מרטאג

1. חג המַאדֶן

תלך לבד?

מֶרטאג הביט בעוקץ בתהייה. הדרקון האדום רבץ לצידו בראש הגבעה הסלעית שנחתו עליה. באור הדמדומים היה ברק קשקשיו של הדרקון עמום, כמו גחלים מכוסות באפר באש שהושארה לבעור לאיטה והיא ממתינה למשב רוח קל כדי להתלקח שוב באור זוהר.

'מה? אתה רוצה לבוא איתי?'

לסתותיו של עוקץ נפערו בחיוך זאבי וחשפו טורים של שיניים לבנות חדות, כל אחת מהן ארוכה כפגיון. למה לא? הם כבר פוחדים מאיתנו. שיצרחו ויברחו כשנגיע.

מחשבותיו של הדרקון הדהדו כמו פעמון במוחו של מֶרטאג. הוא הניד בראשו בשעה שהתיר ממותניו את חרבו, זאר'רוק. 'אתה תיהנה מזה, מה?'

לסתותיו של עוקץ נפערו עוד יותר ולשונו המחוספסת חלפה על שיניו. אולי.

מֶרטאג רק יכול היה לדמיין את עוקץ פוסע ברחוב צר, משפשף את קירות הבתים בכתפיו המשוריינות, מנפץ קורות ותריסים בשעה שאנשים נמלטים מפניו. מֶרטאג ידע איך זה ייגמר, באש ובדם ובמעגל של הריסות משוטחות.

'נראה לי נכון יותר שתחכה כאן.'

עוקץ ניענע את כנפי הקטיפה שלו והשתעל מעומק גרונו. זאת היתה דרכו לצחוק. אז אולי אתה צריך להשתמש בקסמים כדי לשנות את צבע הקשקשים שלי, ונוכל להעמיד פנים שאנחנו אראגון וסאפירה. זה לא יהיה משעשע?

מֶרטאג פלט נחרת צחוק כשהניח את זאר'רוק על חלקת עשב יבש. הוא הופתע לגלות שלעוקץ יש חוש הומור שנון. זה לא היה מובן מאליו כשהם רק נקשרו זה לזה, חלקית בגלל גילו הצעיר של עוקץ וחלקית בגלל… הנסיבות באותו הזמן.

לרגע אחד, מצב רוחו של מֶרטאג נעכר.

לא? טוב, אם תשנה את דעתך —

'אתה תהיה הראשון שישמע על זה.'

המממ. עוקץ נגע בחרב בקצה חוטמו. הלוואי שהיית לוקח איתך את הניב שלך. את הטופר שלך. את המכשיר המייסר המחודד שלך.

מֶרטאג ידע שעוקץ מתוח. הוא תמיד היה מתוח כשמֶרטאג עזב אותו, גם אם רק לזמן קצר. 'אל תדאג. אני אהיה בסדר גמור.'

עננת עשן חיוור היתמרה מנחיריו המורחבים של הדרקון. אני לא סומך על האורב הזה עם פֶּה הכריש.

'אני לא סומך על אף אחד. חוץ ממך.'

וממנה.

מֶרטאג היסס רגע בדרכו אל אחד מתיקי האוכף שהיו תלויים על צד גופו של עוקץ. תמונה של עיני השקד של נסוּאדה הבזיקה בעיני רוחו. עצמות לחיים. שיניים. פיסות וחלקים שלא הצליחו להתחבר לשלם. זיכרון הניחוח שלה, מלווה בכמיהה ובצער, היעדר כואב של מה שהיה עשוי להיות ועכשיו אבד.

'כן.' הוא לא היה יכול לשקר לעוקץ גם אילו היה רוצה. הקשר ביניהם היה הדוק מדי בשביל זה.

הדרקון היה אדיב דיו להחזיר את השיחה לקרקע בטוחה יותר. נראה לך שסַארוֹס הריח משהו מעניין?

'יהיה עדיף אם לא.' מֶרטאג נבר בתיק האוכף ושלף כדור חום של חוט משיחה.

אבל מה אם כן? נעוף לעבר הסערה או נתרחק ממנה?

שפתיו של מֶרטאג התעקלו בחיוך דקיק. 'תלוי עד כמה הסערה אלימה.'

ייתכן שזה לא יהיה ברור. הרוח יכולה לשקר.

הוא מדד חתיכת חוט. 'אז נמשיך לרחרח מסביבה עד שזה יתברר.'

המממ. כל עוד עדיין נוכל לשנות כיוון אם יהיה צורך בכך.

'יש לקוות.'

עינו הקרובה של עוקץ, אבן אודם שקועה שבהקה באור פנימי עז, נשארה נעוצה במֶרטאג כשחתך את החוט והשתמש בו לקשור את שמורת הניצב של זאר'רוק לחגורה ולנדן כדי שהחרב הארגמנית לא תחליק החוצה. אחר כך הוא הניח את זאר'רוק בתוך תיק האוכף, שם תהיה מוגנת ונסתרת, וחזר לעמוד מול עוקץ.

'אחזור לפני עלות השחר.'

הדרקון השתופף על ירכיו כאילו הוא מתכונן לספוג מכה. הוא לש את האדמה בטפריו המעוקלים, כמו חתול ענקי שלש שמיכה, ואבנים קטנות התנפצו ונסדקו בכוח האדיר שיצרו טפריו. מחזהו בקע המהום נמוך, כמעט יללה.

מֶרטאג הניח יד על מצחו המשונן של עוקץ והשתדל להשרות עליו רוגע וביטחון. אקורדים אפלים של מצוקה הידהדו במעמקי נפשו של עוקץ.

'אני אהיה בסדר גמור.'

אם תצטרך אותי —

'אתה תגיע. אני יודע.'

עוקץ הרכין את צווארו וטפריו דממו. מֶרטאג חש נחישות קשוחה, גם אם שברירית, נובעת מתודעתו.

הם הבינו זה את זה.

'היזהר. שים לב אם מישהו ינסה להתגנב אליך.'

עוד המהום מטלטל עצמות בקע ממרכז חזהו של עוקץ.

ואז מֶרטאג משך את ברדס הגלימה על ראשו והתחיל לפלס לו דרך במורד הגבעה, בין זיזי סלעים פזורים ובין סבכי שיחים עבותים וקוצניים.

הוא שלח מבט אחד לאחור וראה את עוקץ עדיין משתופף על ראש הגבעה וצופה בו בעיניים מצומצמות.

***

אדם עם דרקון אף פעם לא נשאר באמת לבדו.

כך חשב מֶרטאג כשפנה מערבה בצעדים ארוכים וגמישים. לא משנה כמה קילומטרים יפרידו בינו לבין עוקץ, חלק מהם עדיין יישאר מקושר, גם אם המרחק ימנע מהם לשמוע זה את מחשבותיו של זה ולהרגיש זה את רגשותיו של זה. הקשר ביניהם התבסס על קסם מן הסוג העתיק ביותר, והם לעולם לא ישתחררו ממנו אלא אם כן אחד מהם ימות.

אבל קסם לא היה הדבר היחיד שקשר אותם יחד. החוויות שהוא ועוקץ חלקו — המצוקות, המתקפות הנפשיות, העינויים — היו עזות כל כך, ייחודיות כל כך בטבען, עד שמֶרטאג חשב שאף אחד אחר לא יוכל באמת להבין מה הם עברו.

היתה בכך מידה מסוימת של נחמה. לא משנה לאן ילך, לא משנה מה יעשה, עוקץ תמיד יתמוך בו. ומעבר לזה, עוקץ יבין. הוא אולי יביע מדי פעם מורת רוח, אבל גם את זה הוא יעשה בהזדהות ובחמלה. ואותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך.

הידיעה היתה כרוכה גם בתחושת כבילה. הם לעולם לא יוכלו להימלט זה מזה באמת. אבל זה לא הפריע למֶרטאג. נמאס לו לגמרי להיות לבדו.

הקרקע השתפלה מתחתיו, וכעבור קילומטרים אחדים הוא הגיע למפרץ פַאנדוֹר. שם, על גדת המים, ניצבה העיר סיוּנוֹן: אוסף של בניינים שקירותיהם מחוספסים והם אפופי צללים מלבד עששית או נר פה ושם, שהיו כמעין אבני חן חמימות כנגד הלילה המתקרב. טורים של סירות דייגים עם מפרשים מקופלים צפו במים לצד רציפי האבן, ואיתן שלושה כלי שיט שנועדו למים עמוקים, עם תרנים גבוהים וגופים רחבים, ספינות המסוגלות לשרוד את המעבר סביב הקצה הצפוני של חצי האי שהפריד בין המפרץ לאוקיינוס הפתוח.

מעבר למפרץ התנשאו פסגותיו המשוננות של רכס הרי הַשִּׁדְרָה מאחורי מסך ערפילי מטשטש, ומי המלח שבדרך נראו עמוקים וקרים ולא מזמינים.

עננים אפורים רבצו בגובה נמוך מעל המפרץ והיבשה כאחד, ודממה עמומה ריככה את צליל צעדיו של מֶרטאג.

משהו קר נגע בידו והוא הרים את מבטו.

פתיתי שלג עבים ריחפו מטה. השלג הראשון של השנה. הוא פתח את פיו ותפס פתית על לשונו. הפתית נמס כמו זיכרון נעים, חמקמק ולא ממשי.

אפילו רחוק כל כך צפונה השלג היה מוקדם לעונה זו של השנה. חלפו יומיים מאז חג המַאדֶן שסימן את הגל הראשון של הבֶּרגֶנהֶד, אותם דגים כסופים, קשֵי־קשקשים, שפלשו למפרץ מדי סתיו. הלהקות היו גדולות וצפופות עד כדי כך שכמעט אפשר היה ללכת עליהן, ומֶרטאג שמע שבשיא העונה הדגים מטילים את עצמם על סיפוני הספינות כאשר דחף הרבייה מוציא אותם מדעתם.

הוא הרגיש שיש בזה איזה לקח.

השלג הגיע בדרך כלל רק כחודש או חודשיים אחרי חג המאדן. משמעות העובדה שהגיע מוקדם כל כך היא שצפוי חורף מר וקשה.

אבל מֶרטאג בכל זאת נהנה מנפילתם הרכה של הפתיתים והעריך את קרירותו של האוויר. זאת היתה הטמפרטורה המושלמת להליכה, לריצה או ללחימה.

אין הרבה דברים גרועים יותר מאשר להילחם על החיים כשעומדים להתעלף מרוב חום.

הדופק שלו האיץ והוא השליך לאחור את הברדס ופרץ בריצה מהירה, כי הרגיש צורך לנוע מהר יותר.

הוא המשיך בקצב יציב כשחצה בריצה את המישורים שהקיפו את סיוּנוֹן, על פני נחלים וחורשות, מעל גדרות אבן ודרך שדות שעורה ושיפון בשלים לקציר. איש לא הבחין בו עובר פרט לכלב בשער של חווה שפלט לעברו יללה חפוזה.

אותו הדבר לך, חשב מֶרטאג.

הקשר שלו עם עוקץ נחלש כשרץ, אבל אף פעם לא נעלם. התחושה היתה מנחמת עבור מֶרטאג. הוא היה מתוח כמו עוקץ כשנפרדו, אבל התאמץ להסתיר את רגשותיו כי לא רצה להחמיר את דאגתו של הדרקון.

מֶרטאג היה מעדיף לנחות קרוב יותר לסיוּנוֹן. אם יזדקק לעזרה, כל שנייה תהיה חשובה. אבל הסכנה שמישהו יבחין בעוקץ היתה גדולה מדי. עדיף לשמור על מרחק ולהימנע מעימות אפשרי עם כוחות מקומיים.

מֶרטאג מתח את צווארו לכל הכיוונים. הוא הרגיש מעולה כשעמד על רגליו, עם ריאות מלאות באוויר צח ורענן ודופק פועם בקצב מהיר אבל יציב, אחרי רכיבה שנמשכה רוב היום על גבו של הדרקון. ברכיו וירכיו כאבו מעט. רגליו לא היו עקומות כמו רגליהם של רבים כל כך מחיל הפרשים של גאלבָּטוֹריקס, אבל זה עוד עלול לקרות אם ימשיך לרכוב רוב הזמן של גבו של עוקץ. האם זה חלק בלתי נמנע מלהיות רוכב דרקונים?

הוא חייך חיוך עקמומי.

המחשבה על רוכבים מפורסמים, ובמיוחד האֶלפים שביניהם, מסתובבים עם רגליים עקומות כמו של פרש נושא רומח עם ותק של עשרים שנה היתה משעשעת. אבל הוא התקשה להאמין שאכן כך היה. סביר להניח שלרוכבים היתה דרך לנטרל את ההשפעה של הישיבה באוכף, ובכל מקרה, ברגע שדרקון הגיע לגודל מספיק לא היתה עוד אפשרות לשבת עליו כמו על גבו של סוס. שׁרוּקִין — הדרקון העצום של גאלבָּטוֹריקס — היה כזה. במקום אוכף, המלך התקין ביתן קטן על גבנון כתפיו העצומות של שׁרוּקִין.

מֶרטאג נרעד ועצר ליד עץ שנפגע מברק. צמרמורת פתאומית חלפה בזרועותיו וברגליו.

הוא נשם נשימה עמוקה. ועוד אחת. גאלבָּטוֹריקס מת. שׁרוּקִין מת. כבר לא היה להם כוח לפגוע באף אחד שעדיין בחיים.

'אנחנו חופשיים,' הוא לחש.

תחושת חמימות מנחמת הגיעה מעוקץ, כמו חיבוק מרחוק.

הוא שב ומשך את הברדס על ראשו והמשיך ללכת.

***

כאשר מֶרטאג הגיע אל דרך החוף שמדרום לסיוּנוֹן, הוא עצר מאחורי גדר שיחים בקרבת מקום והציץ מעליה. להקלתו, הדרך היתה ריקה.

הוא נדחק דרך הגדר ומיהר צפונה, לכיוון המסה הרחבה והנמוכה של העיר. האור הקלוש שחדר מבעד לעננים כמעט נעלם, והוא רצה להגיע לסיוּנוֹן לפני רדת החשכה.

הדרך הרמוסה היתה מחורצת בעקבות עמוקים של עגלות, וגושים של גללי פרות אילצו אותו להחליף נתיב מדי כמה צעדים. השלג הצטבר על הקרקע בשכבה דקה ורכה שהזכירה לו את קישוטי התחרה שגברות נהגו ללבוש באירועים חשובים בחצר המלכות.

הוא האט כשהתקרב לחומה החיצונית של סיוּנוֹן. הביצורים היו איתנים ובנויים היטב, אם כי לא גבוהים כמו אלה של טִירְם ושל דְרַאס־לִיאוֹנָה. האבנים השחורות הגסות היו מטויחות היטב ללא מרווחים, ובתחתית החומה היה חלק משופע בזווית הנכונה, שהוא הבחין בו והינהן באישור.

לא שמשהו מכל זה חשוב כשמתמודדים עם דרקון או עם רוכב.

שני שומרים נשענו על הרמחים שלהם משני צידי השער הדרומי של סיוּנוֹן. מֶרטאג העיף מבט בחומה ובחרכי הירי שמעליהם. על שביל ההליכה שבראש החומה לא הוצבו קשתים. רשלני.

השומרים הזדקפו כשהתקרב, ומֶרטאג הניח לגלימה שלו להיפתח כדי להראות להם שהוא לא חמוש.

נקישה נשמעה כאשר השומרים הצליבו את הרמחים. 'מי שם?' שאל השומר שמשמאל. היה לו פרצוף שהזכיר כרוב חורפי, עם אף שמן מכוסה ברשת של כלי דם שהתבקעו וחבּורה צהובה מתחת לעין הימנית.

'רק עובר אורח בחג המאדֶן,' אמר מֶרטאג בנימה קלילה. 'שבא לקנות בֶּרגֶנהֶד מעושן בשביל אדונו.'

השומר שמימין סקר אותו במבטו בחשדנות. הוא נראה כאילו הוא עשוי להיות בן דודו של אף־שמן. 'כך אתה אומר. מאין באת, עובר אורח? ובאיזה שם אתה משתמש?'

'טוֹרְנַאק בן טֶרֶת, ואני בא מאִילִירֵיאָה.'

גבם של השומרים התקשח מעט לשמע אזכור עיר הבירה. הם העיפו מבט זה בזה, ואז אף־שמן כיחכח בגרונו וירק על הקרקע. גוש הליחה הפשיר חלקת קרח. 'זאתי דרך ארוכה נורא ברגל בלי תרמיל ובלי סוס בשביל כמה חבילות של דגים.'

'זה נכון,' הסכים מֶרטאג, 'אבל הסוסה שלי שברה את הרגל אתמול בלילה. דרכה בתוך מאורה של גירית, מסכנה.'

'והשארת שם את האוכף שלך?' שאל השומר שמימין.

מֶרטאג משך בכתפיו. 'האדון שלי משלם טוב, אבל הוא לא משלם לי שאני אלך ברגל חצי מאָלַאגֵייזִיָה כשאני סוחב אוכף ותיקים, אם אתם מבינים מה אני אומר.'

השומרים גיחכו ואף־שמן אמר, 'אנחנו מבינים. יש לך מקום לישון? כסף למיטה?'

'מספיק כסף.'

אף־שמן הינהן. 'אז בסדר. אנחנו לא רוצים שאנשים זרים יישנו לנו ברחובות. אם נגלה שאתה שמה בחוץ, אנחנו נראה לך את הדרך החוצה. אם נגלה שאתה עושה צרות, אתה עף מפה. מחצות עד המשמרת הרביעית השערים סגורים, והם לא ייפתחו בשביל אף אחד חוץ מהמלכה נסוּאדה בעצמה.'

'נשמע סביר,' אמר מֶרטאג.

אף־שמן נהם, והשומרים הזיזו את הרמחים. מֶרטאג הינהן לעברם הנהון רוחש כבוד ואז עבר ביניהם ונכנס לעיר.

***

מֶרטאג גירד את סנטרו כשהתקדם לתוך סיוּנוֹן.

הוא גידל זקן בתחילת השנה כדי להסתיר את זהותו וחשב שזה עובד; עד כה איש לא התעמת איתו. אבל הזקן גירד והוא לא היה מוכן להניח לו להתארך עד כדי כך שהשיער יהיה רך וגמיש. חוסר סדר הטריד אותו.

התברר לו שלא מעשי לקצוץ את הזקן בעזרת פגיון, והוא היסס מלהשתמש בקסמים מאחר שעיצוב הזקן אך ורק באמצעות מילה ומראֶה מדומיין לא הבטיח תוצאה ודאית. נוסף על כך, הוא לא בטח מספיק בלחש הקסם וחשש שהוא עלול להסיר גם את עורו ולא רק את השערות, והיה סיפוק אומנותי בטיפול במשימה בצורה ידנית.

הוא קנה זוג מספרי שיער מברזל מרוכל מחוץ לנַארדָה. הם עבדו די טוב כל עוד דאג שיהיו חדים, משומנים ונקיים מחלודה. למרות זאת הוא גילה שתחזוקת הזקן היא טרחה לא פחות מאשר גילוח.

אולי הוא יגלח אותו אחרי שיצא מסיוּנוֹן.

הרחוב הראשי היה דרך בוצית ברוחב כפול מהדרך הדרומית. לבניינים היו מסגרות עץ עם קשתות עץ מעוקלות וציפוי של לוחות עץ חופפים בין הקורות. הקורות עצמן היו צבועות בשחור של זפת אורן שהגנה עליהן מפני המלח מהמפרץ, ורבות מהן היו מעוטרות בתגליפים של נחשי ים, ציפורים וסְוָרְטְלִינְגִים. שבשבות מתכת חסרות תנועה ניצבו על ראש כל גג רעפים משופע בתלילות, ופסגות רוב הבתים היו מעוטרות בראש דרקון מגולף.

מֶרטאג הכריח את עצמו להפסיק להתגרד.

