החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזדמנות למשהו טוב

מאת:
הוצאה: | 2008 | 416 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הסופרת גבי עלואן רגילה לרקום סיפורים מחוטי חייהם של אנשים אחרים, אבל כשהיא מאבדת את בעלה, היא מוצאת את הסיפור שלה.

 

גבי, אישה רגישה וכנה, מתמודדת עם כאבה ועם זיכרון האהבה המיוחדת שהיתה מנת חלקה. מפגשיה עם פרינס, עובד זר שאימת הגירוש מרחפת מעליו, עם יהלי, חבר ילדות שחוזר לחייה, ועם שרה, קשישה צופנת סוד, מלמדים אותה כיצד להילחם על זכותה לאושר ולהשיב לעצמה את השליטה בחייה. בעזרת משפחתה וחבריה היא מגלה הזדמנות שנייה לאהבה ואת הכוח להתחיל מחדש.

 

הזדמנות למשהו טוב מתווה מעגלי חיים הולכים ומתרחבים, המשתרעים ממחוזות הילדות הרחוקים אל ההווה, מרביצה על חופי הזהב של סיני לפני הפינוי ועד לריצות בפארק הירקון, מיופייה של השגרה ועד לקסמו של השינוי.

 

הזדמנות למשהו טוב הוא רומן עכשווי ומלא חיים מאת מיכל שלו, מחברת רבי־המכר רחמים, מאה חורפים, שבועת רחל ומלאכי עליון.

מקט: 15101125
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

‘תשעים ושש, מלא בבקשה.’

‘אשראי או מזומן?’

‘אשראי. אני תכף חוזרת,’ אמרה למתדלק. ‘אני רק קופצת ממול לקנות מים.’

‘בבקשה, גברת.’

כשחצתה את תחנת הדלק לכיוון מכונת בקבוקי שתייה וחטיפים שניצבה בפתח מסעדה, עצר לידה טנדר ומתוכו יצאו שני גברים. היא חיטטה בארנקה כדי למצוא כמה שקלים, אך קולותיהם הרמים הסבו את תשומת לבה.

‘משטרת ההגירה. יש לנו צו חיפוש!’ הם לא לבשו מדים, אך נופפו בתגים שלהם מול פרצופו הכעוס של בעל המסעדה, שצץ בפתח. ‘אתה מר סנדרו פירוֹשְקָה?’ השוטר עיין שוב בדף שבידו, ‘מסעדת ‘המשפחה’?’

‘תראה לי את הצו,’ התווכח פירושקה וחטף את הנייר מידי השוטר. הוא שלף מכיס חולצתו משקפי קריאה והרכיב אותם כדי לרפרף במהירות על הכתוב. ‘אני לא מעסיק אף אחד לא חוקי,’ החזיר את הצו לשוטר. ‘מי אמר לכם שיש כאן עובדים זרים? יש לי רק עובד זר אחד ברישיון.’

‘יש לנו הוראות, אדון פירושקה. אנחנו רק עושים את העבודה שלנו.’ כמה מהמתדלקים התקרבו לשמוע את הוויכוח, יוצרים לידה חומה קטנה וסקרנית.

‘אנחנו יכולים להיכנס?’

פירושקה נכנע בזעף, ‘תעשו מה שאתם רוצים.’

היא התעכבה כדי לראות מה יקרה. היא קיוותה בכל לבה שפירושקה דובר אמת, כיוון שהיתה לצד העובדים הזרים ונגד השוטרים, למרות שהם ‘רק עשו את העבודה שלהם’. בסופו של דבר כלום לא קרה. השוטרים יצאו מהמסעדה בידיים ריקות.

‘אמרתי לכם!’ קרא אחריהם פירושקה בניצחון. ‘הגעתם למקום הלא נכון.’ כשהשניים כבר היו בתוך המכונית והחלו לנסוע הוסיף, ‘ותגידו למלשינים שלכם שילכו להזדיין.’

עובדי התחנה הינהנו בהסכמה והתפזרו לעמדותיהם, והיא הלכה לוולוו סטיישן שלה, שחבריה קראו לו בבדיחות דעת, ‘אוטו של מתנחלים’, ורק כעבור כמה דקות נסיעה נזכרה שהשאירה את בקבוק המים במכונה למרות ששילשלה את המטבעות ולחצה על הכפתור.

