“את האישה הכי חזקה שיצא לי להכיר. את לא זקוקה להגנה שלי, ובעוד שאני אוהב את זה בך, אני גם […]
פרולוג
סטלה בלו לורנס
גיל שבע
אני לובשת את סינר הנסיכה הוורוד והיפה ואת כובע הטבחים שלי בעודי עושה את הדבר האהוב עליי ביותר בכל העולם – אופה עוגיות עם שבבי שוקולד עם אימא שלי. אני מתבוננת בגליל הפלסטיק המבריק של הבצק, בוחנת את התמונה של ילד הבצק הלבן והשמנמן שעל החבילה לפני שאני מסובבת אותה כדי שהיא תביט בו.
‘אימא, תראי. הוא לובש כובע מנופח, בדיוק כמו שלי. רק ששלי יפה יותר.’ הכול נראה יפה יותר בוורוד.
אימא מתיזה שמן על המגש שבו אנחנו משתמשות לאפיית העוגיות.
‘בהחלט, בלובירד. ואני חושבת שאת צודקת. שלך יפה הרבה יותר. את יודעת שרק הטבחים הטובים ביותר בעולם חובשים כובעים כמו שלך?’
וואו. הכובע הזה הופך אותי לאחת השפיות הטובות ביותר בעולם, זה אומר שהעוגיות שלי הולכות להיות הכי טעימות שאי פעם אפיתי.
‘זה השיר האהוב עלייך,’ אני צווחת כאשר ‘אמנדה’ מתחיל להתנגן. אימא אומרת שלהקת ‘בוסטון’ שרה את השיר רק בשבילה. אני חושבת שאולי היא צודקת מאחר ששמה הוא אמנדה.
אנחנו תמיד מאזינות למוזיקה כשאנחנו מבשלות, אז שמעתי את השיר הזה כבר מיליון פעמים. אני מכירה כל מילה בעל פה, אבל אני לא מבינה את משמעות השיר. אימא אומרת שהוא מדבר על דברים של מבוגרים ושיום אחד אבין. אני לא בטוחה שאני רוצה להבין. דברים של מבוגרים גורמים לאימא שלי לבכות. הרבה.
אני שרה בקולי קולות מפני שזה תמיד מצחיק אותה. אני אוהבת לראות אותה צוחקת מכיוון שזה אומר שהיא לא בוכה. היא יפה מדי מכדי לבכות כל־כך הרבה.
היא מרימה את גליל הפלסטיק של הבצק אל פיה ומעמידה פנים שזה מיקרופון. היא שרה כל־כך יפה. הכול יפה באימא שלי. כשאגדל, אני מקווה שאהיה בדיוק כמוה.
השיר מגיע לקטע שבו אין מילים, רק גיטרות, אז היא מניחה את המיקרופון המזויף שלה על הדלפק וחותכת אותו בסכין חדה. היא זאת שתמיד עושה את זה משום שהיא אומרת שאני עדיין קטנה מכדי להשתמש בסכינים. התפקיד שלי הוא לגלגל את הבצק לכדורים קטנים. אבל אני לא תמיד עושה את זה טוב. חלקם יוצאים גדולים, חלקם קטנים, אבל היא תמיד אומרת לי שעשיתי עבודה נהדרת – אפילו כשזה לא נכון.
‘אני יכולה לקחת ביס מהבצק?’ היא לובשת הבעת פנים שאומרת ‘לא’. ‘בבקשה… עם המון סוכר למעלה.’
אני לא זוכרת למה היא אמרה שמותר לאכול בצק עוגיות אחרי שהוא יוצא מהתנור, אבל לא לפני כן. ‘אימא של היילי מרשה לה לאכול בצק עוגיות.’
‘אולי ביס אחד קטן זה בסדר, אבל לא נהפוך את זה להרגל, גברת צעירה.’ היא צובטת עיגול זעיר ואני כמעט מתחילה לקפץ מעלה ומטה מרוב אושר. תמיד רציתי לטעום אותו משום שהיילי אמרה שזה טעים מאוד.
אני מתגעגעת לאפייה עם אימא. בעבר עשינו את זה כל הזמן אבל זה היה לפני שהיא התחילה לעבוד בעבודה החדשה שלה. היא עובדת בלילה, לכן היא צריכה להשאיר אותי עם השכנה שלנו. אמיליה נחמדה אבל היא זקנה, יש לה ריח מוזר, והיא אף פעם לא רוצה לשחק. כל מה שהיא עושה הוא לשבת על הכיסא שלה ברגליים מורמות ולצפות בשידורי החדשות שבהם מספרים את אותם הסיפורים שוב ושוב. זה כל־כך משעמם.
אני מסיימת את כדור בצק העוגיות הזעיר ומייד רוצה עוד אחד. ‘עוד אחד? בבקשה, עם סוכר למעלה.’ זה עבד בפעם הראשונה.
‘לא, סטלה. אמרתי ביס אחד והתכוונתי לזה, אז אל תבקשי שוב.’
ידעתי שהיא תאמר לא, אבל היה שווה לנסות.