הוא היה יכול לדקלם את תולדות העיר מאז הקמתה ועד היום. הוא ידע שהתגליפים הם בסגנון המכונה 'קִיסְק', שהמציא אומן אלמוני לפני יותר ממאה שנים. שהאבן השחורה שבחומות החיצוניות מקורה ממחצבה הנמצאת במרחק של פחות מארבעים קילומטרים לכיוון צפון־מזרח. ושתושבי סיוּנוֹן הטובים פוחדים פחד מוות מפני יער האֶלפים, דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן, ועושים מאמצים רבים למנוע משורות עצי האורן כהי המחטים לפלוש לשדותיהם. כל זאת ועוד הוא ידע.

אבל לשם מה? הוא זכה לחינוך הטוב ביותר בממלכה ואף מעבר לכך, ואף על פי כן חייו כעת היו חיים של נדודים קשים, שבהם שמיעה חדה ויד מהירה היו חשובות יותר מכל ידע נרכש. נוסף על כך, ההבנה מה יש וההבנה מה אדם צריך לעשות הן שני דברים שונים לגמרי. הוא ראה את זה אצל גאלבָּטוֹריקס. המלך ידע יותר מרוב האנשים, אפילו יותר מכמה מהאֶלפים ומהדרקונים הזקנים ביותר, אבל בסופו של דבר הידע שלו לא הביא עמו שום חוכמה.

רק אנשים מעטים היו ברחובות. השעה היתה מאוחרת, והימים שאחרי חג המאדֶן היו מלאים בחגיגות, כך שרוב התושבים היו בבתים וחגגו יבול מוצלח נוסף של בֶּרגֶנהֶד.

שלושה פועלים חלפו על פניו בצעדים כושלים, מסריחים מבירה זולה ומקרביים של דגים. מֶרטאג המשיך ללכת ישר והם סטו הצידה ועקפו אותו. אחרי שפנו בפינת הרחוב שוב נפלה דממה על הרחוב הראשי והוא לא ראה שום אדם נוסף עד שחצה את כיכר השוק של העיר ושני סוחרים שהתהדרו בכובעים מעוטרים בנוצות פרצו החוצה מדלת של מחסן תוך ויכוח צעקני. מישהו נמוך ומזוקן יצא אחריהם לכיכר וקולו היה נמוך יותר משל כולם.

גמד! מֶרטאג הרכין את ראשו. מאז מותו של גאלבָּטוֹריקס ונפילת האימפריה נעשתה נוכחותם של גמדים נפוצה יותר ויותר בכל הארצות שבני אדם מתגוררים בהן. רובם היו סוחרים שמכרו אבנים ומתכות וכלי נשק, אבל הוא גם ראה גמדים שעבדו כשומרים חמושים (אף שהיו נמוכים, אסור היה לזלזל במיומנותם הקרבית). מֶרטאג לא היה יכול שלא לתהות כמה מהם משמשים כעיניים וכאוזניים בשירות מלכם, אוֹרִיק, שישב על כס השיש בעיר־ההר טְרוֹנג'הים.

הגמד היה מואר מאחור ונראה כאילו הוא מביט לעברו, ומֶרטאג התנודד קלות — עוד שיכור מחג המאדֶן בדרכו הביתה.

התחבולה הצליחה, והגמד החזיר את תשומת ליבו לסוחרים המתקוטטים.

מֶרטאג מיהר הלאה. ריבוי הגמדים הקשה עוד יותר עליו ועל עוקץ במסעותיהם. לא היה למֶרטאג שום דבר נגד הגמדים כגזע או כתרבות — למעשה הוא די חיבב את אוריק, ומבצעי האדריכלות שלהם היו מדהימים. אבל הם חשו כלפיו שנאה עמוקה ותמידית על כך שהרג את המלך הְרוֹתגאר, קודמו של אוריק… ודודו. וגמדים היו ידועים בעקשנותם כששמרו טינה למישהו.

האם יש ביכולתו לכפר על מעשיו ולפייס את אוריק, את השבט שלו ואת הגמדים בכללותם? אם זה אפשרי, מֶרטאג עדיין לא מצא את הדרך לעשות זאת.

למרבה הצער, מצבו מול הגמדים לא היה ייחודי. גם האֶלפים חשו עוינות דומה כלפיו וכלפי עוקץ בגלל התפקיד שמילאו בהריגתם של אורומיס וגלֵיידְר, הרוכב והדרקון האחרונים ששרדו עוד מלפני עלייתו של גאלבָּטוֹריקס לשלטון.

מֶרטאג לא האשים אותם על כך.

גם רוב בני האדם לא חיבבו אותם במיוחד, מאחר שרבים האמינו כי הוא בגד בווארדֶן והסגיר אותם לידי גאלבָּטוֹריקס במהלך המלחמה. בוגדים זכו אך ורק לבוז משני הצדדים במהלך עימות, ובצדק — גם מֶרטאג עצמו לא חש שום אהדה כלפי מפירי שבועה צבועים כמו אביו — אבל זה לא הקל את התחושה שהוא סומן בטעות כבוגד.

אין לנו שום נמל מבטחים, חשב מֶרטאג וחייך חיוך קשוח וחסר הומור. כך זה היה במשך כל חייו. למה שהמצב יהיה שונה עכשיו?

צחנת הדגים, האצות והמלח התגברה כשהלך לאורך הרציפים וחלף על פני טורים של מתקני ייבוש שהוצבו לצד הרחוב.

הוא הרים את מבטו. נשארו עוד שלוש או ארבע שעות עד חצות. שפע של זמן לסיים את ענייניו ולעזוב את סיוּנוֹן. אחרי זמן רב כל כך שהעביר בשטח הפתוח, במרחבי הארץ הפראיים, צפיפותם של הבניינים עוררה בו תחושה של הגבלה לא נעימה. במובן הזה הוא נעשה דומה יותר ויותר לעוקץ.

מוזיקה וקולות נשמעו מלפניו, והוא ראה את הפונדק שאליו היו מועדות פניו: שלל השפע. בקיר החזיתי של הבניין הנמוך בעל הקורות הכהות היו קבועים חלונות בדולח — מותרות נדירים בחלק זה של העולם — ואור צהוב בדוגמת עלי כותרת התפשט על אבני הריצוף של הרחוב: הזמנה מסבירת פנים להיכנס, לנוח ולחגוג.

סַארוֹס בחר את המקום הזה כמקום המפגש הבא שלהם, וזה כשלעצמו עורר במֶרטאג חשד. ואף על פי כן, שלל השפע נראה תמים למדי — סתם עוד מוסד מרושל שנאבק על קיומו כמו רבים אחרים. פרט לחלונות הבדולח, הפונדק היה יכול להימצא בכל עיירת חוף או כפר ברחבי הארץ. אבל מֶרטאג למד זה מכבר שרק לעיתים נדירות אפשר לתת אמון במראה חיצוני.

הוא חישל את עצמו כנגד הרעש הצפוי ופתח את הדלת.

2. שלל השפע

הפונדק היה מקום חמים וביתי, מסודר ומטופח. הרצפה היתה מכוסה בסוּף טרי, השולחנות היו נקיים והחביות, הבקבוקים והספלים שמאחורי הדלפק המצוחצח היו מסודרים בשורות מסוגננות. אש מתפצחת בערה באח אבן שחורה, נקייה מפיח וחיממה את החדר הגדול, וליד האש פרט על קתרוס גבר בעל זקן תיש, בבגד מפואר עם שרוולים מסולסלים.

היה קשה לשמוע מה הוא שר מעל להמולת קולות השיחה שעלתה מהחדר המלא עד אפס מקום. חג המאדֶן עבר, ותושבי סיוּנוֹן שמחו על כך.

בעל הפונדק היה גבר נמוך ומקריח עם סינר מלוכלך ומצח מיוזע, שמיהר משולחן לשולחן והגיש משקאות וצלחות של הרינג מעושן. לא בֶּרגֶנהֶד מעושן, הבחין מֶרטאג.

הם בטח אכלו מספיק בֶּרגֶנהֶד מעושן לכל השנה, הוא חשב.

הוא ניער מגלימתו חופן של שלג והתקדם לעבר השולחן הפנוי היחיד לצד האש. כשהתיישב מיהר אליו בעל הפונדק ואמר, 'סִיגְלִינְג בן אוֹרֶפְס לשירותך, אדון…'

'טוֹרְנַאק בן טֶרֶת.'

סיגלינג ניגב את ידיו בסינר שלו. 'לכבוד הוא לי, בהחלט. ומה אני יכול להגיש לך?'

'משהו חם מהמטבח שלך. הבטן שלי נדבקה לגב.' מֶרטאג לא התכוון להחמיץ הזדמנות לאכול ארוחה חמה שלא הוא בישל, לשם שינוי.

'ולשתות?'

'ספל שיכר. לא חזק מדי, בבקשה.' ומֶרטאג נתן שלושה מטבעות נחושת בידו של בעל הפונדק.

סיגלינג כבר פנה ללכת לחדר האחורי. 'זה לא ייקח יותר זמן משני טלטולים של זנב של טלה, אדון טוֹרנאק.'

אדון טוֹרנאק. בכל פעם שמישהו פנה אליו בשם הזה, מֶרטאג נאלץ לעצור לרגע כדי לחשוב. הוא קיווה שהשימוש שלו בַּשם לא יפריע למדריך הלחימה הוותיק שלו, בהתחשב בעובדה שהמוניטין של מֶרטאג היה מוכתם מאוד כרגע. הוא רק התכוון לכבד את זכרו של טוֹרנאק, בדיוק כפי שהעניק את השם לסוסו אחרי מותו של טוֹרנאק במהלך הבריחה שלהם מאוּרוּ'בֵּיין…

גבותיו של מֶרטאג התכווצו ברוגז. מעולם לא נודע לו מה קרה לסוס אחרי שגאלבָּטוֹריקס אירגן את המארב ואת החטיפה שלו בטְרונג'הים.

הוא העביר מבט סביב החדר. פועלי הנמל, הדייגים ושאר תושבי סיוּנוֹן היו חבורה רועשת. אבות רבים שנעדרו שבועות בספינה ובים חזרו כדי לחגוג את שפע חג המאדֶן. הם נראו ידידותיים למדי. ואף על פי כן מֶרטאג הקפיד לבדוק מהי הדרך הקצרה ביותר אל דלת הכניסה והדלת האחורית.

אף פעם לא מזיק להיות מוכן.

סארוס לא נראה בשום מקום, אבל מֶרטאג לא היה מודאג. הסוחר היה זה שקבע את יום המפגש שלהם, ומֶרטאג ידע שסארוס יעדיף לכרות לעצמו יד מאשר להחמיץ הזדמנות להרוויח עוד מכספו של מֶרטאג.

שני פועלים — בנאים, אם לשפוט על פי סינרי העור שלהם וזרועותיהם החסונות, המוכתמות במלט — נתקלו בכיסאות מצידו האחר של השולחן של מֶרטאג. הם משכו החוצה את הכיסאות כדי לקחת אותם, והוא אמר, 'מצטער, אני מחכה לחבר.' והוא חייך באופן שקיווה שלא נראה פוגעני.

אחד הבנאים נראה כאילו הוא רוצה להתווכח, אבל האחר כנראה ראה בפניו של מֶרטאג משהו שלא מצא חן בעיניו. הוא משך את זרועו של חברו. 'בוא, הֶרְק. אני אזמין אותך לבירה בדלפק.'

'אה, נו. בסדר. תוריד ת'יד.' אבל החבר המשיך למשוך את זרועו עד שהאיש הלך אחריו לעבר הדלפק.

מֶרטאג נרגע מעט. הוא באמת לא רצה להסתבך בקטטה חסרת משמעות.

ואז זינק לעברו שֵם מתוך ההמולה הכללית של טרקלין האירוח: '— אראגון —'

מֶרטאג התקשח, הסתובב בכיסאו וחיפש את מקור המילה. שָׁם. הזמר הנודד עם זקן התיש שפרט על הקתרוס. בהתחלה הוא התקשה לפענח את מילות השיר, אבל לאחר מכן התבונן בשפתיו של האיש והתרכז, ועד מהרה הבין אותן.

והזמר הנודד שר:

— וָהָלְאָה אֶל אוּרוּ'בֵּיין הַנּוֹרָאָה.

הֵידָד! הֵידָד! הָרוֹכֵב הָאַמִּיץ עָף אֱלֵי קְרָב,

לִגְאֹל אָרֶץ מִסַּכָּנָה וּמִפַּחַד רַב.

אָז אֶרָאגוֹן הָאַדִּיר עִם הַמֶּלֶךְ הִתְגּוֹשֵׁשׁ,

בִּקְרַב דָּמִים נוֹרָא הוּא הִתְכַּתֵּשׁ.

בְּלַהַב יוֹקֵד, מְסַמֵּא וְחַד,

הִשְׁמִיד עָרִיץ נִצְחִי, פֶּגַע נִפְסַד,

גַאלְבָּטוֹרִיקְס, אוֹיֵב דְּרָקוֹנִים וְרוֹכְבִים כְּאֶחָד.

שפתיו של מֶרטאג התעקלו והתעורר בו דחף לזרוק נעל על האיש. לא זו בלבד שהלחן היה גרוע והשירה היתה גרועה — שום זמר נודד לא היה מעז לזייף כך בחצר המלכות מחשש שילקו אותו — המילים לא היו נכונות.

'הוא היה מפסיד בלעדי,' רטן מֶרטאג במחשבה על אראגון. ואף על פי כן, פרט לאלה שהיו נוכחים באולם הכס בסוף, איש לא ידע ולאיש לא היה אכפת. הוא ועוקץ עזבו את עיר הבירה אחרי מותו של המלך, כי העדיפו להרחיק את עצמם מהחברה מאשר להתמודד עם עוינותו של ציבור נבער.

זאת היתה ההחלטה הנכונה. מֶרטאג עדיין האמין בזה. אבל משמעות הדבר היתה שהם איבדו את ההזדמנות להגן על עצמם בבית המשפט של דעת הקהל. ואם אראגון או נסוּאדה או מלכת האֶלפים, אָריָה, הגנו עליו או על עוקץ בדבריהם והסבירו איזה תפקיד מילאו בהריגתם של גאלבָּטוֹריקס ושׁרוּקִין, השמועה על כך עדיין לא הגיעה לאוזניו של מֶרטאג. העובדה הזאת הציקה לו. אולי לאמת היה נחוץ עוד זמן כדי להתפשט בקרב פשוטי העם. ואולי אראגון, נסוּאדה ואריָה הניחו לעולם לחשוב עליו את הרע ביותר והשתמשו בו כשעיר לעזאזל נוח, כמפלצת בעלטה שעשויה למשוך אליה את פחדיהם של בני העם ולאפשר לשלושתם למשול כרצונם.

בטנו התהפכה בתגובה למחשבה על כך.

בכל מקרה, בעיני רוב האנשים אראגון היה הגיבור הגדול ביותר שחי אי־פעם ואיש לא יכול לעמוד בפניו.

מֶרטאג פלט נחרה חרישית. ממש לא. אבל אין שום דרך להילחם בשיר או בסיפור אחרי שהם צוברים פופולריות. לעיתים קרובות האמת מתכופפת בפני מה שמעורר תחושה שהוא נכון. לפחות הזמר הנודד לא טרח לתאר איך אראגון ניצח כביכול את מֶרטאג ואת עוקץ. מֶרטאג חשב שאילו היה שומע דבר כזה, הוא היה זורק עליו נעל.

'והנה לךָ, אדון טוֹרנאק!' קרא סיגלינג והחליק צלחת וספל מתחת לאפו. 'אם תצטרך עוד משהו רק תצעק ת'שם שלי ואני אחזור צ'יק צ'ק.'

לפני שמֶרטאג הספיק להודות לו, בעל הפונדק מיהר משם לשרת שולחן אחר.

מֶרטאג הרים את מזלג הברזל המחושל שהיה מונח על צד הצלחת והתחיל לאכול. בשר כבש ולפת צלויים, וחצי כיכר לחם שיפון שחור בצד. מזון פשוט, אבל הוא היה טעים יותר מכל מה שבישל בעצמו בשלושת החודשים האחרונים. ואף על פי שהשיכר לא היה חזק יותר ממים, כפי שביקש, גם זה היה בסדר. הוא רצה שדעתו תהיה צלולה בסיוּנוֹן.

בזמן שאכל הוא איזן את הצלחת על ברכו, נשען לאחור בכיסא ומתח את רגליו ככל האפשר, כפי שהיה עושה מול מדורה.

היה מוזר להימצא בחברתם של אנשים רבים כל כך. בשנים־עשר החודשים האחרונים הוא התרגל להיות לבדו עם עוקץ. התרגל לצלילי הרוח ולקריאות הציפורים. התרגל לצוד את המזון שלו ולהיות ניצוד. הדיבור עם השומרים ועם סיגלינג, ואפילו עם הבנאים, היה בשבילו כמו ניסיון לנגן בכלי נגינה לא מכוון.

הוא ספג את הרוטב של בשר הכבש בפיסת לחם שיפון והכניס אותה לפיו.

דלת הפונדק נפתחה וילדה צעירה מיהרה פנימה. שׂערה הכהה היה אסוף בקפידה בשתי צמות מסולסלות, על שמלתה היו רקומות דוגמאות ססגוניות והיא נראתה כאילו בכתה.

מֶרטאג צפה בילדה כשחצתה את החדר הגדול בקלילות של נוצה. היא חמקה סביב קצה הדלפק וסיגלינג אמר לה משהו. כשעמדו זה לצד זה מֶרטאג ראה דמיון משפחתי. פיה וסנטרה של הילדה דמו לאלה של בעל הפונדק.

הילדה שבה והופיעה בקצה הדלפק ובידיה צלחת עמוסה בלחם, גבינה ותפוח. היא הרימה את הצלחת מעל ראשה, והתפתלה במיומנות מתורגלת בין השולחנות הצפופים עד שהגיעה אל מול אח האבן הגדולה. היא צנחה על הכיסא שמצידו האחר של השולחן של מֶרטאג, בלי לבקש רשות.

הוא פתח את פיו ושב וסגר אותו.

הילדה לא היתה בת יותר מעשר ואולי אפילו צעירה יותר, בת שש (הוא אף פעם לא היה טוב בהערכת גילם של ילדים).

היא תלשה חתיכה מן הלחם ולעסה בעוז ובנחישות. מֶרטאג התבונן בה בסקרנות. עברו שנים מאז שהיה בחברתם של ילדים, והוא מצא את עצמו מוקסם באופן בלתי צפוי. כולנו מתחילים ככה, הוא חשב. צעירים כל כך, טהורים כל כך. איפה השתבש הכול?

הילדה נראתה כאילו היא שוב עומדת לבכות. היא נגסה בתפוח והשמיעה צליל מתוסכל כשהגבעול נתקע בין שיניה הקדמיות.

'את נראית נסערת,' אמר מֶרטאג בקול מתון.

הילדה הזעיפה פנים. היא שלפה את הגבעול מבין שיניה וזרקה אותו לתוך האש. 'הכול באשמתה של יוֹרדיס!' היה לה אותו מבטא צפוני כבד כמו לאביה.

מֶרטאג העביר מבט מסביב. הוא עדיין לא ראה את סארוס, ולכן הגיע למסקנה שאין סכנה לדבר קצת. אבל בזהירות. מילים עלולות להיות בוגדניות כמו מלכודות דובים.

'באמת?' הוא הניח מידו את המזלג והסתובב בכיסאו כדי להיטיב להתבונן בה. 'ומי זאת היוֹרדיס הזאת?'

'היא הבת של גַ'ארֶק. הוא הבנאי הראשי של הרוזן,' אמרה הילדה בזעף.

מֶרטאג תהה אם הרוזן הוא עדיין לורד טַארָנְט, או שהאֶלפים מינו מישהו אחר במקומו כשכבשו את העיר. הוא פגש את טארנט לפני שנים בחצר המלכות: גבר גבוה, שקט ועצמאי שרק לעיתים נדירות אמר יותר ממילים ספורות. הרוזן נראה הגון למדי, אבל לכל מי שזכה בהערכתו של גאלבָּטוֹריקס במשך שנים רבות היו קרח בלב ודם על הידיים.

'אני מבין. זה אומר שהיא חשובה?'

הילדה הנידה בראשה. 'זה אומר שהיא חושבת שהיא חשובה.'