בצומת הבקו’ם המשיכה ישר במקום לפנות שמאלה כפי שהיתה רגילה בימי שישי כשהיתה באה לאכול ארוחת ערב עם הוריה. באותם ימים, כביש צר ומשובש חצה לשניים את השדה הענקי. באמצע החלק הצפוני עמד לבדו עץ חרוב חסון רחב צמרת, וכולם קראו לו ‘העץ הבודד’. לחלק שמדרום לכביש קראו בפשטות ‘השדה’. יותר מעשרים שנה חלפו מאז נהגה בכביש הזה. עיניה חיפשו לשווא את התורמוסים. בסוף חודש מרס, כשהחלו הימים להתארך, בקעו השרביטים הזקופים והתכסו בפרחים סגולים־ורודים שקישטו את השדות המנומנמים עדיין משנת החורף. הנוף השתנה ללא הכר. היא לא נהגה להתרפק על העבר, אולם עכשיו נצבט לבה. העץ הבודד נכרת ובמקומו נבנתה שכונה. גם בשדה יצקו יסודות לבתים רבי־קומות ואחריהם ניצבת מכללה חדשה. כשהיו ילדים לא פגם מבנה אחד ביופיים של המרחבים. בנובמבר הפריחו ברוח את שערות הסבא הלבנות של שן הארי. בקיץ, תחת שמש יוקדת, פילסו דרך בין שיחים מאובקים וקוצניים ששרטו את העור החשוף, והעיניים, הנחיריים והפה התמלאו אבק וחול. בחורף הפכה האדמה בוצית, ונחלים, ערוצים וביצות טובעניות התהוו בה. השדה היה מוכר כמו בית, אבל תמיד הצליח להשתנות ולהפתיע. פעם ראו נחש שנעלם במהירות בתוך סבך הצמחייה, ולפעמים פרחו החצבים מוקדם מעונתם ופריחתם הלבנה קידמה את פניהם במפתיע בחלקה צפונית. ילדותם היתה אפופה חיפושיות, פרפרים, לטאות וזיקיות — דרקונים צבעוניים. השדה היה שלהם ושלהם בלבד, ואיש חוץ מילדי השכונה לא עבר שם ולא הפריע להם.

היא חלפה על פני בניין הדואר, שלא השתנה כלל, אך הבתים מעברו השני של הכביש נראו מוכרים ושונים גם יחד. בניין אחד צר, ארוך ומוזנח, ולו שלוש כניסות, בדיוק כפי שזכרה, קוצים צומחים ליד שביל מתפתל של מרצפות שבורות. שתי קשישות בחלוקים ובמטפחות שיער יושבות בפתח אחת הכניסות. כמו פעם. אבל הבניין שלידו שינה את פניו. צבוע לבן וורוד, גינות מטופחות נמתחות לפני כל חדר מדרגות, ואת הכניסות מסתירות דלתות זכוכית. אחריו ראתה עוד בניין מוזנח, ואז שוב אחד משופץ. כשעברה את הגדר של חטיבת הביניים כבר לא זיהתה דבר. במקום המרכז המסחרי עם הגג השטוח והחנויות השכונתיות, במקום הרחבה המרובעת הגדולה שבה התקיימה בכל שנה מסיבת יום העצמאות, צמח מגדל זכוכית ופלדה — קניון. מיד חשבה על דוכן הפלאפל והשווארמה שהיה ואיננו.

כשהיתה ילדה היה שם רק בעל הבית, ששמו היה עקיבא, וכשהיתה לנערה כבר עבדו איתו אשתו ושלושת בניו, שלאחד מהם, זכרה, קראו בר כוכבא. בשלב כלשהו התחילה לאכול שם פעמיים בשבוע, ולפעמים שלוש. בדרך כלל אכלה מנה, אבל לעתים קרובות מנה וחצי, אפילו שתיים. כשהתגייסה כבר שקלה שבעה קילו יותר. בטירונות היא אכלה הרבה לחם ומרגרינה, ואחרי קורס מדריכי נוער הציבו אותה במחנה גדנ’ע, ארבעים קילומטרים מצפון לאילת. מכיוון שהיתה אומללה, בכל ערב, אחרי הפעילות, קנתה בשק’ם שלושה אגוזי ושני בקבוקי קוקה־קולה — אז עוד לא היה דיאט קולה — וחיסלה אותם תוך כדי קריאת ספרוני רומן רומנטי זולים בהוצאת מ. מזרחי שקנתה בחנויות ספרים משומשים באלנבי והחביאה תחת הכרית בחדר בבסיס. היא לא אהבה מתוקים מטבעה, אבל השילוב של אגוזי, קולה וסיפורי האהבה המסוכרים סיפק לה אושר קטן למשך שעה או שעתיים. כעבור שלושה חודשים נשברה וביקשה העברה. בקשתה נענתה, והיא הוצבה בפיקוד הגדנ’ע במחנה הצבאי בבית לִיד ובכל יום יצאה הביתה. היא חזרה לאכול בדוכן הפלאפל והשווארמה במרכז המסחרי. חצאית החאקי התפקעה עליה, והיא שיחררה את החגורה הצבאית עד הקצה והרימה אותה מעל הבטן כדי לרכוס אותה. מכיוון שהיתה גבוהה ונאה ומשום שכילדה היתה רזה, גם עכשיו לא חשבה שהיא שמנה, ולמרות שאמא שלה הסתכלה בה בעין ביקורתית ואמרה: ‘לא יזיק לך להוריד כמה קילו,’ היא המשיכה לאכול שתי מנות שווארמה בזו אחר זו, ולפעמים מנת שווארמה ואחריה מנת פלאפל.

