נקודת עיוורון

צלצול, ועל מסך הנייד זיו ראש מפלג חקירות ותשאול. יאיר הקשיב לדיבורית שחרקה, אבל הצליח לשמוע את המילה ‘שלד’. יאיר שאל, ‘שלד?’ חיובי. זיו המשיך לדבר במהירות שהצריכה ריכוז. ‘אתה ראש הצח’ם. עזאם מגיע ואמיר מהמודיעין כבר בדרך. הם…’ יאיר לא שמע את סוף המשפט, ושאל, ‘ליעד?’ אבל זיו אמר, ‘ליעד בחקירה של הסמים. כפיר פנוי. הוא בדיוק בשביל זה.’ יאיר רצה להציע חוקר אחר, אבל שתק והקשיב. ‘כבר נשלחה לך נקודת ציון.’ זיו אמר, ויאיר חתם בקול בס החלטי, ‘מאשר הגעה.’ הוא די קרוב לזירה, הבטון של אנדרטת הנגב מאחוריו. כמעט מתנגש במשאית משמאל. נקודת עיוורון. וייז: ארבע־עשרה דקות להגעה. האקדח בתא הנהג הפתוח והקנה מציץ לכיוון החזה. תשעה מ’מ זה חור רציני. יאיר חשב לעצמו, ‘תא הנהג.’ בספרים ישנים כונה — ‘תא הכפפות’. פעם היה לו זמן לקרוא בלש אמריקאי אבל עכשיו רק תנו לו לישון, בשקט, בלי קדיחות. פיהוק עצום, נעצמו ונפקחו עיניו כנגד שמשת החלון, שקרני השמש בהקו וניתזו ממנה, זיזיות וחדות ופוצעות את האישון. אולי אלוהים זה ילד מעצבן ורשע שמהדק אצבעות שמנות דביקות לשמש־בקבוק חרדל מפלסטיק לחיץ מבני ברק, ‘בורא עולם’ נהנה מהצליל המפליץ את הצהוב עלינו. יאיר שיפשף תחת הגבות. צריך להיות ממוקד וערני, אלא שהתעורר באמצע הלילה ולא הצליח להירדם, ואז קמים לבוקר ובבטן עולים אדי סְחְלָה, שמסריחים את כל היום. רק בגלל ריב על עציץ. השתילים גוססים כולם, אלו שבמרפסת הקטנה וגם אלו שליד החלונות ונעמה לא השקתה. ‘כמו מטאפורה,’ יאיר אמר לעצמו, ולשנייה הבזיקו בו המורה לספרות ודוסטויבסקי ומגמת סוציולוגיה לאהבּלים, שם בכיתה יאיר בשולחן מאחור הוא יושב, מרושל תודעה ומרפקים על שולחן. וחייך לעצמו במרירות. מה שנמצא לנו כל הזמן מול העיניים, אנחנו בעצם כבר לא שמים לב אליו, עד שהירוק הופך לחום. מטאפורה.

זו השמש הדרומית ששורפת את הצמחייה הרכה העדינה. אף אחד לא אשם. היה צריך לסתום את הפה, לספור עד עשרים כשהריב החל לתפוס תאוצה. עכשיו, עכשיו נותן לעצמו מעין סטירה אמיתית של שתי אצבעות המכות לצידי הסנטר, וצובט לעצמו בלחי. שים לב לכביש! תתעורר על החיים שלך. התנועה זורמת. הריב, הריבים. די עם הריבים שלך עם נעמה. בשישי, ביום שישי תקנה זר גדול כזה של שמונים שקל תקנה לה, וצעצוע לנורי.

‘יא זָלאמֵה — קח את עצמך בידיים. תתעורר. סוף־סוף תיק רציני. שלד. מצאו שלד.’

כך התרגל לשוחח עם עצמו, לנזוף, לשאול, סנגור וקטגור, כמו כשדיבר אל הגופות:

יש שעונות מיד, גלויות וכמעט חצופות בפתיחותן, ויש ביישניות כנערות אולפנה חסודות שמסתירות ושותקות, אבל לאחר שכנוע גם הן בסופו של דבר מסירות את תומתן המצטנעת. סבלנות צריך, פיתוי וחיטוט ושאלות קטנות ופשוטות, לאט־לאט, שאלה ותשובה ושאלה עוקבת והבהרה, ושאלה מחדדת לאט ובטוח, ואז גם האילמות פותחות את הפה, יותר גדול יותר גדול. אין מה להתבייש.

וכבר כמעט עשור מאז שחקר את הגופה הראשונה, מי ומה עשו לך? השריטות על הצוואר, שרטוטי הכחול־אדום שעל הידיים, הצורה שבה התפזר הדם סביב — האם ניתז בהתפרצות עורק או נבע מהווריד כמו מעיין נסתר? קרעים בחולצה, שאריות עור מתחת לציפורניים, ובזירה סימני המאבק — אם היה: דברים שאינם במקומם, שברים, קרעים, תזוזות, שפשופים.

אם מקשיבים טוב, בעיניים, וגם באף מקשיבים — כי גם הריח מלמד. אבל בשעות הראשונות, אם הפצע לא גלוי, אז לא תראה כלום, אישה ישנה, יפה, על המיטה, ואף אחד לא יודע שהיא כבר איננה, גם זה היה.

שוחח עם המתים בצניעות, בהתמדה, בסבלנות, בתשומת לב — לא זונחים אף סימן קטן וגדול, מלמעלה ולמטה ומסביב, מבחוץ ומבפנים, לאט ועמוק מתבוננים, בלי לקפוץ מיד למסקנות, משערים, ומְתַקפים, מביטים מימין ובוחנים משמאל. אל תמהר. אולי מסתתרת פואנטה. הבשר, הדם, העור — חומרים אורגניים פטפטניים שמגיבים לסביבה, לחום־קור־לחץ. צבעים ומרקמים משתנים לאורך זמן: שניות, דקות, ימים, שנים. החוץ והפנים רוקדים אחד עם השני, מתרכבים, מתמזגים ואם תביט יפה ועמוק, תקבל את המתי־למה־איך. במדבר, בדרום, מוותרים די מהר על הנימוסים, החום והשמש מתחילים לעבוד על הבשר בנמרצות. החרקים מתיישבים כבר בתוך כמה שעות. לאחר מכן רימות, הראשונות לבנבנות קטנטנות. הריח לאחר יממה. ובימים הבאים מתנפח גוף שמתרקב מבפנים ומתמלא בגזים.

עם כמה גופות שוחחת לאורך כל שנותיך כחוקר בימ’ר?
שבע־עשרה? רק בשנים האחרונות עבדת קבוע על תיקי רציחות. ארבע־חמש לכל היותר בשנה. בכל מרחב הנגב אין יותר משבע־עשרה שנתי, וזה היה במקסימום של 2015. בכל שנה זה בערך 3 חקירות רצח של יהודים, 8 של ערבים. עם שלד עדיין לא יצא לך דייט.

לרוב פוגש אותם במרחק של לא יותר ממספר שעות לאחר שעברו צד. הנרצחים, מוטלים, עיניים פקוחות בתדהמה, חלק עם אצבעות מתהדקות, נקרעים ונשספים. והמתאבדים שמחכים בתנוחות מעוותות, מתחת לגשר, שטוחים על אספלט לאחר הקפיצה האחרונה בהחלט, והיתה גם אחת באמבטיה, שחתכה את הוורידים. כן… בחשבון מלא זה יוצא חמש־עשרה — פחות או יותר — שחקר בעצמו, מספיק בשביל לפתח יחסים אינטימיים עם הגוף האנושי. זוכר את כולן, במיוחד את אלו שלא הצליח למצוא להן מנוחה ושלמרות תשובותיהן — איכזב אותן.

