החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

למה היא לא עפה

מאת:
הוצאה: | 2015 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

היא הייתה הילדה שגדלה במספרה. בין צלילי הדיסקו הבוקעים מהפטיפון לרעש הצורם של מייבש השיער, בין ניחוחות השמפו לריחות החריפים של האמוניה והסיגריות.

 

ליז חלפון נולדה בבאר שבע לשמעון הנגר ולמרים עובדת הניקיון, בבית קטן שריח התבשילים נמהל בו בריחות המספרה. היא גדלה לצד סבתה ליזט ומֶתֶק מאכליה הקינמוניים והדודה מזל מ"מכון מזל", שמוציאה כל קליינטית מלכת יופי.

היא גדלה במשפחה צבעונית ורוחשת וספגה עד מחנק את קולות המשפחה, את הסיפורים, את הארוחות, את מה שאומרים ואת מה שאסור להגיד. נעה בין נחת זרועו של אב זועם לחולשתה הנזקקת של אם נרפית. בין העברית המרוקאית שבבית לשירי אלתרמן ורביקוביץ' בכיתה.

 

כשתגדל, היא תצא למסע כנגד כל הסיכויים, לנסות לפרוץ את מעגל גורלה. אך גם כשתעזוב את באר שבע, קולות עברה לא ירפו ולא יניחו לה.

 

"למה היא לא עפה" הוא רומן מרתק, מרגש ובועט, אשר מתרחש בחצר האחורית של החברה הישראלית. זה רומן שמסופר דרך הקול שאנחנו לא שומעים, שאולי אנחנו לא רוצים לשמוע.

בשפה ייחודית ובאוזן רגישה, מספרת אושרית נברה סיפור קטן ופרטי, שהוא סיפור גדול וחברתי. הסיפור של כולנו.

 

***

 

אושרית נברה, ילידת תל אביב.

פרסומאית, עיתונאית, בלוגרית וכותבת מאמרי דעה ברשת.

"למה היא לא עפה" הוא ספרה הראשון.

מקט: 001-2850-029

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היא הייתה הילדה שגדלה במספרה.

מרים חלפון בת התשע-עשרה מיהרה בכל בוקר לבית הספר היסודי שבו שימשה מנקה. בשעה חמש וחצי בבוקר בדיוק הייתה מתייצבת בשערי הברזל הכחולים של המקום, לבושה שמלת תכלת מגוהצת ומעומלנת, שצווארונה מעוטר ברקמת פרחים לבנים ובצדיה שני כיסים גדולים תפוחי ממחטות ומפתחות וקרם ידיים. סוודר בצבע חרדל מהוה כיסה את שמלתה, מכופתר כפתורי עץ גדולים מצוואר ועד אגן. נעלי ספורט לבנות לרגליה, שחוקות משימוש יתר ומפגעי חומרי הניקוי, ומטפחת ירוקה לראשה.

אם היו אלה ימי חורף, הייתה מתחבאת בתוך מעיל דובון צבאי הגדול עליה בכמה מידות, וגרבוני צמר עבים היו מתגלים בפער שבין הקרסול לברך. חישוקי זהב דקיקים הצטלצלו על ידה הימנית וטבעת דקה הייתה לה על שמאלה, שהייתה מורידה ועונדת פעם אחר פעם, לפני מריחת קרם הידיים ואחריו. ציפורניה הצהבהבות, המעוגלות למשעי, כיתרו את כף ידה הסדוקה, הדקיקה.

השעון צלצל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בדיוק. מרים התיישבה במיטתה לדקה קצרה, שלחה רגליה אל נעלי הבית, גלגלה את שערה השחור העבות לתוך סיכת ראש רחבה וקמה לשטוף פנים. לאחר שהתארגנה, הרתיחה בפינג’אן אחד חלב ובשני – קפה שחור עם הל, ונפנתה להעיר את בעלה.

שמעון חלפון היה פועל נגרייה בן עשרים ושתיים. כאשר שב בערב לביתו, היו בגדיו הכחולים הכבדים אפופי אבק, ושכבת נסורת דקיקה כיסתה אותם, את שערו השחור המקורזל ואת גבותיו העבות.

בשנים שעוד יבואו, יתקרבו אליו הילדים ברגע שייכנס הביתה, וזרועות נסורת דקיקות ושקופות יישלחו מבגדיו אל חוטמיהם הקטנים, יעלו בהם שרשרת עיטושים ארוכה. “שמעון, לך תוציא את הבגדים, חראם, תראה איך הם מתעטשים.” ושמעון חלפון יצעד בצעדיו הארוכים אל המקלחת, וכשייצא ממנה, יתפרצו אל המסדרון אדים סמיכים ודוקרניים, מהולים בריח חזק של מנטה.

