא חתיך. ליאם מסתכל היישר לתוך עיניי, ומפני שהן פקוחות אני לא יכולה להעמיד פנים שהתעלפתי.
“את בסדר? את יכולה לקום?” הוא שואל, ומושיט לי יד.
אני לוקחת את ידו, והפעם, בעזרתו, אני מצליחה לקום מבלי להחליק בפעם הרביעית.
כל החלק הקדמי שלי רטוב, כולל השיער והפנים, ואני חושבת שנכנס לי קצת רוטב עגבניות אפילו לתוך התחתונים. שלא לדבר על הריח שנודף ממני – עגבניות רקובות. איו.
אני מזועזעת כל כך שאני מפחדת להסתכל מסביבי ולגלות כמה בדיוק מחברי הנבחרת עומדים כרגע בכניסה של החנות ובוהים בי.
במקום זאת, אני מסתכלת מטה על החולצה ועל המכנסיים הרטובים שלי, ובדיוק כשאני עומדת לבחון את מצב החזה שלי, דונבון ת’ורס אומר, “המים בטח קרים.”
לרגע, אני לא מבינה למה הוא מתכוון, ובטח שלא את הגיחוכים המובכים של שאר הבנים שמלווים את ההצהרה שלו. הם כולם מסתכלים לכיוון הציצים שלי.
מיד אני מסתכלת על הציצים שלי גם, ופולטת צליל נשיפה מופתע, כאילו אני בסצנה של גאווה ודעה קדומה וגיליתי שמישהי גנבה לי את הבעל הפוטנציאלי.
לא רק שהחולצה הלבנה הפכה לחצי ורודה-חצי שקופה בגלל המים המלוכלכים, ואפשר להגיד שאני פחות או יותר חשופת שדיים במקום ציבורי, אלא גם שהמים באמת היו קרים. הפטמות שלי בולטות כל כך, כאילו הן בתחרות אחת עם השנייה.
אומייגדאומייגדאומייגד.
הפטמות הכמעט ערומות שלי בולטות מול חצי נבחרת הכדורגל.
יום שישי, 21.8, 11:14
אני חושבת שצווחתי, “פטמות רעות!” לפני שהצמדתי את כפות ידיי לציצים שלי, כאילו שהם ייפלו אם לא אחזיק אותם חזק, וברחתי מהחנות כל עוד נפשי בי.
עכשיו אני רצה הביתה, רטובה ומלוכלכת, והידיים שלי עדיין על הציצים.
אין עדיין תגובות