וכך, כמו שלמד לדבר עם המתים העתיק זאת גם אל החיים. מביט כאילם, מחפש רמזים בעור הפנים המתעוות מעל שרירים שחפצים לספר את הסיפור האמיתי שהלשון מנסה להסתיר.

ובעצם, אתה לא ממש נוגע, לא מתערבב, עם עצמך, קשקשתא.

וכבר פיתחת חשדנות, למדת לשתוק, להמעיט בקשרים. עוד מעט תהיה כמו המשוגעים האלו ברחוב שצועקים לעצמם. יאיר גיחך לעצמו גיחוך חד כמו שריקה שממש יצאה החוצה מבין שפתיו.

ואולי בעצם כך הוא היה עוד לפני שהתגייס למשטרה. אולי זה גנטי, אינטרוורטיות. והילד שלך, נורי. הוא? הוא? מתבייש. נצמד לאמא, ומתי ששיחקתם אז מחבואים? התחבאת לו מתחת למיטה.

ראש צח’ם זה הרבה קשקשת ברשת, בירוקרטיה ופוליטיקה ויאיר יצטרך לדבר הרבה, ויותר נוח ליאיר לדבר עם המתים. נעמה אהבה את ה’ביישנות’. פעם זה היה יותר גרוע: אפילו לא לפנות לאדם אחר גם לא בשביל שטויות, כי הטרחה שבמגע, והדבר המגעיל הזה — הצורך לבקש. האופי שלך, גם כשהיית ילד — ואחר כך נער — וחייל — להסכים עם מזגן קר מדי, חלון פתוח באוטובוס והרוח בעיניו, ראש שמסתיר בקולנוע, נערים מפריעים בקולנוע. ובכל זאת יאיר הוא קצין במשטרה.

וכבר עבר את הבּיג. לכולם יש זמן וכסף, בתי קפה מלאים, ארומה באמצע היום. חם. הגביר למקסימום קור. למרות שכבר תחילת אפריל, ההתחממות — זה מזג האוויר המשתגע ועוד מעט הים יעלה ויקבור, העולם יישרף, עוד כמה שנים זה ייקח? נקבוביות עור מזיעות, שְׂער גוף של קוף, האם שרירי הגורילה שלך מייצרים יותר חום מאלה של גבר ממוצע גם במנוחה? נורי הקטן, הוא קיבל את הגנים שלך או שהידיים דקות מדי? יצליח לשרוד? בתוך החרא הזה שיהיה כמו בסרטים, בסוף העולם כל אחד יחטוף יאכל את השני.

רמזור. עצר. ומשהו מתכהה וממלא וקרב. וכבר עוד רגע ליד החלון. מי זה דופק בדלת? מקיש על חלוני, לה לה לה לה לה לה. זה בדואי־רוכל־קבצן. מושך את הרגל, צליעה אמיתית ולא תיאטרלית. האם אתה בטוח? האינסטינקטים הבלשיים שלך חדים כך באמת? טביעת עין, יש לך, כן יש לך טביעת עין. קריאה נכונה, קצין קצין אתה, אבל הדרגה נתקעת, למה?

לבדואי סנדלים מעט קרועים, בטן קטנה, לא רעב ללחם, אף אחד בישראל לא רעב, אבל על פי מראה פניו וגופו, כן חסרים לקבצן תזונה בריאה ובשר וחלב וירקות טריים, העור החולה של פרצופו בגוון צהבהב אדמת־לס, מחורץ, ובידיו מחזיק מה? שבשבות.

עיניים, אפורות, ואף מגויד גדול כשל ליצן מנומר כחול־צהוב בהיר, תעלות ורידים, ויד מושטת. משתהה מול החלון הסגור, כל כולו יובש, כף ידו, העור שספג מדי UV ומתבקע ומתכער, משהו בפיזיולוגיה שלו, עצמות הלחיים, מרמז — משפחת אל־קיעאן. בדואי מסכן. תחת השמש שעות הלוך ושוב, וכולם מתעלמים, כל הנהגים שנכפו לחכות בסביבתו מרצינים את המבט קדימה, מניחים ידיים על ההגה, קדימה הם, שותקים, הופכים למשה דיין ומאבדים את הראייה בעין שלצד החלון. על מה הזלאמה הזה חושב במשך השעות בחום, עובר ממכונית למכונית ואף אחד לא יורק לכיוונו, מה עובר לך בראש במשך השניות הדקות הימים החודשים השנים שנעים בין המכוניות המתעלמות. אין־איש. אתה כועס עלינו? על החיים? בגילֵי ארבעים פלוס כבר לא דוקרים את האויב, כן, אפילו השב’כ נותן היתרי כניסה על פי גיל. האם כיבית את הזעם? את התשוקה? חייבים כדי להמשיך ביום־יום הזה של מתים־חיים — ועל מה חולם בלילה הרוכל? כמה שבשבות מוכר ביום ממוצע? מעניין באמת באיזה מחיר. כמעט מתחשק לפתוח ולשאול. אולי לקנות? אם רק יתעניין, יחל ויכוח מכוער על מחיר. יד ימין דקיקה, מדוללת כענף קטוע, גדמי ושבור, נטול גיל, ובכל זאת — אולי ארבעים, על פי קמטי הפנים — צריך לחשב את אפקט העוני והשמש והחיים הטורפים המוסיפים עוד כמה שנים לעור — ורק שלוש אצבעות, וביד השנייה, היד הנורמלית, הבדואי מחזיק חמש־שש שבשבות עשויות עיגול של פני ליצן מסתובב מסתובב ברוח, פלסטיק ירוק, השבשבת מסתובבת משתובבת בין אצבעות, ועור כף היד סדוק, כמעט נוקשת בחלון המכונית. שים לב:

ירוק! לוחץ על הגז. דרומה אל הזירה. חוצה את הצומת. ‘המשך ישר,’ מצווה הקול הנשי של וייז, ומימין הבניין של איקאה — פתאום ככה מול העיניים הטירה הענקית המרובעת, כמו שהנחיתו מהשמים, בלי קשר. ‘פתאומית לעד’. יאיר הוא שוטר שמכיר אלתרמן, כן, הוא קרא את אלתרמן והוא גם שוטר.

תנועה דלילה בכביש אבל בכל זאת התיישר במושב, מתרכז, שאיפת אוויר, יאללה, שוב להעיר את עצמו. תחת אותיות ה־IKEA שדה גדול, אבל הפעם גם אוהל שם פתאום, ומה פתאום אוהל פה, גם לכאן הם פולשים הבני דודים נכנסים גם לתוך העיר, לא מספיק להם כל המרחב? כל הנגב כבר שלהם, מה שם עוד? סוס גם.

עוד צומת וחארות שנדחפים, שתי הידיים על ההגה, מסתיימת העיר, ומימין קרוב לשפת הכביש, דיר כבשים, מכוניות מפורקות, ומאחד השבילים דמות שחורה כולה, שחורה משחור שחור, הכול אטום הכול, גם עיניה מכוסות במין וילון, ובידה תופסת יד ילדה.

ואיך בחום הגדול המייאש איך אפשר לא להישרף בתוך הבד? מתבשלות על אש קטנה, יום־יום, זה בטח גיהינום. ‘מתרגלים לכול,’ אבל תמיד זה מעניין איך היא מתחת. העור חלק? ואולי יפהפייה חמה ומתנפלת, לקול העִזים בעלה עולה עליה. בטח יש קטגוריה כזו באתרי המין של מוסלמיות מכוסות לגמרי. Bedouin Anal? אבל זה מסריח מתחת לכל הבגדים, שחור תופס שמש שנספגת בצבע השחור.