לעת עתה הוא שב אל הבית הקטן, שולח מבט חטוף אל התינוקת ונבלע בתוך חדר המקלחת הקטן.

“אחחח… יאממא.” הוא התיישב על הכורסה בסלון, שלח רגליו אל הדום עור חום שפינתו הימנית מבקשת להתפקע, הדליק סיגריה וחיכה לכוס הקפה ולעוגיות המעמול שתגיש לו חמותו.

ליזט ועקנין מרחה את התינוקת הבהירה בשכבת ערק דקה, הלבישה אותה בגדי כותנה לבנים ועטפה אותה בשמיכת צמר ירקרקה אשר פסים ורודים מתוחים בשוליה. “יא אללה, כיפאש ז’באתי אלנה האד אל בנתשהבה, פחל אלברקה. איך יצאה לנו כל כך לבנה, הילדה. לבנה כמו ברבור.” היא הידקה את מעטפת השמיכה על הגוף הזעיר והושיטה אותה לבתה, “קחי, יא בינתי, תחזיקי אותה על הבטן ותדפקי לה על הגב.” ומרים חלפון אספה אליה את התינוקת בידיים מהוססות, הניחה אותה כשבטנה על ברכיה, וטפחה טפיחות אחידות על גבה. “יותר לאט, מה יש לך? זה לא שטיח!” מרים גייסה את כל העדינות שבה וטפחה לאט יותר על גבה של התינוקת המתפתלת ומצווחת. “זה לא עוזר, אמא, בואי קחי אותה.” ומשזו לא הגיעה, הניחה אותה מרים בעריסה הנתונה ליד תנור הנפט, דחפה מוצץ גומי חום אל פיה והתחננה, “די כבר, ליזי, תשני כבר. לכי לישון, ילדה. לכי כבר לישון.”

***

בכל בוקר, בשעה חמש ורבע בדיוק, יצאו מרים ושמעון חלפון יחד מפתח הבית הקטן, צועדים בדממה על שביל העשב, נפרדים בצאתם את השער הישן, זו לימין וזה לשמאל. מאותו פתח השער אפשר היה לשמוע את קרקוש הסירים במטבח תחת ידיה הכבדות של ליזט ועקנין ואחר כך את בכי התינוקת.

“כמה רעש היא עושה, זאתי!” סמי ועקנין התרומם בקושי מהמיטה החורקת הניצבת במסדרון הבית והילך חצי ישן לעבר האמבטיה. כמה דקות מאוחר יותר, אחרי מקלחת ותגלחת, עמד במכנסי ג’ינס פדלפון וחולצת כפתורים ססגונית בפתח המטבח והביט על אמו ועל התינוקת בחיוך. “עוד פעם לא ישנה זאתי. הא, אמא?” ליזט טלטלה ביד רכה את הילדה מעלה ומטה, תוך שהיא צולעת לאורכו של המטבח, הלוך ושוב. “מסכנה, סמי, היא לא אשמה. יש לה גזים.”

בסביבות השעה תשע וחצי היו מתחילות להגיע הקליינטיות.

“סמי, אני שמה לך אותה כאן, תשמור אותה טוב, שמעת?” וליזט ועקנין נמוכת הקומה, שרגליה קצרות ועבות ועל כרסה העגולה נקשר סינר ארוך שהסתיים כמעט באורך שמלתה, יצאה מהבית. היא דידתה באטיות אל עבר תחנת האוטובוס ומשם – אל בית החולים שבו עבדה כמחלקת תה וכמנקה. סמי הדליק את הפטיפון והגביר את עוצמתו. צלילי דיסקו קופצניים התפזרו בחלל החדר. סמי אחז בידו האחת מספריים ובשניה – מסרק דק וסמיך, והחל לפזז. “בואי שבי את כאן,” הוא פנה אל אחת הבנות שהמתינה לו כשמגבת פרחונית כרוכה סביב ראשה. “את תיכנסי לחפוף עוד מעט,” אמר לאחרת, “בינתיים – שימי עין על התינוקת, כפרה, אם היא בוכה אז תחליפי לה, או תתני לה בקבוק.”