'אז מה בהתנהגות שלה הרגיז אותך כל כך?'

'הכול!' הילדה נגסה בפראות מהתפוח ולעסה חזק ומהר כל כך עד שנשכה לעצמה את הלחי. עיניה התמלאו בדוק של דמעות והיא בלעה.

מֶרטאג לגם מהשיכר. 'מעניין מאוד,' הוא ניגב במפית כתם של קצף משפמו. 'אם כך, זה סיפור שיש לך חשק לספר? אולי תרגישי יותר טוב אם תדברי על זה.'

הילדה נעצה בו את עיניה הכחולות הבהירות בחשדנות קלה. לרגע מֶרטאג חשב שהיא מתכוונת לקום וללכת. 'אבא לא היה רוצה שאטריד אותך.'

'יש לי קצת זמן. אני רק מחכה לאיזה עמית שלי, שלרוע המזל מאחר תמיד. אם את רוצה לשתף אותי בסיפורך העצוב, אז אנא, התייחסי אלי כאל קהלך המסור.'

בזמן שדיבר, מֶרטאג גילה שהוא חוזר לשפה ולביטויים שהיה משתמש בהם בחצר המלכות. הרשמיות הזאת עוררה בו תחושה בטוחה יותר, ושיעשע אותו לדבר עם הילדה כאילו היתה גברת אצילה.

היא בעטה בכפות רגליה ברגלי הכיסא. 'טוב… אני רוצה לספר לך, אבל אני לא יכולה, רק אם נהיה חברים.'

'האמנם? ואיך אנחנו הופכים לחברים?'

'אתה צריך לגלות לי את השם שלך! טיפש.'

מֶרטאג חייך. 'כמובן. כמה טיפשי מצידי. אם כך, שמי הוא טוֹרְנַאק.' והוא הושיט לה את ידו.

'אֶסי בת סיגלינג.'

כף ידה ואצבעותיה היו חלקות להפליא וקטנות בתוך ידו כשלחצו ידיים. מֶרטאג חש צורך להיות עדין, כאילו הוא נוגע בפרח ענוג.

'אני שמח מאוד להכיר אותך, אֶסי. ועכשיו, מה מטריד אותך?'

אסי בהתה בתפוח האכול למחצה שבידה. היא נאנחה והניחה אותו בחזרה על הצלחת. 'הכול באשמתה של יוֹרדיס.'

'זה מה שאמרת.'

'היא תמיד מתנהגת אלי ברשעות ושולחת את החברים שלה להתגרות בי.'

מֶרטאג עטה הבעה רצינית. 'זה בכלל לא טוב.'

הילדה הנידה את ראשה ועיניה נצצו מזעם. 'לא! זאת אומרת… לפעמים הם מתגרים בי בכל מקרה, אבל, אמממ, יוֹרדיס — כשהיא שם, זה נהיה ממש גרוע.'

'זה מה שקרה היום?'

'כן. בערך.' היא שברה חתיכת גבינה, כירסמה אותה ונראתה שקועה במחשבות. מֶרטאג המתין בסבלנות. הוא הגיע למסקנה שכמו עם סוסים, עדינות תשיג הרבה יותר מאשר כוח.

לבסוף אמרה אֶסי בקול חרישי, 'לפני הקציר יוֹרדיס התחילה להיות יותר נחמדה אלי. חשבתי — חשבתי שאולי המצב עומד להשתפר. היא אפילו הזמינה אותי אליה הביתה.' היא ליכסנה אליו מבט ביישני. 'הבית שלה ממש על יד הטירה.'

'מרשים.' הוא התחיל להבין. בעלי המלאכה העשירים יותר תמיד ניסו להתקרב ככל האפשר לבני האצולה, כמו קרציות לכלבים. קנאה היתה תכונה אנושית וחובקת כול (וגם הגזעים האחרים לא היו פטורים ממנה).

אֶסי הינהנה. 'היא נתנה לי אחד מהסרטים שלה, סרט צהוב, ואמרה שאני יכולה לבוא למסיבת חג המַאדֶן שלה.'

'והלכת?'

עוד הנהון. 'זה — זה היה היום.' דמעות גדשו את עיניה והיא מיצמצה בזעם.

מֶרטאג נעשה מודאג ושלף ממחטה בלויה מתוך המותנייה שלו. אולי הוא חי כמו חיית בר בשממה, אבל עדיין היו לו כמה גינוני נימוסים. 'אוי ואבוי.'

הילדה היססה. אבל אז החלו הדמעות לזלוג על לחייה, והיא תפסה את הממחטה וניגבה את עיניה. 'תודה רבה, אדוני.'

מֶרטאג הרשה לעצמו לחייך עוד חיוך קטן. 'עבר כבר הרבה זמן מאז שקראו לי אדוני, אבל בבקשה רבה. אני מבין שהמסיבה לא היתה מוצלחת?'

אֶסי הזעיפה פנים ודחפה את הממחטה בחזרה לעברו, אם כי היא עדיין נראתה כאילו היא על סף בכי. 'המסיבה היתה בסדר. זאת היתה יוֹרדיס. היא שוב התחילה להתנהג ברשעות, אחר כך, ו… ו' — היא נשמה עמוק, כאילו גייסה אומץ להמשיך — 'והיא אמרה שאם לא אעשה מה שהיא רוצה, היא תגיד לאבא שלה לא להשתמש בפונדק שלנו בחגיגת יום היפוך החורף.' היא הביטה במֶרטאג כאילו לבדוק אם הוא יודע למה זה חשוב כל כך. 'כל הבנאים באים הנה לשתות ו' — היא שיהקה — 'והם שותים הרבה, וזה אומר שהם מוציאים ערמות על גבי ערמות של מטבעות נחושת.'

הסיפור מילא את מֶרטאג בשלל זיכרונות לא נוחים מההתעללות שספג מידיהם של הילדים הגדולים כשגדל בחצרו של גאלבָּטוֹריקס. לפני שלמד להיזהר, לפני שטוֹרנאק לימד אותו איך להגן על עצמו.

הוא הניח את הצלחת על השולחן בהבעה רצינית ורכן לעבר אֶסי. 'מה היא רצתה שתעשי?'

אֶסי השפילה מבט והקפיצה את נעליה המרוחות בבוץ כנגד הכיסא. כשחזרה לדבר המילים בקעו מפיה בזרם חפוז. 'היא רצתה שאני אדחף את קַארְת לתוך שוקת של סוסים.'

'קארת הוא חבר שלך?'

היא הינהנה באומללות. 'הוא גר על יד הנמל. אבא שלו דייג.'

מֶרטאג חש סלידה פתאומית ועזה כלפי יוֹרדיס. הוא הכיר רבים כמוה בחצר המלכות: אנשים איומים, קטנוניים, שהיו נחושים בדעתם לשפר את מעמדם ולמרר את חייו של כל מי שמעמדו נמוך יותר.

'אז הוא לא היה מוזמן למסיבה כזאת.'

'לא, אבל יוֹרדיס שלחה את המשרתת שלה להביא אותו אל הבית ו…' אֶסי בהתה בו בהבעה פראית. 'לא היתה לי ברירה! אם לא הייתי דוחפת אותו, היא היתה אומרת לאבא שלה לא לבוא לשלל השפע.'

'אני מבין,' אמר מֶרטאג, שהכריח את עצמו לדבר בנימה מרגיעה למרות תחושות הולכות וגוברות של כעס וחוסר צדק. זה היה רוגז מוכר. 'אז דחפת את החבר שלך. הספקת להתנצל בפניו?'

'לא,' אמרה אֶסי ופניה התכרכמו. 'אני — אני ברחתי. אבל כולם ראו. הוא כבר לא ירצה להיות חבר שלי. אף אחד לא ירצה. יוֹרדיס רק רצתה לסדר אותי, ואני שונאת אותה.' היא תפסה את התפוח ונגסה ממנו עוד נגיסה מהירה. שיניה נסגרו בנקישה.

מֶרטאג התחיל לענות לה, אבל סיגלינג עבר לידם בדרכו להגיש שני ספלים לשולחן שלאורך הקיר. הוא הביט באֶסי במורת רוח. 'אני מקווה שהבת שלי לא הופכת את עצמה למטרד, אדון טוֹרנאק? יש לה הרגל מגונה להציק לאורחים כשהם מנסים לאכול.'

'בכלל לא,' אמר מֶרטאג בחיוך. 'הייתי בדרכים יותר מדי זמן, בלי שום חֶברה פרט לשמש ולירח. שיחה קלה היא בדיוק מה שאני זקוק לו. למעשה —' הוא הכניס יד לנרתיק שעל חגורתו והושיט לבעל הפונדק שני מטבעות כסף. 'אולי תוכל לדאוג לכך שהשולחנות הקרובים אלינו יישארו ריקים. אני מחכה לעמית, ויש לנו איזו, אה, עסקה לדון בה.'

המטבעות נעלמו לתוך סינרו של סיגלינג והוא הניד את ראשו. 'כמובן, אדון טוֹרנאק.' הוא העיף עוד מבט באֶסי בהבעה מודאגת במקצת והמשיך בדרכו.

הילדה נראתה קצת נבוכה.

'ובכן,' אמר מֶרטאג ומתח את רגליו הארוכות לכיוון האש. 'סיפרת לי את סיפורך העצוב, אֶסי בת סיגלינג. האם אלה כל הפרטים?'

'זה הכול,' אמרה אֶסי בקול רפה.

הוא הרים את המזלג מהצלחת והתחיל לסחרר אותו בין אצבעותיו. הילדה התבוננה בו מהופנטת. 'לא ייתכן שהמצב גרוע כפי שאת חושבת. אני בטוחה שאם תסבירי לחבר שלך —״

'לא,' היא אמרה בתקיפות. 'הוא לא יבין. הוא לא יסמוך עלי שוב. הם ישנאו אותי בגלל זה.'

נימה נוקבת חילחלה לקולו של מֶרטאג. 'אז אולי הם לא היו באמת חברים שלך.'

היא הנידה את ראשה והצמות שלה התנפנפו. 'הם כן היו! אתה לא מבין!' והיא הנחיתה את אגרופה על זרוע הכיסא במחווה קטנה של קוצר רוח. 'קארת הוא… הוא ממש נחמד. כולם אוהבים אותו, ועכשיו הם לא יאהבו אותי. אתה לא יודע כלום. אתה לגמרי גדול ו… וזקן.'

מֶרטאג הרים גבות. 'תופתעי לגלות מה אני יודע. אז הם לא יאהבו אותך. מה את הולכת לעשות בנידון?'

'אני הולכת לברוח מהבית,' פלטה הילדה. ברגע שקלטה מה אמרה היא שלחה אליו מבט מבוהל. 'אל תגלה לאבא, בבקשה!'

מֶרטאג לגם עוד לגימת שיכר והחליק יד על זקנו. מחשבותיו דהרו. השיחה, שהיתה משעשעת קודם לכן, נעשתה רצינית להחריד. אם יאמר את הדבר הלא נכון הוא עלול לשלוח את אֶסי בדהרה אל דרך שהיא תצטער עליה — והוא ידע שהוא עצמו יצטער על כך אם לא ינסה לשכנע אותה לחזור אל דרך הישר.

תיזהר עכשיו, הוא חשב. 'ולאן תלכי?'

'דרומה,' אמרה אֶסי בתקיפות. היה ברור שהיא כבר השקיעה מחשבה בשאלה. 'למקום חם. מחר יוצאת לשם שיירה. מנהל העבודה בא הנה. הוא נחמד. אני יכולה להתגנב החוצה ואז לנסוע איתם עד ג'יל'יִיד.'

מֶרטאג מרט באצבעותיו את שיני המזלג שלו. 'ואחר כך?'

הילדה הזדקפה במקומה. 'אני רוצה לבקר בהרי הבּיוֹר ולראות את הגמדים! הם הכינו את החלונות שלנו. נכון שהם יפים?' היא הצביעה.

'בהחלט.'

'ביקרת פעם בהרי הבּיוֹר?'

'כן,' אמר מֶרטאג. 'פעם, לפני הרבה זמן.'

אֶסי התבוננה בו בהתעניינות מחודשת. 'באמת? הם גבוהים כמו שכולם מספרים?'

'גבוהים כל כך שאי אפשר לראות בכלל את הפסגות.'

היא נשענה לאחור בכיסאה והטתה את ראשה אל התקרה כאילו היא מדמיינת את המראה. 'נהדר.'

נחרה נפלטה מפיו. 'אם לא אכפת לך שיורים עלייך חצים, אז כן… את בוודאי מבינה, אֶסי בת סיגלינג, שבריחה לא תפתור את הבעיות שלך כאן.'

'ברור שלא,' טיפש, אמרה הבעת פניה. 'אבל אם אני אעזוב, יוֹרדיס כבר לא תוכל להציק לי.'

מרטאג כמעט צחק לנוכח השכנוע המוחלט שבקולה. הוא לגם לגימה ארוכה מהספל שלו כדי להסתיר את השעשוע שחש, ועד שסיים כבר הצליח להרצין. 'או, וזאת רק הצעה, שתוכלי לנסות לפתור את הבעיה במקום לברוח.'

'אי אפשר לפתור אותה,' היא אמרה בעקשנות.

'מה עם ההורים שלך? אני בטוח שהם יתגעגעו אלייך מאוד. את באמת רוצה לגרום להם סבל כזה?'

אֶסי שילבה את זרועותיה. 'יש להם את אחי ואת אחותי ואת אוֹלְפָה. הוא רק בן שנתיים.' היא שירבבה את שפתיה. 'הם לא יתגעגעו אלי.'

'אני מפקפק בזה מאוד,' אמר מֶרטאג. 'חוץ מזה, תחשבי מה עשית עם יוֹרדיס. את עזרת להגן על שלל השפע. אם ההורים שלך יבינו איזה קורבן הקרבת, אני בטוח שהם יהיו גאים בך מאוד.'

'לא נכון,' אמרה אֶסי. היא לא נראתה משוכנעת. 'בלעדי לא היתה שום בעיה. אני הבעיה. אם אני אלך מכאן, הכול יהיה בסדר.' והיא הרימה את ליבת התפוח וזרקה אותה לתוך האח.

מערבולת של ניצוצות עלתה בארובה ורחש המים המתאדים גבר על קולות בולי העץ המתפצחים.

שרווליה של הילדה התרוממו ועל מפרק כף ידה השמאלית ראה מֶרטאג צלקת מפותלת, אדומה ונפוחה ועבה כחבל. שפתיו נמשכו לאחור מעל שיניו והוא שאל בנעימה אגבית מדי, 'מה זה?'

'מה?' היא שאלה.

'שם, על הזרוע שלך.'

אֶסי השפילה מבט וסומק הציף את לחייה ואת אוזניה. 'שום דבר,' היא מילמלה ומשכה למטה את חפת השרוול.

'תרשי לי?' שאל מֶרטאג בעדינות המרבית והושיט אליה יד.

הילדה היססה, אבל לבסוף הינהנה בביישנות והרשתה לו לאחוז בזרועה.

היא הפנתה את ראשה כשהוא משך לאחור בעדינות את חפת השרוול. הצלקת טיפסה במעלה אמת ידה עד למרפק, עדות ארוכה ויוקדת לכאב. המראה הצית אש קרה בעורקיו של מֶרטאג והוא חש מדקרת אהדה מהצלקת הכאובה שלו עצמו, על גבו.

הוא משך את השרוול של אֶסי בחזרה למטה. 'זאת… צלקת מרשימה מאוד. את צריכה להתגאות בה.'

היא החזירה אליו את מבטה ונראתה מבולבלת. 'למה? היא מכוערת, ואני שונאת אותה.'

חיוך קלוש עלה על פניו. 'כי צלקת מעידה ששרדת. היא מעידה שאת קשוחה ושקשה להרוג אותך. היא מעידה שנשארת בחיים. צלקת היא משהו ראוי להתפעלות.'

'אתה טועה,' אמרה אֶסי. היא הצביעה על כלי החרס עם ציורי הפעמוניות שעמד על אדן האח. סדק ארוך נמתח משפת הכלי אל בסיסו. 'היא רק מעידה שמשהו שבור.'

'אה,' אמר מֶרטאג בקול רך. 'אבל לפעמים, אם ממש משתדלים, אפשר לתקן שבר כך שיהיה חזק יותר מכפי שהיה לפני כן.'

הילדה שילבה את זרועותיה ותחבה את ידה השמאלית לתוך בית השחי. 'יוֹרדיס והאחרים תמיד לועגים לי בגלל הצלקת,' היא מילמלה. 'הם אומרים שהזרוע שלי אדומה כמו דג פָרידה ושבגלל זה אני לעולם לא אמצא בעל.'

'ומה אומרים ההורים שלך?'

אֶסי עשתה פרצוף. 'שזה לא משנה. אבל נכון שזה לא נכון?'

מֶרטאג הטה את ראשו. 'לא. נראה שלא. אבל ההורים שלך מנסים כמיטב יכולתם להגן עלייך.'

'טוב, הם לא יכולים,' היא אמרה והתנשפה.

לא, הם כנראה לא יכולים, הוא חשב, ומצב רוחו העכיר אפילו יותר.

היא הציצה בו ונראתה כאילו היא מתכווצת במקומה. 'לך יש צלקות?' היא שאלה בקול חרישי ומהוסס.

הוא צחק ללא שמחה. 'אה, בהחלט.' הוא הצביע על סימן לבן קטן על לחיו, מרווח בזקן שמלבד זאת היה מלא. 'זאת רק בת כמה חודשים. חבר שלי עשה לי אותה במקרה בזמן ששיחקנו, הטמבל הזה.' קצה קשקש מרגלו הקדמית השמאלית של עוקץ נתפס בלחיו של מֶרטאג וקרע את העור. זאת לא היתה פציעה רצינית, אבל היא כאבה מאוד ודיממה אפילו יותר. ואז הוא שאל, 'מה קרה לזרוע שלך?'

אֶסי מרטה באצבעותיה את קצה השולחן. 'זאת היתה תאונה,' היא מילמלה. 'סיר מים חמים נפל לי על הזרוע.'

עיניו של מֶרטאג הצטמצמו. 'הוא פשוט נפל עלייך?'

הילדה הינהנה.

'המממ.' מֶרטאג בהה באש, בניצוצות המקפצים ובגחלים הפועמות. הוא לא האמין לילדה. תאונות אמנם היו די נפוצות, אבל ההתנהגות שלה רימזה שקרה משהו חמור יותר.

לסתו נקפצה ושיניו נחשקו. פעימת אזהרה שקעה במורד שורש השן הטוחנת הימנית התחתונה שלו. הוא היה מוכן לסבול עוולות רבות, אבל לא אֵם או אב שפוגעים בילדם.

הוא שלח מבט לעבר הדלפק. אולי הוא צריך לדבר עם סיגלינג, להחדיר באדם פחד מפני רוכבי דרקונים.

אֶסי התנועעה. 'מאיפה אתה?'

'ממקום רחוק מכאן מאוד־מאוד.'

'בדרום?'

'כן, בדרום.'

היא נופפה ברגליה ובעטה בכיסא. 'איך שם?'

מֶרטאג שאף אוויר לאיטו והטה את ראשו עד שבהה בתקרה. האש בדמו עדיין יקדה. 'תלוי לאן הולכים. יש מקומות חמים ומקומות קרים, ומקומות שאף פעם רוח לא מפסיקה לנשוב בהם. יערות שנראים אינסופיים. מערות שמגיעות עד למקומות הכי עמוקים באדמה, ומישורים מלאים בעדרי איילים אדמוניים.'

'יש מפלצות?'

'כמובן,' הוא החזיר את מבטו אליה. 'תמיד יש מפלצות. כמה מהן אפילו נראות כמו בני אדם… גם אני בעצמי ברחתי מהבית, לידיעתך.'

'באמת?'

הוא הינהן. 'הייתי מבוגר יותר ממך, אבל כן. ברחתי, אבל לא הצלחתי להימלט ממה שברחתי מפניו… תקשיבי לי, אֶסי. אני יודע שאת חושבת שאם תעזבי הכול יהיה יותר טוב, אבל —״

'הנה אתה, טוֹרנאק הנודד,' אמר קול ערמומי וחלקלק שמֶרטאג זיהה מייד. סַארוֹס.