בזמן האחרון כל מחשבה בסוף מגיעה לשם. כבר יותר מארבעה חודשים לא שכב עם נעמה, ובגלל זה הוא עצבני ומשתגע. ובעצם כל המחשבות עכשיו מקורן בריב שהיה לו איתה אתמול, תקנה פרחים! כן, כבר סגרת את זה עם עצמך! אבל העצבנות שלך, העצבנות שלך זה, זו גם הצטברות, לחץ מחץ. עליך לרוקן את הראש, להיות נקי ומוכן כדי שתעבוד כמו שצריך, חקירת רצח! וכבר עוד רגע הזירה. יאיר זורק ממוחו את כל מה שלא מן העניין המשטרתי ומהמשימה שלפניו, ופניו שבמראה העליונה מרצינות. להתכונן. שמאלה אל נאות חובב, ומאחור התקרבה מדי קיה ישנה. במראה הצדדית שמשמאל, ובחטף — פני הנהג החדות. נצמד המניאק, עוד מעט נוגע בפגוש האחורי, אבל יאיר המשיך בשלו למרות שזה מאחורה צפר, ולבסוף עקף אותו הערס הערסיון. יימח שמו. ‘סססאמק.’ הנה כבר מגיעים. תמרור ובו מצוירות ארובות, ומשמאל יישובי הפזורה של אל־עזאזמה, תמרור ‘זהירות גמלים לצד הדרך’.

עוד שלוש דקות לזירה. על הכביש טנדרים, נושאת טנקים, שבעים קילומטר בשעה, ציור של גמל על התמרור — באמת גמל יכול לקפוץ פתאום לכביש? עוד שבע מאות שישים מטר, פנימה, בלב המדבר, ודרומית — הארובות הגבוהות של המפעלים.

האט כמעט עד עצירה בנתיב הימני, בשוליים, שש מאות מטר נותרו. והיכן שביל העפר? מאיפה נכנסים? הסייר שמסר את ההודעה למוקד כתב שיש דרך ליד עמוד חשמל שכוב, ולאחר מכן, חצי קילומטר דרומית־מערבית, אפשר עם הרכב להחנות.

הנה שביל העפר, וימינה, בזהירות. תחת הגלגלים נגרסות אבני כורכר ברעש פצפצני מטריד, שביל־לא שביל, עד שזהו, ואי אפשר עוד להמשיך ברכב. כן, זה כאן. בצד חנתה הטויוטה של מפקד הימ’ר ליד סלע צהוב־אפור, מעשה ידי אדם, סלע משונה שנדמה כלהב סכין או אצבע משולשת אל עבר השמים, והנה ניידת, וגם הרכב הארוך של המעבדה הניידת. מישהו הניח את הסלע כאן באמצע הכלום? מכאן עליו לצעוד צעידה קצרה של כשלוש דקות.

טריקת דלת המכונית הידהדה במדבר הריק. הליכה. וכבר מתנשף? בכמה זמן רצת את האלפיים בפעם האחרונה של מבחן הכושר? ‘יא עלוב.’ עיניו צרבו מן האבק ומהכימיקלים באוויר הרע. מעבר לכביש מבית הסוהר ועד פאתי באר שבע, לאורך הרצועה המזרחית לנאות חובב, מתפשטים פחונים וצריפונים במהירות עצומה (מהו הביטוי שכולם משפריצים עכשיו? אקספוננציאלי?) זה כמה עשרות קילומטרים רבועים הנפרשים באזור. הבדואים שצריכים לחיות כך, ביישובים לא מוכרים שגדלים כמו יבלית בין אבני הכורכר, ומתרבים רבים רבים, אבל איזה חיים? נושמים את המפעלים המסריחים המזהמים את הריאות והנשמה, וכבר כמעט שמונת אלפים בני דודים שגרים בתוך החרא, ובכל יום עוד צריף ועוד תינוק מצטרפים למשולש ברמודה.

מוכר השבשבות הקבצני, זה עם החצי יד שעמד בצומת, בטח אמא שלו נשמה את הגועל הזה בזמן ההיריון, ואולי בעצם השנתון של הקבצן מוקדם מכדי להיוולד באזור, הרי העבירו אותם לכאן לפני ארבעים שנה בערך, אולי פחות, והרי לא חסרות כל מיני דפיקויות אחרות שיולידו תינוק בדואי מעוות, נישואים במשפחה, גנטיקה וסתם נפילות מחמור, ולא חסרות גם דריסות של תינוקות.

קולות: מהעיקול שמוביל לזירה, מהר ללכת בין שתי גבעות, וסביב כלום — צהוב־חום, חציבות כנראה של דחפורים, ויש סיכוי שלא ימצא את המכונית כשיחזור, ישאירו זכוכית שבורה. ובעצם לא. הטויוטה תישאר, אף אחד לא עובר פה, וגם אם יעברו הרי ניתן לראות את הצ’קלקה שעל המושב הקדמי, אבל חוץ מזה אין ברירה. ‘שיגנבו יימח שמם,’ ואולי רק ינפצו חלון אחד ויחפשו ארנק. זה בקושי שביל, ניתן להבחין בעקבות חדשות של נעליים, הן מובילות לזירה. זיו הגיע לפניו? כמאה מטר מערבית־צפונית עסק מנוף מסיבי ביישורו של שטח כדי להקים קו חשמל, עמודי חשמל כמו דינוזאורים של ברזל עמדו במרחק קבוע אחד מהשני, וקדימה ומסביב גבעות סלעיות, ודרומית במרחק — הארובות הגבוהות המעשנות של מפעלי האשלג, מכרסמות בשמים הכחולים. והנה — סרטי הסימון באדום־לבן. והנה גם הסייר של תחנת באר שבע, זה ששלח את המיקום, מי שהגיע ראשון לקריאה זה כנראה ‘נהוראי מנצור’, התג על החולצה, נדמה שכבר נתקל בפרצוף הזה. סמ’ר אבל נראה כבר בן שלושים, אולי התגייס בגיל מאוחר למרות שהוא הטיפוס שמשתחרר ממג’ב או אפילו ג׳ובניק ומיד למשטרה, זו המקבילה לנשים האלו — מורות ביסודי, מזכירות בקופת חולים, זה הכי רחוק שמנצור יכול להגיע, יאיר מברך לשלום. מנומס. מנצור מהנהן בפנים שנראות שמשמינות ברגע זה. משעמם לבחור.

והנה החוקר כפיר שלנו, מאיפה צץ? כפיר ייקח עדות רשמית מהמודיע, ‘אהלן’ לכפיר, אהלן לא רשמי מדי. כפיר מהנהן הנהון גדול גדול לעברו של יאיר ומוסיף במהירות ‘שלום.’ מנצור מביט, כל כולו רישול, מעביר יום, מעביר משמרת, מעביר חיים בלי להתאמץ, שוטר יענו, כמו הבדיחה על עורכי דין? תשעים ותשעה אחוז עושים עוול לאחוז האחד.

אז יאיר שלנו בזהירות, לא נכנס, ממש בשוליים, בטנו על סרטי הסימון שמסביב לזירה הרשמית, ולא מזהם את הבור שבו ואלרי מהמז’פ אוספת ראיות. נוצצת בלונד שגם אם למחצה ויש עניין של צביעה ושורשים חומים אבל הרי בעיקרון ואלרי שלנו היא זהוב זוהר בנשמתה. לב בלונדיני. ואלרי הנידה ליאיר בראשה בתנועה מהירה, ידידותית, היא עסוקה. יאיר חושב לעצמו, תרגיע, אל תחייך מדי, מה אתה אידיוט? הנה כלי המעבדה הניידת של המחוז. ומאחורי ואלרי דיקט גדול מונח בצד, הדיקט שכיסה את הבור שאותו מצלם מי שנראה כמו עובד חדש, ואלרי נותנת לחדש הוראות והוא עובר לצלם את השלד. יאיר מתרומם, עומד מול ואלרי עם ידיים בכיסים כמו אידיוט, היא באוברול לבן, ממוקדת כמו נמרה. ונעה במהירות תכליתית, ספורט אלגנט, איבריה גמישים, יאיר מבטיח לעצמו שמספיק עם ואלרי. חלאס. הבוס שלך — ראש החקירות זיו שם מרחוק, מביט, בך. הנה וכבר התודעה של יאיר עולה להילוך רביעי מקצועי. מתרומם זה הרופא של מד’א שסיים את עבודתו, מה יש לו לעשות בעצם? להכריז על פטירה של שלד?