וכך היא גדלה במשך שלוש וחצי שנים. בין קולות הדיסקו והרעש הצורם של מייבש השֵׂער, אפופה ניחוחות נעימים של שמפו וריחות חריפים של אמוניה. גדלה על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפף או מסורק. אוזניה הקטנות שמעו קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים. היא למדה לשבת וללכת ולשיר ולרקוד, לשמחתן של הקליינטיות. והן היו מערסלות אותה בזרועותיהן כשהייתה עייפה ומרקידות אותה כשהייתה שמחה, ומלטפות אותה כשבכתה, ומאפרות אותה ומסרקות אותה ומותירות סימני ליפסטיק על לחייה.

פעם ניסתה לחשב כמה ידיים החזיקו אותה. אם היו לו, נניח, ארבע קליינטיות בשעה, תשע שעות ביום, ששה ימים בשבוע, זה יוצא שהחזיקו אותה מאתיים ושש-עשרה נשים בשבוע. אבל חלקן היו הרי באות יותר מפעם אחת בשבוע, אז לא היו אלה ידיים שונות, אלא לפעמים אותו זוג ידיים כמה פעמים בשבוע. אז נניח שכל אחת מהן הגיעה פעמיים בשבוע, רק לשם החישוב, אז מספר זוגות הידיים שהחזיקו אותה מסתכם במאה ושמונה. אם נוסיף גם את סמי, שהיה מרים אותה מהעריסה כדי להעביר אותה לאחת הבנות, ואת אמא שלה ואת אבא שלה ואת סבתא שלה, מגיעים למאה ואחת-עשרה זוגות ידיים בשבוע בסך הכל. וזה בלי שכנות או חברות של אמא שלה או של סבתא שלה, ובלי דודים ודודות. החישובים האלה העציבו ובידרו אותה לסירוגין. בסוף, מפאת התשישות שהייתה אוחזת בה עם תום החישוב, החליטה להחליט שבעצם היא גידלה את עצמה בעצמה. הכי טוב ככה.

***

“יצאה חכמה הילדה,” הייתה אומרת עליה ליזט ועקנין.

מאז הייתה בת שלוש, ישב איתה שמעון חלפון במשך שעה בכל ערב ולימד אותה אותיות דפוס ואותיות כתב וצירוף הברה אחת לאחרת. בגיל ארבע כבר קראה וכתבה. כשהייתה בת חמש כבר הקריאה ספרים לאחיה. היא זוכרת היטב את יואש ראש קש, ששערו הבהיר שלח זרועות תולעיות מכושפות אל עבר כותרת הספר הכחולה. את הילד יוסי שרצה להתחתן עם אמא שלו. את האיש המבוגר שנרדם ברכבת לירושלים. אבל אהבתה הגדולה ביותר נתונה הייתה דווקא לגברת ההיא עם הגלדיולה. הגברת שקווי דמותה השחורים היו מסתלסלים בקצותיהם, וגם כאשר נפלה תחת משקלם של כל הדברים שאספה בדרכה, ואלה התפזרו על שני עמודי הספר הכתומים, עדיין היו קצות נעליה מסולסלים היטב ובצורה סימטרית. “כפרה עלייך, ליזי, עוד תהיי לנו דוקטורית.” ומרים ושמעון חלפון היו גאים בילדת הברבור הקטנה, צחורת העור וירוקת המבט, אשר שערה השחור נגזז בקו ישר מעל לרצינות מבטה.

רק הצדיק הסופית עשתה לה בעיות. “אל תתערבי, מרים! תשאירי אותה לי! עושה לי בעיות עם הצדיק,” הסביר שמעון לאשתו בקול תקיף, כשניסתה לשאול למה הילדה בוכה. “מתעקשת איתי על הצדיק הסופית, הא ליז? ככה את עושה לאבא, ליז? את תשבי כאן עד שתעשי צדיק כמו שצריך.”

והילדה הייתה נכנעת לבסוף ומנסה לסלסל את קודקוד האות ולקשור אותה אל תוך לולאת הראש שוב ושוב ושוב, עד שתיראה ממש כמו זו שכתב אביה בתחילת השורה. שמעון חלפון בדק בדקדקנות קשת ארשת את ראשי האותיות והורה לה לתקן את אלה שלא השביעו את רצונו. לאחר שתיקנה שוב ובכתה שוב, הביט ארוכות בשורות האותיות אשר על הנייר ובהינד חד של ראשו ימינה ועפעוף של מנצח בקרב של כבוד, היה מחווה לעבר דלת חדרה ומתיר לה לעזוב את השולחן.