אני מסדרת את כדורי הבצק על המגש והיא מכניסה אותם אל תוך תנור שחומם מראש. ‘אנחנו נבדוק את מצבם בעוד עשר דקות.’ היא מכוונת את שעון העצר שעל התנור משום שאנחנו לא רוצות שהעוגיות תישרפנה. אנחנו אוהבות את העוגיות שלנו צמיגיות. ‘מה את רוצה לעשות בזמן שאנחנו מחכות?’
אני מביטה בגליל של שאריות הבצק. ‘אממ… לאכול בצק עוגיות?’ אני מחייכת ומעפעפת בריסיי, כאילו כך אוכל להשיג את מבוקשי, אבל היא לא משנה את דעתה. אני רק מצליחה להצחיק אותה, שזה טוב יותר מלהכעיס אותה מאחר שביקשתי שוב אחרי שהיא אמרה לי לא לעשות זאת.
אני יושבת ליד השולחן במטבח, ריח העוגיות הנאפות מתעלל בי. ‘הן מריחות כל־כך טוב. כמה זמן נשאר?’
אני לא בטוחה למה שאלתי את זה. אני יכולה לראות בבירור את הספירה לאחור בשעון העצר.
‘עוד חמש דקות.’
אני נושפת כדי להסיט את השיער מפניי ומשעינה את סנטרי על ידיי. ‘אני רוצה שהן תזדרזנה. אני מוכנה לטעום את העוגיות הצמיגיות והדביקות האלה.’
‘דברים טובים מגיעים לאלה שמחכים בסבלנות.’
היא אומרת לי את זה כל הזמן אבל אני לא מבינה למה דברים טובים לא יכולים להגיע מוקדם מאשר מאוחר יותר. אני שונאת לחכות.
‘את רוצה חלב עם העוגיות שלך?’
‘כן!’ אני רצה אל המקרר ופותחת את התא הקטן יותר. אני מקווה שיש לנו ספלים במקפיא. אני אוהבת את הקרח החלבי שנוצר בכוס.
פעמון הדלת מצלצל ומקס, הרועה הגרמני הענק שלנו, נובח ורץ לכיוון הדלת. אני יורדת בקפיצה מהשולחן כדי ללכת בעקבותיו. ‘אני בטוחה שזאת היילי שרוצה לשחק.’
אימא מושיטה את ידה ואוחזת בשולי חולצתי. ‘זאת לא היילי. אימא שלה לא תרשה לה לבוא בשעה כה מאוחרת.’ היא הולכת לעבר הדלת, מתרוממת על קצות אצבעותיה ומציצה דרך חור ההצצה. היא נעה לאחור במהירות ומסתובבת כדי להביט בי לפני שהיא מניחה את אצבעה על שפתיה. ‘ששש.’ היא ניגשת אליי על קצות האצבעות ואוחזת בידי. היא אוחזת בקולר של מקס ומוליכה אותנו לאורך המסדרון.
היא יורדת על ברכיה כך שאנחנו נמצאות פנים אל פנים ואוחזת בכתפיי כאשר אנחנו מגיעות אל חדר השינה שלי. ‘תקשיבי לי טוב. אנחנו הולכות לשחק במשחק קטן. אני רוצה שתתחבאי מתחת למיטה שלך ותהיי שקטה מאוד. תישארי שם עד שאחזור ואגיד לך שאפשר לצאת. את מבינה אותי, סטלה?’
אני מהנהנת, מבוהלת ומבולבלת, אבל אני עושה כפי שנאמר לי וזוחלת אל מתחת למיטה.
‘מקס, שב,’ היא פוקדת. אני רואה שהוא מציית, מתיישב על השטיח שלי, אך הוא לא מבין שהוא צריך להיות בשקט. הוא מייבב כפי שהוא עושה כשהוא רוצה להפר פקודה.
‘אל תצאי, לא משנה מה את שומעת,’ אימא אומרת.
אני רואה שרגליה יוצאות מהחדר והיא סוגרת את הדלת מאחוריה. אני שוכבת בשקט על הרצפה מתחת למיטתי, מחכה שהיא תחזור כדי שאוכל לצאת.
המשחק הזה לא מהנה.
המוזיקה נהיית רועשת מאוד. אני בטוחה שרועשת מספיק כדי שהשכנים יתקשרו ויתלוננו לאדון ג’ונסון.
זה שיר נוסף של ‘בוסטון’ שאותו אני מכירה. ‘יותר מהרגשה’ הגיטרה צועקת, אז אני יודעת שאנחנו הולכות להסתבך עם בעל הבית. השכן שלנו, אדון בנסון, אוהב להתלונן עלינו בכל הזדמנות אפשרית. הוא לא כל־כך אוהב אותנו ואני לא יודעת למה.
השטיח גורם לגירוד בלחיי, אז אני מרימה את פניי כדי לגרד אותן. ראשי נחבט במעקה המיטה. ‘אאוץ’.’ אני מניחה את ידי על ראשי ומשפשפת בנקודה הכואבת.
מקס מתרומם ממקומו ומגרד את השטיח, מנסה לצאת מחדרי. הוא מייבב חזק יותר ומתחיל לנבוח, מניח את כפות רגליו על הדלת.