נכנס עכשיו לבור זה הבחור החדש של מז’פ, כתפיים גדולות ליהודי, מסיבי, הוא וּואלרי עובדים יפה, אצבעות מדקדקות בתוך כפפות, הענק — כתפיים — מניח בזהירות כל מיני קטנים בשקיות שאטם, ואלרי והכתפיים רוכנים מעל הבור, לא ממש בור אלא שקע. הם קמים. ואלרי אומרת לחדש שיצייר את הזירה. מחבוא של סמים? נשק? ואלרי היפה והשקטה, תנועות זהירות ובוחנות, המצח שלה מתקמט לרגע. כתפיים, גם הוא רוסי? פתאום גם שני יס’מניקים שבאו לאבטח. אין מה לאבטח, אין נפש חיה בקרבת קילומטרים, אבל זה כמעט אוטומטי בחודש האחרון — בכל אירוע שמתרחש באזור של הפזורה, מהצד השני של כביש 40 אלו היישובים הלא מוכרים של העזאזמה. שבט שמצטיין בהברחות סמים, באלימות פלילית וגם בבלגן כללי על רקע זה שרוצים ליישב אותם חוקית.

רעש דיבור קשקשני — הנה גם כבוד מפקד תחנת באר שבע, ואיתו מפקד מפלג התשאול שלהם, לקח להם זמן להגיע. ואיפה ה’מפקד’, מפקד ימ’ר נגב? הנה הוא — ניצב משנה יגאל ביטון. תחייך אליו בקטנה. גם זיו עומד שם.

יאיר ניגש לחבורה המכובדת. מדבר עם מי שצריך כמו שצריך, גם אומר שלום למפקד המרחב שהגיע גם הוא, הנה יניב הממ’ר — ידי המתאבק של יניב נחות בכיסים ועמידתו זקופה וסמכותית. ‘גנרליסימו’ — אומר לעצמו יאיר ושפתיו ממש נעו בהגותו לעצמו, כן — שפתיו נעו מן הדק שבדק.

אז מה יש לנו כאן? שלד. עצמות שלד שנראות שלמות: במבט מהיר, ככה מהצד בלי להפריע ולזהם, אפשר לראות שם בתוך הבור — שיער ארוך. גובה: לא יותר ממטר שבעים. אגן רחב. אישה. עצמות בית החזה, הגולגולת הקטנה שמחוברת לבית החזה, עצמות צהובות־חומות מלוכלכות בחול. כמה מגוחך מה שנשאר. ואם זו אישה וזה באזור של הבדואים, אז רצח על כבוד המשפחה? יש להיזהר מקביעות המגבילות את החקירה. ומתי? ושליש מרציחות הנשים בכללי — זה בן הזוג. הפלאפלים בפיתה עמדו ורשמו ודיברו וקישקשו ויאיר ניגש לוואלרי. ‘מה בינתיים?’ היא התיישרה כנגד השאלה. חייכה, ואלרי, ובאמת יפה מאוד ככה עם הגומות הבלתי נראות כמעט שתחת שליטת עצמות לחיים קווקזיות. ‘אישה. צעירה. ניסו לשרוף את הגופה. אני חושדת שעצם הלשון שבורה אבל צריך צילום רנטגן.’ ‘חנקו,’ לחש יאיר. ויש שיירי אפר ליד הגולגולת, קווצות שיער שרוף. יאיר הביט, וּואלרי הבינה מיד ואמרה, ‘אבל אין, כך נראה, אין שיירים של שרפה על הקרקע. לא ממש שרפו אותה, וכנראה לא שרפו כאן בזירה. זה מוזר, שרפו רק את הראש, רק לרגע… כאילו התחרטו וכיבו…’ יאיר התקרב, עוד מעט נכנס לבור. ‘אאאפ…! לא לזהם את הזירה!’ נזפה בחיוך סמכותי. יאיר הוריד את מבטו מוואלרי. זה מעניין איך מז’פ עובדים, עם כל הקיטים שלהם, המברשות, הפטישים הקטנים, לאט, בצד עמד מגלה מתכות, הביאו כדי למצוא בעיקר תרמילי כדור. והמכשור שלהם נותן קואורדינטות ג’י־פי־אס של מקום השלד כמעט במילימטרים. מקצוענים.

רוח מכה באוברול של ואלרי ומצמידה אל כל טוב הארץ, הרים ובקעות, מה טובו חיטובייך, והרוח חזקה ומעוורת, יאיר עוצם עיניו. הרוח לא יכולה להעיף ממצאים? שנים שהשלד היה כך בבור תחת הדיקט מוסתר, ישן בשקט שלו, חי ביובש, עם קצת חול לכיסוי, זה טוב, נשמרו העדויות, אולי ייתכן שגם טביעת אצבע? על חומרים מסוימים אולי נשמרת טביעת האצבע לאורך שנים?

ואלרי החלה לאסוף דגימות קרקע גם מחוץ לבור. יאיר המשיך וסקר את השלד ממרחק של מטרים. ככה בהתרשמות מהירה על פי העצמות, שלד שלד, כלום לא נשאר, שום בשר על העצמות, עברו שנים מאז שהיתה במצב חי. ומה קרה? היֹה היתה גופה שהעבירו לפה לכלום של המדבר. העבירו אותה לכאן? להסתיר את הרצח. אבל אולי ריב אוהבים כאן בזירה, אונס ורצח, מאיפה הגיעה הגופה? יאיר מקליט לנייד את המחשבות — נוהג שפיתח בשנה וחצי האחרונות. עמד וחשב, ומשהו עדיין עיצבן אותו עם מנצור הסייר שעומד כמו תייר צרפתי ומביט בפועלי המשטרה, מרוצה מעצמו. הזירה ממילא מאובטחת. מה בעצם קורה כאן? יאיר עמד על צלו של מנצור, שכבר הרים אליו ראשו במין גישה רשמית. ‘אתה הראשון בזירה?’ מנצור התנער מבהייתו, ‘כן. מנהל עבודה בחברת חשמל עלה על הדיקט שנשבר והוא התקשר למוקד.’

