החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרקי אבי

מאת:
הוצאה: | 2018-05 | 185 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ראובן נחום סנבירה הוא יוצר ייחודי הנחבא אל הכלים. לשונו מדויקת, ויש לו כישרון לתווך את המציאותי עם הפנטסטי ולתאר את המציאות הסיפורית בדיוק רב, כמו ציור אימפרסיוניסטי, בו אנו יכולים לראות גם את המכלול וגם את הנקודות. ספרו החדש, פרקי אבי, כולל בתוכו לא רק מזכרת לאביו ולהתבגרותו בגני תקווה, מקום ממנו צמחה גם רונית מטלון – ומעניין להשוות את הפרוזה ואת המציאות ששניהם מתארים ביחס להתבגרות הישראלית של ראשית המדינה – אלא מזכרת לתקופה ולדמויות שהיו ואינן עוד, לחיים פשוטים יותר מחד, אבל שרבה בהם האהבה והיחסים המיוחדים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, ספר שראוי שיהיה לו מקום מיוחד בספרות הישראלית עם התרחבותו של מנעד הסיפורים שאנו מספרים על התפתחותה וצמיחתה של המדינה

מקט: 4-1272-207
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


“…כשעמד כבר ליד השער הפרוץ בחצר, נפערו באופק הרחוק שמי החורף הנמוכים, וקרן שמש חיוורת האירה אותם. הבזקים רחוקים של ברקים הפכו לנהמה מתגלגלת וקלושה של רעמים. הגשם פסק ורק הרוח המשיכה להקפיא במשב דוקר. ישראל ראה את ליזה עומדת בקוצר רוח על הבטונדה הקטנה לפני דלת הכניסה, שערה הדליל סתור ומוליך טיפות מים על פניה וכתפיה. לבושה הייתה בשמלה דקה ורטובה שהבליטה את שדיה ואת כרסה השמוטים. כשראתה אותו הולך בתוך המים שגלשו אל החצר, החלה לרעוד בכל גופה, צועקת “שרוליק רוץ!” ומיד אחר כך, “שרוליק לאט! הבוץ חלק”. ישראל חצה את בריכת הבוץ בזהירות, פסע פסיעה קטנה אחרונה ושניהם נעמדו זה ליד זה על הבטונדה, רטובים ורועדים מקור. “למה לא חיכית לי בפנים?” שאל בדאגה. כשראה שהיא רועדת, הדף אותה בעדינות לתוך הצריף. “ולמה את לא לבושה כמו שצריך?” הוסיף כשנעמדו שניהם במטבחון בתוך שלוליות קטנות, והבחין בלבניה מתחת לשמלה הרטובה. “תורידי מיד את השמלה, תתנגבי, תלבשי בגד יבש”, נזף בה תוך שהוא מוציא את תנור הנפט לבטונדה וסוגר אחריו בטריקה את דלת הצריף. בחוץ הרים את מכסה בית המכל של התנור, אחז בידית המכל הירוק ואמד את משקלו. משהבחין שהמכל מלא, סובב את ברז הפליז, והקשיב בריכוז לפכפוך הנפט. אחר כך הסיר את ראש התנור והמתין שהנפט יעלה וירטיב את פתילת האסבסט החרוכה, הדליק את הפתילה במומחיות, בגפרור אחד, והניח את ראש התנור במקומו. עכשיו, כשהתנור צריך לבעור כמה דקות עד שתעלה להבה ותצבע את הרשת באדום, ניצל את הזמן ונכנס לצריף.

ליזה כבר עמדה ליד השיש במטבח, לבושה בגדים יבשים, מגבת כרוכה על ראשה, חותכת ירקות למרק של הערב. הוא עבר לחדר הפנימי. התפשט, התנגב ולבש את התחתונים, הגופייה הארוכה, מכנסי הקורדרוי, החולצה והסוודר, שחיכו לו מקופלים על המיטה. אחר כך הכניס את התנור, שכבר בער ללא עשן וריח, לפינת הסלון. ארוחת הערב נאכלה בשקט, וכשישבו לראות טלוויזיה, לא היה תה, המסך ריצד באור כחלחל, מפוסק בפס שחור עבה שעלה כל העת, נעלם ומושך אחריו תמונה נוספת. “תסדר את זה”, אמרה חלושות. “תכף תתחמם ויסתדר מעצמו”, כיסה אותה בשמיכת צמר צבאית ישנה, והגביר למקסימום את האש בתנור.

“איפה הבבונג?” שאל. “אל תכין, לא צריך”, ענתה, “שב איתי”. “קצת קוניאק?” “לא, מה פתאום? אני בסדר גמור. קצת קר אבל עוד מעט יעבור”, נחלש קולה.

ההמנון נוגן עד תומו, אות השידור העגול נעלם גם הוא ושלג רוחש הופיע על גבי המסך. שיעול קצר העיר את ישראל. הוא ראה את ליזה מכורבלת מזיעה לידו בספה, מכוסה בשמיכת הצמר. התנור בער באש חלשה, שורף את שאריות הנפט. “קומי”, פקד ברחמים. ליזה פקחה את עיניה וראתה את המבט המפוחד עמוק בעיניו. “אני בסדר”, חייכה חיוך שבור. “בוא נלך לישון, תוציא את התנור שלא נחנק פה”, הוסיפה בשארית כוחה.

בבוקר פקח את עיניו לפניה, הביט בה שעה ארוכה, בחן בתשומת לב ובדאגה את תנועת השמיכה על חזה ובטנה ונרגע. כשעמד דרוך מול הכיריים לכבות את האש לפני ששריקת הקומקום תקרע את דממת הבוקר, הריח אותה לפתע ומיד לאחר מכן חש בחום גופה. הוא לא סובב את מבטו וכשהושיט את ידו במהירות לקומקום, שכבר החל לשרוק, הקדימה אותו וביד בוטחת מזגה את המים הרותחים לתיון החרסינה הישן.

מבעד לחלון הצר ניתן היה להבחין שהגשם פסק, אדמת החמרה האדומה כוסתה בחול לבן עדין. “אולי כדאי לחפור תעלה לנקז את המים לחצר האחורית?” גירד בפדחתו. הם ישבו לשתות תה של שחרית עם עוגייה. ליזה התבוננה בישראל, שמוסס בפיו קוביית סוכר עם התה הרותח, ונזכרה באביה, שגם אהב להמתיק את התה כך. אותו בוקר, כמו בכל בוקר, יצאה ליזה באותה שעה למכולת, וארוחת הבוקר נאכלה בזמן. ישראל יצא לממלכתו, חפר והרחיב את התעלה שיצרו המים שזרמו מהכביש, מטה אותה לחלק הנמוך יותר של החצר, מאחורי הצריף. כששב מנדודיו, נכנס והתיישב על הכיסא שלו במטבח, הביט בליזה שלו שעמדה במטבח הקטן, מסיימת את ההכנות לארוחת המרק. אחר כך הדליק את רדיו הטרנזיסטור הקטן וצלילים רגועים של שעת בין ערביים ניצחו שוב ניצחון מרהיב, מתקיפים ומהסים את רעש גלגלי הברזל, הצעקות, הבכי ונביחות הכלבים שבראשו. אחרי ארוחת הערב הם שתו את התה בשקט מול מסך הטלוויזיה, וכשירד השלג הלכו לישון ביחד.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרקי אבי”