החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

איפה אתה ילד שלי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 150 עמ'
זמינות:

10.00

רכשו ספר זה:

רוני, במסגרת עבודת השורשים שלה, מנסה להתחקות אחר מסע ההעפלה של סבתא וסבא רבה שלה. היא מגלה, כי סמוך לחוף המולדת ארע פיצוץ באונייה. במצוקתה כי רבה, מסרה סבתה את התינוק שלה לאחד המעפילים וקפצה למים הקרים. כשהיא מגיעה לחוף פצועה, כואבת ומותשת, היא מחפשת נואשות אחר התינוק. רוני מחטטת במזוודה מרופטת, באלבומים, במכתבים, בתמונות, שואלת ובולשת. התעלומה איפה התינוק אינה נותנת לה מנוח. במהלך הקריאה מתוודע הקורא לסיפור קורותיה המרתק של המשפחה על רקע מאורעות מלחמת העולם השנייה: אנטישמיות, מלחמה, שואה, גילויי שנאה ואטימות, סבלם של המעפילים, מחנות הסגר, פירוד בין בני משפחה, וגם הגשמה ציונית ותקומה. השתלשלות האירועים, המתוארת מזווית ראייתה של נערה מתבגרת, הופכת את הקריאה לחוויה רגשית עזה לבני הנעורים. הסיפור יסחף אתכם איתו וילווה אתכם ימים רבים לאחר קריאתו. עליזה רמתי היא מורה לספרות ויועצת חינוכית. זה ספרה השני לבני הנעורים היוצא לאור. ספרה הראשון "להתחיל מחדש", זכה להצלחה רבה.

מקט: 6-100-1
מסת"ב: 978-965-7026-81-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה
רוני, במסגרת עבודת השורשים שלה, מנסה להתחקות אחר מסע ההעפלה של סבתא וסבא רבה שלה. היא מגלה, כי סמוך לחוף […]

מזוודת הסתרים: כבר אחרי הצהריים. השמש מתכוננת ללכת לישון ומתעטפת בעננים צבעוניים ורכים. השמש שלנו אוהבת מצעים בצבע ורוד. לפעמים היא מתכסה במצעים אדומים. אני אוהבת להסתכל עליה כשהיא מתכוננת לקראת שינה. אני עומדת על השביל שליד הבית של סבתא, במקום הגבוה ביותר בכפר, ומביטה לצד מערב. השמים צבועים בצבעים מרהיבים. ואז, כשהשמש מתכסה, גם אני מתחילה לפהק. בא לי להתכרבל בשמיכה הרכה שלי.

היום באתי לבית של סבא גידי וסבתא עליזה ישר מבית הספר. הם חיכו לי עם ארוחת הצהריים, אבל סבתא לא ישבה לידי. היא עסוקה. היא וסבא החליטו לעשות שיפוץ בבית, וכמעט כל תכולתו הייתה בחוץ. ארגזים, רהיטים, ספרים, אלבומים ומה לא. סבתא ביקשה ממני לעזור ולארוז אל תוך ארגז את האלבומים שבארון.

אני אורזת בזריזות. את האלבומים הגדולים אני מניחה על קרקעית הארגז, ומעליהם את האלבומים הקטנים יותר. סבא עוזר לי לסגור את הארגז ולהדביק בנייר דבק. אני כותבת בטוש עבה את המילה 'אלבומים' ועוברת לארגז ריק. יש עוד הרבה לארוז.

על רצפת הארון אני רואה מזוודה קטנה, היא נראית מרופטת וצבעהּ החום כבר דהוי. למזוודות שלנו בבית יש גלגלים והן מבריקות, אבל זו נראתה מזוודה ממש ישנה. הפינות שלה כבר היו שחוקות לגמרי, והיה כתוב עליה באותיות לבנות: 'גרינפלד'.

"סבא, מי זה גרינפלד?" אני שואלת את סבא גידי.

"גרינפלד הוא שם המשפחה של ההורים שלי, רייזל'ה ומיתיו. המזוודה הזאת היא שלהם".

סבא גידי שוקע בהרהורים. הוא שותק זמן מה, ולפתע מגלה שאני עדיין מצפה לתשובה.

"נו, אז מה את רוצה לדעת? איך המזוודה הזאת הגיעה לכאן? היא הגיעה לידינו באיחור. את זוכרת את סבא וסבתא רבא שלך, את רייזל'ה ומיתיו, ההורים שלי?"

"לא הרבה. אני זוכרת שלסבתא רייזל'ה היו עיניים כחולות, והיא תמיד שרה לי שירים משונים בשפה משונה. היה להם טייפ שתמיד בקעה ממנו מוסיקה נעימה, וסבא היה מחליף מדי פעם סלילים. הוא אהב להקליט מוסיקה, ותמיד היה עסוק בלהקליט או בלהקשיב. אני זוכרת גם את סבא מיתיו במכנסיים קצרים, אוחז בצינור, עובר מעץ לעץ ומשקה, ואני מתלווה אליו ומשקה איתו, עד שנרטבתי לגמרי ואמא הייתה צריכה להחליף לי את כל הבגדים. עד היום אני ישנה על המיטה שסבא בנה לי. אז מה המזוודה הזאת סבא?"

"ההורים שלי, רייזל'ה ומיתיו, חיפשו אותה זמן רב. הם נהגו לומר שהם מחפשים את העבר שלהם. כן, זאת מזוודת העבר שלהם".

