מוסר כליות הוא רומן פילוסופי נוקב על גבולות האהבה, האחריות והמוסר. נער חולה אנוש מסרב מטעמים אתיים לקבל תרומת כליה […]
1
ברור היה לו שהפעם לא יוכל להתחמק עוד. הפעם זה סופי. "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל", התפזם בעצב השיר בראשו. צמרמורת אחזה בו. "בור תחתית אפל". כל אלה שלעגו לי וקראו לי היפוכונדר יאכלו עכשיו את הכובע, חשב מאיר, אבל המחשבה לא ניחמה אותו.
מאיר נזכר בהרגשה דומה מילדותו. לפעמים, כשכעס על אביו, חשב שהנקמה הכי טובה תהיה אם הוא, כילד קטן, ימות וייטמן באדמה, ואז אביו יתחרט על מעשיו, על העונשים שהשית עליו בלי הצדקה. כבר בגיל צעיר שנא מאיר אי־צדק. והוא ניסה למות כדי להסב לאביו ייסורי מצפון. בלילה, במיטה, התכסה עד מעל לראשו, עצם עיניים בחוזקה וביקש מאלוהים שייקח אותו אליו. הוא הפסיק לנשום עד שתקפה אותו סחרחורת, ואז החל בבהלה לבלוע אוויר ולהשתנק. אביו הטיל צל כבד על ילדותו, ומאיר היה מאוכזב שלא יוכל לגמול לו, להצליח למות לפניו ולגרום לו להתחרט ולהרגיש אשמה. ועכשיו, חשב, כל חבריו ומכריו יתחרטו שלא התייחסו ברצינות לתלונות על התסמינים שלו, שלעגו למה שהחשיבו להיפוכונדריה שלו. אבל איזו נחמה מטופשת היא זאת? כמו הילד שהיה, הוא לא חשב עד הסוף – הרי לא יוכל ליהנות מהבושה ורגשי האשמה שיעטו פניהם של חבריו האבלים. הוא לא יוכל להגיד להם בארשת ניצחון "אמרתי לכם!" אבל אולי בכל זאת יוכל. לא אחת קרא על "חוויות קרובות למוות", כאשר אלה שמתו מוות קליני סיפרו שריחפו מעל גופם וראו הכול מלמעלה. כמה מהם סיפרו על אור גדול, חם ומפתה שקרא להם אליו. כאדם רציונלי, מאיר לא ידע אם להאמין לסיפורים, למרות שרבים כאלה התפרסמו, אבל גם אם הם נכונים, מדובר באנשים שחזרו בסופו של דבר לחיים. ואני כבר אהיה גופה קרה וצפודה. המחשבה הזאת גרמה לעורו להתברווז. בעתה שבה ואחזה בו. אני לא רוצה למות! לא רוצה בור תחתית אפל. לא מעניין אותי שכל החיים מתו כבר או ימותו. אני לא רוצה. עוד לא.
כאבים בבטן התחתונה וגם העליונה, מעל הטבור, בתריסריון, צריבה חזקה בצד שמאל, הרגשת מלאות, ירידה במשקל… עצירות ושלשול, אובדן תיאבון, וכך הלאה וכך הלאה, הכול הצביע חד־משמעית שהפעם זה באמת רציני. הקאות לא היו לו וגם לא דם בצואה. הוא מישש את בטנו בזהירות. כן, כאן, כואב, וגם כאן, וכשהתכופף חש כאבים עזים במרום הבטן. וזה לא עובר כבר כמה שבועות. ובלילות היה מתעורר מכאבים. זהו. הפעם זה זה! סרטן. סרטן קיבה. חד־משמעית! כמו סטונר שמת מזה, נזכר בספר שקרא לאחרונה. הוא שב לאינטרנט וקרא שוב ושוב על התסמינים וידע שזה הסוף. גוּגל לא משקר. הפעם זו לא איזו שפעת שהמיר בדלקת ריאות. לא הפעם. עננה התיישבה עליו, רבצה על כתפיו והוא הרגיש זקן ומובס. האופק התקצר. אין טעם לערוך תוכניות ארוכות טווח. הפעם זה סופי. זהו. סרטן! איזו מילה ארורה. אני נכנס לסטטיסטיקה הממאירה.
