החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מוסיקה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 160 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"מוסיקה" הוא קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף – משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. הספר זיכה אותה בפרס אס"י (איגוד הסופרים הכללי) לשנת 2012.

בספר יש סיפורים על אנשים שהמוסיקה מניעה והורסת את חייהם, על גבר צעיר הנאבק עם מחלת נפש, על אהבות נעורים, על שכול כטראומה וכגרוטסקה ועוד.

שופטי הפרס אמרו על "מוסיקה": "בסיפוריה מפליאה חמוטל בר-יוסף לדובב את הקולות הפנימיים של גיבוריה, בעלי העולם הרגשי הסבוך, וליצור את המארג הלשוני והמושגי שבו הם חיים ופועלים. 18 הסיפורים שבספר, המתרחשים ברובם בישראל של ימינו, הם קלידוסקופ של גורלות, סביבות ומצבי חיים, המוצגים על ידי המחברת בדרך ייחודית ורבת בינה".

חמוטל בר-יוסף זכתה על שירתה בפרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990), פרס ויצ"ו לאישה היוצרת (1999) פרס הנשיא (2002), פרס ברנר (2005), פרס עמיחי (2011), פרס רמת גן (2012). היא פרסמה ספר לילדים, "בקיץ זה יעבור" (1984), תרגמה שירה וסיפורת מאנגלית, צרפתית ורוסית, כתבה כחצי תריסר ספרי עיון ומחקר ועשרות מאמרים ביניהם על ההקשר הרוסי של הספרות העברית, ועל המיסטיקה בספרות העברית החדשה.

מקט: 001-2240-003
מסת"ב: 978-965-565-119-5
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מוסיקה

הנה הוא כותב, המנוול: "יונתי שלי", "חיי משפחה נורמאליים", וכמובן – "טופס בקשה", כי באופן פורמאלי אנחנו עוד נשואים, ועל ברוך הוא לא יודע כלום, כמובן, כמו שגם כאן אף אחד לא יודע, מלבד נאדייז'דה כמובן. את הנכדים הוא לא מזכיר אפילו, המנוול, ועל הבת הוא רק שואל האם נאדייז'דה רזתה בישראל והאם באמת הפסיקה לעשן. למה כולם שם חושבים שלעלות לישראל זה טוב בשביל להפסיק לעשן. ומצד שני הוא כותב, המנוול, כי הוא הרי מכיר אותי: "אפשרות להתפרנס מהוראת מוסיקה". עיניה של ורה נחות על המלה האחרונה כאילו הייתה שֵם חיבה שמישהו אהוב המציא במיוחד בשבילה.

צלילי האקורדיון האלקטרוני של נאדייז'דה מפריעים לה לחשוב בהיגיון, כל כך הם מכוערים, כל כך מרגיזים, ויותר מכול – טיפשיים, ממש טיפשיים. מי היה מאמין שילדה מחוננת כזאת, שלפי הכישרונות הייתה יכולה להיות שֵׁם עולמי, תחזיק בידיים את המכשיר הזה, שבקושי אפשר לקרוא לו כלי נגינה, ובחיוך גדול תנגן שירים של יום־הולדת לילדים שעוד עושים במכנסיים? כשהיא תגמור אז נדבר אִתה על המכתב בשקט, בלי לריב, העיקר בלי לריב. הוא בכל זאת אבא שלה.