"סבא, אני זוכרת שסבא מיתיו חלה ונפטר לפני כמה שנים. אני אפילו זוכרת את סבתא רייזל'ה עצובה. זמן קצר אחר כך גם היא נפטרה".

לסבא גידי יש עיניים כחולות. אני מביטה בו ומחפשת את החיוך שבעיניו, אבל הוא נראה מהורהר.

"אז למה הם חיפשו את המזוודה הזאת?" אני שואלת, "ואיך בכלל השם גרינפלד משתייך אליהם?"

"סבא וסבתא נהגו לחזור ולבקר בקיבוץ שבו היה הבית הראשון שלנו בישראל. הם המשיכו לחפש את המזוודה האבודה, אבל לא מצאו אותה".

"איך היא אבדה להם?"

"הם העמיסו אותה עם 'כל הרכוש' שהיה להם על המשאית אחרי שהחליטו לעבור מקיבוץ גברעם לכפר. בדרך נפתחה דופן המשאית, והרבה חפצים התפזרו על שביל היציאה מהקיבוץ. המשאית עצרה, הם ירדו והעמיסו את כל המטלטלים שנפלו בחזרה על המשאית, וכשפרקו את הכל בבית החדש שלהם בכפר, לא מצאו את המזוודה. מאז בכל פעם שבאו לקיבוץ לביקור, הם שאלו אם במקרה מישהו מצא את המזוודה המרופטת. אבל, לאכזבתם, איש לא מצא אותה ואיש לא שמע עליה".

סבא שותק ועוצם את עיניו. קמטים דקיקים כמו קפלי מניפה קטנה מעטרים אותן סביב. אחר כך הוא פוקח עיניים ושולח אלַי מבט אוהב.

"אחרי שאמא שלי נפטרה", הוא ממשיך ומספר, "הגיע לנחם אותנו חבר אחד מהקיבוץ. הוא היה כבר זקן מאוד. שאול שמו, חבר טוב של אמא ואבא. הוא החזיק בידו מזוודה קטנה. מיד כשראיתי אותה נזכרתי בה. זו המזוודה שההורים שלי כל כך חיפשו. שאלתי אותו איפה מצא אותה, ושאול סיפר לי את הסיפור כולו: הטילו עליו לפני כשנה להקים ארכיון בקיבוץ. לפני כחודש הוא ישב באחד המחסנים של הקיבוץ ונבר בתוך ערמות הגרוטאות והחפצים. שם גילה את המזוודה שעליה היה כתוב 'גרינפלד'.

'החלטתי להביא את המזוודה אליך, גידי. חבל שההורים שלך לא הספיקו לראות את האבדה שבה אליהם', אמר בצער.

כשסבא גידי סיים לספר נפלה בינינו שתיקה ארוכה. הוא הניח את המזוודה על ירכיו וליטף אותה ברוֹך, אחר כך החזיר אותה למקומה.

"מה כל כך מרגש במזוודה ישנה ומרופטת?" תהיתי, אבל לא אמרתי את זה בקול רם.

"סבא, אבל למה כתוב עליה גרינפלד?" שברתי את השתיקה. "הרי זה לא שם המשפחה שלך, וגם לא של ההורים שלך?"

"רונצ'ו, קשה היום להסביר לך את הדברים, וחוץ מזה, לא צריך לדעת הכל ביום אחד. כשתגדלי, אני מבטיח שאספר לך הכול, הכול…"

התשובות האלה הכי מרגיזות אותי. כשהם רוצים, אני גדולה. כשלא נוח להם, אני קטנה. אבל אני אחקור. אני אמצא את התשובה. ניגשתי אל המזוודה ופתחתי אותה בלי רשות. מצאתי בה קופסת פח. מעניין איזה אוצר יש בקופסה הזאת. פתחתי גם אותה. היו בה הרבה דפים מגולגלים כמו מגילה וקשורים בסרט. הסרתי את הסרט. דפים צהובים מזקנה ועליהם כתב יד לא ברור. ועוד היתה בקופסה מעטפה. הרמתי אותה ונפל ממנה מוצץ לבן ישן ומרופט.

"מה זה? מה, אין לכם כבר על מה לשמור?" רציתי להשליך את המעטפה עם המוצץ לפח, אבל סבא גידי הבחין בזה ועצר אותי.

"רוני", אמר, "את לא זורקת כלום. למוצץ הזה יש סיפור…"

"סבא, אתה בטח מתבדח. בעצם, אתה יודע מה, אולי גם אתה תספר לי פעם סיפור? ספר לי את הסיפור על המוצץ".

"מבטיח שאספר, אבל לא היום. אל תכעסי. אני עייף".

אני יושבת ליד השולחן, מניחה עליו את הדפים, מיישרת אותם בזהירות. אותיות לא מובנות, אבל לפי סדר השורות נראה שאלה מכתבים. אני שבה אל המזוודה. יש בה עוד כמה דברים, למשל אלבום גדול. הכריכה כבר דהויה. פעם היא היתה כחולה. אני מדפדפת. באלבום הרבה ניירות ותמונות ישנות. אנשים לבושים בגדים משונים מצולמים שם. אני חוזרת למכתבים ומנסה לקרוא בהם, אבל לא מצליחה.

"סבא, מה זה האלבום הזה?"

סבא לוקח מידי את האלבום.

"רונצ'ו," כך סבא קורא לי, "האלבום הזה זקן, וצריך להתייחס אליו בכבוד. זהו האלבום של סבא וסבתא רבא שלך".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איפה אתה ילד שלי”