הסוחר פסע קדימה מבין השולחנות הסמוכים. הוא היה רזה וכפוף, ועל כתפיו היתה תלויה גלימה מכוסת טלאים שמתחתיה בגדים בלויים. טבעות נצצו על אצבעותיו. הוא הדיף ריח של פרווה רטובה והיה משהו מטריד בצעדיו החמקניים, החתוליים.

מֶרטאג החניק קללה. דווקא עכשיו האיש הזה היה צריך להופיע… 'סארוס. חיכיתי לך.'

'האזורים האלה מסוכנים בימינו,' אמר סארוס. הוא משך החוצה את הכיסא הפנוי מהשולחן, הזיז אותו עד שעמד בדיוק בין אֶסי למֶרטאג והתיישב מול שניהם.

הילדה התכווצה בכיסאה בחשדנות.

מֶרטאג העביר מבט סביב החדר. הוא הבחין בשישה גברים שנכנסו לפונדק בזמן שלא שם לב. הם נראו מחוספסים, אבל לא כמו הדייגים המקומיים; הם לבשו פרוות ועורות והתעטפו בגלימות באופן שהודיע למֶרטאג שהם מסתירים חרבות התלויות על החגורות שלהם.

שומריו של סארוס. מֶרטאג התעצבן על כך שהפסיק לשים לב לסביבה בזמן ששוחח עם אֶסי. הוא ידע שאסור לו לנהוג כך. אובדן מיקוד הוא דרך טובה למות או להגיע לכלא.

סיגלינג, ליד הדלפק, עקב במבטו בקפידה אחרי האנשים שנכנסו זה עתה. בעל הפונדק שלף את האַלָה שלו המכוסה בעור והניח אותה ליד מטלית הניגוב כאזהרה דוממת.

למרות הסתייגותו של מֶרטאג מאופיו של סיגלינג, הוא היה מרוצה מהזהירות שהפגין. אין ספק שהאיש לא טיפש.

תשומת ליבו חזרה אל סארוס כשהסוחר הצביע באצבע ארוכה על אֶסי. 'יש לנו עסקה לדון בה. תגיד לזאטוטה ללכת.'

לא, לא נראה לי, החליט מֶרטאג. הוא עוד לא סיים לדבר עם הילדה, ובכל מקרה, אם ישאיר אותה בסביבה אולי תהיה לכך השפעה מתרבתת על סארוס. במקרה הטוב האיש היה חסר תרבות, ובמקרה הגרוע יותר, פוגעני בהחלט.

'אין לי מה להסתיר,' אמר מֶרטאג. 'היא יכולה להישאר.' הוא העיף בה מבט. 'אם את רוצה להישאר. אולי תלמדי מזה משהו מועיל על העולם.'

אֶסי התכווצה בכיסאה, אבל לא הלכה.

סארוס פלט נשיפה ארוכה מבין שיניו והניד את ראשו. 'טיפשי, נווד. אבל תעשה מה שאתה רוצה. אני לא אתווכח, גם אם תעמוד על הראש באלכסון.'

מֶרטאג הניח למבטו להתקשח. 'לא, אתה לא תתווכח. אמור לי, אם כך, מה מצאת? עברו שלושה חודשים, ו —״

סארוס נופף יד. 'כן, כן. שלושה חודשים. אמרתי לך, האזורים מסוכנים. אבל שמעתי שמועות על מה שאתה מחפש. יותר טוב משמועות, מצאתי את זה —״ הוא שלף מנרתיק העור התלוי על חגורתו גוש שחור של משהו שגודלו כגודל אגרוף והניח אותו בחבטה על השולחן.

מֶרטאג רכן קדימה, וכך גם אֶסי.

המשהו היה אבן, אבל היא הפיצה זוהר עמוק כאילו גחלת רוחשת טמונה במרכזה. היא הדיפה ריח גופריתי חזק, מצחין כמו ביצה רקובה.

אֶסי ריחרחה ועיקמה את אפה.

חזהו של מֶרטאג התכווץ במתח. הוא קיווה שהוא טועה. הוא קיווה שאין משמעות לשמועות ולאזהרות… היזהרו מהמעמקים, ואל תלכו במקומות שבהם האדמה משחירה ושברירית והאוויר מדיף ריח של גופרית, כי במקומות האלה אורב רוע. כך אמר לו הדרקון העתיק אוּמַארוֹת לפני שהוא ועוקץ יצאו לגלוּת שכפו על עצמם.

מֶרטאג קיווה מאוד שאוּמארוֹת טעה, שלא מתעוררת סכנה חדשה באזורים הלא מיושבים של הארץ.

הוא היה צריך לדעת שאין טעם לפקפק בחוכמתו של דרקון עתיק ימים כמו אוּמַארוֹת.

בלי להסיט את מבטו מהאבן הוא שאל, 'מה זה בדיוק?'

סארוס משך בכתפיו. 'חשדות לצללים, זה כל מה שיש לי, אבל אתה ביקשת את החריג, את מה שלא שייך, והדבר הזה שם לא משתלב בתמונה הרגילה.'

'היו שם עוד כאלה, או…?'

סארוס הינהן. 'זה מה שאמרו לי. שדה שלם מלא אבנים.'

מתח גאה בחזהו של מֶרטאג. 'שחורות ושרופות?'

'כאילו נחרכו באש, אבל בלי שום סימן ללהבה או עשן.'

אֶסי שאלה, 'מאיפה זה?'

סארוס חייך והילדה התכווצה. כמו אצל רבים מאנשי הסוסים מהמישורים שבמרכז אלאגייזיה, שיניו של סארוס הושחזו בקצותיהן לחוד.

אשר למֶרטאג, המראה היה תזכורת לא נעימה למישהו אחר, אפילו פחות נעים, עם שיניים דומות. דוּרְזָה.

'ובכן,' אמר סארוס, 'זה בדיוק לב העניין, זאטוטה. אכן כן.' מֶרטאג שלח יד לקחת את האבן, וסארוס שמט את כף ידו מעל הגוש הזוהר וסגר עליו את אצבעותיו. 'לא,' הוא אמר. 'קודם תשלם, נווד.'

מֶרטאג שלף במורת רוח נרתיק עור קטן מתחת לגלימתו הכבדה. הנרתיק השמיע צלצול מתכתי כשהניח אותו על השולחן.

חיוכו של סארוס התרחב. הוא משך בשרוך הנרתיק, רופף אותו וחשף נצנוץ של מטבעות זהב בתוכו. אֶסי שאפה אוויר בחדות. מֶרטאג התקשה להאמין שהיא ראתה מימיה מטבע של כתר שלם.

'חצי עכשיו,' אמר מֶרטאג. 'ואת השאר כשתגלה לי איפה מצאת את זה.' הוא נגע באבן בקצה אצבע.

צליל השתנקות מוזר בקע מפיו של סארוס. צחוק. ואז הוא אמר, 'ממש לא, נווד. אכן לא. אני חושב שאתה דווקא צריך לתת לנו את שאר המטבעות שלך, ואז אולי נרשה לך להשאיר את הראש שלך במקומו.'

ברחבי הטרקלין החליקו הגברים בגלימות הפרווה ידיים מתחת לגלימותיהם, ומֶרטאג ראה ניצבים של חרבות נסתרות למחצה מתחתיהן.

הוא לא הופתע, אבל כן התאכזב. האם סארוס מפר את העסקה שלהם אך ורק מתוך חמדנות?

כל כך המוני.

אֶסי הבחינה בחרבות ועיניה נפערו. לעזאזל. לפני שמֶרטאג הספיק להתערב, היא רכנה קדימה ונראה שהתכוונה לומר משהו בקול, אבל סארוס שלף סכין בעלת להב דק והצמיד אותה לגרונה.

'אה־אה,' הוא אמר. 'שום ציוץ מפיך, זאטוטה, או שאפתח לך את הגרון מאוזניים ועד ירכתיים.'

3. מזלג ולהב

מֶרטאג הרגיש כאילו הקפיץ המתוח שבחזהו עומד להתפקע. באותו הרגע הוא חדל לחשוב על סארוס כעל אדם. במקום זאת האיש הפך בעיניו לחפץ, לבעיה שיש לפתור מהר וללא היסוס.

אֶסי קפאה למגע סכינו של הסוחר. הפעולה הנבונה ביותר שיכלה לנקוט.

מדקרת דאגה מרוחקת הגיעה אל מֶרטאג כאשר עוקץ התכונן לעוף לעזרתו. מֶרטאג הגיב ב־לא! אל תבוא! פראי. הדבר האחרון שהיה צריך זה שהדרקון יתפרץ לתוך סיוּנוֹן.

מֶרטאג ניסה להסתיר את רגשותיו כמיטב יכולתו ואמר, 'מה פשר השינוי הפתאומי הזה, סארוס? אני משלם לך יפה מאוד.'

'בדיוק נמרץץץץ. זאת הנקודה.' סארוס רכן והתקרב אליו בשפתיים מופשלות. נשימתו הדיפה צחנת בשר רקוב. 'אם אתה מוכן לשלם כל כך הרבה על רמזים ושמועות, בטח יש לך יותר מטבעות משכל. הרבה יותר מטבעות.'

טיפש, חשב מֶרטאג. הוא היה צריך לקלוט שאם יפזר זהב רב כל כך הדבר עלול לגרום לבעיות. הוא לא יעשה שוב את הטעות הזאת.

האמת היתה שהוא כבר הוציא את רוב המטבעות שלקח איתו כשהוא ועוקץ ברחו אל השממה. הוא היה רעב למידע, ועכשיו אותה תשוקה רעבתנית עולה לו יותר מאשר כסף.

הוא מילמל קללה גסה ואז אמר, 'לא כדאי לך להסתבך בקרב הזה. גלה לי את המיקום, קח את הזהב שאני חייב לך ואף אחד לא ייפגע.'

'איזה קרב?' גיחך סארוס. 'אין עליך חרב. אנחנו שבעה ואתה אחד. המטבעות שלנו, אם תרצה ואם לא.' קצה זעיר של הפלדה ננעץ בגרונה של אֶסי והיא נדרכה. 'רואה? אני מקֵל עליך את ההחלטה, נווד. תן לי את שאר הזהב שלך, או שהזאטוטה הזאת תשלם בדם.'

הילדה נעצה את עיניה במֶרטאג. הוא חש בפחד הנואש שלה, והוא ידע שהיא ממתינה — מקווה — שיעזור לה. היא נראתה צעירה להחריד, פגיעה להחריד, ותחושת קרבה מכריעה גאתה בו.

הוא חישל עצמו בנחישות.

הוא חייך חיוך רפה. האם הוא באמת ציפה לבקר בסיוּנוֹן בלי להסתבך בצרה כלשהי? נו מילא. ככה זה.

מֶרטאג אסף את עתודותיו הנפשיות, מיקד את רצונו ויצק את כוונתו העזה לשורה אחת של מילים מהשפה העתיקה — שפת האמת והכוח והקסם.

'תְרִיפָה סֶם קְנִיפְר אוּן הוּילְדְר סֶם קוֹנְר.'

האוויר ביניהם נראה כאילו הוא נרעד. זה ותו לא.

מֶרטאג מיצמץ בהפתעה. לחש הקסם נכשל. האם הסוחר מוגן בלחשי הגנה? ועוד לחשים חזקים, כי כוחו של הלחש היה פורץ מבעד לכל קסם נחות יותר. זאת היתה התפתחות בלתי צפויה ובלתי רצויה לחלוטין.

סארוס גיחך שוב. 'טיפשי. טיפשי מאוד.' בידו הפנויה הוא שלף קמע בצורת גולגולת של ציפור מתחת למותנייה שלו. 'רואה את זה, נווד? המכשפה בַּאשֶׁל כישפה שרשרת כזאת לכל אחד מאיתנו. שיטות הכישוף שלך לא יעזרו לך עכשיו. אנחנו מוגנים מפני כל רוע.'

'באמת?' אמר מֶרטאג בשקט קטלני. הסוחר הפך זה עתה ממטרד לסכנה של ממש. מתינות חדלה להיות האפשרות המועדפת אם הוא רוצה לנצח, ומרטאג החליט זה מכבר שהוא מוכן להרחיק לכת עד לקיצוניות כדי להימנע מהפסד נוסף.

ואז הוא הגה את המילה, ואיזו מילה זאת היתה. היא צילצלה כמו פעמון, ובצליל היו טמונות כל המשמעויות האפשריות, מכיוון שזאת היתה המילה רבת־העוצמה מכול: שמה של השפה העתיקה. שם כל השמות. לחש הקסם הסודי ביותר, הידוע רק לו, לאראגון ולאריָה. בעזרתו היה ביכולתו לנפץ או לשנות כל כישוף. בעזרתו היה ביכולתו לשנות את משמעות השפה עצמה.

הוא יצק שלוש כוונות לשם כל השמות: שאיפה להסיר את הגנותיו של סארוס, רצון לתפוס את סכינו של האיש ולהחזיק בה, ופקודה למנוע מכל האנשים ששמעו את המילה לזכור אותה.

לאחר מכן השתררה שתיקה עמומה. כל הנוכחים בטרקלין הביטו בו, רבים מהלקוחות בהבעה המומה כאילו הרגע התעוררו מחלום.

אֶסי בהתה בעיניים פעורות לרווחה, כאילו שכחה לגמרי את הפחד שחשה.

לתדהמתו של מֶרטאג, נראה שהמילה כלל לא השפיעה על סארוס. ליבו קפא בדאגה. הדרך היחידה לעמוד בפני שם כל השמות היא באמצעות קסם נטול מילים — קסם שמבוצע ללא הנחייתה המגוננת של השפה העתיקה. זאת היתה הדרך המסוכנת והפרועה ביותר לחולל קסמים. אפילו מחוללי הקסמים המיומנים ביותר נרתעו משימוש בה.

מֶרטאג לא העריך כראוי את סארוס ואת האנשים שעמד איתם בקשר, מי שלא היו. המצב נעשה בלתי צפוי בצורה מסוכנת. ומֶרטאג לא אהב דברים בלתי צפויים.

'אֶסי!' קרא סיגלינג, שהבחין סוף־סוף במצוקתה. הוא חטף לידיו את האלה שלו וזינק מעל הדלפק בזריזות רבה יותר מכפי שמֶרטאג היה מייחס לבעל הפונדק המקריח. 'עזוב אותה מייד!'

לפני שהספיק סיגלינג להתקדם אפילו צעד, שניים מהגברים בגלימות הפרווה הסתערו עליו והפילו אותו לרצפה. צליל חבטה עמום נשמע כשאחד מהם הלם בראשו של סיגלינג בגולת הניצב של חרב.

הוא גנח ושמט מידו את האלה.

אף אחד אחר לא העז לזוז.

מספיק עם זה, חשב מֶרטאג.

'אבא!' קראה אֶסי והתפתלה מתחת לסכין של סארוס.

הסוחר גיחך שוב, הפעם בקול רם יותר. 'התכסיסים לא יעזרו לך, נווד. שום כישוף לא חזק כמו הכישוף של בַּאשֶׁל. שום קסם לא עמוק יותר משלה.'

'אולי אתה צודק.' קולו של מֶרטאג היה רגוע כמו אגם שהרוח לא נושבת בו. הוא הרים את המזלג והפך אותו בין אצבעותיו. 'טוב, אם כך. נראה שאין לי שום ברירה.'

'שום שמץ של ברירה,' אמר סארוס בזחיחות.

אישה חסונה ואדומת לחיים ששׂערה אסוף בפקעת הופיעה בפתח המטבח כשהיא מנגבת את ידיה בחצאית שלה. 'מה זה כל ה —״ היא התחילה לומר, ואז ראתה את סארוס אוחז בסכין ואת סיגלינג שוכב על הרצפה, ופניה החווירו.

'אל תעשי צרות, או שהאיש שלך נדקר,' אמר אחד הבריונים בגלימות הפרווה שכיוון את להב חרבו אל סיגלינג.

בזמן שאשתו של סיגלינג הסיחה את דעת כולם, מֶרטאג התווה בשפתיו בלי להשמיע קול ואמר, 'הַאלְפָה אוּטַאן תוֹרְנֶסָה פְרָה גִ'ייֶרדָה.' אדווה זגוגיתית, דמוית להבה, חלפה לאורך המזלג.

עיניה של אֶסי נפערו, אבל מלבד זאת היא לא הגיבה.

סארוס חבט בשולחן. 'מספיק עם הפטפוטים. את המטבעות, עכשיו.'

מֶרטאג הטה את ראשו והושיט שוב את ידו השמאלית אל מתחת לגלימה שלו. הוא הקפיד להישאר רגוע עד הרגע האחרון.

בתנועה אחת הוא הניף את הגלימה שלו באוויר ובו־זמנית תקף באמצעות המזלג. הוא תפס את סכינו של סארוס בין שיני המזלג והשליך אותה אל צידו האחר של החדר.

טינג! הסכין קיפצה כנגד הקיר.

סארוס מיצמץ כאשר מֶרטאג הצמיד את שיני המזלג אל מתחת לסנטרו הבשרני. האיש בעל שיני הכריש בלע את רוקו ובוהק של זיעה הופיע על פניו, אבל ידו נותרה קרובה לצווארה של הילדה ואצבעותיו נפרשו כאילו הוא מתכוון לקרוע את גרונה.

'מצד שני,' אמר מֶרטאג, שהתענג על היפוך המצב, 'אין בקמע שלך שום דבר שמונע ממני להשתמש בקסמים על משהו אחר. למשל על המזלג הזה.' הוא נעץ את שיני המזלג עמוק יותר בבשרו של סארוס. 'אתה באמת חושב שאני זקוק לחרב כדי להביס אותך, שק טינופת חולני שכמותך?'

סארוס נשף. ואז הדף את אֶסי אל חיקו של מֶרטאג וזינק לאחור כשהוא מפיל את כיסאו.

מֶרטאג קם בקפיצה על רגליו ואֶסי נפלה על הרצפה. היא מיהרה לברוח בבהלה על ארבע בין השולחנות.

ששת הגברים בגלימות הפרווה שלפו את חרבותיהם, והחדר הגדול הפך לים של גופים מתנועעים כשהדייגים, הפועלים ושאר הלקוחות נחפזו להימלט דרך דלת הכניסה. נגן הקתרוס מעד ונפל ונשמעו צעקות והתנגשויות וספלים מתנפצים.

מֶרטאג השליך מעליו את הגלימה כדי שיוכל להתנועע יותר בחופשיות. הוא הסתכן במבט אל הרצפה כדי לחפש את הסכין של סארוס. הסכין לא נראתה בשום מקום. הוא נהם והצטער שלא הביא איתו את זאר'רוק, או לפחות סכין מחנאות כדי להגן על עצמו. אבל לא, הוא היה בטוח מדי בעצמו, מתוחכם מדי. היה לו רק מזלג בידו.

הבריונים ניסו לדחוק אותו לפינה ליד האח, אבל הוא לא היה מוכן להניח להם לעשות זאת. הוא חמק בין השולחנות והסתובב להשיג זווית טובה.

סארוס נסוג לפינה וצעק, 'תחתכו אותו באלכסון! תהרגו אותו! תפתחו לו את הבטן ותשפכו לו את המעיים!'

איתך אני אתמודד ישירות, חשב מֶרטאג.

הילדה הגיעה אל אימהּ, בירכתי החדר הגדול. האישה משכה את אֶסי אל מאחורי שמלתה, הרימה כיסא והחזיקה אותו לפניהן כמו מגן.

הבריון הקרוב ביותר הסתער על מֶרטאג בחרב מונפת. טיפש מגושם. מֶרטאג הדף מעליו את המהלומה בעזרת המזלג שלו, ואז התקרב אל האיש ונעץ את המזלג בחזהו.

שיני המזלג ניקבו עצם ושריר כפי שמֶרטאג רצה שיעשו. האיש היטלטל והתמוטט בהתנשפות לחה, חנוקה מדם, כשליבו קרס.