ברגע שהאקורדיון משתתק ורה מפעילה את "קול המוסיקה" ונושמת לרווחה. עכשיו אפשר לחשוב. הרי זה הקונצרט של… נו, זה מה ששמענו בקונצרט האחרון שהלכתי אליו עם ברוך. האם זה מנדלסון, נאדייה? נאדייז'דה אומרת בקול מעובה מרוב עישון וסבלנות שזאת החמישייה לקלרינט קייכל 581, ושואלת את עצמה כמה פעמים צריך לשמוע יצירה כדי לזהות אותה, ואיך אפשר בכלל לבלבל את מוצרט עם מנדלסון. ורה דווקא מוכנה להודות ולהצהיר שזיכרון מוסיקלי אין לה ואף פעם לא היה. היא אומרת את זה באותה קלות ראש עקשנית שבה פושע מסרב להביע חרטה. לעומת זאת פנים של אנשים אני זוכרת מצוין, יותר מאחרים, אפילו מלפני ארבעים וחמישים שנה, זוכרת כמו היום. עולים לנגד עיניה כתמי הזִקנה החומים על פניו של הכנר הזקן שניגן בפארק שעל שפת הנהר בקייב, עטופים בעננה שעולה מן הנהר ושטה בשמיים בזרועות פרושות, כאילו היו לרגליה מחליקיים של קרח. כנראה הייתי בת שלוש כשאימא לקחה אותי בפעם הראשונה לקונצרט. זאת הייתה מוסיקה.

ועד שיהיה אפשר לדבר עם נאדייז'דה בלי לריב, ורה עורכת את השולחן לשלושה. ברוך תמיד מגיע בשבת בצהריים ואיכשהו מסכים לטעום מהדגים. שבת בלי דגים זה כמו פנים בלי חיוך, הוא אומר במבטא שמנסה להיות צרפתי אבל נשאר יידי־ליטאי של יהודי מאמריקה. בן אדם עדִין. את החינוך שלו הוא לא קיבל בשוויצריה, אבל בן אדם עולה לארץ כדי לחיות מהפנסיה האמריקאית שלו ולעבוד בהתנדבות ב"יד ושם". בן אדם עם פרינציפים. נאדייז'דה אומרת שבפרינציפ הגיע הזמן שתתחתני עם ברוך וזהו, והגיע הזמן להגיד לו משהו בעניין וזהו. נו, אולי ככה מתנהגים בישראל. לי יש זמן לחכות שהוא יחליט, וכשהוא יבקש את היד, נחשוב, נתייעץ עם המשפחה. מי זה המשפחה? נו, מי זה באמת? אני לא יודעת למה את תמיד כועסת, נאדיינקה. אני לא עושה שום דבר בלי להתייעץ איתך. אז מה את אומרת עכשיו, מה לענות לאבא שלך על המכתב הזה? את מבינה – הוא כאילו רוצה שנחיה שוב ביחד, ומבקש לשלוח לו הזמנה של המשפחה. היית מאמינה שצרה כזאת מחכה לנו?

ורה מסתכלת בעיניים של הבת, שהיא בעצמה כבר אימא, ומתאמצת לחייך, כדי שלבת לא יהיה יותר מדי קשה. התספורת הזאת שהוא עשה לה, בעלה, בכלל לא השאיר שערות. אולי זה יפה, למרות שבכל זאת מפחיד.

נאדייז'דה מאלצת את עצמה להסתכל באימא שלה ולהודות שהיא לבושה בטעם, ומותניה נשארו צרים כשל נערה. אניצי שיער בלונדי דליל סומרים בין אצבעות ידיה השחומות, הארוכות, של אימא. שפתיה תפוחות, כמו של פֶּסל אפריקני, ורק מצדן השמאלי קמט דק מאונך. הזִקנה נראית היטב בעיניים, והמנהג הזה, לעצום עין אחת כשהיא חושבת, לא מוסיף לה יופי. גמרנו עם זה שהיא גוררת אותי כל הזמן לתוך החיים שלה. לי יש חיים אחרים וזהו. מה שהיה היה.

