החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שחר סגל

שחר סגל נולד בקרית חיים בשנת 1953. בילדותו התגורר עם משפחתו במקומות שונים בארץ ונחשף לאנשים ולסיפורים רבים, אשר לעיתים קרובות מספקים לו רעיונות ורקע לכתיבתו. גר היום ביישוב קטן ושלֵו ליד הכנרת עם בת זוגו וחתול מנומר. לשחר סגל ... עוד >>

נואיבה ראש פינה

מאת:
הוצאה: | 2018-06 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

נהגתי מערבה ללא מטרה מוגדרת, מבצע את פעולות הנהיגה באופן אוטומטי. פניתי שמאלה לדרך עפר המתפתלת בין השדות החרושים, נהגתי בהילוך נמוך ובטורים גבוהים, והמנוע של הג'יפ הגיב ביעילות ובכוח. השטח עלה וירד במתינות. דרומה ממני היה מצוק, עשרה מטר עומקו, ולרגליו ואדי שבימי החורף זרמו בו מים. פניתי לשביל הדרומי שלאורך המצוק, לחצתי על דוושת הגז בחוזקה והגברתי את מהירות הג'יפ שהיטלטל מצד לצד בעוד הצמיגים מעיפים רגבי אדמה ובוץ. בסיבובים ניסיתי לעזוב את ההגה ולתת לג'יפ לגלוש מעבר למצוק ולתוך התהום, אך ידיי, כאילו היו להן חיים משלהן, החזיקו את ההגה נגד רצוני. מוחי התחיל להתבהר. התאחדתי עם המכונה כשאני שולט בנהיגה וקורא את הדרך, מגיב בהתאם בלחיצות על הבלמים והגז, ותוך כדי נהיגה מתחזק ומרגיש כמנצח. כשהדרך התעקלה מערבה והתרחקה מהמצוק הרפיתי מהדוושה וחזרתי לנהיגה מתונה. בתוכי הבנתי. ידעתי שאני רוצה לחיות – עם או בלי איה. לוותר ולמות לא הייתי מוכן

"נואיבה-ראש פינה" הוא סיפור על אהבה שמתקשה להתקיים במתווה יחסים מקובל. הספר חושף את הקורא לסיפורן של נפשות סבוכות, לעיתים מסוכסכות, המלבות ומפרות זו את זו, ואז מכבות זו את זו, כמו רכבת הרים שיצאה משליטה.

במארג סבוך, פתוח וכּן מתאר המספר את יחסיו המורכבים עם איה, כשברקע מהדדים קולות המלחמה מעברו ואזכורים קשים מילדותה של איה.

הקורא ייתקל בספר בתיאורי התנסויות בסמים, יחסים מורכבים ודמויות רקע המשמיעות את קול התקופה – מלחמה טראומטית לצד שלום ורגיעה – קול שנות ה-70 המתעתעות בישראל.

מקט: 978-965-571-177-6
מסת"ב: 978-965-571-177-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

בימים שלפני המלחמה שֵירתּי במוצבים בתעלה. מועד חופשתי הגיע לפני יום הכיפורים ושקלתי לדחות את החופשה, מאחר שביום הכיפורים אין כמעט מה לעשות. אחרי מחשבה נוספת החלטתי לצאת לחופשה, החלטה שהתבררה כגורלית עבורי. המוצב שלי נכבש ימים אחדים אחרי פרוץ המלחמה. חלק מהאנשים נפל ובשבי וחלקם נהרג תוך כדי קרב.

ברגע שנודע לי על פרוץ המלחמה יצאתי מיד בחזרה לסיני. רציתי להגיע במהירות למוצב. המצב לא היה ברור עדיין, וכשהגענו באוטובוס לרפידים נפגשתי עם חברים נוספים שיצאו לחופשה. שאלתי מה עושים, והם כיוונו אותי לשליש של האוגדה לשיבוץ.

‘מה קורה עם המוצבים?’ שאלתי.

‘המצרים כבשו את כל המוצבים.’ הייתה התשובה.

הבטתי בהם המום. לא הצלחתי לעכל את משמעות הדברים. ניגשתי לשליש. מחוץ לדלת היה תור של חיילים שכולם איבדו את יחידותיהם. השליש קיבל אותי אחרי המתנה קצרה.

‘מהיכן אתה?’

‘מהמוצבים בתעלה.’

‘מה המקצוע שלך?’

‘אני תותחן טנק.’

