החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נאשם מספר 3

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 520 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"יש לקדם את החקירה במהירות האפשרית ובצורה יעילה… להיות ממוקדים כדי להגיע לכדי כתבי אישום… מברך את יחידת ההונאה על החקירה, מאחל סיום החקירה והגשת כתבי אישום" (דבריו של מפקד מחוז המרכז של משטרת ישראל אל צוות החקירה המיוחד אשר מונה לחקור את "רמדיה").

בספר נאשם מספר 3, פרשת "רמדיה" מגולל משה מילר את קורות החברה מיום שנוסדה בתחילת שנות השישים. דוקטור לנדס, שהגיע ארצה כעולה חדש חסר אמצעים, מימש את יוזמתו בעקשנות אין-קץ. בהמשך מתוארת פריחתה והתרחבות עסקיה של החברה, עד לשותפות עם תאגיד "היינץ" הרב-לאומי.

בספר פורש המחבר בפני הקורא אוטוביוגרפיה עסקית, שבה הוא שוטח את גרסתו לאירוע הטראגי שבעקבותיו חוסלה חברת המזון המשגשגת. ב"הומנה", מפעל גרמני שייצר עבור "רמדיה" תחליף חלב-אם צמחי, חלה שרשרת של כשלים, שבעקבותיהם יובא לישראל מוצר שאינו מכיל את כמות ויטמין B1 הנחוצה להתפתחות התינוקות. כתוצאה מכך חלו תינוקות, ואחד מהם אף נפטר. היצרנית "הומנה" הודתה באחריותה המלאה למוצר הפגום ולתוצאותיו הרות הגורל. המשטרה והפרקליטות בישראל נמנעו מלהתייחס להודאה זו באשמה, והגישו שמונה כתבי אישום – שלושה נגד עובדים בכירים ב"רמדיה" וחמישה נגד עובדי משרד הבריאות.

הפרשה, שנמשכה למעלה מעשור, טלטלה ושינתה את חייו של משה מילר. אף שבפרוץ המשבר כבר לא ניהל בפועל את החברה והיה על סף פרישה, המשיך ללוות את מנהלי "רמדיה" ואת עובדיה עד למועד שבו החליט תאגיד "היינץ", כפועל יוצא של המשבר, לפרקה ולחסל את השקעותיו בישראל.

זהו ספרו השני של משה מילר. הספר הראשון ,"אירמה", יצא לאור בשנת 2010.

מקט: 4-698-478-6
מסת"ב: 9789655650143
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

לונדון, שלושים באוקטובר 2003

סנט גֵ'יימְס נחשב אחד הרובעים היוקרתיים ביותר בלונדון. מאז רכש קונצרן "הַיְינְץ" את השליטה בקבוצה שלנו, אנו מרבים לבקר בלונדון. אמנם הנהלת הקונצרן ממוקמת בפִּיטְסבּוּרג, אולם באנגליה מקיים "הַיְינְץ" פעילות יצרנית ושיווקית ענפה משנת 1886. באותה שנה נטל הנרי ג'ון הַיְינְץ, המייסד, תיק עור מלבני גדול, "גלֶדְסטוֹן בֶּג",גדש אותו בצנצנות זכוכית שהכילו את המשובחים שבמוצריו ועלה על אנייה שהפליגה לאנגליה. משנקשרה האנייה לגדה השמאלית של התמזה, חצה הנרי ג'ון את הנהר ושם פניו אל חנות המזון המפורסמת ביותר בלונדון – "Fortnum and Mason". מכוניות רוֹלְס רוֹיְס ובֶּנְטְלי מצוחצחות למשעי משחרות באורח קבע לפתחה כדי להוריד את לקוחותיה או לאספם.

"אילו מהמוצרים תרצו להזמין?" שאל הַיְינְץ בחרדה את האדונים פּוֹרטנַאם ומייסון, לאחר שהציג לפניהם את תוצרתו.

"את כולם, אדון הַיְינְץ!" ענו השניים פה אחד.

לישיבות בלונדון אני נוהג להגיע בלוויית המנהלים הבכירים בקבוצתנו, והם מציגים, כל אחד בתורו, את הנתונים השוטפים – את העמידה בתחזיות ובתקציבים, את ההישגים, את התכניות ואת הבעיות.