ורה חושבת: אלכסנדר שוב פעם, מי היה מאמין שצרה כזאת מחכה לנו? עשרים שנה עברו מאז שהוא עזב אותי, האדון האמן, עם התינוקת ועם ערימת המחברות על השולחן. ככה הייתי יושבת על המחברות בלילות, והוא היה חוזר מהקונצרט שלו לפנות בוקר, ריח של אלכוהול ושל קיא נודף משערותיו. שוכב אתי באונס, כמו עם פרה. מתנשף בחוזקה, בוכה. אי אפשר שלא לרחם. בבוקר צריך לטלטל את הגולגולת בכל הכוח כדי לחזור אל הנורמאליות, ולוּ גם עם כאב ראש. שיעור זה לא קונצרט, אין מה להשוות, אבל הרי גם מורה חייבת להיות חביבה, מצחיקה, אפילו מדהימה ומרתקת, וזה קשה־קשה אחרי לילה כזה, כשהרגשה משפילה של אי־ניקיון מוציאה ממך את כל ההמצאות ובכלל את הרצון לחיות. כמה זה קשה ללמד שיר של פושקין במצב הזה ולקבל מהתלמידים את העיניים המתרחבות, המתבוננות פנימה כאילו שקעו לרגע בחלום… ולחזור מבית־הספר אל הדירה הקוֹמוּנאלית, חדר שינה וסלון שבו הפסנתר, הכורסה ושולחן האוכל נוגעים זה בזה, והדלת משמיעה תמיד יבבה של תלונה. הוא – האדון – יושב על הכורסה ליד הרדיו, שם רבץ כל היום, לפניו ערימת בדלי הסיגריות, בידו ז'ורנל אופנה. שלום המורה, הוא אומר, מחקה קול דקיק של תלמיד, מאלה שאוהבים להרגיז כדי להצחיק את החברים. וכשהוא חוזר לקול הטבעי הוא אומר: ולמה את הולכת לעבודה לבושה כמו איכרה? תתפרי לך… למשל, שכמייה כזאת, או כובע כזה. מה שהוא מראה לה בז'ורנל מפליא. מפליא שדברים כאלה יכולים למצוא חן. אבל אם זה מה שמוצא חן בעיניו – מה יש פה להתווכח. היא מטאטאת מן הרצפה את בדלי הסיגריות ואומרת: אליושה, הרי קניתי לך מאפרה ליום ההולדת. והוא אומר: שחסרי הכישרון יעבדו. מה יש פה להתווכח. היא יודעת ששערה דליל, ועם המשקפיים העגולים נראות פניה בראי כמו אפרוח נפחד. היה מדבר אחרת לו הייתי יפהפייה. הוא מלמד את הילדה מלים של ניבול פה כדי להוסיף קצת שמחה לאטמוספרה בבית. בתור אמן הוא זקוק לשמחה.

והייתה זמרת אופרה, קוֹנטראַלטו, גם היא אמנם יהודייה, אבל תמיד צוחקת. שיער שחור מסולסל ומעיל קאראקוּל מסולסל ובכל מקום מותר אצלה לגעת, בייחוד כשהיא שרה שוברט הוא מתמלא תשוקה לגעת בה בכל מקום. כשהוא מלווה אותה צלילי הפסנתר מתקבלים רכים ושקופים כמו צעיפים של רקדנית מזרחית. בבית כשהוא מתאמן זה לא יוצא כך. נסע אחריה מעיר לעיר, והביתה שלח מדי פעם סבונים בעלי ריח חמצמץ. והיא צחצחה את הפסנתר בשמן רהיטים מדי יום ראשון, צחצחה ובכתה.

"ידידתי, המוסיקה קוראת לי והיא חזקה ממני", כתב על גלויה ששלח לכבוד ראש השנה האזרחי. היא קרעה את הגלויה לפיסות קטנות, ומשום שלא היו קטנות מספיק קרעה אותן גם בשיניים, לפני שזרקה הכול לתנור. רק השנאה נתנה לה כוח לטפל בילדה, ועוד מזל שהיא יצאה ככה… בטפסים הממשלתיים ארבה המשבצת "מעמד משפחתי", והעט היה מתנועע בידה במעגלים לפני שמילאה את המשבצת, כמו זרועות של שחיין על מקפצה גבוהה.