יאיר הינהן בשקט ולאט והביט שוב על הבור שנראה כמו מחבוא של סמים. ובמרחק של חצי קילומטר בקו אווירי גר אמג’ד אבו עפאש, הבוס הגדול של מבריחי הסמים. הדיקט המאובק המתבקע, כמה זמן מונח כך מעל השלד? מאיפה? האם הביאו את הדיקט במיוחד? נראה שלפני הטמנת הגופה כדי להסתיר את הבור שימש כמחבוא קבוע. אולי המחבוא היה עמוק יותר ומכוסה יותר, ובינתיים במשך השנים הרוח פיזרה את מה שמעל הדיקט. יש סערות רוח כאן. ואלרי הידקה את שקיות הניילון עם החול ועתה רכנה מעל השלד, ויאיר מביט מרחוק בתשומת לב. שלד מוזר, לבוש במכנסי ג’ינס, החלק העליון — חולצת טריקו, ובגולגולת, קצת קשה לראות ממקום עומדו של יאיר, בגולגולת שערות ארוכות וחרוכות למחצה. בלונד מחומצן? מז’פ אחר כך במעבדה תגלה בדיוק. מכנסי ג’ינס בחלק הגוף התחתון. ואין שום רעלה או בגד ארוך. רק חולצת טריקו דקה, ואין לפחות צעיף להסתרת הפנים, משהו לא מסתדר. לא מרגיש בדואית, לא היא לא — הבלונד של השיער, נכון שהוא בלונד אמיתי? נראה כך, אמיתי. תשאל את ואלרי אחר כך, אל תפריע! לה! לא, השלד הוא לא של בדואית, למרות שהגיוני שבדואית עם מכנסי ג’ינס שכבר מתלבשת איך שרוצה — היא יכולה להיות מועמדת טובה לרצח כזה, בדואית שעושה בושות, פוגעת בכבוד המשפחה עונה ומדברת. שמחמצנת שיער, אישה בדואית שלא מפחדת מדי היא איום. היא בעיה. ואולי עשו לה כאן כיפה אדומה, אולי אפילו בעזרת המשפחה הקרובה. והחולצת טריקו — נרצחה בקיץ?

‘בּלונד… כנראה אמיתי,’ ואלרי צעקה. גם היא סבורה שהזיזו לפה. אין לשלד נעליים. ‘מי יסתובב כאן עם כל האבנים בלי נעליים?’ אמרה ליאיר תוך שהיא כותבת במחברת את תיאור הזירה. ‘לכאורה אין פצעי דקירה או כדור… כנראה חניקה,’ ואלרי מאשרת.

יאיר רכן אל כיוון הבור ולחש בקול רם, כמעט מחייך, ‘ארנק?’ ואלרי הנידה בראשה לשלילה. ‘יהיה קשה להפיק דנ’א. אבל יצליחו,’ דיברה לעצמה.

היס’מניקים עזבו ונשאר רק ‘השוטר אזולאי’ לשמור על הזירה המתרוקנת. הפרטים של העד מתועדים, הניירת מטופלת כנדרש. ואלרי, משום־מה היום היא מסבירה, כמעט מפטפטת תוך כדי עבודה, קוראת לאבו כתפיים לצלם את החלק התחתון של השלד — חיפשה סימני גרירה על המכנסיים. ‘איזה קרע, סיבים פרומים שייתנו אינדיקציה שסחבו אותה,’ ייתכן שפשוט הרימו על הכתפיים וזרקו ישר לבור.

זירה קשה לפענוח, שותקת, התרחשה לפני שנים. יאיר ניגש לזיו. הם דיברו. החוקר הראשי שלו יהיה רנ’ג חיים כפיר. כפירי הקטן. ומה? יאיר עקר במהירות את מבטו התקוע אל עבר הדהוד צעדים מהיר שמתקרב. ‘עזאם!’ יאיר קורא בשמחה והפרצוף הקפוא שלו, הכמעט כעוס — מאיר לרגע אל עזאם שלוחץ את ידו בחמימות. כן, הלחיצה אמיתית וטובה, ועזאם מביט בו כמעט בשמחה. ‘למה הגעת?’ יאיר שואל בבדיחות, ועזאם עונה, ‘אתה לא רוצה אותי פה?’ ואולי תקע מבט עמוק מדי בפניו של עזאם. מבולבלות מעט? על מצחו של עזאם טיפות זיעה קטנות. ‘הווייז לא עבד פתאום,’ עזאם עדיין נראה כמתנצל על האיחור, ‘יש פה בעיות קליטה.’ אז יאיר ועזאם עמדו ושתקו. האוברול שלא יכול מול הצהרת הירכיים של ואלרי שלנו, בעזרת השם, שוכבת־רוכנת מעט על צדה וכל כולה בשלד, עדיין בוחנת את הקרקע שמסביב לגולגולת? הבחור החדש, הרוסי הצעיר, זה לא רק כתפיים, הוא כולו די אתלטי, יחידה קרבית כך נראה, הוא מפזר אבקה ליד הראש, על הדיקט גם ולאחר מכן גם מתיז נוזל, מאיר עם אור אולטרה־ויולט. ואלרי שלנו עדיין על ארבע, מסמנת למה שמו — לפיליפ! פיליפ זה שמו של הבחור! והוא מכניס את השלד לשק בזהירות רכה של מנתח ומאהב עדין. יש להם שיטה לזה.

מתינות. יכול להיות שוואלרי אמרה ‘קרטופלך’. זה אוכל רוסי, תפוחי אדמה, זה. האם היא מכינה בבית קרטופלך לבעלה? לילדיה? היא? בפעם האחרונה שראה אותה לא הצליח לקלוט טבעת. היא בת כמה? עשרים ומשהו? נעמדת. ושוב התחת, האוברול כמעט נתחב לחריץ, תחת כזה במדויק, יותר טוב ממה שחשבת, מהסוג של נערות בנות שבע־עשרה, עומד, מחצצר בטקס.

ומה מנצור? מה קורה עם הליצן? החצוף עם העיניים שימי תבורי הריריות שלו נועץ בוואלרי מבטים וולגריים, והוא הרי אין לו אפילו זכות לזה. איפה הוא חי האידיוט הזה? הוא לא שמע שהכול השתנה? שמפטרים על הטרדות, שקוצצים ומורידים את הראש על מילה לא במקום? האמת? לכאלה זה מגיע. אילו יאיר היה אישה או ואלרי, היה חושב על איזו סטירה לאחד כזה. כמעט מתחשק לגשת קרוב ולשאול אותו אם הוא צריך משקפת.

ואלרי לא שמה לב לכל זה, היא בעבודה כמו שצריך, כמו שצריך, ויאיר עומד מעליה ושואל. אז מה עוד? האם גם מהדיקט שכיסה את הבור ניתן להוציא מידע? מאיזה נגרייה הגיע? מי משתמש בכאלה עצים? סיכוי קלוש שהדיקט יספר משהו. הבגדים ידברו. יאיר מסתובב הלוך ובכה, עליו לדבר, לארגן. מפקד ימ’ר נגב לוקח אותו לשיחה. יאיר עומד מול יגאל. מפקד ימ’ר נגב, גבוה ממך, גבוה כמובן גם בדרגה, אבל כמעט באותו גיל. וזה לא הגיל אלא התרגיל, יאיר, ששם אותו מעליך, אתה כבר צריך לדעת: אז יאיר מהנהן כנדרש, מוכן לכול, יעיל. מובן שיאיר יעדכן את כולם. ולאחר מכן יאיר חזר אל ואלרי. ושוב: סימני השרפה בחלק העליון של השלד, בשערות, בעצם רק בשערות? כן, סביר להניח שזה רצח. ניסו לשרוף להסתיר עקבות?

עוזב את הזירה מפקד תחנת באר שבע, שנתיים בתפקיד? גם אותו כדאי להכיר. יאיר לא טוב בפוליטיקה ובמה נשמע ובמיוחד עם כאלו שהוא לא מכיר ממש. וכמו תמיד — יאיר עולה קצת למעלה לגבעה הקטנה שמעל, קצת שקט, אבני החצץ הקטנות מבעד לסוליות הנעליים. ועזאם איתו. השקיפו. מהן דרכי ההגעה לזירה? תחתם מין עמק קטן שסביבו גבעונות. במערב אין כלום מעבר למישור חול של קילומטרים על קילומטרים עד לאופק, ובמרחק של קילומטר וחצי דרומה — המפעלים הכימיים. צפונית זה חול וחול עד לבאר שבע, ובמזרח — שם כביש 40, מוסתר מהזירה על ידי התעגלות הקרקע המוגבהת אבל רעש המכוניות נשמע, ומאתיים מטר מעבר לכביש זה העזאזמה — כמעט כולם עזאזמה ב’א־נעים’, וכנראה שם יהיה המוקד של החקירה. יאיר ניקה את הצטברות הדמע מהרוח שהלמה עם אוויר מורעל.