‘איזה סוג של טנק?’

‘שוֹט קל.’

‘אין לנו שוֹטים בסיני. יש לך רישיון נהיגה?’

‘כן.’

‘אני מציב אותך בינתיים ברכב. גש לשם, זה בכניסה למחנה. תתייצב אצל הרב-סמל.’

פסעתי לכיוון השער. בדרך פגשתי עוד חבר’ה מהמוצב.

‘מה קרה?’ שאלו. ‘מה עושים?’

‘כבשו את המוצב,’ עניתי בשקט. ‘גשו לשליש, הוא ידאג לכם.’

המשכתי ללכת. הרגשתי כבתוך חלום. סביבי המחנה רחש ורגש, כמו קן נמלים אחוזות טירוף. כאשר נכנסתי למשרד הרכב כבר ירד הלילה. בחוץ שררה אפלה. בתוך החדר דלק נר. הבחנתי בדמויות אחדות שעמדו סביב שולחן.

‘מי זה הרב-סמל?’ שאלתי.

‘הוא יצא, יחזור מאוחר יותר. מה אתה רוצה ממנו?’

‘הציבו אותי פה.’

‘מאיפה אתה?’

‘הייתי במוצבים.’

‘כבשו אותם.’

‘כן, שמעתי.’

‘יש לך רישיון ג’?’

‘לא. ב’.’

‘אז אין לך מה לעשות פה.’

‘אני לא יודע. השליש אמר לי להתייצב פה.’

‘טוב. הרב-סמל יבוא עוד מעט.’

תפסתי פינה על המזרן, נשענתי על הקיר ועישנתי סיגריה, ראשי ריק ממחשבות. חיילים נכנסו ויצאו בבהילות, דוחפים וממהרים, מחפשים את הרב-סמל.

‘הוא בטח אוכל במטבח,’ נשמע קול מפינת החדר.

‘או שהוא מת מפחד,’ נשמע קול נוסף, מלגלג.

בחוץ נשמע קול בס רועם.

‘הנה הוא מגיע.’

דמות גבוהה וגדולה פסעה לתוך החדר. ‘אהלן חבר’ה. אני אסביר לכם מה קורה. האוגדה מתארגנת ליציאה לשטח, כך שכולנו נשארים פה בכוננות עד שמגיעה הפקודה לזוז. רוני,’ פנה לאחד החיילים. ‘אני ניגש לחדר שלי לתפוס חְרופּ קטן. אם משהו קורה אתה בא ומעיר אותי. בינתיים אתה המפקד.’

כשקרב לאור הנר הבחנתי בתווי פניו. קולו היה מוכר, וכשראיתי את פניו נזכרתי בחייל שהיה אתי בהסעה. כל הדרך הוא קילל את הערבים והבטיח לזיין אותם אחת ולתמיד. כשפנה לצאת עצרתי אותו.

מה אתי?’ שאלתי.

‘מי אתה?’

‘השליש הציב אותי פה ואמר לי לדבר אתך.’

‘מאיפה אתה?’

‘אני מהמוצבים. חזרתי מחופשה.’

‘היה לך מזל. כבשו אותם.’

‘כן, כבר שמעתי.’

‘יש לך רישיון ג’?’

‘לא. רק ב’.’

‘במקרה כזה אין לי מה לעשות אתך.’

‘טוב, אני חוזר לשליש,’ אמרתי ופניתי ללכת.

‘לא, לא, תישאר פה.’

‘סתם לשבת פה נראה לי מיותר.’

‘זה לא מיותר. תישאר פה ואני אחשוב בינתיים מה לעשות אתך.’

חזרתי לפינה שלי על המזרן ושקעתי בהרהורים. פתאום נכנס מישהו לחדר.

‘שלום, איפה הרב-סמל?’

‘הרב-סמל לא נמצא.’

‘השליש הציב אותי ברכב ואמר לי לדבר עם הרב-סמל.’

‘יש לך רישיון ג׳?’

‘לא. רק ב’.’

‘אז אין לך מה לעשות פה.’

‘מה זאת אומרת? השליש הציב אותי פה.’

‘חכה לרב-סמל.’

‘מתי הוא יגיע?’

‘בטח בבוקר. הוא הלך לישון.’

הוא הביט לעברי והתיישב לצדי, נשען על הקיר. הוציא חפיסת סיגריות והציע לי אחת.

‘חיליק.’ הציג עצמו. ‘אתה נהג?’

‘לא. גם אותי הציבו פה.’