הייתה נחמה אחת בחיים: הכישרון המוסיקלי של הילדה. בגיל שש, לאחר שנה אחת של לימוד, נאדייז'דה כבר ניגנה סונאטינה של סקרלאטי בקונצרט תלמידים. לפני כל שיעור ורה הייתה מצחצחת את רצפת העץ סביב הפסנתר ונכנסת לחדר השינה כדי לא להפריע. כולה ריכוז, כולה מאמץ כשהילדה הייתה מתאמצת לבצע את הצליל המדויק, היפה ביותר. המורה המליצה שתשגיח על האימונים של הילדה, והחיים קיבלו מעתה צורה ברורה, מאורגנת. בדרך הביתה מהעבודה כבר זמזמו באוזניה במרץ תרגילי האצבעות מהחוברת של צ'רני שננגן היום. יום־יום ניסתה להגדיל במקצת, בעשר דקות, את זמן האימון של הילדה. היום אנחנו חייבים להגיע לשעתיים ורבע, והמחברות יכולות לחכות. גם הצלחות בכיור יחכו. הכישרון זקוק לעידוד ולתשומת לב. האמן זקוק לאוזן שומעת. אם יש לךָ ילד עם כשרון מוסיקלי קנה לעצמך אזיקים, אומרת המורה למוסיקה של הילדה בחיוך סודי.

היא עוצמת את עיניה והצלילים מפיגים כמעט את כאב הראש. המשפטים המוסיקליים הסימטריים קדים לפניה בחן מנומס ומזמינים אותה – באיזה כבוד, באיזו עדינות – לעלות למרכבה רתומה לסוסים שחורים, והיא עוצמת את עיניה ועולה. "את מלאך, מלאך שלי", היא אומרת לילדה אחרי כל תרגיל אצבעות, ומנשקת את ראשה.

– אימא, אולי גם את תיקחי שיעורי נגינה? שואלת נאדיה פתאום, והיא עונה:

– מלאך שלי, את כל כך טובה, כל כך חכמה. אבל את יודעת, אין לי זיכרון מוסיקלי. פעם התחלתי, למדתי שנה, שום דבר לא הצלחתי ללמוד בעל פה.

בישיבת מורים, באמצע הדיון על הירידה הפתאומית בכל התחומים של וולודיה מהכיתה החמישית, היא נתקפת דחף בלתי נסבל לקום ולרוץ הביתה, כדי לבדוק האם נדייז'דה מילאה את מכסת הזמן היומית כשהיא לבד בבית. בכלל השתדלה להתחמק מישיבות מורים שמתקיימות אחרי הצהריים, מטיולי כיתה, ממסיבות. התחילה להתעניין במקצועות של הורי התלמידים שלה: הנה לנטשה אפשר לוותר קצת בציון, אביה עובד תפאורה, והוא יכול להשיג כרטיסים לכל הקונצרטים באולם המופעים המרכזי של העיר.

גברים היו פוגשים אותה ואומרים:

– לשמור יותר מדי על הפיגורה לא בריא, ורה. את נראית לא טוב.

ונדייז'דה נעשתה ילדה חולנית ועקשנית נורא. גם כשהקור הגיע לשלושים ושתיים מעלות מתחת לאפס סירבה לחבוש כובע, ללבוש כפפות. אז שיקפאו הידיים. איום ונורא מה שהיא מסוגלת לומר.

היא מתיישבת להתחיל את האימון על הכיסא המסתובב החדש, ובמקום להתחיל מיד עם הסולמות היא מתחילה להסתובב על הכיסא עד לכאב ראש.

– אימא'לה, את חושבת שסגול וחום הם צבעים מתאימים?

– סגול וחום? נו, למה לא? נדבר על זה אחר כך.

– כן, אבל אימא, אלווירה באה היום לכיתה עם חצאית חומה וחולצה סגולה ואוקסנה אמרה שזה בכלל לא מתאים.

אז אני אמרתי:

– נאדיינקה, את צריכה להתחיל לנגן, יקרה שלי.

– כן, אימא, אבל תשמעי מה שבסוף אוקסנה אמרה לי: היא אמרה שאני קוסמופוליטית.

– זה באמת מאוד לא טוב. מאוד לא טוב. אנחנו נדבר על זה כשתגמרי לנגן.

