"…דווקא מתוך הכלום, האכזבה, הרצון כל הזמן לגלות משהו, לגשש, לחקור, לעקוב ולחשוף רציתי להירגע, לנשום לרווחה לשכב ולנוח מהריצה […]
1
ירושלים, חורף 1961
קם בקפיצה מכיסאו ורץ לכיוון הדלת, נעמד לפניה והמתין.
האוטובוס עצר בתחנה. הדלת נפתחה ונבלמה בחבטה קלה בדופן הפח. רוח סתיו חזקה הכתה בפניו ובמשך שנייה ארוכה מנעה מגופו הצנום לצאת לרחוב. מאבק קצר והניצחון שלו, כמו תמיד. ניתר למדרכה ומיצב את רגליו הקצרות על הקרקע. שריקת הדלת הנסגרת מאחורי גבו הבהירה לו שהאוטובוס מתכוון לנסוע.
הילד קפץ לכביש ונעמד מול חזיתו של הרכב המפלצתי, פרש ידיים לצדדים, נופף בהן ועיוות את פרצופו, מנסה לחקות את צורת פניו של האוטובוס הצרפתי שכולם כינו “שאסון-אסון”, עד שראה שהנהג פורץ בצחוק, אז סימן לו שהוא יכול להמשיך לדרכו.
הרחוב קיבל את פניו בריחו החזק של מפעל הממתקים שהיה בדיוק מול התחנה. הוא אהב לרדת שם ולא בתחנה הבאה, שהייתה תחנתו האמיתית, זו שליד ביתו. אהב לרדת שם ולהריח את ריחם המתוק של השוקולדים, הסוכריות, העוגות, הבמבליקים וכל אותם ממתקים שהוריו לא אפשרו לו לקבל, אלא רק לראות ולהתענג על ריחם בזמן נוכחותו בקרבתם.
הילד צעד לתוך החנות, כמנהגו היומי, והחל לשאוף לקרבו את הריחות הטעימים, מדמיין עצמו מלקק ואחר כך אוכל אותם. ואז, כמו תמיד, ניגש אליו האיש המבוגר בעל הזקן העבות, נשען על מקל הליכה חום מבריק, ליטף את ראשו ובקולו העמום ובמבטא ספרדי עמוק, מבליט ח”ית וע”ין, אמר, “אבּרם, יא איבּני, אולי חאלקום? או אולי ללקק סוכר על תפוח? אצבע קוקוס אדום?” והוא, כמו תמיד מסרב בכל תוקף, “לא, אדון חבליו, לא היום. אולי מחר.” כי אסור היה לו לקחת. אסור היה לו לקבל מאף אחד, כי אם אביו היה מגלה את זה, היה כועס מאוד. אבל גם לא רצה, לא אהב לקבל בלי תמורה.
המשיך במסעו בינות לשורות הממתקים, מריח אותם.
“אבל אתה תמיד אומר לא היום…” התעקש האיש המבוגר, בכעס מהול בטוב לב.
הילד רק חייך והמשיך בצעדה. חלם ללא הרף על הרגע שיהיה לו כסף משלו, ואז ייכנס זקוף, בגאווה, לתוך בית החרושת וייקח כל מה שהוא רוצה. ידיו יורידו מהמדף את הסוכריות האדומות, את הירוקות, את התפוח המצופה בסוכר ואת השוקולד הממולא בטעם תות, את הבננה המצופה ועוגות הקרם, סוכריות המרמלאדה הצבעוניות, את הגומי הפתלתל כמו נחש, החמוץ-מתוק, סוכריות הליקר שאחרי הנגיסה ניגר הנוזל המריר שבתוכן על שפתיו והוא היה מלקק אותן בתאווה, שומר לעצמו שיירים לטעום מאוחר יותר. הבמבליקים העגולים, השוקולדים בצורת חיות ואצבעות הקוקוס הוורודות שהיו אהובות עליו יותר מהכול.
הילד הצנום המשיך בעקשנות לצעוד בין המדפים, לאט אך זקוף, לכיוון התנור שעבד בשעה זו במלוא הקצב, מנסה להספיק את חלוקת הלילה. הולך וטועם באפו ובדמיונו מכל הדברים שהיו מונחים על המדפים. קול נקישות מקל ההליכה ליווה אותו. אדון חבליו הלך אחריו וניסה לשכנעו לטעום משהו, אך הוא בשלו, סירב. אחרי שגמר לטעום בעזרת אפו מכל טוב, פנה ויצא מתוך החנות והחל ללכת לכיוון ביתו.
הרוח החזקה שנשבה מולו כמעט עצרה את התקדמותו. הוא נאבק בה, מעילו הדק התנופף לכל עבר, כולא בתוכו אוויר, יוצר גיבנת מעל ראשו ומקשה עליו עוד יותר את התנועה. אבל הילד המשיך את דרכו קדימה. הוא לא מיהר.
למה לי למהר? אמר לעצמו. הכי טוב זה לאט, שאני לא אפול, שהתיק לא יעוף מהגב. אגיע, אכין לעצמי פרוסת לחם, אשאיר את התיק בבית ואלך למערה שלי, מלמל תוך כדי תנועה איטית ועקשנית, חושב על המערה שבנה בידיו ושחיכתה לו.