נחשול ענקי של זעם אימתני בקע מעוקץ, ומֶרטאג חש בנחישותו הפתאומית של הדרקון להצטרף אליו. תישאר שם! הוא שאג בתודעתו לפני ששריין את מחשבותיו כנגד פלישה אפשרית. עוקץ נשאר, אבל בקושי.

עוד שלושה מלוחמיו השכירים של סארוס התקרבו אליו. כל השלושה ניסו לדקור ולשסע אותו בחרב בלי להמתין לתורָם.

מֶרטאג תפס כיסא ביד אחת וריסק אותו על ראשו של האיש שמשמאלו. במקביל הוא השתמש במזלג כדי להדוף את מתקפותיהם של שני הבריונים האחרים. הוא הגיב על כל מהלומה במהלומה משלו ונלחם בקלילות חסרת מאמץ בשעה שהם ניסו לחדור מבעד להגנותיו. הוא שם לב שאיש מהם לא היה מאומן היטב.

לגברים האחרים היה יתרון בשל חרבם הארוכה יותר, אבל מֶרטאג התחמק מהלהבים והתגנב לטווח פגיעה. מהר מכפי שהעין יכולה לראות הוא דקר במזלג: אחת, שתיים, שלוש, ארבע חבטות קשות שהפילו את הגברים על הרצפה, שם הם שכבו בשתיקה או נאנקו.

דמו התלהט, דוק של זיעה כיסה את מצחו ושולי שדה הראייה שלו נצבעו בארגמן, אבל נשימתו נותרה מדודה. הוא נשאר בשליטה גם כאשר חלף בו רטט של ריגוש בשל הניצחון האלים.

בצידו האחר של החדר, סיגלינג משך את עצמו לעמידה ליד הדלפק. הוא שוב החזיק בידו את האלה, אבל המקל העטוף בעור נראה למֶרטאג חסר תועלת נגד החרבות של הבריונים.

אשתו של בעל הפונדק אמרה, 'אֶסי, אוֹלפָה במטבח. אני רוצה שתלכי —״

לפני שהספיקה לסיים את המשפט, אחד משומריו של סארוס רץ אליהן. הוא החזיק אלת מתכת בעלת ראש דוקרני והניף אותה לעבר הכיסא שהאישה החזיקה.

המהלומה הפילה את הכיסא מידיה וניפצה אותו.

הילדה צרחה כאשר האיש בגלימת הפרווה משך לאחור את החרב שבידו האחרת —

מֶרטאג ידע שלא יספיק לחצות את החדר הגדול בזמן כדי להציל אותן. ולכן הוא הימר על רצונו הטוב של הגורל וזרק את המזלג —

טראח.

המזלג ננעץ באחורי גולגולתו של האיש והוא התמוטט בכבדות כמו שק קמח.

הקלה הציפה את מֶרטאג, אבל רק לרגע. סארוס ובן לווייתו האחרון ניסו לאגף אותו. מֶרטאג בעט בשולחן אל בטנו של הסייף, וכשהסייף מעד, הוא קפץ עליו וחבט את ראשו ברצפה.

סארוס קילל ונמלט לעבר הדלת. בדרך הוא הסתובב והשליך על מֶרטאג חופן של גבישי בדולח נוצצים.

'סְוִינְג!' קרא מֶרטאג.

גבישי הבדולח סטו באוויר ועפו אל תוך להבות האח. נשמעה סדרה של קולות נפץ רמים, ומזרקה של גחלים ארגמניות ניתזה על האח העשויה אבן.

לפני שסארוס הספיק להגיע אל הדלת מֶרטאג השיג אותו. הוא תפס את סארוס בגב המותנייה שלו, ואז הניף את סארוס באנקה ומשיכה מהרצפה ומעל ראשו והטיח אותו בחזרה מטה על קורות העץ.

מרפקו השמאלי של סארוס התעקם בזווית לא טבעית. האיש שאג מרוב כאב.

'אֶסי,' אמרה אשתו של בעל הפונדק. 'תישארי מאחורי.'

מֶרטאג נטע רגל על חזהו של סארוס ושאל בנהמה, 'ועכשיו, מנוול, איפה מצאת את האבן ההיא?'

סיגלינג עזב את הדלפק וחצה את החדר בצעד כושל אל אשתו ובתו. הם לא אמרו מילה, אבל אשתו כרכה זרוע סביבו והוא כרך את זרועו סביבה.

צחוק מבעבע פרץ מפיו של סארוס. היתה בקולו נימה פרועה שהזכירה למֶרטאג את רגעיו המטורפים יותר של גאלבָּטוֹריקס. סארוס ליקק את שיניו המחודדות ואמר, 'אתה לא מבין מה אתה מחפש, נווד. אתה מוכה ירח וחסר חוש ריח. הישֵׁן מתעורר, ואתה ואני — כולנו נמלים שממתינות להימחץ.'

'האבן,' אמר מֶרטאג מבין שיניים חשוקות. 'איפה?'

קולו של סארוס נעשה גבוה אף יותר, צווחה מוטרפת שפילחה את אוויר הלילה. 'אתה לא מבין. החולמים! החולמים! הם נכנסים לך לראש ומעוותים את המחשבות שלך. אהה! הם מעוותים אותן עד שהן מסובבות לגמרי.' הוא התחיל לפרכס ולתופף בעקביו על הרצפה. קצף צהוב ביעבע מזוויות פיו. 'הם יבואו לתפוס אותך, נווד, ואז תבין. הם…' קולו דעך לקרקור צרוד עד שלבסוף דמם בטלטלה אחת אחרונה.

אי־שקט מילא את מֶרטאג. האיש לא היה אמור למות. פעלו כאן קסמים או רעל, ואף אחד משני ההסברים לא היה מושך במיוחד. למעשה, כל המצב השאיר טעם רע בפיו. הוא הרגיש כאילו נלכד במלכודת בלתי נראית, והוא לא ידע מי או מה הציב אותה.

לרגע אחד, איש לא זז בטרקלין הגדול.

מֶרטאג חש עיניים נעוצות בו כשתלש את הקמע בצורת גולגולת הציפור מצווארו של סארוס, הרים את הגלימה שלו וחזר אל השולחן הסמוך לאח. הוא טמן בכיסו את האבן שזהרה מבפנים, הרים את נרתיק המטבעות שלו ואז התעכב רגע במחשבה.

הוא הקפיץ את הנרתיק בידו וניגש אל המקום שבו עמדו סיגלינג ואשתו וגוננו על אֶסי. הילדה נראתה מבועתת. מֶרטאג לא היה יכול להאשים אותה.

'בבקשה…' אמר סיגלינג.

'אני מתנצל על הטִרדה,' אמר מֶרטאג. הוא הריח את הזיעה שנדפה ממנו, וחזית חולצת הפשתן שלו היתה מלוכלכת בנתזי דם. 'הנה, זה אמור לפצות על הבלגן.' הוא הושיט את הנרתיק, ולאחר היסוס רגעי סיגלינג לקח אותו.

בעל הפונדק ליקק את שפתיו. 'המשמר יגיע הנה בכל רגע. אם תצא מהדלת האחורית… תוכל להגיע אל השער לפני שיראו אותך.'

מֶרטאג הינהן. מתחשב מצידו.

הוא כרע ברך ומשך את המזלג מתוך ראשו של הבריון ששכב על רצפת העץ. הילדה התכווצה כשמֶרטאג הביט בה. 'לפעמים,' הוא אמר, 'צריך לעמוד ולהילחם. לפעמים בריחה היא לא אפשרות ראויה. עכשיו את מבינה?'

'כן,' לחשה אֶסי.

מֶרטאג העביר את תשומת ליבו אל הוריה. 'שאלה אחת אחרונה: האם אתם זקוקים לתמיכה של גילדת הבנאים כדי שהפונדק הזה יחזיק מעמד?'

מצחו של סיגלינג התקמט בבלבול. 'לא, לא אם זה מה שיעמוד על הפרק. למה?'

'זה מה שחשבתי,' אמר מֶרטאג. ואז הגיש לאֶסי את המזלג. הוא נראה נקי לחלוטין, לא מוכתם אפילו בטיפה אחת של דם. 'קחי את זה במתנה. יש עליו לחש קסם שימנע ממנו להישבר. אם יוֹרדיס תציק לך שוב, תני לה איזו דקירה טובה והיא תניח לך.'

'אֶסי,' הזהירה אמהּ בקול שקט.

אבל מֶרטאג ראה שאֶסי כבר קיבלה החלטה. היא הינהנה בתקיפות ולקחה את המזלג. 'תודה,' היא אמרה בכובד ראש.

'כל כלי נשק טוב ראוי לשֵם,' אמר מֶרטאג. 'במיוחד כלי נשק קסומים. איך תקראי לזה?'

אֶסי חשבה רגע ואז אמרה, 'מר דוקרני!'

מרטאג לא הצליח להתאפק, וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא צחק, צחוק רם ולבבי. 'מר דוקרני. זה מוצא חן בעיני. מתאים מאוד. הלוואי שמר דוקרני יביא לך תמיד מזל.'

וגם אֶסי חייכה, אם כי בהיסוס קל.

ואז שאלה אימה של הילדה, 'מי… מי אתה, באמת?'

'סתם עוד מישהו שמחפש תשובות,' אמר מֶרטאג.

הוא כבר התכוון ללכת אבל פתאום, מתוך דחף, הוא הושיט יד והניח אותה על זרועה של הילדה. הוא אמר מילים של לחש ריפוי, והילדה התאבנה כשהקסם השפיע עליה ועיצב מחדש את הרקמה המצולקת שעל זרועה.

קור חילחל בגופו של מֶרטאג כאשר הכישוף גבה את מחירו באנרגיה ושאב מכוחו כדי לחולל את השינוי שרצה.

'תעזוב אותה!' אמר סיגלינג ומשך ממנו את אֶסי, אבל לחש הקסם כבר ביצע את מלאכתו ומֶרטאג חלף על פניהם כשגלימתו מתפרשׂת מאחוריו.

כשעבר דרך המטבח שבירכתי הפונדק הוא שמע את סיגלינג ואשתו נאנקים בתדהמה, ואז הם ואֶסי התחילו לבכות, אבל זה היה בכי של שמחה, לא של יגון.

מֶרטאג עדיין לא סיים. בזמן שדעתם של הוריה של אֶסי היתה מוסחת הוא גישש במחשבותיו וחמק בלי שיבחינו בו אל תוך זרם המחשבות שלהם. הוא היה עדין, וגם לא היה צורך לחטט עמוק. בדיוק הדבר שחיפש היה בחזית כל אחת מן התודעות: אותו רגע, שלוש שנים קודם לכן, כאשר אֶסי נתקלה במטבח באביה שנשא את סיר הנזיד העשוי ברזל מחורץ בגומות עם הידית העקומה, שהיה מלא במים שהורתחו לשטיפה. אֶסי התרוצצה בלי להסתכל, בלי לשים לב, ונמצאה במקום שבו לא ציפו לה. עכשיו עלו מסיגלינג תחושות מעורבות של אשמה והקלה. מאשתו עלו הקלה ועצב, ושיכוך הטינה ששמרה לבעלה על כך שגרם לתאונה, גם אם לא בכוונה.

מֶרטאג נסוג מתודעותיהם. פחדיו היו נטולי יסוד, והוא שמח על כך. אֶסי ואחיה ואחיותיה בטוחים בחיק המשפחה שלהם. הוא לא היה צריך לעשות כאן שום דבר נוסף.

הוא חש בדמעות בעיניו. לפחות הוא הצליח לעשות משהו טוב היום. שום ילד לא צריך לגדול עם צלקת כמו זו של אֶסי… או שלו. לרגע הוא דמיין איך הוא מחליק את גבו באמצעות קסמים כפי שהחליק את זרועה של אֶסי, אבל הוא התנער מהמחשבה הזאת. יש פצעים עמוקים מכדי שאפשר יהיה לרפא אותם.

הוא בנו של אביו, והוא לעולם לא יוכל להעמיד פנים שזה לא כך.

***

בסמטה שמחוץ לשלל השפע מֶרטאג הרים את ראשו ונשם נשימה עמוקה מאוויר הלילה. עדיין ירד שלג, פתיתים רכים ריחפו מטה ביריעה מתגלגלת, ושקט ושלווה שררו בעיר כולה.

הדופק שלו החל להאט.

כמה זמן עבר מאז הרג אדם? יותר משנה. שני שודדים זינקו עליו ערב אחד כשחזר למחנה. טיפשים מגושמים ובורים שלא היה להם שמץ של סיכוי להביס אותו. הוא השיב מלחמה באופן אינסטינקטיבי, ועד שקלט מה קורה שני חסרי המזל כבר היו שרועים על הקרקע. הוא עדיין שמע את היבבות שהשמיע הצעיר יותר כשגסס…

מֶרטאג העווה את פניו. יש אנשים שעוברים את כל חייהם בלי להרוג אף אחד. הוא תהה איזו הרגשה זאת.

טיפת דם שלא היה שלו זלגה במורד גב ידו. הוא שיפשף אותה מעליו בסלידה בקיר עץ של בניין. הקוצים הפריעו לו פחות מהדם.

אף על פי שלא הצליח להשיג מסארוס מיקום מוגדר, לפחות עכשיו הוא ידע שהמקום שאוּמַארוֹת הזהיר אותו מפניו אכן קיים. הוא היה מעדיף בהרבה להתאכזב. תהיה אשר תהיה האמת הנסתרת מתחת לאדמה המושחרת, הוא התקשה להאמין שהיא תבשר טובות. החיים אף פעם אינם פשוטים כל כך.

מחשבה מהוססת הגיעה אליו מחוץ לסיוּנוֹן: עוקץ החושש לגורלו.

אני בסדר גמור, אמר לו מֶרטאג. סתם קצת צרות.

שאבוא?

אני לא חושב, אבל תישאר בכוננות ליתר ביטחון.

תמיד.

עוקץ נרגע אם כי נשאר זהיר ועומד על המשמר. מֶרטאג עדיין חש בחוט המקשר ביניהם: קרבה מנחמת שנעשתה למציאות הבלתי משתנה היחידה בחייהם.

הוא התחיל ללכת בסמטה. הגיע הזמן לעזוב. משמר העיר יגיע בקרוב לחקור את ההפרעה, והוא כבר השתהה כאן מספיק זמן.

הבזק של תנועה הרחק למעלה משך את תשומת ליבו.

בהתחלה מֶרטאג לא היה בטוח מה הוא רואה.

מצידם התחתון של העננים המוארים באש ריחפה מטה ספינה קטנה עשויה מעשב, באורך של יד או שתיים לכל היותר. גוף הספינה והמפרש היו עשויים מעלי עשב קלועים, והתורן והקורות היו עשויים מקטעי גבעולים.

לא נראה עליה שום צוות, גם לא זערורי. הספינה נעה מעצמה, מוּנעת ונתמכת בכוח בלתי נראה. היא חגה סביבו פעמיים והוא ראה דגלון קטנטן מתנופף מעל עמדת התצפית הקטנטנה באותה מידה.

ואז פנתה הספינה מערבה ונעלמה בתוך מסך השלג היורד בלי להותיר אחריה שום זכר לקיומה.

מֶרטאג חייך והניד את ראשו. הוא לא ידע מי יצר את הספינה ומה היא מסמלת, אבל העובדה שיכול בכלל להתקיים משהו גחמני כל כך, ייחודי כל כך, מילאה את ליבו בשמחה שלא היה רגיל לה.

הוא נזכר בְּמה שאמר לילדה, אֶסי. אולי כדאי שיקשיב לעצה של עצמו. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח ולחזור לחבריו הוותיקים.

חיוכו התפוגג. בכל מקום שהלך אליו בשנה שחלפה מאז מותו של גאלבָּטוֹריקס הוא שמע את הרעל בקולם של אנשים כשאמרו את שמו. רק מעטים, מלבד נסוּאדה, יבטחו בו אחרי מה שעשה בשירותו של המלך. זאת היתה אמת מרירה, לא הוגנת, אבל הנסיבות אילצו אותו להשלים עמה זה מכבר.

בגללה הוא הסתיר את פניו ושינה את שמו, נשאר בפאתי השטחים המיושבים ואף פעם לא הגיע למקומות שבהם היו עלולים לזהות אותו. ואף על פי שהזמן שעבר עליהם לבדם הועיל גם לו וגם לעוקץ, זאת אינה דרך לחיות בה את שארית חייהם.

ולכן הוא תהה שוב. האם הגיע הזמן לחזור ולהתמודד עם עברם?

לא. המחשבה היתה בהולה ונחרצת. הוא לא ידע בוודאות אם השכנוע הוא שלו, של עוקץ או שילוב של שניהם. גם אם ינסו לחזור ולהצטרף לחברה המכובדת, מֶרטאג התקשה להאמין שמישהו יראה בהם אי־פעם משהו מעבר לרוצחים ובוגדים.

ונוסף על כך… מֶרטאג השפיל מבט אל החפץ שהחזיק: קמע גולגולת הציפור שהסיר מצווארו של סארוס. גולגולת של עורב, לפי המראה.

מי היא המכשפה בַּאשֶׁל? מֶרטאג לא שמע עליה מעולם. הטלת כישופים ללא מילים היא מעשה פראי ומסוכן, ונדירים הקוסמים שהם אמיצים, טיפשים או מוכשרים די הצורך להסתכן בכך. אפילו עם הכשרה הולמת הוא לא היה מעז לעשות זאת בשלל השפע, בסביבתם של צופים חפים מפשע רבים כל כך. ומה עם החולמים שסארוס דיבר עליהם? האם הם עמיתים של בַּאשֶׁל? תמיד עוד ועוד תעלומות.

לא, לפני כל דבר אחר מֶרטאג רצה לדעת מאין הגיעה האבן הנוצצת, והוא רצה למצוא את המכשפה בַּאשֶׁל ולשאול אותה כמה שאלות.

הוא חשד שהתשובות יהיו מעניינות מאוד.

פעמון אזעקה מפליז צילצל אי־שם בסיוּנוֹן והעיר אותו מהרהוריו. הוא תחב את הקמע לגלימתו ויצא בהליכה מהירה לכיוון השער הדרומי, נחוש להימלט מהעיר לפני שאנשי המשמר יאתרו אותו והוא ייאלץ להרוג מישהו שיתחרט על הריגתו.

4. התייעצות

שוב נמלטים, חשב מֶרטאג כשיצא בריצה דרך בית השער הפתוח של סיוּנוֹן. נראה שהוא ועוקץ תמיד נאלצים לברוח ממקום אחד לאחר. לא רצויים. זה מה שאנחנו.

קרן הידהדה בעיר והוא הרכין את ראשו, כמעט בציפייה למטח חיצים נזעמים שינחת סביבו. הוא שמע קרנות כאלה בחלומותיו: תרועות מטילות אימה שבישרו על קרבתם של ציידים נטולי פנים, חסרי רחמים במרדפם.

הוא הגביר את קצב הריצה.

אחרי האורוות שמחוץ לחומות העיר הוא ירד מהדרך אל שדות שעורה זרויים בשלג ופנה מזרחה אל המקום שבו עוקץ המתין לו.

הלילה הלך וירד עד כדי עלטה מוחלטת. גם אחרי שעיניו הסתגלו לחשכה הוא בקושי הצליח לראות היכן להניח את כפות רגליו. ואף על פי כן הוא שמר על הקצב כמיטב יכולתו, נחוש להתרחק ככל האפשר מסיוּנוֹן.

הוא מעד על כמה תילי חפרפרות, וכמעט עיקם את קרסולו במאורת גירית.

'בן אוּרגל,' הוא רטן.

בקצה הרחוק של השדות הוא עצר כדי להביט לאחור. שער העיר נסגר ועששיות התנודדו לאורך החומות החיצוניות בידיהם של חיילים שסיירו על הביצורים, אבל הוא לא ראה שום סימן שמישהו יצא מסיוּנוֹן כדי לרדוף אחריו.

הוא התחיל להירגע. אבל רק מעט.

כשהמשיך בדרכו הוא הסתכן וזימן אור רפאים קטן באמצעות הלחש 'בְּרִיסִינְגְר'.