– טוב, אימא. אימא'לה, שימי לי יד על המצח.

עיניה התכווצו במהירות, מנסות להימלט מהמחשבה הראשונה: היא לא תלך מחר לבית־הספר. יהיה לה את כל הבוקר כדי להתאמן. אפילו ארבע שעות. ומיד: האם השתגעתי? האם אני שמחה שהילדה חולה? כן, כן, מהמחלה היא תחלים…

נאדייז'דה חלתה והחלימה ושוב חלתה. ורה נעדרה לעתים קרובות מהעבודה, ומנהל בית־הספר הזמין אותה לחדרו לשיחה. בכל זאת הוא מחבב אותה, אמר, ותוך פרידה ממנה בעמידה תחב את אצבעותיו אל מאחורי צווארונה וניסה ללקלק את אוזנה השמאלית.

היא השקתה את נאדייז'דה שמן דגים והאכילה אותה כבד אווז לפחות פעם בשבוע. אחרי כל קונצרט קנתה לה שוקולד ופרחים. צריך לחשוב היטב איך להזכיר לה שהיא חייבת להתאמן לפחות ארבע שעות ביום, שהיא לא תכעס. לבחור את המלים. בלי שמחה היא לא יכולה לנגן, ואימא יודעת רק לקלקל את השמחה.

זה התחיל כמו עוד אנגינה: חום גבוה, כואב לי הראש, מסתובב לי הראש. אבל בלילה נשמעו צעקות נוראות וכשהודלק האור נאדייז'דה עמדה על המיטה בעיניים לטושות, שיניה קפוצות, ריר נזל מפיה והיא צרחה:

– לא! לא!

כאילו מישהו הולך להרוג אותה. ורה ניסתה קודם כול לחבק אותה ואז התעוות גופה של הילדה לאחור, כמו קשת, והריר נוזל מהפה. זמן רב כיסתה אותה בנשיקות עד שהחלו הרעידות האלה בכל הגוף, שסוף־סוף נפסקו קצת, והחלו שוב, כמו בגלים. ריבון עולם, ריבון עולם. כל הלילה הניחה על ראשה מגבות טבולות במי קרח. עשר זריקות פניצילין קיבלה הילדה, ורק אחרי השישית ירד החום לנורמאלי. הרופאה דיברה על צורך במנוחה כללית, והוסכם שנאדייז'דה תיסע לסבתא באודסה, לנוח ולהתרחץ בים השחור. על אימונים ועל קונצרטים אין מה לדבר.

כשחזרה מאודסה היא סיפרה שסבתא וסבא אוכלים מרק כרוב מצלחת אחת. סבתא מדליקה נרות בערב שבת, וכמו קוסמת מסובבת ידיה סביב האור, והן נהיות שקופות כמו זכוכית אדומה. לפני האוכל ואחריו אומרים ברכות של תודה להשם אלוקינו, כי הוא נתן לנו את האוכל. נאדייז'דה רוצה עכשיו להיות יהודייה. נו, כמובן יהודייה, אלא מה? גדולי המנגנים היו יהודים: יאישה חפץ, אויסטראך, מנוחין.

– כן, אבל יהודים לא מנגנים בשבת.

– איך זה? בשבת לא מנגנים?

– לא. אסור.

– אין דבר כזה, נאדיינקה. לנגן זה בדיוק כמו להתפלל. בשבת מתפללים ומנגנים. זה אותו הדבר.

– אימא, את מדברת כמו טיפשה.

– ככה מדברים אל אימא, נאדיינקה? ככה זה מגיע לי?

– כן, את טיפשה. אבא היה חכם שעזב אותך. ואני לא אנגן יותר בכלל.

היה רגע של רִיק, של אֶפֶס מוחלט, ואחר כך היו דיבורים, דמעות, צעקות. נאדייז'דה לא נתנה לגעת בה, לא לחבק, לא לנשק.

– זוזי ממני ואל תגעי בי!