ואולי היא תפתיע… חשב לעצמו וחיוך עלה על פניו ובכל זאת תבוא, למרות שהיום היא נסעה עם אימא שלה.
גופו נצמד לחומת האבן שהפרידה בין המדרכה לשדה הקוצים שגבל בבית הקברות של הרב דושנסקי, כך קיווה שיחמוק מעט מהרוח. כשראשו מכונס בתוך צווארו, צעד קדימה מכופף, רגליו נהדפות לאחור בהשפעת הרוח עד שנדמה היה לו כי הוא מרחף באוויר מעל למדרכה.
לפתע קלטה עינו נייר חום-אדום שהיה מקופל ותקוע בתוך חריץ שנפער בחומה. עצר את רגליו, קיבע אותן לקרקע והכניס את אצבעו הדקה לתוך החריץ, שלף את הנייר ופתח אותו. פרצופו של האיש עם הפטיש חייך אליו. הוא חפן במהירות את הנייר הקשה, הסתיר אותו מפני מישהו שאולי קיים, דחף אותו עמוק בכיסו והביט סביבו בבהלה, שמא מישהו הבחין בו. הרחוב היה שומם. צעד מספר צעדים מהירים קדימה, כבורח ממקום הפשע, אחר כך עצר שוב, בחן פעם נוספת את הרחוב ונצמד לקיר, פניו לאבן. הכניס בגניבה את ידו לתוך כיס מכנסיו, שלף משם את הנייר המקופל ופתח אותו לאט. ליבו הקטן הלם בפראות, פניו להטו מחום, עיניו כוסו שכבה דקה של מים ומבעדם חייך אליו שוב, בצבעים של חום ואדום, פרצופו של הפועל העברי. הפך את הנייר הקשה על פניו, והאריה שאג אליו מצידו השני. בקצה התנוססה בגאון הספרה 5 ומתחתיה “לירות ישראליות”.
פניו של הילד קרנו. ידיו הקטנות אחזו בשטר של חמש לירות. ידע בדיוק כמה שווה הפועל הזה, ידע מה אפשר להשיג באמצעותו, אבל מעולם לא חשב שיגרם לו עונג ואושר כזה כמו שחש עכשיו. פעם נוספת דחף בבהילות את השטר לכיסו, ושוב בחן את השטח. הרחוב היה ריק. רק הוא, הרוח הזועפת והאיש עם הפטיש.
מיהר להגיע לביתו. הוא רץ, הודף בגופו הקטן את הרוח שניסתה בכל כוחה לחסום את ריצתו, וכל הזמן הזה ידו טמונה בתוך כיסו, עוטפת את האוצר, מגינה עליו מכל פגע. פרץ במהירות לתוך מסדרון הכניסה, ניתר מעל המדרגות שטיפסו במעלה ארבעת הקומות, הגיע לדלת ביתו. הרים בתנופה את השטיח, חפן את המפתח, סובב אותו בחור המנעול, שעט פנימה, סגר בטריקה את הדלת ונעל אותה. נכנס לתוך השירותים, נעל גם שם את הדלת, התיישב על האסלה, סידר את נשמתו, והטה אוזנו לרחשי הבית.
השקט הבהיר לו שהוא אכן לבדו. עכשיו נרגע.
רק אז הרשה לעצמו לשלוף, וגם זה לאט ובהססנות, את ידו מכיסו. הוא פתח אותה אצבע אחרי אצבע, עדיין ממאן להאמין למה שעומדות לראות עיניו. כן, בתוך ידו היה שטר של חמש לירות. כף היד הזעירה נסגרה כמעט באופן אוטומטי, מגינה על האוצר, ואחר כך נפתחה שוב. השטר היה עדיין בתוך ידו, קצת יותר מקומט, יותר מרוט, אבל אמיתי. הוא פרס אותו, מוודא שלא מדובר בעטיפה של מסטיק עלית או שטר של מונופול. לא, זה היה שטר אמיתי, בדיוק כמו זה שראה בארנק של אבא שלו.
שב והחזיר אותו לכיסו. החושך חדר מבעד לחלון הפתוח וקולה הזועם של הרוח המשוטטת במהירות בין בנייני השכונה חזר לנסר באוזניו. קפץ מהאסלה, פתח את הדלת, הושיט יד זעירה והדליק את האור. נעל את הדלת, חזר והתיישב על האסלה, הוציא את הנייר המקומט מכיסו, ושב והתענג מחיוכו של האיש עם הפטיש. הילד קירב את אפו לדמותו של הפועל העברי וריח הממתקים שראה כל יום פרץ מבין קפלי הנייר והסעיר את ראשו. קם, ניגש לכיור, שטף את פניו הלוהטות במים קרים, חזר והתיישב על האסלה, והחל מתכנן את צעדיו בקפידה. בחוץ ירד כבר החושך והוא ידע שאף אחד לא יבחין בו. יצא מהשירותים, הלך לארון הבגדים, הוציא מתוכו את כובע הצמר שסרגה לו אימו, חבש אותו על ראשו, הוריד את תיק בית הספר מגבו, פתח את דלת הכניסה, יצא, נעל אותה, הניח את המפתח תחת השטיח, ירד בריצה במדרגות ונבלע בתוך הרחוב החשוך.
אין עדיין תגובות