אור הרפאים היה טיפה של להבה מדממת שהבליחה בלילה, זוהרת מספיק כדי להראות את הקרקע ולא יותר מכך. היא ריחפה במרחק קצר לפניו ושמרה על אותו המרחק, לא משנה באיזו מהירות הוא רץ.

בְּרִיסִינְגְר. אראגון לימד אותו את מילת העוצמה הזאת, כפי שלימד אותו מילים רבות בשפה העתיקה במהלך מסעותיהם יחד בתקופה הקצרה שבה היו חברים ובעלי ברית. למרות כל הלחצים של אותה תקופה, מפני שהם התחמקו מכוחות האימפריה במשך כל אותו הזמן, זאת היתה אחת התקופות המהנות בחייו של מֶרטאג. הוא זכר אותה בתערובת משונה של הכרת טובה, חרטה וטינה: פרק זמן קצר וזוהר של חירות, בין בריחתו הראשונה מעריצותו של גאלבָּטוֹריקס באוּרוּ'בֵּיין לבין לכידתו מחדש בסופו של דבר בידי משרתיו של המלך בטְרונג'הים. לאחר מכן המלך כבל אותו באמצעות השפה העתיקה ואילץ אח להילחם באח.

מֶרטאג חרק שיניים. אח. עדיין היה מוזר לחשוב על אראגון כעל אח. חצי אח, למען האמת, כי אף על פי שהיתה להם אמא משותפת, מֶרטאג היה בנו של מוֹרזָן, הראשון והחשוב שבמפירי השבועה — שלושה־עשר רוכבי הדרקונים שבגדו במסדר שלהם כדי לעזור לגאלבָּטוֹריקס במסעו נגד הרוכבים. אני הבוגד בן הבוגד, חשב מֶרטאג, והידיעה צרבה אותו כמו חומצה על ליבו.

גם אראגון היה בנו של רוכב דרקונים, אבל בניגוד אליו, אביו של אראגון, בְּרוֹם, התנגד נמרצות לגאלבָּטוֹריקס ולכל משרתיו. עובדה שהיתה לה תוצאה אישית מאוד, מאחר שבְּרוֹם היה זה שהרג את מוֹרזָן ואת הדרקון שלו כשמֶרטאג עדיין היה ילד קטן.

שפתו התעקלה. ההיסטוריה המשפחתית שלהם היתה סבוכה כמו סבך קוצים והיה מכאיב באותה מידה לצלוח אותה. הוא הצטער שאימם כבר אינה בחיים והוא לא יכול לשאול אותה על כך, אבל היא מתה זמן קצר אחרי שילדה את אראגון. ואף שמֶרטאג ידע שאין בזה היגיון, הוא לא יכול היה שלא להאשים את אראגון על האובדן: עוד סיבה אחת מיני רבות לחוש טינה.

בנשימה עמוקה במיוחד מֶרטאג ניקה את ריאותיו והאריך את צעדיו. הפרישה מזרם האירועים המרכזי של אלאגייזיה סייעה להרגיע את נפשו, אבל הוא עדיין הרגיש מעוות לגמרי מבפנים, הוא ועוקץ גם יחד.

ייתכן שיעברו שנים עד שאחד משניהם יתיר את הקשרים, אם זה יקרה בכלל.

ינשוף קרא מעץ בקרבת מקום, ובין השיחים נמלט בעל חיים. אולי ארנבון. אולי משהו גרוע יותר. אולי סְוָרְטְלִינְג. סיפרו שהיצורים הקטנים, כהי העור, עוזרים במטלות משק הבית אם נותנים להם מתנות של לחם וחלב, אבל סיפרו גם שהם מתעללים בעוברי אורח במעשים אכזריים ולעיתים קרובות מסוכנים.

היה אשר היה מקור הקול, מֶרטאג לא רצה לפגוש את מי שהשמיע אותו באמצע שדה אפוף חשכה.

הוא האט כשטיפס על הגבעה שעליה נחתו קודם לכן והתקדם בדרך המפותלת בין זיזי הסלע ובין סבכי השיחים העבותים והקוצניים.

הוא מצא את עוקץ רכון על ראש הגבעה, מוכן לזנק לאוויר. עיניו של הדרקון נצצו יותר מאור הרפאים, וקשקשיו הבזיקו והתלקחו בזוהר מחודש. האדמה סביבו היתה מצולקת בתלמים עמוקים: ציצות עשב קרועות, שיחים עקורים, אבנים מנופצות.

זנבו של עוקץ התנפנף כשראה את מֶרטאג והוא נרעד בעודף של אנרגיה אצורה. חוטמו התעקל בנהמה.

מֶרטאג התבונן בתלמים אבל לא אמר דבר.

'אני בסדר גמור,' הוא אמר. 'ברצינות.' הוא הסתובב במעגל בזרועות פרושות. 'זה לא הדם שלי.'

עוקץ ריחרח אותו ונהם קלות לפני ששב ורבץ על ירכיו. חוטמו התיישר, אבל מֶרטאג עדיין חש בפחד שלו, וגם בתסכול ובכעס. הייתי צריך לבוא לעזור לך.

'זה בסדר. באמת.' הוא ליטף את צווארו של עוקץ ואחר כך ניגש אל תיקי האוכף, שלף מהם את זאר'רוק, התיר את הקשרים סביב החרב הארגמנית ובתחושת הקלה חגר את כלי הנשק על מותניו.

'כדאי שנמצא מקום אחר ללילה,' הוא אמר וטיפס על גבו של עוקץ, אל האוכף שהיה קשור בין הבליטות הגדולות שעל כתפיו של הדרקון. אחרי שישב במקומו, הוא כיבה את אור הרפאים.

אתה תמיד מחולל מהומות בערי קן הנמלים, אמר עוקץ.

'אני יודע. זה הרגל מגונה. בוא נצא לדרך.'

בנהמה נוספת, במשב רוח אדיר ובתנופת שרירי פלדה זינק עוקץ אל אוויר הלילה. רעם חבטות כנפיו היה כמו מהלומות פטיש בלתי נראה.

שלוש חבטות כנפיים נוספות נשאו אותם אל תוך העננים. הערפל היה קר כנגד לחייו של מֶרטאג, אבל לא באופן בלתי נעים אחרי הריצה. היה לו טעם של דשא שזה עתה כוסח ושל התחלות חדשות.

***

עוקץ עף מזרחה פרק זמן שנראה אין־סופי. לבסוף הם נחתו על גבעה שטוחה שנשקפה ממנה תצפית מרשימה של הנוף. אמנם עדיין היה חשוך, אבל מֶרטאג הבחין במאמץ ביער דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן רחוק יותר דרומה — פס שחור ארוך שהשתרע על פני האדמה כמו זרוע ענקית המצביעה לעבר סיוּנוֹן.

הקור צרב את עורו כששמט את הגלימה שלו ופשט מעליו את החולצה המוכתמת בדם תוך מאמץ להימנע ממגע עם כתמי הדם. 'הְוִיטְרָה,' הוא מילמל, וכפה את רצונו על הבגד.

הבד ניצנץ קלות והכתמים האדומים התפוגגו.

מֶרטאג מישש את הפשתן. הבד נראה נקי למדי, אבל הוא עדיין התכוון לכבס את החולצה לפני שילבש אותה שוב.

הוא ארז את החולצה בתיק האוכף והוציא ממנו את הבגד היחיד הנוסף שהיה לו, חולצת צמר עבה סרוגה, לא ארוגה, בצבע חום כהה עם דוגמאות אדומות בחפתים ובקו הצווארון. הצמר גירד, אבל הוא העדיף את הבגד הזה בתעופה מאחר שהיה הרבה יותר חם מהפשתן.

הוא לבש את החולצה כי היה להוט לכסות את עורו, ושב והתעטף בגלימה.

מאחר שאש עלולה למשוך תשומת לב, עוקץ הצטנף לכדור הדוק, חוטם אל זנב, ומֶרטאג הזדחל אל מתחת לכנפו הימנית ופרשׂ את מצעיו ליד קשקשי הבטן החלקים של עוקץ.

זה היה שווה את מה שקרה? שאל עוקץ.

'נראה לי שכן,' אמר מֶרטאג. הוא פתח את תודעתו יותר מכפי שהרגיש שבטוח לעשות בקרבת זרים וחלק את כל זיכרונותיו מסיוּנוֹן.

הם לא היו מוכשרים במיוחד, אמר עוקץ, שהתמקד בתמונת שומריו של סארוס.

'לא, הם לא היו. למזלי.'

נהמה רפה, והדרקון הידק את כנפו סביב מֶרטאג. אני רואה עכשיו שעומדת בפנינו סערה.

'אבל כמה גדולה, כמה קשה? אנחנו עדיין לא יודעים.'

אבל היא קיימת.

'כן.'

עפעפו המשוריין של עוקץ נסגר ונפתח בנקישה קלה. אתה רוצה לעוף אל תוך הסערה.

'אולי לא לתוכה, אבל לעברה, כן. מה אתה אומר?'

הדרקון השתעל בצחוקו המוזר. שאנחנו צריכים לקחת את האבן לטְרונג'הים ולבקש מהגמדים לגלף ממנה משהו יפה בשבילנו.

מֶרטאג נחר מרוב צחוק. 'והראשים שלנו יצפו בזה כשהם תקועים על רמחים?'

ריח קלוש של עשן דרקונים מילא את החלל סביבם כאשר פס של להבה ארגמנית ריצד בנחיריו של עוקץ. לא? אז אני אומר שאנחנו צריכים לישון ולדבר על זה בבוקר.

'אתה כנראה צודק.'

בטנו של עוקץ רטטה מאחוריו בהמהום חרישי, ומֶרטאג שילב את זרועותיו והניח לסנטרו לצנוח לעבר חזהו. הכול היה דומם מתחת לכנף, כאילו הוא ועוקץ הם היצורים היחידים ביקום.

לפני ששקע בשינה, מֶרטאג לחש כמנהגו מדי לילה את המילים שהיו שמו האמיתי בשפה העתיקה. אף פעם לא היה קל לשמוע אותן. המשמעות של ידיעת שמו האמיתי היתה הכרה בפגמיו לא פחות מאשר במעלותיו. ואף על פי כן הוא אמר את השם מדי יום כדי לוודא שהוא עדיין מבין את טבעו ושלאף אחד פרט לעוקץ אין שום אחיזה בו. מפני שהשם האמיתי מעניק שליטה למי ששומע אותו, וכפי שקוסם יכול לשלוט בחפץ בעזרת המילים הנכונות, כך הוא יכול לשלוט גם באדם.

כפי שגילו מֶרטאג ועוקץ לצערם ולמרבה הייאוש במהלך שעבודם באוּרוּ'בֵּיין.

גם עוקץ אמר את שמו האמיתי, צליל זמרה עמוק שעורר במֶרטאג תחושה כאילו נמזגים מים חמימים על עורו. ואז נמוגו כל המתחים של היום מגופם, והם שקעו בשינה כשהם קרובים זה לזה.

***

הבוקר הביא עמו ערפל מקפיא מהים ושכבה עבה של כפור דמוי נוצות. גבישי קרח נסדקו ונפלו כשמֶרטאג זחל החוצה מתחת לכנפו של עוקץ וצימצם עיניים אל מול הדיסקית החיוורת של השמש העולה, דקה וורדרדה מעל שולי יער דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן. פסי אדים התנשאו כסרטים מצמרות העצים, והיער כולו ההביל מהחום שנאגר בו ביום הקודם.

מֶרטאג הצטמרר והידק את הגלימה סביבו. קור הבוקר אף פעם לא נעשה קל יותר.

הוא בדק את סביבתם והבחין בסיפוק שאין שום סימן למעקב או למרדף אחריהם.

עכשיו, כשהיה בטוח שהם חמקו מגילוי, הוא הרשה לעצמו להתפנק במדורה קטנה שהבעיר משיירים של שיחים קוצניים יבשים שאסף מראש הגבעה וממדרונותיה.

עוקץ הדליק את האש בשבילו, הצית את הגבעולים העציים בעננת להבה אחת קטנטונת מנחיריו.

'תודה,' אמר מֶרטאג, והתכוון לזה. לא מהנה להתעסק באבן צור ובחומר דליק באצבעות מאובנות למחצה, והוא העדיף להימנע משימוש בקסמים למטלות יומיומיות. קסמים משמיעים רעש ייחודי באוזניהם של אלה שיכולים לשמוע אותם, ואף פעם אי אפשר לדעת מי מקשיב.

ארוחת הבוקר כללה לחם שטוח, בייקון ושני תפוחים מיובשים, עם ספל של תה סמבוק כדי לחמם אותו מבפנים. עוקץ צפה בו אוכל אבל לא אכל בעצמו. הדרקון זלל כמה איילים רק שלושה ימים קודם לכן ולא יהיה זקוק למזון נוסף במשך רוב השבוע.

עד שמֶרטאג סיים, הבוקר כבר התחמם מספיק להמס את הכפור ולפוגג את ערפל הבוקר.

הוא שלף את קמע גולגולת הציפור ואת האבן דמוית הפחם והניח אותם על פיסת בד בינו לבין עוקץ.

עוקץ ריחרח את שני החפצים וקצה לשונו הבזיק החוצה מבין שיניו. כשהריח את האבן, הקשקשים שעל אחורי ראשו התרוממו כמו אצטרובל הנפתח באש.

'מה?' שאל מֶרטאג ורכן קדימה. 'מה העניין?'

גופו העקלקל של עוקץ נרעד, והוא השתופף בצורה שמֶרטאג ראה אותו עושה רק מול שׁרוּקין. לאבן יש ריח לא נכון.

'מה זאת אומרת?'

כמו… דם ושנאה וכעס.

מֶרטאג גירד את לחיו. הזקן עיקצץ שוב. 'יכול להיות שאלה קסמים?'

עוד הבזק של לשונו של עוקץ. אולי. אבל אז הם היו אמורים להשפיע גם עליך.

'אלא אם כן הם מכוונים רק כלפי דרקונים.' מֶרטאג הרים את האבן והקפיץ אותה בידו. מתוך גחמה הוא שלח את תודעתו לעבר חתיכת האבן, במחשבה שאולי היא אוצרת איזה ניצוץ סודי של תודעה הכבולה בתוכה. אבל הוא לא הרגיש דבר. הוא קימט את המצח והחזיר אותה אל הבד. 'אנחנו צריכים לגלות מאיפה היא באה.'

עוקץ ליחשש כמו נחש. לא. אתה רוצה לגלות מאיפה היא באה. יש הבדל. אנחנו צריכים להשמיד את האבן או לקבור אותה במקום שבו אף אחד לא ימצא אותה. יש כאן רוע. עזוב את זה, שכח מזה, אל תמשיך לחקור את זה.

'אתה יודע שאני לא יכול.'

נהמה רעמה בגרונו של עוקץ וקשקשיו העלו אדוות. אתה יכול! תקשיב לאוּמַארוֹת. היתה לו סיבה טובה להזהיר אותנו.

'ומה הסיבה?'

זה לא משנה!

עוקץ פלט עננת עשן שחור, והושיט כפה מעוטרת בטופר לעבר האבן והקמע כאילו הוא מתכוון לגרוף אותם הצידה.

'לא!' קרא מֶרטאג וזינק על רגליו כדי לחסום את דרכו של עוקץ. הם נעצו עיניים זה בזה ואף אחד משניהם לא נסוג. דומה שהאוויר שביניהם רטט בעוצמת מבטו הנוצץ של הדרקון.

זוז הצידה.

'לא.'

הציד הזה לא יביא דבר חוץ מצער.

'אני לא מאמין לזה.'

להבות קטנטנות ריצדו על לשונו של עוקץ ופנים פיו זהר כמו כבשן מלובה במפוח. מתי הגורל פעל כמו שרצינו? הנח לזה.

'אני לא יכול,' אמר מֶרטאג. עגמומיות מוכרת אחזה בו. 'אני לא יכול לישון בשקט בידיעה שזאב משוטט בחשכה. משהו מסוכן עד כדי כך שאוּמַארוֹת לא היה מוכן אפילו לגלות לנו את שמו.'

יש סודות שעדיף שיישארו קבורים.

'לא! לא, לא, לא. אתה רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהביסו אותנו, תימרנו אותנו והערימו עלינו? אני לא. לעולם לא עוד.' מֶרטאג השתתק בידיים קפוצות ונחיריים מורחבים בשעה שייצב את נשימתו. הוא נעץ בעוקץ מבט קשוח. 'לעולם לא.'

הדרקון פלט נשיפה ארוכה ומתפתלת ואמר, לא מספיק מה שיש לנו? כל הארץ והשמיים שלנו, ואפשר לנדוד בהם. אנחנו ישנים מתי שאנחנו רוצים ואוכלים כרצוננו. שילמנו את המחיר שלנו, שפכנו את דמנו.

'ואנחנו עדיין לא בטוחים!' מֶרטאג הנמיך את קולו במאמץ מודע, אבל מילותיו נותר עזות כמקודם. 'לעולם לא נהיה בטוחים, אבל אולי נוכל לתפוס את אויבינו כשהם לא מודעים לנו. אוּמַארוֹת מסתיר מאיתנו משהו, ואני לא אנוח עד שאדע מה זה.'

עוקץ נשף זרם של עשן שחור שאפף את האבן ואת קמע גולגולת הציפור. אם תיקח את אלה אל אראגון או אל אָריָה —

'אין לזה שום קשר אליהם!' מֶרטאג העביר יד בשׂערו. השיער התארך שוב. 'אני רוצה תשובות. ואני רוצה להיות מועיל.'

להיות אתה עצמך זה מספיק מועיל. אנחנו לא צריכים להוכיח את עצמנו בפני אף אחד.

הוא צחק במרירות. 'אולי אם אתה דרקון. אבל אני תמיד נאלצתי להוכיח את עצמי ותמיד איאלץ לעשות את זה. למי שנולד כבנו של מוֹרזָן אין דרך קלה בחיים.'

הוא ניגש אל עוקץ והניח את ידיו משני צידי חוטמו הקשקשי של הדרקון. 'חוץ מזה, אנחנו דרקון ורוכב. לא נשבענו שום שבועה לחיל הרוכבים —״

עוקץ קימר את צווארו בקימור גאה, אבל השאיר את ראשו בידיו של מֶרטאג. ואני לא אשבע שום שבועת אמונים נוספת. שום מילים לא יכבלו אותי, וגם לא שלשלאות או כבלים.

'לא,' הסכים מֶרטאג. 'גם אני לא. אבל יש לנו חוב לאלה שקדמו לנו. אנחנו עוטים את גלימתם בין שאנחנו רוצים בזה ובין שלא, ואני נרתע מלבזות את זִכרם בכך שאתעלם מזה.'

עוקץ משך באפו. אף אחד לא יֵדע אם נבחר בדרך אחרת.

'אנחנו נדע, וזה מספיק.' הוא החווה בידו על האבן וקמע גולגולת הציפור. 'הדברים האלה הם עבודה לדרקון ולרוכב, כמו בימי קדם.'

הדרקון הפנה את ראשו כדי לראות את מֶרטאג טוב יותר. אם כך נתעופף ונילחם ברוע ונתקן עוולות בכל מקום שנמצא אותן? כך אתה רוצה להעביר את ימיך?

שפתיו של מֶרטאג התעקלו. 'לא לגמרי, אבל אולי נוכל לעשות קצת טוב פה ושם בזמן שאנחנו מתעסקים בעניינינו.'

כמו שעשית עם הילדה.

'כמו שעשיתי עם הילדה.' הוא הניח יד על לחיו של עוקץ ופתח את תודעתו ככל האפשר בפני עינו הפנימית של הדרקון. הסתכל, הוא אמר, והניח לעוקץ להרגיש את מלוא ליבו.

לבסוף עוקץ פלט נהמה חרישית והרחיק את ראשו. אני מבין.

'אבל אתה לא מסכים.'

המטרים האחרונים של זנבו של עוקץ חבטו בקרקע. פעם. פעמיים. שלוש. מה שאתה רוצה הוא לא מה שאני רוצה. משב של אוויר חם שטף את מֶרטאג. אבל לאן שתלך, אלך.