לישיבה הנוכחית הוזמן גם גידי לנדסברגר, שמחליף אותי בתפקיד מנהל חברת ההחזקות, המאגדת את שש החברות הבנות בקבוצתנו. מדובר במפגש מיוחד לקראת פרישתי, המסכם, בין היתר, את השותפות בין קבוצת "רמדיה" ובין "הַיְינְץ". הפעם הוזמנו שני משתתפים יוצאי דופן – רעייתי נעמי, המחזיקה יחד עמי במניות שנותרו בידינו, אף שאינה נושאת בתפקיד רשמי בקבוצה, ולראשונה הגיע יושב ראש ונשיא קונצרן "הַיְינְץ" בכבודו ובעצמו – מֶל רוֹנסון, שטרם היה לי הכבוד להכירו. כל מנהלי החברות שבטריטוריה שלנו – ארצות דרום אירופה ואסיה, שבהן יש ל"הַיְינְץ" החזקות במפעלים יצרניים או בחברות שיווק – הוזמנו גם הם. כל אחד הגיע ממקום מושבו הקבוע לשהות בת שלושה ימים בלונדון. את הישיבה ניהלו, כמצופה, האחראים לאזור שבו נכללת ישראל: אַיְיק לֵמוֹן, שמונה לתפקידו הנוכחי לפני כשנה וסגנו מוֹרִי גִיטִי, דרום אפריקני מבוגר הקרוב כבר לגיל פרישה, שמחלק את זמנו בין משרדי "הַיְינְץ" בקֶייפּטָאוּן למפעל הקונצרן בזַמְבִּיה.

בכירי הקונצרן נעים ונדים ברחבי העולם באופן קבוע, על-פי דרישות תפקידם. לֵמוֹן – כבן חמישים, נמוך קומה ושחור שער, אמריקני טיפוסי – קר מזג, רשמי, יבש במידה מסוימת, קורקטי, מגביל עצמו לענייני עבודה ואינו מתיידד. מוֹרִי גִיטִי, לעומתו, הוא אדם פתוח וחברותי, בעל גינונים ונימוסים בריטיים. לעולם לא יגיד "סליחה, אני הולך לשירותים", אלא – "אני הולך להקל על עצמי". במהלך תקופת היכרותנו הקצרה מאז נכנס לתפקידו, הספיק לבקרנו בישראל כמה פעמים, והתפתחו בינינו יחסי ידידות. אנו קרובים בגיל וחולקים טעם דומה בתחומים שונים. אַיְיק, לעומתו, מעולם לא ביקר בישראל. הטיעון הלא סביר בעיניי היה שקונצרן "הַיְינְץ" אינו מתיר למנהלים בדרג שלו ביקור באזורי סיכון ביטחוני גבוה. מדובר בנושאי משרות בכירות שמהלכו התקין של הקונצרן תלוי בשלומם ובביטחונם, ואי-אפשר להסתכן ולחשוף אותם לסכנות העלולות לארוב להם במדינה מוכת טרור. גישתו המתונה והפשרנית של גִיטִי מתפקדת כמעטפת מרככת לניהולו התקיף ונטול העכבות של לֵמוֹן. ניחשתי שזו היתה אחת הסיבות למינוים זה לצד זה.

חדר מספר מאתיים ושלוש במלון "סְטָאפוֹרְד" הוא סוויטה רחבת ידיים – חלל אחד גדול המשמש אזור הסבה וחדר שינה. הוא מעוצב בסגנון ברוק ובו מיטת אפיריון. כל הריהוט בחדר מצופה לבן, והריפוד והווילונות ירוקים וורודים, כמיטב המסורת הוויקטוריאנית. נעמי פרקה את המזוודות ותלתה את הבגדים בארון. כך היא נוהגת אפילו אם מתאכסנים רק לילה אחד. לכל יום מתוך שלושת ימי הכינוס הכינה קולב נפרד, ועליו תלתה כותונת מגוהצת ועניבה. בתוך מגירה היא ערכה בערמות נפרדות את הלבוש התחתון ואת הגרביים. החליפה הכהה שתלתה לצד הכותנות תמיר את מקטורן הקשמיר האפור, את מכנסי הצמר הכחולים, את חולצות הפלנל המשובצות ואת עניבת הצמר הספורטיבית שלבשתי.