מיואשת ונעלבת ועייפה היא פסעה אל חדר השינה, נועצת מבטה בגלי המרצפות, זולגת מעל פניהן אל המיטה וקוברת ראשה בתוך הכרית. “אלוהים, תעשה בבקשה שאבא שלי, שמעון חלפון, ימות.”

***

את המסרק הדקיק נהג סמי לתקוע בכיס האחורי של מכנסיו, בצד ימין. אל הכיס השמאלי נדחסו שטרות הכסף המקופלים, אשר פעם בכמה זמן היה מוציא, מיישר ומניח זה על זה בצורה מסודרת. לאחר שנתיישרו בידו, היה מקפל את הערימה בדיוק במרכזה ודוחף בחזרה אל הכיס. פעם ביום נהג לשלוח את אחת הבנות לקנות לו חפיסת סיגריות, ופעם ביום יצא להתאוורר בחוץ ולקנות לעצמו סנדוויץ במכולת הקטנה של הגרוזיני במרכז המסחרי. לפעמים היה נעלם לפרק זמן ממושך מדי, מותיר אחריו בחדר המספרה הדחוס נשים ישובות על כסאות עור וראשיהן נתונים בתוך קליפות ביצה שקופות ענקיות, המפזרות חום נעים. מי שלא ישבה מתחת לקליפת הביצה, הייתה מרוחה בצבע שריחו חריף או ממתינה על הספה השחורה כששערה מגולגל ועטוף במגבת. “לאן הוא נעלם עכשיו, זה?”

וליז ישבה וצפתה בהן מדליקות סיגריה באצבעות אדומות ציפורניים, מורחות שכבת ליפסטיק אדומה על שפתיים משורבבות, לועסות מסטיק, מעלעלות בדפי מגזין, מסירות לק עם אציטון שריחו עוקצני, מורחות לק חדש בדקדקנות, שכבה ועוד שכבה.

היא צפתה בהן והקשיבה. קולות רועדים סיפרו בשקט על בחור שעזב. קולות נרגשים סיפרו בלחש על רומן מתלהט. קולות מרוצים סיפרו על ההיא ששמנה או על זו שפוטרה מעבודתה. קולות ברורים הסבירו איך מכינים אוכל. קולות חזקים דיברו על ראש הממשלה. והיא הקשיבה. וגם למה שלא נאמר. הקשיבה לכף ידו של סמי מלטפת ישבן מאחורי דלפק הקפה שעליו עמדה מכונת הכסף. לבחורה מוחה דמעה שנקוותה במסגרת משקפי השמש. לידו של סמי הנדחפת בהיחבא אל מכנסיו ומסדרת בקדמתם איזה דבר מה. ליד אישה נכנסת אל חזייתה ודוחפת שד כלפי מעלה ומסדרת אותו דרך חריץ החולצה. לשפתיים לוחשות דבר מה על אזנו של סמי, נוגעות בה בקצותיהן, ואחר – לידו של סמי הנשלחת אל מתחת לחולצת טריקו וקול אישה צוחקת.

היא הקשיבה לידיו של סמי, המסדרות שֵׂער אדמוני לאחר חפיפתו ומלטפות עורף רטוב של אישה מחויכת. למברשת השֵׂער המחליקה על ראש מתולתל. לרצועות נייר האלומיניום מתקשקשות ומבהיקות, מחזירות הבהובים של אור הפלורסנט מתוך רעמת שֵׂער צהובה. והיא הקשיבה.

לפעמים הייתה מגיעה ליזט ומדדה אל תוך החדר הדחוס, ושואלת את זו מה שלומה ואת ההיא איך היא מרגישה ואיך מרגישה האמא שלה. וכולן היו קמות לנשק את ליזט ועל פי רוב היו שואלות אם לא קשה לה ככה, עם הילדה. ליזט הייתה נושאת מבטה אל נקודה נעלמת בתקרה ומכוונת אליה כפות ידיה ואומרת, “ישתבח שמו, ייתן כוח.” אחר כך הייתה שואלת, “את באה לאכול, יא ליזי?” או “רוצה כוס תה, יא ליזי?” או “בואי נלך לנוח, יא ליזי?” והילדה הייתה טומנת כפה הקטנה בזו הגדולה של סבתה, מנופפת לשלום לקליינטיות, מחבקת את רגלו של סמי שהיה מעביר יד על ראשה ופורע את שערה, ויוצאת מחדר המספרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “למה היא לא עפה”