ורה תלשה את שערותיה הדלילות וסטרה לעצמה על לחייה כדי להפיג את הכאב הפנימי. הסטירות השמיעו קולות נפץ רמים, והרגשת הכאב בלחיים, באוזניים ובגולגולת לא ממש הקלה על המועקה הנוראה שלחצה מבפנים ולא הייתה מסוגלת להתפוצץ.

במשך עוד כמה חודשים ציפתה שנאדיה תחזור בה. בחוזרה מהעבודה נדמה לה שהיא שומעת מרחוק צלילי פסנתר, שהם חבויים בתוך האוויר. רק כשהיא נכנסת הביתה האוויר מתרוקן מהם. נאדיה שוכבת באלכסון על הספה בסלון וקוראת ספר: "איך לרכוש כסף וידידים?" ספר אמריקאי כזה. מפתיע כמה ארוך הגוף שלה! כפות רגליה רחבות וגדולות מהצפוי, נתונות בגרביים לבנות לא נקיות, שמתוכן מתבלט אגודל מעוקם קצת. מי הילדה הזאת? של מי כפות הרגליים האלה?

ורה קיבלה עבודה נוספת בספריית בית־הספר בשעות אחר־הצהריים. את נאדייז'דה הייתה פוגשת בארוחת הערב. אחר כך תיקון מחברות, ונאדייז'דה הולכת לפגוש את מארק, הבחור הצולע שמלמד במכון הטכנולוגי ומתעניין בציונות. הוא גידל זקן ופוטר מהעבודה. בשירותים ניגשה אליה המורה לפיסיקה לואיזה צ'סלבה, זה שבעלה צ'כי, ולאחר שהציצה לכל הכיוונים אמרה:

– למה את נשארת כאן? סעי לישראל. איך אפשר לחיות בלי מולדת?

– פה עברנו את המלחמה. פה למדתי בתיכון, באוניברסיטה. המקצוע שלי ספרות רוסית. נחוץ לי לשמוע מוסיקה רוסית, היא ממלמלת, וכבר אינה יודעת מה שפיה מדבר.

לא הייתה בררה, בעצם. נאדייז'דה ומארק כבר היו נשואים וכבר קיבלו רשיון עלייה. איך אפשר לחיות בלי גאווה לאומית? אומר מארק. עזוב, אומרת נאדייז'דה, אותה רק מוסיקה מעניינת.

לפני הנסיעה דרך מוסקבה כתבה לאלכסנדר, שחי אז במוסקבה והתפרנס מנגינה בבתי קפה, אחרי שהזמרת שלו התאבדה: שלום לך אלכסנדר ויגדורוביץ', סלח לי שאני מטרידה אותך. שמונה־עשרה שנים לא ראיתיך, ואפשר שאינני מכירה את האדם שאני כותבת אליו. דבר אחד ידוע לי: אתה עדיין עוסק במוסיקה, משמע שנותר בך ניצוץ אלוהים. ואם כך הדבר, אפשר שתרצה לבוא ולהיפרד מבתך ומבעלה לפני נסיעתם לישראל. והשאירה לו כתובת.

הוא בא בערב שלפני הטיסה, מוליך אתו כלב סן ברנארד ענק כעגל. ידו הלוחצת את ידה לשלום הייתה קלה ורכרכה, שמנמנה ומדגדגת, מעין דגדוג שמעוררת נגיעה בתפרים של ניתוח. לחוטמו הרכיב משקפיים בעלי זגוגיות עבות שחרגו ממסגרותיהן, ומאחוריהן ניבטו עיניים ענקיות, חודרות עמוק אל תוך הרִיק. שערו היה מונח בתלתלים דביקים על גולגלתו העגולה ככדור ברזל. יותר מכל הדהים אותה השינוי בממדיו: כרסו בלטה מעל לחגורת מכנסיו, וכשהתיישב נראה היה כאילו עומדים תפרי מכנסיו להתפקע על ירכיו הפשוקות. אפילו אוזניו שמנו, והיו ספוגיות ושעירות. לאחר שחיבק את נאדייז'דה ואת מארק שאל את ורה אם יש לה במקרה כסף לקנות גבינה צהובה בשביל הכלב.