הוא הינהן בהכרת תודה. מערכת היחסים שלהם לא היתה נינוחה כמו זאת של אראגון וסאפירה, ומֶרטאג לא חשב שתהיה כך אי־פעם. אבל זה היה בסדר. עוקץ קהה אינו עוקץ כלל.

נוסף על כך, מֶרטאג ידע שהוא לא האדם שהכי קל להסתדר איתו, אפילו לדרקון.

נראה שעוקץ חש במצב רוחו, מכיוון שהדרקון השמיע המהום משועשע ועיקל את צווארו ואת זנבו סביב רגליו של מֶרטאג.

אז מה נעשה?

מֶרטאג כרע ברך ונגע בגולגולת הציפור. 'אנחנו צריכים למצוא מישהו שיוכל לספר לנו על המכשפה בַּאשֶׁל ועל האבן הזאת.'

אוּמַארוֹת?

הוא הניד את ראשו. 'הוא רחוק מדי, והוא רק יזהיר אותנו שוב להתרחק מהאבן.'

עוקץ סגר את לסתותיו בנקישה מהירה וחדה כמו מלכודת פלדה. באמת? אני עדיין חושב שאתה צריך לדבר עם אוּמַארוֹת. הוא חכם יותר מאחרים.

זאת היתה טענה תקפה. לא זו בלבד שאוּמַארוֹת היה זקן ומלומד, אלא שהוא ורוכבו המת, וְרֵייל, היו המנהיגים האחרונים של המסדר. זאת בפני עצמה היתה סיבה מספקת לייחס משקל לדבריו של הדרקון. אבל מֶרטאג נותר זהיר. 'אני מכבד את אוּמַארוֹת,' הוא אמר. 'אבל אני לא בטוח שאני סומך עליו.'

אתה חושב שהוא משקר?

'לא. אני חושב שאולי המטרות והיעדים שלו שונים משלנו. אנחנו לא יודעים. כמה זמן שוחחנו איתו מחוץ לאוּרוּ'בֵּיין? בקושי כמה דקות, לכל היותר.' מֶרטאג פלה פירור לחם מתוך זקנו והעיף אותו ארצה ברוגז.

אז אתה רוצה לגלות את האמת לגבי זה בעצמך.

'אכן.'

עוקץ הניד ראש לעבר הקמע. אז את מי נחפש במקומו?

'אני לא בטוח. אנחנו צריכים מישהו כאן באלאגייזיה, מישהו שמכיר את העניינים הסודיים של הארץ.'

עיניו של עוקץ הצטמצמו לחרכים דקיקים כסכין. מה עם יַארֶק?

עורפו של מֶרטאג עיקצץ, והוא הרגיש כאילו אגרוף נסגר סביב חזהו ומקשה עליו לנשום. יַארֶק לַאקְהֶנְד, 'חסר היד', קפוּץ שפתיים, בעל מבט קשוח, פיקח כמו אֶלף ואכזרי כמו גדול המעַנים — מֶרטאג עדיין היה יכול לראות אותו, עומד במסדרונות האבן במבצר של גאלבָּטוֹריקס, איש לבוש ברישול שכיסוי ברזל חגור על גדם מפרק כף ידו הימנית. יַארֶק היה רב־המרגלים של גאלבָּטוֹריקס, וככל שמֶרטאג ראה הוא הצטיין בתפקידו. הוא היה זה שהורה לתאומים לחטוף את מֶרטאג מהווארדֶן כדי שהמלך יוכל לשבור אותו ולהכפיף אותו לרצונו.

עוקץ נגע בחוטמו במרפקו של מֶרטאג.

הוא ליטף את הדרקון. אלמלא יַארֶק לא היה נוצר הקשר בינו לבין עוקץ, ומֶרטאג היה חייב לראות בזה דבר טוב. אבל רב־המרגלים היה התגלמות חוסר הרחמים. והוא בעט בכלבים, דבר שעורר במֶרטאג מורת רוח. 'גם אם הוא עדיין בחיים —״

אתה יודע שהוא בחיים.

מֶרטאג הרכין את ראשו. 'כנראה. אבל אני בטוח שהוא נעלם באיזה חור, ואם אתחיל לחטט ולשאול שאלות אני אמשוך תשומת לב.'

עוקץ השמיע קול שיעול עמוק.

'מה?'

אם לא יַארֶק, למה לא הנקבה, אִילֶנָה?

'אִילֶנָה —״ מֶרטאג שלח אל עוקץ מבט תוהה. מכל האנשים שחלפו בחצרו של גאלבָּטוֹריקס, אילֶנה היתה אחת החריגות ביותר. היא היתה הבת הצעירה במשפחת סוחרים שהתגוררה מחוץ לג'יל'יִיד. שיירות המשא של אביה העבירו אספקה לצבאו של המלך במהלך המלחמה, ובזכותן המשפחה הרוויחה הון. למרות מעמדה הנמוך, הנערה רדפה אחריו בנחישות רבה בכל פעם שהיתה בחצר המלכות, עד כדי כך שמֶרטאג התחיל להימנע ממנה בכוונה תחילה. זה כשלעצמו לא היה חריג במיוחד, אבל מה שמשך את תשומת ליבו היה המידע העדכני שהיה ברשותה. כפי שנודע לו מאוחר יותר, משפחתה לא רק העבירה אספקה למען גאלבָּטוֹריקס. בני המשפחה גם אספו מידע וסיננו אותו בשירותו של יַארֶק, ואילֶנה עסקה בכך לא פחות מאביה ואחֶיה.

'לא ברור אם היא יודעת משהו על בַּאשֶׁל או על האבן.'

עוקץ השתעל שוב וטפח על הקרקע בקצה טופר חד כתער. סביר להניח שהיא יודעת יותר מרוב האנשים. ואם לא, אין ספק שהיא תהיה להוטה לשאול שאלות בשמו של רוכב הדרקונים הדגול, מֶרטאג.

התשובה לא שיעשעה אותו, והוא נהם. 'גם אם זה נכון — לא. אנחנו לא הולכים לשם. נמצא מישהו אחר, במקום אחר.'

מי? איפה? אם אתה רוצה לאתר את בַּאשֶׁל ואת מקור האבן הזאת, ג'יל'יִיד היא התשובה. אם לא, כמה זמן יעבור עד שהם יעלו על עקבותיך?

'אי אפשר לדעת,' מילמל מֶרטאג. 'זה אפשרי. אולי אחד הרוכלים או —״

עוקץ נחר, ומשב של עשן חריף אפף את מֶרטאג.

הוא השתתק. הדרקון צודק. הוא מתנהג בצורה מגוחכת. הוא שילב את זרועותיו בקדרות ושלח מבט מעבר לגבעה ולבקעה לעבר האופק.

משקלם של זיכרונות לא מדוברים נתלה ביניהם.

'ג'יל'יִיד מסוכנת.'

מסוכנת יותר מסיוּנוֹן? השמירה עליה כבדה יותר מאשר על אִילִירֵיאָה?

מֶרטאג הניע את כתפיו כאילו הוא חש גירוד במרכז גבו. הוא עדיין לא היה רגיל לשמה החדש של אוּרוּ'בֵּיין. בכל פעם ששמע את השם — אִילִירֵיאָה — הוא הרגיש כאילו החטיא מדרגה בגרם מדרגות.

לבסוף הוא ענה במחשבותיו, לא בפיו. אני לא רוצה. בתקשורת נפשית אין שום העמדת פנים, שום מחסום בפני הבנה. זה הקשר הפגיע ביותר שיכולים שני יצורים לחלוק, והוא חלק קשר כזה עם עוקץ.

הדרקון הימהם צליל מרגיע והרכין את ראשו עד שנח על הקרקע לצידו של מֶרטאג.

אז תעזוב את זה, אמר עוקץ. או שתמשיך במסלול. מה שווה לך הציד הזה?

מֶרטאג נשף בקול, שיחרר את זרועותיו ואילץ את עצמו לעמוד זקוף. הוא הניח יד במרכז מצחו של עוקץ. הקשקשים היו חמים למגע.

'בסדר גמור. נלך לג'יל'יִיד ונמצא את אילֶנה.'

***

לפני שעזבו את הגבעה, מֶרטאג השחיז את הפגיון שלו על חתיכת אבן משחזת מתוצרת גמדית שנשא איתו. הוא סיים את ההשחזה בעזרת חגורת החרב שלו ולאחר מכן יצר מראָה ממים שמזג לצלחת ודומם אותם במילה אֶנְתָה.

כשהתבונן במשטח האפור־כסוף הוא הופתע לגלות שהוא נראה כחוש מאוד. הוא לא אכל מספיק. הם תמיד היו בתנועה, בהליכה, בתעופה, לעיתים קרובות במזג אוויר סגרירי. במקרה הטוב הארוחות הגיעו במרווחים אקראיים, ולא פעם עבר יום שלם בלי שהוא הכניס דבר לפיו.

לא טוב, הוא חשב. ככל שהוא רזה יותר כך יש לו פחות משאבים להפעלת לחשי קסם בשעת הצורך. הקוסמים בעלי הכוח הגולמי הרב ביותר הם תמיד הכבדים ביותר.

הוא מתח והשטיח את העור שעל לסתו, הרים את הפגיון והתחיל להתגלח.

הפגיון לא היה חד כמו תער של ספּר, אבל הוא עשה את המלאכה. אפילו אחרי המעבר הראשון, מֶרטאג הרגיש שפניו קרירות יותר וכמעט התחרט על ההחלטה. ובכל זאת הוא המשיך, ועד מהרה סיים.

הוא חתך את עצמו רק שלוש פעמים, מצב שהוא החשיב להצלחה.

לאחר מכן הוא בחן את בבואתו במראה המאולתרת. ללא הזקן הוא נראה צעיר יותר אבל גם רזה יותר, קשוח יותר, כמו זאב מורעב.

הוא העיף את המים הצידה בכף ידו הפרושה.

חזרת להיות עצמך, אמר עוקץ.

מֶרטאג נהם. אולי הוא היה צריך לחכות ולהתגלח רק אחרי ג'יל'יִיד, אבל הוא לא סבל פירורים על סנטרו. שלא לדבר על הגירוד הבלתי פוסק.

הוא ניגב את הצלחת וטמן אותה בתיקי האוכף. ואז קפץ על האוכף של עוקץ וחגר את רגליו כדי שלא ייפול. 'בוא נעוף!'

עוקץ נהם בנימה פראית ומרוצה וזינק השמיימה כשכנפיו מתנופפות ממעל.

העולם נטה סביב מֶרטאג והוא לפת את בליטת הצוואר שלפניו וצימצם עיניים כנגד משב הרוח הקרה. יהיה מה שיהיה, הם בדרכם לג'יל'יִיד.

5. מעוף הדרקון

המפה של מֶרטאג, זאת שקנה מסוחר פרוות בקרבת טִירְם, לא היתה מפורטת מספיק להראות לו היכן בדיוק באלאגייזיה הוא ועוקץ נמצאים. כמו רוב המפות שנועדו לשימושם של סוחרים, היא התמקדה בעיקר בנתיבים היבשתיים והימיים, ולא, לדוגמה, בצורתו המדויקת של יער דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן, במיקומו ובגודלו.

הוא ידע שהיער משתרע מערבה בלשון עצים גדולה. מדרומו נמצא אגם אִיסֶנְסְטַאר, ומדרום לאגם שכנה העיר ג'יל'יִיד. הדרך הקצרה ביותר אל ג'יל'יִיד היתה לחצות את המרחב המיוער, אבל זה היה כרוך בכניסה לשטח של האֶלפים, שהגנו עליו במסירות עזה. יתר על כן, אי־שם בתוך אותו מקטע של היער היה רכס הרים בעל פסגות גבוהות, והרים תמיד הקשו על התעופה.

ולכן הוא ועוקץ החליטו לעקוף את היער בזמן שיעשו את דרכם מערבה ודרומה, עד שיבחינו באגם אִיסֶנסטַאר. ואז יֵדעו מה מיקומם ויוכלו לפנות לעבר ג'יל'יִיד.

כפי שכבר הפך להרגל, מֶרטאג השתמש בלחש קסם פשוט כדי להסתיר את עוקץ מעיני כל מי שנמצא על הקרקע, בני אדם או אחרים. הלחש היה פשוט אבל בכל זאת הוא צרך אנרגיה, ועד סופו של כל יום מֶרטאג חש לאות עמומה, שהחמירה בשל מאמץ הרכיבה על גבו של עוקץ. הדרקון טפח בכנפיו לאט יחסית לציפור, אבל כל משק כנפיים עדיין היה חוויה מטלטלת. מֶרטאג לא היה יכול לנמנם כפי שהיה עשוי לעשות על גבו של סוס במהלך צעדה ארוכה.

כדי להעביר את הזמן, הוא חשב. בעיקר על קסמים. הוא הבין זה מכבר שקסמים הם המפתח לשליטה בעולם, לשליטה בנסיבות ולהגנה על עצמו ועל היקרים לו, מעטים ככל שהיו. גאלבָּטוֹריקס לא לימד אותו לחולל קסמים כשמֶרטאג גדל בחצר המלכות, מכיוון שהמלך שמר על הידע הזה בקנאות רבה. ואף על פי שאראגון לימד את מֶרטאג את מילות העוצמה הראשונות שלו, לא היתה לו היכולת להשתמש בהן באותו הזמן, ולא משנה עד כמה ניסה. רק חודשים לאחר מכן, אחרי שעוקץ בקע למענו כשהיה כלוא מתחת לאוּרוּ'בֵּיין, הוא הצליח לנפץ את המחסום דמוי הזכוכית שבמוחו והפעיל בכוח רצונו את הקסם הראשון שלו.

זה היה לחש קסם פשוט — לִיפְתָה — שהרים מטבע זהב של כתר אחד מכף ידו החלקה של גאלבָּטוֹריקס.

מאז ואילך המלך היה קמצן בהכשרתו ולימד את מֶרטאג רק את המעט ההכרחי באומנות. עבד שיש בידו נשק הוא אדם חופשי, וגאלבָּטוֹריקס הבהיר שהוא בהחלט מתכוון לשמור על אחיזה הדוקה במֶרטאג ועוקץ בדיוק כפי שכבל בשלשלאות את משרתיו האימתניים, מפירי השבועה.

כולל אבא שלי.

מֶרטאג הזעיף פנים ואילץ את מחשבותיו לפנות לכיוון אחר.

הוא פיתח אובססיה הולכת וגוברת להבנת מה אפשרי ומה בלתי אפשרי עם גְרַאמָרַיי. כתוצאה מכך הוא הקדיש זמן רב למחשבות על מורכבויות השפה העתיקה ועל כך שהשפה העתיקה אינה הקסם כשלעצמו, אלא אמצעי להנחות את הכוונה ולהגביל אותה. בלעדיה עלולה מחשבה אקראית בזמן הטלת לחש קסם להביא לתוצאה שונה לגמרי — שעלולה להיות הרסנית. וזאת בדיוק הסיבה שבגללה קסם נטול מילים הוא מסוכן כל כך.

לימוד השפה העתיקה היה מלאכה לחיים שלמים. ואף על פי כן… השפה עצמה לא הספיקה כדי להסביר את טבעם האמיתי של הקסמים, מכיוון שביסודם, קסמים הם פעולת תמרוּן של אנרגיה. והאנרגיה היא מה שבאמת עניין את מֶרטאג. מה היא? מהיכן היא באה? איך אפשר לאסוף אותה ולהשתמש בה?

זאת שאלה מטרידה.

הוא נאנח ושלח מבט אל השמיים. אולי האֶלפים יודעים מה האמת בעניין זה, הם הקדישו מאות שנים לחקר תעלומות הקסמים. הקסמים זרמו בדמם, כמו אצל הדרקונים.

לו רק היה יכול לשאול אותם.

לפעמים הוא הצטער שהוא ועוקץ לא השאירו ברשותם את האֶלְדוּנַארִי שגאלבָּטוֹריקס נתן להם. כך הם לעולם לא היו צריכים לדאוג למחסור באנרגיה, כי המבנה הגבישי של האֶלדוּנארי מכיל כוח מניע רב יותר מאשר מכיל דרקון בגופו הרגיל, בשר ודם.

המחשבה שדרקונים מגדלים בחזם את האבנים הגדולות האלה, דמויות אבני החן, עדיין היתה מוזרה למֶרטאג. עד שגאלבָּטוֹריקס הראה לו אבן כזאת הוא אפילו לא חשד בקיומן, ובוודאי לא חשד שדרקונים יכולים להעביר את תודעתם לתוך האֶלדוּנארי וכך להמשיך לחיות גם אחרי שבשרם נכחד.

עוד תעלומה אחת מיני רבות הקשורה לדרקונים.

המלך השאיל להם לעיתים קרובות את האֶלדוּנארי של דרקון זכר זקן בשם יְנְגְמַאר. כמו רבים מהאֶלדוּנארי שגאלבָּטוֹריקס השיג, יְנְגְמַאר היה מטורף למדי אחרי שהמלך עינה אותו עד אובדן השפיות. מֶרטאג בקושי הצליח להבין את מחשבותיו של הדרקון. הניסיון בדרך כלל הותיר אותו עם כאב ראש פועם.

ועדיין, מדי פעם הוא התגעגע ליְנְגְמַאר ולאֶלדוּנארי האחרים. הוא ידע שעוקץ מרגיש כמוהו. הדרקונים שגופם מת העניקו למֶרטאג כוח ומהירות מעבר לאלה של בן אנוש רגיל, מספיק כדי שיהיה יריב שקול לאֶלפים. (מתנה שלא תמיד התקבלה בברכה, מאחר שהכאב שהתלווה אליה לא פעם היה משתק.) חשוב יותר, קרבתם של האֶלדוּנארי סיפקה לו ולעוקץ מעט חֶברה בתקופה שבה היו משועבדים לגאלבָּטוֹריקס. והוא גם למד מהם. לעיתים קרובות האֶלדוּנארי התלהמו בשפה העתיקה, והוא הצליח לקלוט מילה פה ומילה שם, גם אם לא פעם חמקה ממנו משמעותן המדויקת.

הוא השאיר את האֶלדוּנארי בהשגחתה של נסוּאדה מחוץ למבצר באוּרוּ'בֵּיין אחרי מפלתו המוחצת של גאלבָּטוֹריקס. זאת היתה ההחלטה הנכונה; הדרקונים היו זקוקים לטיפול, ומֶרטאג הרגיש שהוא עצמו אינו מתאים להעניק אותו, כפי שהרגיש גם עוקץ. ככל הידוע למֶרטאג, כל האֶלדוּנארי הקיימים — כולל יְנְגְמַאר ואוּמַארוֹת — נמצאו כעת עם אראגון במזרח הרחוק, מעבר לגבול אלאגייזיה, המקום שנסע אליו כדי להקים מעוז לדור הבא של הדרקונים והרוכבים.

וכך צריך להיות. ולמרות זאת, ברגעיו האפלים יותר מֶרטאג חש מורת רוח על כך שלאראגון יש הרבה כל כך, אף על פי שהחיים שלו ושל עוקץ היו קשים בהרבה. זה לא הוגן. לא שמֶרטאג האמין שיש לחיים קשר כלשהו להוגנות. ובכל זאת מורת הרוח נותרה, אם כי הוא ניסה לא להזין אותה אלא להתמקד במחשבות מועילות יותר.

לא בזיכרונות!

מֶרטאג נעץ ציפורניים בכפות ידיו והקדיש כמה רגעים ארוכים לצפייה בהתקדמות האיטית של הקרקע מתחתיו. שורות של עננים ארוכים ודקים היו מסודרות בפסים אלכסוניים היישר מתחת לעוקץ וחילקו את הקרקע לרצועות נפרדות של מופעי ראווה ירוקים־חומים.

מהם קסמים, לדעתך? הוא שאל את עוקץ.

פוטנציאל.

כשנמאס לו לחשוב על קסמים, מֶרטאג העסיק את עצמו בחיבור שירים בסגנון שרווח בחצר המלכות של גאלבָּטוֹריקס, סגנון שהיה ידוע בשם 'אַטֶנְרַאק' על שם יוצרו, אַטֶן האדום — רוזן זוטר מהדרום הרחוק, בקרבת העיר אַרוֹאס.