האירוע ריגש אותנו במיוחד. אם בשל העובדה שאני עומד להיפרד מהחברה בתום שלושים שנות פעילות בה, אם כיוון שהפעם גם נעמי הוזמנה או בשל השתתפותו של נשיא "הַיְינְץ", מֶל רוֹנסון.

במסגרת השהות בלונדון התכוונו גם לחגוג את יום הולדתה של נעמי שחל למחרת הגעתנו. כל הסיבות גם יחד רוממו את מצב רוחנו. הדיונים החלו רק למחרת, ובינתיים ניצלנו את הזמן לטיול ברגל ברחובות העיר. האוויר היה קר וצלול ומצב הרוח מרומם. הקפנו את כיכר טְרָפַלְגַר והמשכנו דרך רחוב פּוֹל מוֹל. עצרנו ליד חלון הראווה של בית האופנה עתיר המוניטין "פַרְלוֹאוּ" והערצנו את הסגנון הספורטיבי הקלאסי של הבגדים בחלון, ששורשיו בתרבות הצייד והדייג הבריטית. על הזגוגית הוצמדה הודעה ללקוחות:

"לרגל שיפוצים, המכירה מתבצעת זמנית במרתף שבבניין מעבר לכביש. כל המלאי נמכר בהנחות עד שמונים אחוזים".

במרתף המכירות הזמני שהו לא מעט לקוחות שוחרי מבצעים, אשר תרו אחר מציאות ועסקו במישוש הסחורה. הדלפקים והסטנדים היו גדושים בביגוד באיכות מעולה. נעמי נטלה מהקולב מקטורן טוויד חורפי בגוני חום בהיר שזור בפסים כתומים, היוצרים דפוס עדין של משבצות מלבניות, קלאסיקה בריטית.

"בדיוק עלי!" היא בחנה את עצמה בראי. אין ספק שהמקטורן הלם אותה מאוד. "בוא נחשוב אם אני בכלל צריכה את זה, הרי יש לי בבית כמה ז'קטים בצבעים דומים, למה אני צריכה עוד אחד?"

"אין ויכוח, את קונה את זה!" פסקתי בנחישות והגשתי לה סט שכולל חולצה לבנה זרועת משבצות תכולות וקַרְדיגָן קיצי באותו הדפס. מול הראי היא נאלצה להסכים אתי ששני הפריטים הולמים אותה מאוד. בעודה נחלצת בתא ההלבשה מהמשבצות התכולות, תלשתי בהתלהבות מאחד הסטנדים חליפת מכנסיים בבז' כהה מבד דקיק והנפתי אותה לעברה מעל לפרגוד הסגור. הגזרה התלכדה עם חיטובי גופה ככפפה על היד.

"נהדר!" אמרתי והושטתי לה מעיל גשם קל ואלגנטי.

"מה הטירוף הזה? אני לא קונה את כל זה! אתה ממש מגזים הפעם".

"את קונה ועוד איך! המחירים האלה לא יחזרו, וחוץ מזה מחר יום ההולדת שלך, ובכלל – זו נסיעה חגיגית".

"אני לא מאמינה שאצליח לדחוס את כל זה למזוודות".

"תמיד את חוששת אבל בסוף את תמיד מצליחה. אני לא מודאג". מבטי הלקוחות ליוונו בדרכנו לקופה, ידינו עמוסות לעייפה.

היום ירד. עצרנו בסוֹהוֹ לארוחה קלה במסעדה סינית, כמו שאנחנו אוהבים, כזו שאינה מכבידה ומאפשרת לצפות בהצגת תיאטרון דרמטית אשר תובעת ריכוז מלא. התמזל מזלנו ובערב זכינו לצפות בשתי שחקניות צמרת שהמפגש ביניהן על במה אחת נדיר – ג'וּדי דֶנץ' ומֶגי סְמִית – במחזה "The Breath of Life". האישה במחזה בורחת ממסת חיים מאכזבת. אני, לעומתה, דווקא מרוצה מרוב הדברים שעשיתי בחיי.