זמן לא רב לפני תום השירות הצבאי היא החליטה בפעם הראשונה בחייה לעשות דיאטה. אחד הרס’רים בבסיס, שבקושי הכיר אותה, ובעצמו נראה כמו פיל — ובאמת כולם, מאחורי גבו, קראו לו ‘הפיל הלבן’ — בירך אותה בלבביות ב’מזל טוב’. היא שאלה: ‘על מה?’ והוא אמר: ‘את בהיריון, לא?’ דבריו נאמרו בארשת כה חביבה ובקולו אף לא שמץ של רשעות, עד שלא היתה לה ברֵרה אלא להאמין שהוא מדבר בתום לב. היא אמרה: ‘אה, כן. תודה.’ והוא, לפני שחלף על פניה והמשיך ללכת בשביל, הוסיף: ‘תשמרי על עצמך.’ באותו ערב ירדה מהטרמפ שלה במרכז המסחרי, אבל כשהגיעה לדוכן השווארמה גרם לה זיכרון דבריו להסס, וההיסוס הפך לנחישות. היא פנתה לאחור והלכה רעבה הביתה.

היום יש לה ילדה בת עשר, שבעת ובעונה אחת דומה לה מאוד ולא דומה לה בכלל. ‘הם קוראים לי שמנה,’ אומרת לה נֹעה. ‘הם קוראים לי גוש שומן ואומרים שכל הזמן אני רק אוכלת.’ היא מסתכלת על ילדתה ולבה יוצא אליה, כמֵהַ לגונן עליה מפני עלבונות העולם. ‘את לא שמנה בכלל,’ היא אומרת. ‘אני גם לא רזה,’ משיבה נעה. היא שוב מנסה, ‘את נראית נהדר.’ אך נעה לא נראית משוכנעת. וכשאחת האימהות בכיתה מתקשרת אליה לספר לה בדרמטיות שנעה, בעיצומו של ריב גדול — אחד מהריבים הבלתי פוסקים בין הבנות בכיתה — קראה לבת שלה זונה, היא חוקרת את נעה כדי להבין מאיפה צצה המילה הזאת, ולבסוף נעה אומרת: ‘רע לי בכיתה כי החברות הכי טובות שלי, במיוחד הן, לא מפסיקות להציק לי ולחבר שירים על זה שיש לי בטן גדולה.’ היא מעמידה פנים שלא אכפת לה, לפעמים אפילו צוחקת על עצמה איתן, אבל ההשפלה והכאב מצטברים בפְנים ואחר כך היא פורקת את הכעס על הילדות הלא נכונות. ‘הן כולן מדברות ככה,’ אומרת נעה בדמעות, ‘רק שאני לא מספרת כלום כי אני לא מלשנית, והן מיד רצות לאמא שלהן. כולן בכיתה רעות,’ היא בוכה, ‘יותר רעות ממני. אני אולי קיללתי, אבל בלב אני טובה, והן עושות את עצמן טובות וחמודות, אבל בלב הן רעות.’ גבי לא יודעת מה לומר. אילו רק היה רוני איתה, הכול היה אחרת. היתה לו דרך להפוך את הדברים לפשוטים. הוא עבד קשה, יצא מוקדם בבוקר וחזר בשעות המאוחרות של הערב. בשנתיים שעבד כטייס באל־על שהה ימים שלמים מחוץ לבית, אבל הם מצאו זמן לדבר. היא סיפרה לו כל מה שקרה במשך היום איתה ועם הילדים, ותמיד היה לו משהו טוב לומר שעשה את הכול קל יותר עבורה. היא כל כך בודדה בלעדיו. החברות הגרושות שלה נרשמות לאתרי שידוכים באינטרנט, אבל היא נרתעת בגלל החשיפה שזכתה לה, ונבעתת למחשבה שכולם יתבוננו בתמונתה ויקראו עליה וידעו שהיא מחפשת בן זוג.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.