החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על הנר בת חנה

הנר בת חנה הוא שם העט של המספרת. זהו ספר הסיפורת הרביעי של הנר בת חנה. קדמו לו "כתם עיוור" ו"הצד השני של השמים (בהוצאת מנדלי)", ושני ספרי שברירים (שירים קצרים בני ארבע שורות): "פרחי חורף שוטים" ו"שברירים" (בהוצאת רימונים). ... עוד >>

יש דברים שלא משתנים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 264 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"החלטתי לא למות," אמרה לי אמא שלי.
"הלוויה שלך דווקא הייתה יפה," אמרתי לאחר שתיקה. "מכובדת.
גם היו הרבה אנשים."
"זו לא סיבה למות," חרצה היא. "ובכל מקרה, כבר החלטתי."
"מה תגידי לכל האנשים שיודעים שאת מתה, ולכל מי שהיה בלוויה?
חלק אפילו היו עצובים."
"אני לא חייבת הסבר לאף אחד."
לא עניתי. דיונים עם אמא שלי היו מאז ומעולם חסרי תוחלת.

מותה הבלתי צפוי של חביבה סאייג' ביום הולדתה גרר אחריו שרשרת אירועים שהפכו על פיהם את חיי הסובבים אותה. אבל, כפי שרומז שם הספר, יש דברים שלא משתנים.

הנר בת חנה הוא שם העט של המספרת. וזהו ספר הפרוזה הרביעי שלה. קדמו לו "כתם עיוור", "הצד השני של השמים" ויער החושך הגדול", ושני ספרי שברירים (שירים קצרים בני ארבע שורות):
"פרחי חורף שוטים" ו"שברירים". הנר בת חנה פרסמה מאמרים וספרים אקדמאיים בשמה האמיתי. וכשפרשה מן האקדמיה החלה לנבוע הכתיבה הספרותית. כיום היא מחלקת את זמנה בין עיסוקיה המקצועיים ובין הכתיבה.

מקט: 4-1293-49
"החלטתי לא למות," אמרה לי אמא שלי. "הלוויה שלך דווקא הייתה יפה," אמרתי לאחר שתיקה. "מכובדת. גם היו הרבה אנשים." […]

יום רביעי

ישבנו שבעה בביתה של אחותי, גאיה. “עדיף כאן,” הסבירה לי גאיה בהתנצלות. “הבית שלכן לא בנוי לכמויות של אנשים. ואת בטח לא.”

לא התווכחתי.

אנחנו, גאיה ואיה. תאומות זהות.

“אייי, איה,” אני צורחת. דני צובט אותי בכל הכוח.

“די!” אני מנסה להכות אותו.

“הם רוצים לדעת איך קוראים לך,” הוא מיתמם, מצביע על קבוצת ילדים צוחקת מכיתה ו’2.

“תגידי תודה שיש לך שם ייחודי ולא סתם יעל או מיכל,” משיבה אמי כשאני מראה לה, כועסת, את הכתם הכחול על זרועי. “עוד תעריכי את זה.”

אולי מתישהו. עד כה, היום הזה לא הגיע.

אתמול נשארתי בביתה של גאיה עד שעזבו אחרוני המנחמים. חלקם הגיעו הישר מן הלוויה, אחרים הגיעו מאוחר יותר. עזרתי לה לארח אותם, לעיתים למגינת לבה: “לא ככה, איה. לא מערבבים מתוק ומלוח. וקחי עוד עשר שניות לסדר את העוגיות, ולא לזרוק אותן סתם על הצלחת.”

הבוקר הגעתי מוקדם. קודם עברתי בסופר, ממש כשנפתח, ונאמנה לרשימה שהכינה גאיה אתמול, קניתי כמות גדולה של עוגיות, קפה, תה, סוכר וחלב. גם קצת פירות ובקבוקי שתייה קלה הוספתי לעגלה. ובדרך עצרתי גם בחנות לכלי בית והצטיידתי בהרבה כוסות חד-פעמיות לשתייה חמה וקרה.

גאיה בג’ינס וחולצת טריקו – שתתחלף בחולצה מכופתרת לפני שיבואו המנחמים, לא היה לי שום ספק בכך – עזרה לי לשאת הכול מהחניה המקורה אל הסלון המרווח. סידרנו פינת קפה עם קפה, תה, סוכר, חלב וממתיק מלאכותי,. וגאיה הביאה את המיחם שהשתמשו בו לעתים קרובות בבית היפה שאהב לארח, ומילאה אותו במים. ליד המיחם העמדתי את הכוסות החד-פעמיות, כוס אחת מילאתי בכפיות וגם הנחתי קערית להשליך לתוכה שקיות תה וכפיות משומשות.