על פי הגדרתו של יאנוש קורצ'ק, "חלום הוא תכנית החיים". את עיקר החלומות והמטרות שהצבתי לעצמי השגתי. האם מסלול הגשמת היעדים שבו פסעתי עד כה בבטחה ימשיך להאיר לי פניו, או שמא נכונות לי אכזבות? כמו שאומר מבוגר חרדי לצעיר חסר הניסיון בסדרה הטלוויזיונית "שטיסל": "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התכניות שלך…" שקוע בהרהורים יצאתי מאולם תיאטרון ה"רויאַל הֶיימַרְקֶט" היישר אל הרחוב הסואן. גם לעידן הפרישה חובה להגיע לאחר תכנון מוקדם. באמתחתי תכניות למכביר. על שולחני מונח אוגדן שלם מלא בתכניות וברשימות לתקופת הפרישה. תכנון מוקדם ומשמעת עצמית תמיד היו נר לרגליי, גם אם מדובר בחופשה. האם תהיה זו תקופה של שלווה ונחת, נכדים, משפחה, התמסרות לתחביבים, מסעות שַׁיִט… או שמא אעסוק בחשבונות נפש כמו הדמות שבמחזה? מיהרתי להוריד מהפרק את האפשרות האחרונה, כשנכנסנו לאחד הפאבים הזרויים מסביב כפטריות ופולטים אדים בניחוח בירה.

במהלך ארוחת הבוקר בחדר האוכל המואר של מלון "סטָאפוֹרְד", ערכתי לנעמי היכרות עם נציגי "הַיְינְץ" המשתתפים בכינוס, על-פי כללי הנימוס. את חלקם כבר פגשה בישראל. עוד ועוד משתתפים הופיעו בחליפות מהודרות, קבוצות או בודדים. מהם שהסתפקו בארוחה קלה – מזגו חלב לקערית והערו לתוכה דגני בוקר – אחרים לא עמדו בפני תצוגת המזון המפתה והעמיסו על צלחתם ארוחת בוקר אנגלית מלאה – ביציות, קותלי חזיר בטיגון עמוק, נקניקיות, פטריות, שעועית אפויה ותפוחי אדמה. כיצד אפשר להתרכז בישיבת עבודה רצינית אחרי ארוחת בוקר כזו? על עצם חשיבותה של ארוחת הבוקר אין עוררין. היא חיונית לפעילות המוח, כך לימדה אותי אשתי. היא מעולם לא הניחה לי לעזוב את הבית ללא ארוחת בוקר, שהמתינה לי בקביעות על גבי שולחן האוכל, לאחר שהייתי מתרחץ ומתלבש. אבל ארוחתי מתבססת על יוגורט, צנים עם אבוקדו ועגבנייה. כשמרן חסר תקנה, מן הסתם אלו פחות או יותר גם הפריטים שהנחתי לפניי בחדר האוכל של "סטָאפוֹרְד".

בתשע ושלושים התכנסנו בחדר הישיבות והתקדמנו על-פי סדר היום שהועבר לנוכחים מראש. הגיע תורו של גידי, המנכ"ל שלנו. הוא הקרין את המצגת שהכין וליווה אותה בהסברים. המצגת כללה את תכניות העבודה של קבוצתנו בשנה האחרונה, תחזיות, תקציבים, תכניות לשנה הבאה, מוצרים חדשים… לא קשה היה להבחין בשביעות הרצון ששידרו מנהלי האזור – אַיְיק לֵמוֹן ומוֹרִי גִיטִי – הן בהשוואה לארצות האחרות שנכללות בטריטוריה שלנו והן באורח אבסולוטי. הישגינו בהחלט טובים. גידי סיים ואַיְיק לֵמוֹן פנה לעברי:

"האם אפשר לקבל ממך, משה, סקירה קצרה על חזון הקבוצה בישראל ועל מגמת ההתפתחות שלכם? הייתי רוצה לשתף את הנוכחים ולהשתמש בכם כמודל".

מוזר קצת להרצות על כך באופן תמציתי. את הדברים הללו פיתחתי, תכננתי, כתבתי ושכתבתי במהלך כל שנות עבודתי.