"אז תלך כבר לרופא!" אמר לו יאיר, חברו מילדות, שהכיר אותו ואת קובלנותיו.
"אין טעם", אמר מאיר, "מאוחר מדי. מה כבר יוכל הרופא להועיל? אי אפשר לטפל בסרטן קיבה. זהו זה. פיניטו. 'היה היה איש וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה'. ולי לא נותר אפילו מזמור אחד מאחוריי, משהו שיזכרו אותי. הייתי, הלכתי וזהו. לא השארתי כלום אחריי. פשששש… כמו ענן שבא, חלף, נמוג. זהו. מי יזכור אותי?" פניו התכרכמו.
יאיר צחק. ספל הקפה רקד בידו והקפה איים להישפך.
"מה אתה צוחק? אני גוסס והוא צוחק לו. מה, אני לא חבר שלך? איך אתה יכול?…"
"אתה חבר שלי, בטח שאתה חבר שלי", אמר יאיר, "ודווקא בגלל זה אני צוחק. אתה וההיפוכונדריה שלך. אתה יותר גרוע מההוא, נו, הגיבור של 'שלושה בסירה אחת'. אתה עוד תקבור את כולנו בסוף… עכשיו יש לו סרטן…" הוא צחק שוב. "תראה את מנחם," המשיך, "הוא היה בריא כמו שור, אף פעם לא התלונן, לא לקח יום אחד של חופשת מחלה, ואתה לא מפסיק להתלונן כל החיים – נו, ומה? מי חי ומי נמצא שבע אמות באדמה?"
הם נזכרו בעצב בחברם שמת צעיר כל כך מדום־לב והשאיר אחריו אלמנה ושתי בנות קטנות. דום־לב, חשב מאיר, זה מוות טוב. במיוחד אם הוא קורה כשישנים ואז אין פחד מוות. אלמנתו של מנחם, ורד, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, טובת־לב ויפת מראה, נותרה לבדה ולא מצאה לעצמה בן־זוג קבוע. מאיר לא יכול היה להבין את זה. איך זה יכול להיות, חשב, שאישה כל כך איכותית נשארת לבד כשכל תרח זקן מוצא לו בת־זוג? הגברים עיוורים או מטומטמים, סיכם לעצמו. הוא לא היה עיוור וגם לא חשב שהוא מטומטם (למרות שהוא גבר) והוא יצא איתה כמה פעמים אחרי גירושיו, והיא מצאה חן בעיניו. מאוד. הוא כמעט התאהב בה, אבל נרתע בכל פעם שהיחסים ביניהם התחממו. לא היה מסוגל להיכנס איתה למיטה שבה שכבה עם מנחם ובטח לא כשתמונה שלו על השידה בחדר השינה. ובכל זאת המשיך לצאת איתה פה ושם לקפה או לסרט או להופעה, ותמיד נהנה מחברתה, ונדמה היה לו שזה הדדי. פעם אחת היא הסכימה לבוא אליו והוא התגבר על העכבות שלו והם נכנסו למיטה. הג'וינט ניער ממוחו את מנחם, חברו שוכן העפר, והוא נוכח כי גם במיטה היה לו טוב עם ורד. אבל אני לא יכול, פשוט לא יכול. ועכשיו מנחם מת, ואני נותרתי כאן לגסוס מסרטן קיבה – אז למי טוב יותר? אין צדק בעולם.
"טוב, המקרה של מנחם הוא לא הוכחה", אמר מאיר אחרי שתיקה. "הוא בסך הכול מקרה אחד, יוצא דופן, אני מדבר על סטטיסטיקה".
"הוכחה למה?" יאיר הרים גבה. "על מה אתה מדבר? אבל עזוב, לא הוכחה כן הוכחה. אתה משעמם לי את התחת. די, מאיר. ברצינות. אתה כל הזמן צועק זאב זאב. תתחיל ליהנות סוף־סוף מהחיים לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי, אנחנו כבר לא ילדים. הנה, תתחיל מהעוגה שלא נגעת בה בכלל".
"תאכל אתה", אמר מאיר, "לי אין תיאבון".
יאיר חתך לעצמו חתיכה ונגס בה בהנאה.