אז מה עכשיו? עזאם עם טאבלט, האפליקציה שיודעת הכול, יודעת הכול כול ואין־סוף דברים שקשורים לאזור, קטטה המונית במרחק של חצי קילומטר לפני שנתיים, גנבי רכב שנתפסו, דוחות של התנועה. הבנות בהערכה, במשרד, הם, הן, הן אחר כך יעבדו, במזגן נעבור על זה. לא נרשמו רציחות כאן ברדיוס של שני קילומטר. היה אונס של חיילת לפני עשרים שנה, נתפס אלי עשורי, זה האנס של הנגב. מקרה ידוע. הוא בכלא.

עזאם שוחח עם מישהו בנייד. עם מי? רוח דוקרנית הביאה שוב גל של ריח רע, חומצי. ופתאום שני ילדים, קטנים — בני לא יותר מעשר, נשענים על אופניים, תוקעים מבט עמוק וסקרן בכל העסק. ‘רוּחְ!’ כמעט הבהיל עזאם בצעקתו, כף רגלו בוטשת בקרקע, אבל הם המשיכו להציץ. צוחקים, אומדים את עזאם, הם לא פוחדים מכלום כבר בגיל כזה. ‘רוּחְ רוּחְ,’ עזאם כבר איתם ומדבר אליהם במין צחוק אבל כבר בעצבים, ורץ לכיוונם, והגדול מביניהם — יער שערות קופצות, מלאות עזוז כשמשון, עיניים שחורות קודחות גם ממרחק של חמישים מטר, תפס בידו של הקטן שאיתו, הופ על האופניים, נותנים רייס והם כבר עוד רגע אינם, אבל עוצרים ממרחק ומביטים אחורה, ושוב נעלמים. ילדי פרא מהסוג הרגיל של הז’אנר.

יאיר חזר וסקר שלוש מאות שישים, מחפש שוב דרכי גישה שהובילו לבור, עיניו שואלות אחר מה שעדיין לא חשב עליו ומסתתר ממש מולו. הזיעה מצטברת בקמטי המצח, חומצית כמו האוויר וצורבת את עור העיניים. משהו טרד את מנוחתו. נדרך. רץ לכיוון הילדים, ‘וָּלַאד!’ הילדים. מה הם עשו ואיך הגיעו לזירה ככה? מישהו שלח אותם? הם משגיחים כאן על המקום? מזהירים? צריך להרגיע את הילדים שלא יברחו, היה צריך לחייך אליהם, אבל עוד לפני שהספיק לשאול לשמם הם נעלמו. יעזור לדעת מאיזה בית, מאיזה, מאיזו חושה הגיעו. עזאם מכיר טוב את כל העזאזמה שבאזור, יכול לתת הרצאה על כל משפחה, והציע ליאיר, ‘כמו גשש לעקוב אחר סימני האופניים?’ לא, זה מטופש. ‘נגיע אליהם אחר כך.’ ואולי באמת זה סתם. ילדים חסרי מעש הרי מסתובבים לא לומדים רוכבים על האופניים ומחפשים עניינים ביום ובלילה מחפשים משהו לעשות. הרפתקה בשבילם. מה עוד יש להם לעשות? ללכת לחוג שחמט? אין גם שולחן להכין שיעורי בית.

העיניים כמעט דומעות מצריבת האוויר הרע. החום. העייפות, עכשיו גם צמא ורעב, אבל אלו דווקא חידדו את יאיר, כמו בצבא.

אז מה התרחש כאן? הזירה במקום ללא חשמל ומצלמות, מוסתרת מהכביש אבל די קרובה אליו. בלילה בטנדר מישהו העביר גופה מא־נעים שנמצאת מעבר לכביש? ואולי זה אנס שלקח את האלמונית בטרמפ ואולי ניסה לחטוף נשים, ואם זה קשור לעזאזמה, אז מישהו יודע גם אם זה התרחש לפני שנים, מה הסיכוי שישתף פעולה? אפס. לא, לא חייב להיות אפס.

וכבר בלי משים חוזר מטה, הבור כבר היה ריק. ‘מתי התוצאות?’ שאל את ואלרי. ‘יומיים לבדיקת שלד וחומרים. שבוע וחצי מינימום לדנ’א,’ ענתה ביובש כמעט צבאי, אבל בסוף סיימה עם חיוך קטן. גומות חן. ואיך הביאו את הגופה לכאן? רכב ארבע על ארבע. טרקטורון, בעצם רק טרקטורון יכול להיכנס לאזור, או אופנוע. אופנוע? ואיך? הגופה היתה קשורה לאופנוע? ואם לא טרקטורון, הרי היא הונחה ברכב שנסע עד לאזור שבו החנו את המכוניות ומשם סחבו את הגופה ברגל עד לבור, סוחבים על הקרקע, ככה כשהרגליים שלה נגררות על האדמה? נשאו על הכתפיים, ואולי הרגו אותה כאן? הרגו וחפרו בור? יחפה — למה? אין נעליים, ואלרי? ‘לא מצאנו, זה מה שאנו מחפשים כבר חצי שעה,’ אז רצח והסיר את הנעליים? או רצח כשהיתה יחפה? מה יכול להיות הסיפור עם הנעליים? אולי כשגררו אותה לזירה הנעליים נפלו. ואלרי לא מצאה משהו שהִשאיר אחריו המבצֵעַ? לא, היא לא מצאה ‘משהו שאפשר לראות בעין.’