‘מאיפה אתה?’

‘הייתי במוצבים. חזרתי מחופשה,’ עניתי במכניות.

‘אתה קרבי?’

‘כן, ומאיפה אתה?’

‘חזרתי מחו’ל מיד אחרי ששמעתי שהתחילה מלחמה.’

‘יש לך נשק?’

‘לא, עוד לא הצטיידתי.’

‘צריכה להיות אפסנאות פה בסביבה, כדאי שתלך להצטייד.’

‘רעיון טוב,’ אמר וקם לצאת מן החדר.

כשהוא חזר כבר ישנתי. שמתי את ראשי על שמיכה ונרדמתי על המזרן. בבוקר התעוררתי לקול צעקות הרב-סמל.

‘יאללה, קומו! יא פדלאות. יש הרבה עבודה לעשות.’

הוא חילק תפקידים לכל הנהגים שלו. לי ולחיליק לא אמר דבר.

‘מה אתנו?’ שאלנו.

‘אתם תישארו בכוננות. אולי נצטרך אתכם.’

יצאתי החוצה ושטפתי את פני בברז כיבוי אש. אוטובוס נעצר ליד השער, מתוכו שמעתי קול קורא בשמי. הבטתי וראיתי את חבריי למוצב.

‘לאן?’ שאלתי והתקרבתי לאוטובוס.

‘יורדים למיתלה.’

צביטה של קנאה פילחה את לבי.

‘מה אתך?’

‘אני נשאר פה בינתיים.’

האוטובוס החל לזוז, נפרדנו בנפנופים הדדיים. האוטובוס התרחק. חשתי כמי שנשאר מאחור, מפסיד את המלחמה.

בתשע בבוקר, אחרי ארוחה ממנות קרב, ישבנו כולנו במשרד הרכב. הרב-סמל ישב בראש השולחן וברבר בקולו הרם. נפץ אדיר הרעיד לפתע את קירות הבניין, וגל של אוויר חם חדר בעוצמה לחלל החדר. אחריו הגיע עוד נפץ, חזק יותר מקודמו. הפעם גרגירי חול ורסיסים חדרו לחדר עם ההדף. רק אז נשמע רעש מנועי המטוסים, ומעבר להם צרימתה של האזעקה, עולה ויורדת.

אינסטינקטיבית התגלגלתי לפינת החדר ונצמדתי לקיר. שלפתי מחסנית והכנסתי אותה לתוך הרובה. חיליק עשה כמוני. בחדר היו כולם פזורים על הרצפה, מבולבלים, לא מוצאים את הפתח. פרצנו החוצה. דרכתי את הנשק תוך כדי ריצה והתחלתי לירות לשמים. חציתי את הכביש לצדו השני ולתוך עמדת הש’ג. בעמדה היה מא’ג. דרכתי אותו ושלחתי צרורות ארוכים לשמים. ענן שחור הסתיר אותם, ורק רעם מנועי המטוסים ונפץ ההפצצות נשמעו. ההתקפה נגמרה במהירות שבה החלה. קולות של אנשים החלו להישמע, מפֵרים את הדממה שנותרה באוויר.

‘פצוע! פצוע!’ נשמעה צעקה קרוב לעמדה שבה עמדתי. הפניתי את מבטי לכיוון הקול. הבחנתי בחייל עומד מעל דמות שכובה על הקרקע. התקרבתי אליהם. החייל שאל אותי אם אני חובש. הנדתי ראשי בשלילה. בחנתי את הדמות המקופלת כעוּבּר על הקרקע. גבו היה מכוסה דם וקרוע כמעט לשניים. עצמות ושרירים בצבצו בין הכתפיים. הוצאתי את התחבושת האישית מכיסי ופתחתי את האריזה. התחבושת בקושי כיסתה חצי מהפצע שנפער. חסר אונים הבטתי בחייל, שפרפורים מהירים טלטלו את גופו. הוא נדם בשניות. הבנתי שהוא מת.

למקום הגיע חובש. הוא כרע ברך ומדד את הדופק בצוואר.

‘אלונקה, מהר!’ צעק.

שני חיילים ואלונקה בידיהם העמיסו את הפצוע ופתחו בריצה לעבר בית החולים. הם לא הספיקו להתרחק הרבה כשזרועו של הפצוע נשמטה לצד האלונקה, חסרת חיים, נגררת על האדמה.