"ליהנות מהחיים… ליהנות מהחיים… איך אפשר ליהנות מהחיים?" מלמל מאיר. "אתה חושב שאני לא רוצה? אבל זה הגורל שלי, מה אני יכול לעשות. אני לא יכול…"
"הגורל שלך?! מה הגורל שלך?" יאיר עיווה את פניו. "מה אתה מבלבל את המוח? הגורל שלך… החיים שלך דבש… דבש. תסתכל מסביב מה קורה. הגורל שלך… למרות שאתה מקטר בלי הפסקה אתה בריא כמו שור, אני לא זוכר מתי היית חולה באמת. תזכיר לי? ויש לך ילדים טובים, שאני לא מבין איך הם בכלל סובלים אותך אחרי כל מה שעוללת להם… ויש לך עבודה שכולם יכולים רק לחלום עליה. דירה במרכז תל־אביב…" הוא רצה להמשיך למנות את דבש חייו של מאיר, אבל מאיר קטע אותו בהינף יד. "מה ילדים? מה עוללתי לילדים? מה אתה מכניס אותם כאן פתאום?"
"כי התגרשת", אמר יאיר.
"נו אז?" תמה מאיר.
"לא מתגרשים כשיש ילדים", אמר יאיר.
מאיר נפנף בידו. "איפה אתה חי, יאיר? מה אנחנו במאה ה־19? לא מתגרשים כשיש ילדים… פרימיטיבי שכמוך".
"לא, לא מתגרשים", חזר יאיר בהחלטיות. "זה מזיק להם… אתה הרי אלוף באתיקה, לא? לא מתגרשים. לוקחים מאהבת ולא מתגרשים". יאיר לגם עוד לגימה מהקפה שכבר התקרר.
מאיר לא רצה להמשיך בוויכוח. אין טעם, הוא לא ישכנע את יאיר, וגם אם יצליח, מה זה כבר משנה כשנותרו לו כמה שבועות, או לכל היותר כמה חודשים לחיות… אחר כך התנחם קצת וחשב שאולי בכל זאת יישאר משהו אחריו. אולי הילדים יזכרו אותי לטובה, חשב. הוא ערך מאזן של יחסיו עם הילדים והוא היה ביתרת זכות. הם באמת יצטערו כשאני אלך. הוא דימה את הלוויה שלו וליבו נכמר כשראה את ילדיו אדומי עיניים בוכים בכי מר אחרי ארונו. הוא לא רצה להמשיך לחשוב על כך. מסכנים היתומים. מזל שגרושתו עמליה חיה. היא תדאג להם.
"רוצה ללכת לסרט הערב?" העיר אותו יאיר משרעפיו. מאיר בהה בו בבלבול. "סרט, סרט, רוצה לבוא בערב?"
"מה סרט, איזה סרט כשנשארו לי כמה שבועות לחיות? לבזבז את הזמן על סרט?"
יאיר טלטל את ראשו. "אוף… אתה באמת מעייף! בוא נצא לסרט, מספיק עם השטויות שלך. נמצא לנו איזו קומדיה נחמדה… יאללה, צא מזה כבר!"
"טוב, אני אחשוב על זה", אמר מאיר. "מה השעה? אה, מאוחר. טוב נהיה בקשר יותר מאוחר". הם קמו אחרי שמאיר התעקש לשלם את החשבון. אחרי הכול בעולם הבא אף אחד לא ירדוף אותו על אוברדרפט.
הבטן כאבה לו. לא הייתי צריך לשתות את הקפה הזה, חשב, קפאין לא טוב לקיבה, זה היה כתוב בגוגל. הייתי צריך לשתות תה קמומיל, זה טוב לקיבה ומרגיע, גם אם זה לא יכול לרפא סרטן קיבה. המילה "סרטן" שוב ביעתה אותו, והוא השתופף, נפרד מיאיר וכיוון את צעדיו הביתה. אולי אם אשכב קצת הכאב ישכך. למה מגיע לי כל הסבל הזה? איזה חטא חטאתי? הוא העביר במחשבתו את אירועי חייו. כמו כולם גם אני חטאתי פה ושם חטאים קטנים, אבל בשביל זה כזה סבל? הוא רצה לבוא חשבון עם אלוהים, עד שנזכר שהוא אתאיסט נאור והתבייש במחשבתו.
אין עדיין תגובות