עזאם נכנס למכונית של יאיר, שניהם נוסעים אל עבר א־נעים, הדמוי יישוב שמעבר לכביש. הכניסה מאתיים מטרים דרומה, ומשם חורקים על יענו כביש אספלט מלא בורות שהפך במהירות לדרך עפר מחוררת ומבולגנת ומצדדיה חצרות תחומות בחומות נמוכות בגובה ילד, מגובבות עפר וסלעים ואבנים, פח. תיל, גדרות תיל סובבות מתלפפות, חתוכות ומתעקמות ומסתיימות ושוב, מכליות מים, פחונים, דירים, והרוח פורעת ושורקת ומברדקת ונדמה שכל רגע תנפנף הכול לעזאזל. שלושים קמ’ש ובכל זאת האוטו מקרקש כמו בלונה פארק, מעלה־מטה, נחבטו, הירך, הישבן מעלה־מטה על המושב, הרכב המסכן, ננשכים צמיגיו עוד ועוד באים מתנפלים זיזי אבנים אבל עדיין הגלגלים חיים, האוויר בהם, עכשיו מוסך זה לא מתאים, מקנאים ביאיר מאז שקיבל רכב, עד לפני שנה עוד התחלק, הריבים מי ייקח לשבּת, כלב גדול ומלוכלך ולאחר מכן שני ילדים קטנים שחומים פוערים עיניים סקרניות, אלו לא מי שהציצו על הזירה. ‘שָׁמה אמג’ד אבו עפאש.’ עזאם מצביע על הבית של הבוס הגדול של המקום. בית עשוי אבן. ‘אולי נכין לו צו לאחר כך להיכנס לבית,’ יאיר הציע, ועזאם — ‘אולי ניכנס עכשיו ככה לא רשמי להתעניין בשלומו… הוא בטח כבר יודע או יֵדע בעוד כמה דקות על כל העניין.’ אבל הם המשיכו בנסיעה. האם היה זה עזאם שסיפר לו פעם על וילת פאר קילומטרים לתוך המדבר ועם בריכה וג’קוזי — יש מתעשרים ממש מהכסף הגדול של הסמים, אבל חוץ מבית האבן של עפאש, שגם הוא לא משהו, אז בא־נעים זה רק חול, סחבות, צריפי אלומיניום קטנים, קולטני שמש חשמליים, אין מדרכה, ואפילו האדמה נראית ענייה, מצולקת, מחורצת, מורעלת ודלה, שיחי צבר נמוכים ועצי זית קירחים, כמושים, שכמו חבטו בהם מדי ואינם טובים למסיק, טבועים בחול המדבר האבקי, המתאבק, ‘אפילו מים זורמים אין פה לכולם,’ יאיר שמע את עצמו צועק לעזאם. הם נסעו פנימה יותר ויותר אל תוך א־נעים, מעלה ומטה והביצים מתחככות זו בזו ובבד המכנסיים, נחבטות, להיזהר, בום וקפצה הטויוטה המסכנה מעל סלע גדול שהיה יכול לפנצ’ר, ‘שְׁוָויֶה שְׁוָויֶה,’ לחש לעזאם, ובמעמקי הכפר, מין כפר או מה, מין משהו, על הקרקע בצד הדרך צינור שחור, יש שמתחברים לצינור של מקורות וצריכים לשלם, ויש בחלק הדרומי יותר שמביאים מים בטנדר, ובכל זאת מתקיימים, והם משקים את העזים שלהם וחיים ומולידים ילדים הרבה, פרו ורבו ומלאו את הארץ. איך זה לגדל שמונה, עשרה, שנים־עשר פראים קטנים? כבר מתבלבלים בשמות, וליאיר רק ילד אחד ובכל זאת יאיר לא מספיק איתו, מתי היום הולדת של נורי, תמיד אתה מתבלבל זה עשרה לאחד־עשר או אחד־עשר לעשירי? אחת־עשרה אחד־עשר, זכר או נקבה? אידיוט, וכמה זמן כבר לא שיחקתם יחד מחבואים? זווית חדה עולה במעלה הדרך, דיר, טנדר, ונביחות חזקות בצרורות, ונביחות־נביחות של כלב מטורף הנה הוא מאחור רודף שיניים ורעב וטינה כלואה, הכלב קשור אבל האו האו האוו כמו יצור מהגיהינום ממשיכות הנביחות לרדוף אחרי הטויוטה שצמיגיה חורקים, אבל ההד של הנביחות עולה על הכול וגם לאחר שירדו ועלו ומתרחקים, האו האו האו מהגבעות הקטנות, האו של שד, תבן מכוסה ביריעות שחורות על גג של דיר, צמיג כך סתם, מכונית — שלד מכונית. שרפו. עזאם פתח חלון להבל החם, שלושים ושתיים מעלות, אשכרה — כמו לחיות בין השערות המתולתלות בשק אשכים של תימני שמן חולה סוכרת, יאיר צחק לעצמו אבל לא שיתף את הבדיחה, נזהר מאזכורים שיש בהם שמץ גזענות, כך למדו עכשיו כולם. צריך כל הזמן להיזהר מנשים, משוטרות שמוטרדות, מאזרחים מתלוננים, ממצלמות, כולם מתלוננים. אבל עד כדי כך? שכבר אתה פוחד גם מעזאם?!

יאיר, שים לב לדרך! מה קורה?! לפני שלוש שנים היה כאן? כך בפעמים הראשונות שנכנס ליישובי הפזורה ושוב גם הפעם, זה מזכיר ליאיר את הטיול להודו, בווראנסי שם ההודים רוחצים בגנגס שאליו נשפך אפר הגופות, יותר נכון זה דומה לערי השאנטי שם ילדים בחוץ על החול, בחול־בוץ ילדים רצים. ‘אם ניתקל בילדים עם אופניים נשאל אותם איפה…’ הוא שמע את עצמו אומר למרות שכבר החליט שכל הקטע עם הילדים היה סתם, הם לא מאלו שמודיעים לסוחרים על משטרה, סתם נקלעו לזירה, ואולי אם יראו אותם כדאי לחלק שוקולד ולשאול, אבל אין שוקולד, וכבר הסתובבו לאורך ולרוחב, ילדי האופניים לא נמצאו. ‘מתישהו נפגוש אותם,’ עזאם הבטיח. ‘זה לא העיקר. אל תקדיש לזה יותר מדי.’

אמיר הרכז מודיעין ידבר עד הערב עם המקורות, שאם קרה משהו, בטח יודעים, וגם עזאם מכיר פה את העסק. אמיר מכיר את אמג’ד אבו עפאש. התפתל האספלט, מטולא ומפוצץ בחורים, וידיו של יאיר חזק על ההגה, ‘אני מחפש נקודה שיכולה להשקיף על הכול,’ הסביר, עכשיו כבר התיישרה המכונית ונסעו במעין מישור רגוע וכורכרי, חלפו את בית הספר היסודי, כן, בית ספר בתוך מבנה אמיתי, עם שלט של מפעל הפיס, ובהמשך, מעט למעלה, עצרו ליד המבנה הקטן של קופת חולים כללית שממנו ניתן לראות את המפעלים של נאות חובב. אהב להשקיף ככה מרחוק. דרכי גישה לזירה. קונטקסט. וכבר השעה שלוש, והחום עמוק ומלא למרות שעדיין לא אמור להיות קיץ, והעיניים ממש צורבות, ‘גם לך?’ עזאם לא שם לב לשאלה.

יצא מדלת קופת החולים זוג צעיר, גבר גדול ושרירי ולידו אישה די גבוהה וזקופה, עיניה כחולות? והביטו בהם. הוא ועזאם הם שני גברים זרים, האם אפשר להבחין שהם שוטרים? ‘סלאם עליכום,’ עזאם הקדים, והבעל ענה במהירות כמתוך חובה, הצ’קלקה מוחבאת, אבל כולם יודעים, ‘כל הזמן מישהו עוקב,’ עזאם לחש. מראש הגבעה, ממקום עומדם, אי אפשר היה להבחין בזירה שבקו אווירי היא במרחק של לא יותר מקילומטר, למטה מהם — הכביש ומעבר לו המנוף של חברת החשמל, למעלה מעט ענני נוצה, בקו האופק המערבי — מקבץ הארובות. ובכל שתביט — מוטל אפיים ארצה, נרפה ומהביל — זה המדבר של הנגב בשיא כלומיותו, בצפון עיקרו של היישוב, צריפים וחצרות די קרובות זו לזו, ובדרום — שוליו, נקודות חושות מרוחקות זו מזו, מין יריעות אלומיניום מחוברות־נסמכות יחד, אבל ובכול וחול שולט מרחב כורכר סלעי, צהוב מפוספס אפור־לבן, מלוכלך כמו קיא המתייבש בשמש.

עזאם שתק רוב הזמן, וגם כשעמד כך סתם ויאיר חיפש — מה חיפש. נראה שתמיד רחש כבוד ליאיר ולמשוגותיו. ככה עמדו בשקט והרוח הפראית דוחפת אל פניהם את הבל הפה של הנגב שבלילה אכל שווארמה עם עמבה והלך לישון בלי לצחצח שיניים. ‘ססאמאמק,’ אמר בלבו יאיר (כל היום יאיר עם הכוסססאמק, ילד שכונה, כן, בלי קלאסה אתה יאיר במלעיל). ויאיר הציץ בעזאם שהיה ברור על פי מבטו ועמידתו הנבוכה שניסה להבין למה הם עדיין שם, יש לו מה לעשות, לעזאם, אבל הוא לא אמר מילה, הוא תמיד זרם, הכיל. גבר מושלם, ובטח אשתו אוהבת אותו מאוד.