חזרתי לעמדה, וכשצפירת הרגעה הדהדה חזרנו למשרד. אף אחד לא היה שם. תפסנו את מקומנו בפינה ועישנּו. אט-אט חזרו כולם. הפחד ניבט היטב מעיניהם.

‘המקום שלנו לא פה,’ אמר חיליק.

‘אתה צודק,’ הסכמתי אתו.

‘בוא נלך מפה,’ הציע.

הבטתי בו. ‘לאן נלך?’

‘מה זה משנה? נקפוץ על איזה נגמ’ש וניסע מפה.’

‘טוב,’ הסכמתי. ‘בוא נזוז.’ קמתי על רגלי והעמסתי את הציוד שלי על גבי. ‘איפה הציוד שלך?’ שאלתי את חיליק.

‘הנה, עוזי ומחסניות.’ הוא טפח על כיסיו.

‘בלי כובע פלדה, בלי חגור, בנעלי התעמלות?’

‘שטויות,’ אמר בחיוך. ‘זאת מלחמה לא? אתה בא או לא בא?’

יצאנו יחד ועלינו על משאית שנסעה לכיוון המתלה. בצומת פרקר פגשתי בחור שהכרתי לפני הצבא. לא היינו חברים אך שמחנו מאוד להיפגש. הוא היה לבוש במדי צנחנים.

‘מאיפה אתה בא?’ שאלתי.

‘מהקו,’ ענה בקצרה. ‘אני חובש.’

‘איך שם?’ שאלתי.

‘אל תשאל,’ ענה בהיסטריה. ‘אתה לא יכול להבין מה קורה שם. רק פצועים. אין סוף לפצועים. גפיים כרותות, כוויות קשות. גיהינום אמיתי.’

סיפורו זעזע אותי. פתאום חשתי פחד איום ונורא. לא שמחתי להגיע לשם. לא ידעתי למה לצפות. המשכנו את מסענו למיתלה, שם ירדנו מהמשאית ועלינו על נגמ’ש. בנגמ’ש היה אוסף של פליטים מכל מיני יחידות. ירדנו ישר לקו. חיליק תפס עמדה ליד המא’ג ואני לידו, כדי להגיש לו ארגזי פעולה להחלפה ולחפות עליו בנשק האישי שלי.

בהיתקלות הראשונה, חיליק נהרג ראשון. הוא חטף כדור בראש ונפל עלי. תפסתי את מקומו ליד המא’ג ויריתי כמו מטורף צרורות ארוכים לעבר החי’ר המצרי שהקיף אותנו מכל צד.

ביום אחר קיבלנו פקודה לחבור לפלוגת טנקים בשטח, לשם אבטחה. בלילה הגענו לפלוגה. פיצלו את צוות הנגמ’ש לשתי יחידות. כל יחידה קיבלה עמדה מבוצרת בשקי חול. תפקידנו היה לאפשר לחיילי פלוגת הטנקים לנוח בלילה ולהגן עליהם מפני אנשי קומנדו מצריים. החלטנו לשמור בזוגות. כל ארבע שעות התחלפנו בינינו. בשתיים אחר חצות העירו אותנו. קמתי על רגלי, מטושטש. בן זוגי התעורר גם הוא. שתינו קצת קפה, שהיה קר, התעטפנו בשמיכה, ישבנו על שקי החול וצפינו לתוך הלילה.

במרחק הבהיקו פצצות תאורה. הלילה היה שקט. הירח האיר את הסלעים שלפנינו באור זרחני, כחלחל.

עיניי נעצמו מעייפות. פקחתי אותן בכוח, מנסה להתגבר על העייפות הקשה. גם ראשו של בן זוגי צנח על כתפיו. הבטתי לפנים ואז הבחנתי בתנועה בין הסלעים המוארים. ניערתי אותו בחוזקה. הוא התעורר בבהלה.

‘ראיתי תנועה,’ לחשתי לו.

‘איפה?’ שאל.

‘שם מלפנים. בין הסלעים.’ הצבעתי על המקום.

עברנו למצב היכון. המא’ג היה בידי בן זוגי, מוכן לפעולה. בלשנו בעינינו אחר תנועה חשודה. הצללים בין הסלעים הפכו לדמויות משונות, כמו מפלצות מעולם אחר.

‘זה הסלעים שנראים כמו דמויות,’ לחש לי הבחור.

‘הם נראים זזים,’ הוספתי אני.

‘כן, אבל אם אתה מסתכל טוב יותר, שוב הסלע נראה כמו סלע.’