‘תפסיק, מקס. אתה תכעיס את אימא אם תגרד את הצבע.’
אני שומעת צליל של פיצוץ, הצליל הכי רועש שאי פעם שמעתי, וליבי מתחיל לפעום מהר יותר מתמיד. ‘אימא?’ אני לוחשת, אך נותרת במקומי משום שכך היא אמרה לי לעשות. לא לצאת עד שהיא תגיד שמותר.
מה זה היה הצליל הזה?
אני מריחה את העוגיות הנשרפות. אימא לא תיתן לעוגיות שלנו להישרף.
אני חושבת שקרה משהו רע.
מקס מיילל, מגרד כעת את הדלת בטפריו כדי לצאת החוצה. אני מצמידה את פניי אל השטיח כדי שאוכל להציץ בין הרצפה לבין כיסוי המיטה. אני שוקלת לשחרר אותו כדי שהוא יוכל למצוא את אימא.
אני לא מספיקה לעשות את זה לפני שדלת חדר השינה שלי נפתחת באיטיות. מקס נע לאחור ולאחר מכן מתנפל על רגלו של האדם שנכנס לחדר.
אני שומעת את אותו צליל הפיצוץ ששמעתי לפני כן, הפעם חזק יותר, לפני שאני רואה את מקס מתמוטט על הרצפה.
אדום. הצבע ניתז על כל השטיח בצבע השמנת ואני יודעת מה זה. אני רוצה לצרוח בכל כוחי אבל אני לא יכולה. אני משתנקת ומרגישה כאילו אדם בלתי נראה מכסה את פי בידו כדי להשתיק אותי.
אני רוצה לעצום את עיניי אבל לא יכולה משום שאני צופה בנעליים השחורות, המבריקות והגדולות המתקרבות אל מיטתי. זה גבר, ומכנסיו קרועים במקום שבו מקס נשך את רגלו. הוא מדמם.
נעליו נעצרות בצמוד אל מיטתי. אני עוצרת את נשימתי כדי שהוא לא ישמע אותי, אבל אני לא יכולה לעשות זאת במשך זמן רב. אני מרגישה כפי שהרגשתי כשהייתי יותר מדי זמן מתחת למים. גופי מאלץ אותי לקחת נשימה. היא רועשת יותר מכפי שהתכוונתי. אני שומעת אותה ומפחדת שגם הוא שמע אותה.
כפות רגליו לא זזות ולאחר מכן כיסוי המיטה ליד ראשי מתחיל להתרומם.
‘אני רואה אותך מתחת למיטה,’ הוא אומר. אני מזהה את קולו. זה האיש שמדבר מוזר.
אימא שלי אף פעם לא נתנה לי להיפגש איתו, אבל אני יודעת שזה הוא – האיש שמגיע לכאן כדי לפגוש אותה בלילה, אחרי שאני הולכת לישון. היא קוראת לו תיין.
‘את יכולה לצאת, בובה.’
אני עוצמת את עיניי ומתרחקת. ‘אימא אמרה לי להישאר כאן עד שהיא תחזור.’
הוא משתופף על ירכיו לצד המיטה. אני עדיין לא מצליחה לראות את פניו, אבל אני רואה שכתם הדם על מכנסיו מתחיל לגדול במקום שבו מקס נשך אותו. ‘היא אמרה שזה בסדר. אימא שלך שלחה אותי לחדר שלך כדי להוציא אותך.’
אני לא מאמינה לאיש הזה. הוא רע. הוא הרג את הכלב שלי.
‘לא.’
‘בת כמה את, בובה? שש? שבע?’
אני מתרחקת עד שאני נצמדת אל הקיר.
לרגע הוא לא אומר דבר, אך כשהוא מדבר, זה בקול רם. ‘לכל הרוחות! למה הפרוצה הזאת הייתה צריכה להסתיר ילדה בבית?’ הוא צועק בקול עצבני ובועט במיטתי. אני רועדת משום שאני מבוהלת. אני מצמידה את ידיי אל אוזניי מכיוון שאני לא רוצה לשמוע את הצעקות שלו.
הוא מושיט את ידו אל מתחת למיטה ואוחז בקרסולי, מושך אותי ממקום המבטחים שלי. אין לי לאן לברוח, אז אני מתכרבלת לכדור ועוטפת את ראשי בזרועותיי. אני יודעת מה מגיע. ראיתי מה גברים רעים עושים. הם מרביצים.
‘הו, בובה. אני באמת לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לי ברירה.’
אני עוצמת את עיניי חזק יותר ומחכה לתחושת הכאב. אבל זה לא מה שקורה. הוא הופך אותי על גבי ומצמיד משהו רך ונוצתי אל פניי כך שאני לא מצליחה לנשום.
אני בועטת, נואשת לאוויר, אבל הוא לוחץ חזק יותר. אני נלחמת בכל כוחי, אך לשווא. הוא מבוגר ואני בסך הכול ילדה קטנה. אין לי מספיק כוח כדי לגרום לו לעצור ואני מפחדת. אני עומדת למות.
אחר כך הכול הופך לשחור.
אין עדיין תגובות