‘הלכנו?’ עזאם הינהן בתשובה. הווייז לא עזר, ‘הקליטה פה בעייתית,’ אמר יאיר או עזאם או שניהם, לאוּת של מילים סתמיות, שוב בשביל העפר שהקפיץ מעלה ומטה את הרכב כמעט עד לבחילה, והיום לא נגמר, המוח נגרס, תשישות וחום והיום, ‘ימינה,’ הוא שמע את עזאם כמעט פוקד עליו, הבּרקס! יאיר לחץ בבהלה. הלב לגרון, כמעט דרס!! זה ילדים. הפנים הקטנות, ארבעה ילדים בבום צועקים צוחקים, כן, זה נכון כל העניין הזה של בני שלוש שנדרסים תחת טנדר. עצר ממש סנטימטרים מהם, פניו כמעט הלבינו, הלב, ומולו, הילדים המשיכו, כמו כלום קרה, והאדרנלין העיר את יאיר. ‘כמה זה קורה בכלל הדריסות של הילדים?’ זה עזאם שאל, ויאיר בלע את הבהלה, עשה פרצוף של פחד מגוחך ולא מגוחך, אחר כך הצטדד בנונשלנטיות וענה כמעט בחיוך, ‘ככה בקטנה מדי פעם’ (רצית כמעט להוסיף ‘אחי’ משום־מה). הדרוזי אפילו יותר גזען ממנו ביחס אליהם. הערבים מהצפון שונאים בדואים. אבל עזאם התחבב על כולם, דרוזי שבאמצע, דרוזי אשכנזי אבל עם חריף. יאיר החזיק חזק את ההגה והמשיך לדבר בשלווה שאולי היתה מעושה, כמעט דרס. ‘זה קורה זה קורה… תשאל בסורוקה.’ וכל הדרך חזרה היתה לא יותר מארבע־חמש דקות. דקה זה נקבה, זו נקבה, זו, אלו, ארבע דקות נסעו אבל זה הרגיש אטי כל כך. בחילה קטנה, גם בראש מין בחילה כשברור שהיום יתארך ולא ייגמר. היה צריך לשתות מים. לשתות צריך. לא לקחת ללב. הגביר מהירות לשישים, חולף מקבץ של צריפים. ומשהו אחר, בין הצריפים האלומיניומים ברוח, שם זה בית אבן עם דלת כבדה, שני גנרטורים, לא אחד אלא שניים רציניים. ‘גם זה של עפאש?’ עזאם לא ידע. יאיר האט. כן, עכשיו זה באמת מרגיש שמביטים בהם, ובהמשך הדרך שם רחבה ובה זה מין מוסך ולידו פאנצ’ר־מאכער וחניה גדולה עם לפחות עשר מכוניות, ושם שניים עמדו ליד מבנה אבן קטן, משרד בית העסק כנראה. עצר באטיות מעבר לגדר תיל שהיתה יחסית גבוהה אבל בכל זאת איפשרה הצצה לחצר, בית נורמלי ולא צריף, די מפואר אפילו, ככה פה בין הזבל והחושות. הם לא נכנסו פנימה, מרחוק סקרו, דלת ברזל רצינית מאוד, מוברחת במנעול גדול ונביחות של כלב עצבני קשור הגורר שרשרת ברזל עבה ארוכה ומקרקשת. עזאם צילם. יאיר המשיך בנסיעה והסביר, ‘נעביר את זה למודיעין.’ סביר להניח שזה סתם, אבל בכל זאת יש דברים מחשידים. חלון? לא רואים כלום. אולי בתוך המבנה המוגן יש גנרטור או חלקי מכונות שפוחדים שיגנבו. האם יש גנרטור עובד שמספק חשמל? האם יש עדות למערכת השקיה? לא נראה, אז אין פה משתלת מריחואנה. אולי מעבדת סמים? מחבוא? גם לא בטוח. עזאם הסכים, ‘כן, לא סביר שיחביאו את הסמים פה ממש.’

מבעד לאגלי זיעה שנוטפים מהגבות הוא מביט במראה העליונה, ושם עיניו של עזאם, נוח עם עזאם, וכבר יוצאים לכביש 40. ‘שמעתי שהמנהל ריסס להם שדות לפני חצי שנה, למרות שאמורים להפסיק עם הריסוס.’ אבל עזאם רק משך בכתפיו. יאיר ניסה להיזכר ממי שמע על הריסוס, ובאותו רגע חתכה נהמה אלימה של אופנוע, נער רכב עליו במהירות מסוכנת, ואחריו טנדר מקרטע שמנועו השתנק והתאמץ. אל־עזאזמה, במיוחד אלה שבאזור נאות חובב, עצבנים על המדינה. ויכול להיות ששני שוטרים שכך מסתובבים החלו למשוך מדי תשומת לב, מאז הפינוי באל־חיראן התחילו לזרוק אבנים על שוטרים, גם ברהט זה קרה, אבל זה לא יקרה עכשיו, הם לא הגיעו לפנות בתים, רק נסיעה קצרה, ובכל זאת כל מיני חרא כזה נופלים, זה מצחיק — כבר לא מצחיק — ככה עם הבדואים בכל רגע משהו, אי אפשר אפילו לשנייה לנוח איתם, וכבר כביש 40, ולאחר שהחזיר את עזאם למכוניתו כבר ארבע וחצי. חלף את איקאה. לא שמאלה, לא נסע דרך השוק העירוני ששם פקק רציני, תאונה. מעקף, ושוב באותה דרך וזה הרוכל שראה בצומת לפני שלוש שעות אולי ארבע, החל לאסוף את הסחורה שלו למרות פקקים קטנים של סוף יום עבודה, שני בקבוקי מים על הספסל בתחנת האוטובוס, והוא הכניס את השבשבות לשק או שזו היתה שקית ניילון גדולה, הכול באטיות, בהליכה נשרכת, וזה כמעט מעצבן, אטי כל כך עם הבטן השמנמנה שלו המיטלטלת, קדימה אחורה, היד הפגומה. כמה שעות עבד? מדוע הוא סוגר את הבסטה עכשיו כשיש מספר רב של לקוחות אפשריים, כי הרי גם התנועה נעצרת כך שהוא יכול לגשת להרבה מכוניות. אולי עכשיו דווקא יקנו ממנו — כשחוזרים הביתה חושבים על הילדים. אם אתה רוצה להרוויח, רוצה לשרוד, לאכול, אז תמכור עכשיו. חְְמָאר אינתָּ? פנים גדולות מרובעות, לא מכוערות. יצר השרידות, זה כל מה שמניע אותו? ומתי כבר מוותרים? והרי גם הקבצן היה בגיל חמש־עשרה, ונעורים ודחף מיני ואנרגיה היו גם לקבצנים. אבל היד המידלדלת, ילדים בדואים אכזרים, ובגיל עשרים עם היד המשונה הפגומה שלו כבר בטח ויתר על תקווה ואולי אפילו בגיל שמונה ויתר, האם מלכתחילה ידע שלא יצא כלום? ומתי כבר מקבלים את העובדה שזהו? שמה שנותר זה רק לחכות עד שנגמר. להעביר את הזמן באכילה ובתשוקה לא ממומשת שגם היא דועכת. ולאונן עם שלוש אצבעות, הם עושים ביד בכלל? הדחף המיני זה מה שגורם לנו לקפוץ ממצוקים לים, לעשות תואר באוניברסיטה ולעבוד עד הלילה בדוכן פלאפל או לבחור בקריירה הרפתקנית של רוצח שכיר, זה הרצון למשוך את הנקבה עם הכסף והיוקרה. וכשהיה ילד מה חלם הקבצן להיות? האם אי־פעם שכב עם בחורה? בתשלום?