הדקות חלפו לאט, הזמן עצר מלכת. כשסוף סוף הגיע הבוקר, האור הראשון החזיר לסלעים את מראם האמיתי. נרגענו.

פתאום החלה פעילות בשטח. תותח 175 מ’מ פתח בירי סמוך אלינו. לכל יציאה של פגז נלווה רעם חזק שהרעיד את עור התוף. רקטות נורו לעברנו, אחת ישירות לעבר העמדה שבה עמדנו. כזיקוק היא כבתה לא הרחק מאתנו. קיבלנו פקודה לחזור לנגמ’ש. נכנסנו תחת רשת ההסוואה ואכלנו ארוחת בוקר.

באחד הלילות נשלחנו לפגוש אוטובוס שהביא תגבורת של חיילים לפלוגת הטנקים. חיכינו לאוטובוס ליד הכביש. כשהגיע, כיוונּו אותו לחניון הלילה של הפלוגה. בדרך שקע בחול הטובעני. הבאנו את הנגמ’ש ודחפנו אותו החוצה. האוטובוס נחלץ ונסע, אך הנגמ’ש התחפר והתיישב על הגחון. כל ניסיונות ההיחלצות עלו בתוהו ורק החמירו את המצב. נתקענו באמצע המדבר. שעת לילה מאוחרת, חושך מוחלט מסביב ובמרחק לא גדול – מלחמה.

קיבלנו ידיעות על חדירת חוליות קומנדו מצריות. בהתחלה כולם נשארו ערים. חיכינו לעזרה. ידענו שאנשי האוטובוס ידווחו עלינו. בקשר לא יכולנו להשתמש, הייתה פקודה על דממת אלחוט. כשהשעות חלפו ונהיה מאוחר, החבר’ה החלו להירדם.

הקצין שנלווה אלינו ביקש שנארגן שמירה. אף אחד לא התייחס, כולם היו עייפים מדי. הקצין, שהיה איש מפקדה, נכנס ללחץ.

‘לא לישון!’ ביקש בקול נפחד. ‘זה מסוכן. לא שמעתם שקומנדו מצרי מסתובב בשטח?’

כולם היו אדישים. אני שכבתי על רצפת הנגמ’ש, עיניי עצומות, מקשיב לקולות הלילה. בלבי הסכמתי עם הקצין, לא הרגשתי נוח להירדם. היינו צריכים להתחלק לזוגות ולהתפרש סביב הנגמ’ש, חשבתי. אך העייפות הייתה חזקה מאתנו. למזלנו לא נתקלנו בקומנדו מצרי.

שאון מנוע העיר את כולנו. זו הייתה משאית ריו עם כננת. נקשרנו לכננת ונגררנו החוצה ממלכודת החול. חזרנו לחניון הלילה. בבוקר, כשהתעוררתי, ניערתי את השמיכה. היו תחתיה שלושה עקרבים צהובים שנמלטו במהירות.

באותו הבוקר פגשתי את חזי, חברי הטוב. זה קרה כשישבתי ליד אוהל הדואר, מתחמם בשמש. הרמתי את עיניי ומבטי פגש זוג עיניים מוכרות שבחנו אותי בתימהון. לרגע אחד ארוך הבטנו זה בזה, אך המוח סירב לקבל את המידע. אחר כך חייכנו, התקרבנו והתחבקנו בשמחה. החלפנו חוויות, ולאחר כשעה נפרדנו. בבוקר הלכתי לבקר אותו והוא הבטיח לבוא לבקר אותי למחרת, אולם באותו בוקר קיבלנו פקודה לזוז, לנוע לכיוון התעלה. חצינו אותה תחת הפגזה כבדה ביותר ועצרנו בכפר נטוש, הרוס מאש פגזים. לצד הכביש הייתה מונחת גופת חייל מצרי מרוסקת. מטרים אחדים מן הגופה, בתוך נעל, נחה רגלו התפוחה של החייל. עצם השוק בלטה מתוכה. נהג מכלית המים שצוותה לשיירה ירד מרכבו, לקח חתיכת חבל וקשר את שבר העצם שבלט מהרגל הקטועה. את החבל, הנעל בקצהו, תלה מצינור המים שממנו שתינו. החיילים היו מזועזעים וכמעט הרביצו לו מכות רצח.

מקרים דומים התרחשו במהלך המלחמה, כאלו שאינני יכול לשכוח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נואיבה ראש פינה”