– נשארתי בלי פרוטה בגללו, התאונן. הרגלתי אותו לאכול גבינה צהובה, זה הדבר היחיד שהוא אוהב, אבל זה לא טוב בשבילו. זה משמין. מה אני יכול לעשות? הוא ידידי היחיד, ידיד אמת.

– אז היית מאמינה שצרה שכזאת מחכה לנו? אומרת ורה לנאדייז'דה בתה, שהיא בעצמה כבר אימא, ומחכה שהיא תעזור לה להחליט. אחרי הכול זה אבא שלך.

– אימא, אולי כדאי שברוך יקרא את המכתב של אבא ויעזור לך להחליט, אומרת הבת.

ורה מתבוננת באישה המלאה, עבת השפתיים והממושקפת, שגולגולתה המגולחת עגולה ככדור ברזל, זאת שפעם הייתה הבת הקטנה שלה. לאישה הזאת יש ילד, ובכלל לא אכפת לה שהוא לא מנגן. סיוט, ממש סיוט! יש לה דאגות אחרות. מארק רוצה להתגרש ממנה. הוא אינו אוהב נשים שמעשנות בלי סוף, והמשכורת מנגינה בגני ילדים היא מצחיקה. מארק עושה דוקטורט בפילולוגיה שמית עתיקה, ועושה קורס במחשבים, שם הוא פגש איזושהי בחורה בלונדית, וכבר הספיק לעשות לה תספורת קצרצרה. ברוך אדם עדין, אציל נפש ומאוד ישר, אבל כשהם הולכים לקונצרט הוא משתדל לא לפגוש חברים שלו, כדי שלא יצטרך להציג אותה בפניהם. מה יש? זה רק חברים, זה לא הורים, ממה הוא מפחד?

ברוך קורא את המכתב, ובידו השנייה מטלטל את הקשר בעניבתו ומחלץ ממנה את צווארו. לבסוף הוא אומר:

– יהודי רוצה לעלות לארץ־ישראל.

– כמה פשוט ונכון, מתפלאת ורה על חכמתו, ומרגישה מועקה גדולה. והיא אומרת:

– הוא כותב "להתפרנס מהוראת מוסיקה", אז אולי הוא יוכל ללמד את הנכד שלו לנגן. איך אפשר לגדל ילד בלי מוסיקה? סיוט!

– ומה יהיה עם הסן ברנארד? שואלת נאדייז'דה.

– מה יהיה? נקנה לו גבינה צהובה. לא חסרה גבינה צהובה בישראל, אומרת ורה וכבר אינה יודעת מה שפיה מדבר, אבל היא מדברת משהו, כדי שברוך לא ירגיש מה היא מרגישה. וברוך אומר:

– אולי מוטב יהיה שאפסיק לבוא הנה עד שהוא יגיע, כדי שההחלטה תישאר בידך.

ורה אומרת:

– אני מאוד מעריכה את זה, ברוך, אתה בן אדם אציל נפש וחכם. אתה מבין הכול. זאת התקווה הגדולה האחרונה שלי, שהנכד ילמד לנגן. תכתבי, נאדיינקה, שנשלח הזמנה ושכאן אין לנו פסנתר, אז שיביא אתו כינור בגודל שמינית.

ורה מסתכלת על ברוך במבט ארוך, בוהה. תמיד הרגישה שמשהו חסר לה בו, ולא ידעה מה. הוא לא אינטליגנט אמיתי, לא. הוא משכיל, הוא חכם, אבל מה זה מוסיקה – הוא לא מבין. לא מרגיש. ואלכסנדר הוא אבא של נאדייז'דה וסבא של נכד, שאפילו אינו מכיר, אבל הוא הנכד שלנו. והוא חייב לקבל חינוך מוסיקלי. אז תכתבי, נאדייז'דה, לאבא שלך: נשלח הזמנה. ננסה להקים מחדש את המשפחה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מוסיקה”