"ברצון", השבתי לאַיְיק וקמתי ממושבי, "תכניתנו היא לקדם את קבוצת 'הַיְינְץ-ישראל' לנדבך העליון של פירמידת ספקי המזון בישראל. אנחנו מדינה קטנה, והשוק שלנו מאוד ריכוזי – חמש-שש חברות מספקות למעלה מחמישים אחוז ממוצרי המזון בישראל לשלוש רשתות קמעונאיות, והן מהוות למעלה מחמישים אחוז מהשוק הקמעוני כולו. שאיפתנו היא להימנות עם קבוצה זו. את יתרת אספקת המזון מבצעות כעשר חברות בינוניות – זהו מעמדנו הנוכחי – ועוד עשרות חברות קטנות שנבלעות בהדרגה על ידי חברות גדולות יותר. החברות הגדולות מציעות ללקוחות מגוון גדול מאוד של מוצרים, הן מייצור מקומי והן מייבוא. מידת הצלחתו או אי-הצלחתו של מוצר מזון נקבעת על מדפי הרשתות. יתר החנויות נאלצות בסופו של דבר לרכוש את מותגי הספקים הגדולים. רשתות המזון הקמעונאיות מעדיפות לרכז את קניותיהן אצל ספק שאפשר לרכוש ממנו מגוון גדול ככל האפשר של מוצרים. כיום רוב החברות הגדולות כבר נמצאות בבעלות או בשותפות עם קונצרנים רב-לאומיים, המספקים להן עצמה רבה. מקור עצמה נוסף: עומדות לרשות הספקים הגדולים מערכות לוגיסטיות ממדרגה ראשונה. אספקת מזון צריכה להתבצע בתדירות גבוהה וביעילות רבה – אין פשרות. בבעלות הספקים הגדולים מערכות אחסון ואספקה מתקדמות ומשוכללות, ציי משאיות מתמחות וצבא שלם של כוח אדם המטפל במקצועיות בתהליך המורכב – החל מביצוע ההזמנה וכלה בהכנתה, הובלתה ליעד, פיקוח על מדפי המרכולים וגביית התשלום. ספקים קטנים לא מסוגלים לממן מערכות כאלה, ומכאן שיכולת התפתחותם והישרדותם מוגבלת ביותר".

הבחנתי בידו המורמת של אחד הנוכחים והפסקתי את שטף דיבורי. היה זה פָאבּיוֹ, המייצג את עסקי "הַיְינְץ" בפורטוגל. פניו מוארכות ושקועות לחיים, וציצת שער דלילה ומרדנית מוצמדת בג'ל לפדחתו המקריחה.

"כן פָאבּיוֹ, מה רצית לשאול?" פָאבּיוֹ הסיט קדימה את משקפיו והישיר מבטו אלי.

"רציתי להבין ממך מה בעצם חסר ל'הַיְינְץ-ישראל' כדי להגיע למעמד של אחד מספקי המזון הראשיים?"

"חברת 'הַיְינְץ-ישראל' בנויה על תשתית איתנה שמכילה את כל היסודות שכבר הזכרתי. בבעלותה שני מפעלי ייצור, מערכת הפצה מפותחת הכוללת מרכז לוגיסטי חדיש וממוחשב, צי משאיות אספקה בכיסוי ארצי וכוח אדם מיומן, קטגוריות שלמות של מוצרי ייבוא, נוסף על שלל מוצרי 'הַיְינְץ'. 'רֶמֶדיָה' ו'הַיְינְץ' נחשבים למותגי דגל. שום נקודת מכירה של מזון, גדולה כקטנה, לא תרשה לעצמה שמוצרים אלה ייעדרו ממדפיה. הגידול יבוא בשתי דרכים – האחת: רכישת מפעלי מזון קיימים שפועלים בישראל ושתוצרתם תואמת את קטגוריות המזון שבהן קונצרן 'הַיְינְץ' מתמחה. ברכישת מפעל כזה מקבלים למעשה נתח שוק קיים המתווסף מידית למחזור המכירות של הקבוצה. הדרך השנייה היא פיתוח קטגוריות נוספות על בסיס ייבוא מוצרים מחו"ל, ממפעלי הקונצרן או ממפעלים אחרים שבפיקוח 'הַיְינְץ'. ל'הַיְינְץ' גם שותפות נפרדת בישראל בקטגוריית מוצרי הטונה – מותג 'סטָארְקִיסְט' הוא בבעלות הקונצרן. על 'הַיְינְץ' מוטלת החובה לאחד את עסקיה בישראל כדי ליהנות מהעוצמה שנובעת מהיקף פעילותו של הספק ומחוזק מותגיו. הגשמת החזון שתיארתי מותנית בביצוע השקעות כספיות מסוימות בידי הקונצרן. זמננו קצר מכדי להמשיך ולפרט, ולכן אסכם בהצהרה – על סמך כל הבדיקות שהשקעתי בנושאים שתיארתי, המטרה להשתלב בחמישייה הפותחת של פירמידת ספקי המזון בישראל היא בת-השגה בטווח של חמש שנים. תודה רבה".