“לא צריך, הוא רק נראה כבד,” אמרה גאיה כשניסיתי לעזור לה לגרור מזרן עבה ולהניח אותו במרפסת הגדולה. כל חברינו ומשפחתנו חילוניים, אבל אי-אפשר לצפות מי יגיע.

עיגולים צבעוניים של תאנים כהות ושסק כתום, אגסים וענבים שחורים, רבעי תפוחים וגם תותים במרכז. בתנועות מדודות ומדויקות נעו ידיה של גאיה בין ערימות הפירות השטופים לבין שתי צלחות ההגשה הענקיות. היא נשאה את הצלחות אל השולחן וסידרה לידן כמה סכיני פירות למהדרים שקולפים את התפוחים, ופח קטן לקליפות ולגלעינים. על מגש גדול סידרה ירקות חתוכים. פלפלים ירוקים וכתומים, עגבניות שרי ורבעי מלפפונים, והניחה במרכזו קערית עם זיתים ירוקים ושחורים. גם את העוגיות סידרה שם בתצוגה שובת עין, ואפילו הוסיפה מפיות.

“אני נורא אוהבת אותך, את יודעת,” אמרתי לה כשפסעה לאחור לבחון את השולחן הערוך. חיוך גדול של שמחה נמשך משפתיה עד עיניה כשהסבה אלי את מבטה. “גם אני אותך, אחותי. וכן אני יודעת. הרבה כוח נותנת לי האהבה שלך.” היא חייכה שוב וחזרה לארגן מעט אחרת את התקרובת שעל השולחן.

“כל הכבוד לגאיה,” אמרה לי אמי. מבטה עקב אחרי אחותי שערכה את המזנון כאילו לסעודת חג. היא עמדה לידי בתסרוקת עשויה ובאיפור מלא, ידיה שלובות על חזה. למרות שחיינו באותו בית, אמי ואני, נדירים המקרים שבהם ראיתי אותה ללא איפור.

“כן, תמיד היה לה חוש לעיצוב ולאירוח,” אישרתי.

“מה?” שאלה גאיה.

הנעתי את ראשי לכיוון אמא שלנו, לרמוז שדבריי כוּונו אליה. גבותיה של גאיה התרוממו בשאלה. דיברתי עם אמא, כמעט שאמרתי לה, כשקלטתי שהיא בכלל לא רואה אותה. “אמרתי שתמיד היה לך חוש לאירוח.”

גאיה חייכה שוב. היא וטל בעלה אהבו מאוד לארח, ואנשים אהבו להתארח אצלם.

כשהכול היה ערוך ומוכן ישבנו שתינו על הספה הזוגית שבפינת הטלוויזיה, ושתינו קפה. נכון יותר גאיה שתתה קפה. אני שתיתי כוס גדולה של מים קרים עם הרבה קרח שאהבתי ללעוס.

“כמו ילדה קטנה,” עיוותה גאיה את פניה. “לא הגיע הזמן שתפסיקי עם ההרגל המגונה הזה שלך?” שאלה בפעם המיליון.

“מגונה?” השבתי לה בפעם המיליון. “כולה לעיסת קרח. למי זה מפריע חוץ מלקרח?”

“לאוזניים שלי,” נאנחה גאיה במורת רוח.

“יש דברים שלא משתנים אף פעם,” נאנחה אמי בהסכמה מלאה עם אנחתה של גאיה.

“את תמיד לצידה.”

“לצידה של מי?” גאיה הביטה בי בתימהון. “על מה בדיוק את מדברת?”

“ואת שוב מפרשת אותי עקום. וגם זה לא משתנה,” התערבה אמא, כמו תמיד, בשיחה בינינו.

“עזבי, לא חשוב,” אמרתי ספק לגאיה, ספק לאמי. “אני עייפה ומבולבלת.”

“את לא הולכת להתפרק לי עכשיו, אני מקווה,” גאיה דיברה אלי ברוך שלא תאם את המילים.

“לא. אני אחכה עד אחרי השבעה,” חייכתי אליה.

“נצלח את זה ביחד, איה. יהיה בסדר.” היא הניחה יד על כתפי ואת מצחה על מצחי. “אני הולכת להתלבש,” אמרה ותוך כדי קימה אספה את כוסות השתייה שלנו לכיור.

התרווחתי בכורסה וחיכיתי לראשוני המנחמים שיבואו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.