בשעתו האמנתי שעוד תחת ניהולי יתחיל להתממש החזון שהצגתי. הרגשתי שאני קרוב מאוד לכך ורציתי בכל מאודי להגשים עוד שלב בחזון האישי שלי. רציתי ליטול חלק בהצבתה של "הַיְינְץ-ישראל" כאחת מחברות המזון המובילות בישראל. אך כבר מזמן הפנמתי את העובדה שדרכי בקבוצה כמי שיוביל אותה להישגים נוספים הסתיימה. בימי הביניים ידע כל מי שהחל לבנות כנסייה או ארמון כי קלושים סיכוייו לחזות בהשלמתו. אַיְיק נענע בראשו לאות הסכמה.

"אני מודה למשה על הסקירה וברצוני להוסיף שאנו ב'הַיְינְץ' תומכים בהחלט ומעוניינים בקידום התכנית הזו על כל מרכיביה".

הישיבות נמשכו ביום המחרת. מרבית המשתתפים כבר תפסו את מקומם והעבירו את קנקן הקפה מיד ליד, מילאו איש את ספל רעהו. לקפה הזה, שמתחמם בהתמדה במהלך כל היום, טעם גרוע. החימום המתמיד שורף אותו ומחמיץ את טעמו. אבל זהו הקפה שנמסך לספלים בכל חדרי הישיבות של בתי מלון ברחבי העולם, ואין זולתו. כולנו לוגמים אותו. לעתים אני מדמה לעצמי שאי שם בטבור כדור הארץ קיים מאגר ענקי של הקפה המימי-דלוח-חמוץ הזה, הזורם בתוך צנרת סבוכה אל כל בתי המלון בעולם. אַיְיק לֵמוֹן אינו מתפשר בעניין הקפה, ומגיע בבוקר ובידו קפוצ'ינו בכוס נייר גדולת ממדים שרכש בחוץ בעת אימון הג'וגינג היומי שלו. בצעד מהיר נכנס ותפס את מושבו, אחריו נכנס מֶל רוֹנסון. הנוכחים הזדקפו במושבם. אַיְיק הציג לפניו בקול שקט את הנוכחים בזה אחר זה. רוֹנסון הניד בראשו, צירף חיוך מלאכותי ונשא נאום קצר. אַיְיק מסר לו הסברים על החברות השונות שמיוצגות בחדר. על הקבוצה הישראלית התעכב באריכות ושיבחה באוזני מֶל. האחרון מנענע ראשו בסיפוק.

בערב נערכה ארוחה חגיגית לסיכום המפגש, בהשתתפות נשיא הקונצרן ורעייתו. הארוחה התקיימה במסעדת "רוֹאוּלִיס", שנסגרה לקהל לכבוד האירוע. בית אוכל יוקרתי זה מתגאה במשכנו, שאכסן בעבר חנות בשר לונדונית מפורסמת בשם "Wall's Butcher Shop", ומשמר גם בעיצובו הנוכחי את חן המאה התשע-עשרה. המזמין הרשמי היה מֶל רוֹנסון, אף כי ברור היה לכול שמוֹרִי גִיטִי הוא שבחר את המסעדה וגם את תפריט הגורמה בן חמש המנות. על שולחן ארוך מכוסה במפה בוהקת, היו ערוכים על-פי מיטב הכללים כלי פורצלן, סכו"ם מוכסף וגביעים נוצצים. מֶל רוֹנסון תפס את מקומו בראש השולחן. אני הוזמנתי לשבת בין מֶל לאַיְיק לֵמוֹן, ואת נעמי הושיבו בין הגברת רוֹנסון, שישבה בקצה הנגדי של השולחן, ובין רייצ'ל גִיטִי, רעייתו של מוֹרִי. נשיא "הַיְינְץ" ניצל את ההזדמנות להודות לי לפני כולם על תקופת שירותי בחברה ולאחל לי הצלחה בהמשך דרכי. בתום הערב הארוך נפרדנו, נעמי ואני, מכל הנוכחים, אשר איחלו לנו הנאה רבה בטיול שלנו באוסטרליה, שאליו אנו יוצאים מחר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נאשם מספר 3”