מֶרטאג מעולם לא נטה לעיסוקים אקדמיים. בילדותו הוא העמיד פני תלמיד צייתן, אבל הוא לא התעניין במיוחד במתמטיקה, בלוגיקה או באסטרונומיה. היסטוריה היתה תחום שנשלט בקפידה על ידי גאלבָּטוֹריקס, מחזור חוזר ונשנה של שבחים עצמיים ששיעממו אותו כבר בפעם הראשונה ששמע אותם. הוא למד את האותיות ותירגל קריאה, אבל הספרים שאולי יכלו לעניין אותו היו נעולים בכספת הגדולה של גאלבָּטוֹריקס ואסורים לכול, פרט למלך עצמו.

מֶרטאג תמיד נמשך יותר לפעילויות גופניות: התגוששות, ריקוד, טיפוס, ציד. הם ניקו את מוחו ועוררו בו תחושות של רווחה והישגיות, וחשוב מכול, שליטה.

ואף על פי כן עכשיו, בשממה הריקה שלא היה מה לראות בה פרט לשמיים ולארץ ושררה בה דממה עצומה ומסוכנת שפיתתה אותו בלי הרף לשקוע בהרהורים על העבר, הוא מצא הנאה חדשה בסידור מילים בדפוסים של האַטֶנְרַאק. זאת היתה חוויה משונה אבל הוא התמיד בה, מבולבל ומסוקרן מהסיפוק שהסב לו התהליך.

מכיוון שהיה קשה מדי להצמיד עט לקלף בזמן שרכב על עוקץ, הוא ביטא את המילים בקול וניסה כמיטב יכולתו לשמר אותן בתודעתו.

זה לא היה קל. לפעמים הוא שכח מה חיבר, וזה היה מתסכל. בפעמים אחרות הוא לא הצליח לחשוב על המילה הנכונה — אפילו כשידע שהיא קיימת — וגם זה היה מתסכל. החלק הקשה ביותר היה להתאים את המילים לדפוס מהנה ועדיין לבטא את מה שרצה לומר.

בדיבור איטי, כדי להימנע מטעויות, הוא דיקלם את הבית האחרון שחיבר:

עַיִט דּוֹאֶה, עַיִט צַד, מֶלֶךְ הַשְּׁחָקִים.

דְּרוֹרִים בְּלַהֲקָה לְלֹא כֶּתֶר נוֹסְקִים.

תָּמִיד בְּמַאֲבָק, רַבִּים מוּל יָחִיד.

בַּקְּרָב שָׁקוּל הָעַיִט מוֹשֵׁל.

מֻתָּשׁ וּמֻכֶּה, הַשַּׁלִּיט כּוֹשֵׁל.

עוּף בִּקְבוּצָה אוֹ עוּף לְבַדְּךָ,

קֵץ כֻּלָּם הוּא עֲדַיִן זֵהֶה.

חִבּוּק מָוֶת קַר כָּל מוֹרָא יַקְהֶה.

ודרקונים אוכלים את כולם, אמר עוקץ.

מֶרטאג גירד את צווארו ובהה בקדרות באופק.

הוא ייחל לכך שעוקץ יוכל לאכול כל יצור חי אם יתעורר הצורך. אבל זה עדיין לא יציל אף אחד משניהם מהגורל שנועד להם, כי דינם של כל הדברים הוא למות ולהישכח. אפילו דרקונים.

***

באותו ערב הם הקימו מחנה בשדה ליד חורשת עצי אלמון. מֶרטאג היה מעדיף את כסות העצים מפני ששנא לישון בשטח הפתוח, אבל כמו תמיד, הוא הניח לעוקץ להחליט היכן יחנו.

העצים צמחו על גדת נחל קטן שזרם מתוך יער דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן כמה קילומטרים משם. בזמן שהמתין שהמדורה תתעצם עד לשיא החום, מֶרטאג הלך למלא את נאדות המים שלהם.

הקליפות הלבנות של עצי האלמון נראו כמעט זוהרות באור הדועך, ומתחת לענפים המקושתים שררה אווירה קרירה ושקטה ומקודשת. העלים החלו לשנות את צבעם לאדום ולזהב וניחוח הטחב המטולל ריענן את האוויר.

מֶרטאג כרע ליד הנחל המבעבע. המים הקרים זרמו על מפרקי כפות ידיו כשטבל בהם את נאדות המים בזה אחר זה. הנאדות המלאים היו כבדים, מסורבלים וחלקלקים. מֶרטאג ארז רק שניים בהתחלה, אבל הוא גילה שתעופה מעוררת בו צמא בלתי מוסבר, ולכן קנה עוד שלושה מצייד בהרי הַשִּׁדְרָה.

כשהרים את הנאדות נקרעה רצועת הנשיאה של אחד מהם, והנאד נפל על הקרקע.

'בַּארזוּל,' הוא קילל בשפת הגמדים.

הוא ניסה להרים את הנאד, אבל זה החליק שוב ושוב מידו, וארבעת הנאדות האחרים גרמו לו לאבד שוב ושוב את שיווי המשקל.

ללא מחשבה הוא קרא, 'עוקץ! אתה יכול לעזור? אני לא יכול לסחוב את כולם!'

אנפוף נשמע מקצה החורשה. הוא הביט לאחור וראה את עוקץ רכון מול העצים, מרחרח ומניע את ראשו הלוך ושוב.

מֶרטאג קלט מיד מה הבעיה. אף על פי שבין עצי האלמון היה שביל של חיות בר שירד אל גדת הנחל, המרחק הספיק רק בקושי למעבר דרקון. הוא היה מוגבל מכדי שעוקץ יוכל לפרוש את כנפיו, להרים את ראשו ולהסתובב לאחור בקלות.

'אתה לא חייב —״

המילים גוועו בפיו כשעוקץ פסע צעד קדימה. ואחריו עוד אחד. תקווה החלה להתעורר במֶרטאג.

משב רוח פרע את הענפים מעל ראשו של עוקץ. העצים חרקו ונאנקו בתלונות מוזרות והחורשה נראתה כאילו היא מתעוררת לחיים בכוונה עוינת. עוקץ השתופף, ושפתו התעקלה וחשפה את ניביו. הוא נסוג בנהמה אל קצה החורשה וכרע על ירכיו.

תערובת משונה של עצב וכעס הפיגה את תקוותו של מֶרטאג. הוא חשק את לסתו והיטיב את אחיזתו בנאדות המים.

עוקץ שלח קדימה את רגלו הקדמית השמאלית מתחת לעצים והושיט אותה בטפרים שלופים. תן לי אותם ככה. אני אסחב אותם בחזרה.

'זה בסדר,' הוא אמר בלי להסיר את מבטו מהנאדות. 'אני אסתדר. לך. אני אגיע בעוד רגע.'

עוקץ נהם, אבל היתה בצליל נימה נוגה. כעבור רגע הוא הסתובב וזחל בצעדים כבדים בחזרה אל המחנה.

ליבו של מֶרטאג החסיר פעימה. הוא התעלם מזה ועיקם את יד ימינו עד שהצליח לאחוז בפתח הנאד שנפל.

ואז הוא השתרך החוצה מהחורשה.

***

המדורה גוועה והותירה אחריה מצע של גחלים רוחשות.

מֶרטאג בהה באבני האודם הזוהרות והשווה אותן במחשבותיו לאבן שמצא סארוס.

הוא גירד את אמת ידו הכואבת. הוא היה עייף יותר מתמיד. המהומה בסיוּנוֹן והבריחה משם גבו ממנו מחיר.

הוא שלף מתיקיו את נרתיק העור שבו היו הקולמוסים ודפי הקלף ובקבוק דיו העשוי מבלוטי אלונים. הוא לקח את הדף שמחציתו היתה מכוסה בכתב ידו הזקוף ורשם בקפידה את השורות שחיבר קודם לכן.

הוא לא היה מרוצה מהתוצאה, כי הרגיש שהיה יכול לכתוב טוב יותר.

בזמן שהמתין שקווי הדיו יתייבשו הוא חקק באצבעו תלם צר באדמה. ואז, מאחד הקצוות, התפצלות שהסתעפה שמאלה וימינה.

הוא הטה את ראשו ובחן את המראה.

במהלך השעות שהקדיש למחשבות על קסמים הוא התחיל לשקול את האפשרויות של לחשי קסם מוּתנים. הוא האמין שהם טומנים בחובם אפשרויות רבות יותר מכפי שרבים מעלים על דעתם.

הוא נגע בנקודה שבה התלמים התפצלו ולחש, 'אִילְף אַדוּרְנָה פִיתְרֶן, סְוִינְג רֵייהְטָה.' או, בתרגום גס, אם מים נוגעים, פנה ימינה. ואז חלץ את הפקק מהנאד שלצידו ומזג מעט מים לקצה האחר של התלם.

המים זרמו לאורך המסלול עד להתפצלות. ואז, כאילו הונחו ביד בלתי נראית, הם זרמו אל תוך הענף הימני של התעלה הרדודה שחפר מֶרטאג. הוא הרגיש זליגה קלה אבל פרופורציונלית של אנרגיה. הוא שם קץ לקסם.

הוא קימט את מצחו ושב ופקק את הנאד.

כמה התניות הוא יוכל להערים בתוך לחש קסם אחד? ועד כמה קרוב לזירת הפעולה הוא צריך להימצא? האם יוכל לקשר לחש קסם מותנה לחפץ, כמו אבן חן, ואז להשאיר אותה כדי שתעשה כרצונו? כמלכודת לאויב או כאיתות שיישלח אליו במקרה שיתרחש דבר מסוים? היו אין־ספור אפשרויות. האם יוכל להרכיב מבנה של התניות שיגנו על עוקץ ועליו מפני כל איום שאפשר להעלות על הדעת?

כל אלה הם דברים שיש לערוך בהם ניסויים.

מעברה האחר של האש הדועכת, עוקץ התנועע והשמיע קול יבבה. הוא ישן, אבל זאת לא היתה שינה שקטה. זה תמיד היה כך.

מֶרטאג המוטרד התבונן בו ושיפשף את אמת ידו השמאלית כדי להקל את הכאב הישן. הוא נאנח והביט בקשת הגדולה של הכוכבים הפזורים בשמי הלילה וייחל שתהיה בו החוכמה להרגיע ולנחם, לרפא תודעות פצועות.

אם המחשבה היא תפילה, הוא לא ידע למי הוא מתפלל. אלֵי הגמדים לא היו האֵלים שלו והאמונות התפלות של האנשים מן השורה לא קסמו לו. אבל הוא קיווה שאולי מישהו או משהו ישמע את תחינתו. ואם לא, אם כפי שחשד אין אף אחד שיגיב, המשימה לשפר את המצב היא שלו ושלו בלבד. נקודת המבט הזאת היתה מרתיעה מאוד, אבל היתה בה גם נחמה. הוא יוכל לתבוע בעלות על כל מה שישיג — לטוב או לרע — בצדק ובלי להיות מחויב לאף אחד. אם יד הגורל שולטת באירועי חייו, הוא האדון לתגובותיו, ושום מלך ושום אֵל לא יוכלו לשלול ממנו את הזכות הזאת.

הוא ארז את דפי הקלף, את הקולמוסים ואת הדיו ואחר כך נשכב על השמיכה שלו. הוא הציץ אל עוקץ והחליט להניח לדרקון לישון ולא להעיר אותו לטקס הלילי שלהם. עוקץ היה זקוק למנוחה אחרי יום ארוך של תעופה, ומֶרטאג הכיר היטב את שמו האמיתי של עוקץ. השם היה יקר לו כמו שמו שלו, וכפי שהוכיחה התקרית בין עצי האלמון, אמירה נוספת של השם לא תלמד אותו שום דבר חדש.

נעשה את זה מחר, חשב מֶרטאג.

בקול שכמעט לא נשמע אמר מֶרטאג את שמו האמיתי. עורפו עיקצץ וליבו האיץ לנוכח שטף הידיעה העצמית, הקשה והבלתי מתפשרת.

ואז הוא הידק את השמיכה סביב כתפיו וצפה בגחלים הפועמות בזמן שהמתין שליבו יאט והשינה תשתלט עליו.

***

מֶרטאג חלם, והחלומות היו קשים.

הוא מצא את עצמו חווה מחדש את המארב ואת לכידתו בטְרוֹנג'הים. איך היה כבול בידיים וברגליים ואיך התאומים אילצו אותו לרכוב דרך אין־ספור קילומטרים של מנהרות חשוכות ולאחר מכן לחצות חלק ניכר מאלאגייזיה לעבר אוּרוּ'בֵּיין וגאלבָּטוֹריקס. הוא מעודו לא הרגיש חסר אונים כל כך…

אחר כך הוא נלחם באראגון במישורים הבוערים. צבאות האנשים והגמדים התעמתו סביבם בשעה שמלך הגמדים שכב מת בשריון הזהב שלו באמצע שדה הלהבה הנצחית. וחרטה נמהלה בזעם.

כשהקרב התפוגג מתודעתו, ראייתו השתנתה:

נסוּאדה עומדת מולו. נסוּאדה, כפי שראה אותה לראשונה בטְרוֹנג'הים. צעירה שעדיין לא התנסתה בקשיי הפיקוד, עדיין לא התקדמה להנהגת הווארדן וגם לא נמשחה למלכה, ואף על פי כן כבר היתה גבוהה ומלכותית.

והוא, בניגוד לה, אסיר בתא כלא, מבודד שם בידי הווארדן בשעה שניסו לקבוע למי נתונה נאמנותו האמיתית.

הוא העריץ אותה כבר מאותו הרגע, מכיוון שראה שנחישותה שווה לשלו. והיא הפגינה כלפיו טוב לב כשלא היתה לזה הצדקה; היא דיברה איתו ללא דעות קדומות, מתוך רצון כן להבין מה הביא אותו ואת אראגון אל הווארדן. היא דיברה איתו כמו עם האדם שהיה, לא כמו האדם שאחרים האמינו שהיה.

ואז היא השתנתה: השמלה שלה התחלפה לשמלה שלבשה במועד מאוחר בהרבה, כאשר מֶרטאג חטף אותה ממחנה הווארדן בפקודתו של גאלבָּטוֹריקס. ההתרסה שעל פניה קרעה את ליבו. הוא ראה מתחתיה את הפחד שלה, וחוסר ההגינות הנורא של המצב שבר אותו.

הוא ראה אותה כבולה למזבח האפור בהיכלה של מגדת העתידות, בחדר העתיק שמתחת לאוּרוּ'בֵּיין, שבו גאלבָּטוֹריקס החזיק בה כאסירה. כתמים וקרעים הופיעו על שמלתה, שׂערה נעשה פרוע ועיניה רדופות. סימנים בצבע כחלחל־אפור השחיתו את זרועותיה. אבל התרסתה לא נעלמה אפילו לרגע במהלך כל העינויים שגאלבָּטוֹריקס אילץ אותו להמיט עליה. ואף על פי כן היא הפגינה כלפיו הבנה.

אחר כך הם היו יחד בחצר זרועת חלוקי האבן מחוץ למבצר באוּרוּ'בֵּיין. עשן האפיל את השמיים ואפר ירד כמו שלג. המלך מת. המלחמה הסתיימה בניצחון. נסוּאדה הרימה אליו את מבטה ללא שום התרסה, עיניה הכהות פעורות ופגיעות. והמילים היחידות שהוא הצליח לומר היו 'אני מצטער.'

הן לא הספיקו. איך יכלו להספיק?

***

זרזירים ועקעקים התווכחו על צמרות עצי האלמון כשמֶרטאג התעורר. מצחו היה מיוזע וגם בתי השחי שלו, והדופק שלו דהר כמו סוס מבוהל.

הוא התיישב וניגב את מצחו.

השמש עוד לא עלתה, ועוקץ עדיין ישן.

הוא הרגיש כאילו ליבו חלול. היתה תקופה קצרה, אחרי הקרב על טְרוֹנג'הים, שבה הוא היה אדם חופשי ונֵטל אחריות הפיקוד עדיין לא הכביד על נסוּאדה. האפשרות לחיזור רק החלה להתעורר ביניהם, ואז הגורל התערב. אילו היו ממשיכים ללא הפרעה…

הוא הניד בראשו. לא היה טעם לשקול מה אם ומה היה עשוי לקרות. מה שהיה היה, וגורלם של האנשים החיים הוא להתמודד עם זה כמיטב יכולתם.

אבל הידיעה הזאת לא הקלה את כאבו.

מֶרטאג קם בזהירות כדי לא להרעיש, הרים את זאר'רוק מהשמיכה שלו והתרחק מהמחנה.

העשב המצופה בכפור חרק תחת מגפיו בצליל שברירי ויבש.

הוא עמד במרכזו של כר דשא ריק. בחזה זקוף ובכתפיים מתוחות לאחור הוא שלח את מבטו קדימה אל העתיד.

שאיפת אוויר קפוא, והוא שלף את זאר'רוק מנדנה הארגמני. באור השחר האפרורי להב החרב היה רסיס מחודד של אודם בוהק — קוץ נוצץ של דם קפוא, להוט לחתוך ולדקור ולהרוג. להב של רוכב דרקונים, שחושל מפלדה זוהרת בידי נפח בן אֶלפים לפני יותר ממאה שנים, והוחדרו בו לחשי קסם של כוח וחדות והתנגדות. כלי הנשק המשובח ביותר שלוחם יכול לשאוף אליו, ואף על פי כן הוא הביט בו בסלידה לא פחות מאשר בהערכה. חרב של רוכב דרקונים, נכון, אבל הרוכב היה מוֹרזָן. אביו. ומוֹרזָן השתמש בזאר'רוק להרבה מעשים אפלים, עקובים מדם… כפי שעשה מֶרטאג אחריו.

לא סתם העניק מוֹרזָן לחרב את השם סֵבל בשפה העתיקה, ונאמנה לשמה, החרב גרמה כאב לרבים ברחבי הארץ, כולל מֶרטאג עצמו.

לפעמים הוא תהה אם היה צריך בכלל לקחת את זאר'רוק מאראגון.

הוא התנער מהמחשבה. בין שרצה בכך ובין שלא, צילו של מוֹרזָן רבץ עליו תמיד, ומלבד שמו והצלקת שעל גבו, זאר'רוק היתה הדבר היחיד שקיבל מאביו. זאת היתה ירושה דלה ושנואה, אבל היא היתה שלו ועל כן הוא נאחז בה.

הוא החזיק את הנדן בידו החלשה יותר בשעה שביצע בשטף את רצף התנועות המוכרות. צעד, חיתוך, הדיפה, סיבוב. חסימה, הנפה, הסתערות. הוא התנועע בלי לחשוב, מוחו דומם וריק כמו אגם ללא רוח ביום נטול עננים.

תקיפה, הגנה, בריחה. להכות ולנפץ, לחפש את הפתח, לבצע את החיתוך, להסתכן בדקירה. הוא השתמש בנדן כמו בפגיון, חסם, הדף, הסיט, הכה על מפרק כף היד, יצר הזדמנויות למהלומה קטלנית.

עורו התחמם והדופק שלו התייצב. הוא התנועע מהר יותר, דחף את עצמו לשמור על קצב הקרב, כל תנועה היתה כמו צליפת שוט של פעולה משמרת חיים ומסיימת חיים.

ריאותיו כשלו לפני זרועותיו. כשלא היה מסוגל להמשיך עוד, הוא נפל על ברכיו והצמיד את הנדן לקרקע. את זאר'רוק הוא הניח על ירכיו.

כשקרני השמש הראשונות הזדחלו על פני העשב הקפוא, הקרניים השתקפו באבן האודם בצורת הביצה המשובצת בגולת הניצב של זאר'רוק, והתפצלו לחיצים זוהרים של אדום.

אחרי שנשימתו התייצבה הוא קם על רגליו, החזיר את החרב לנדנה וחזר למחנה בצעד כושל.

עוקץ הביט בו מעבר למדורה הכבויה. הוא ריחרח כשמֶרטאג התקרב אליו. אתה מסריח מפחד.

מֶרטאג נהם. 'אני יודע. אני אתרחץ.' הוא נרתע כשעוקץ ליקק את מרפקו. ואז הכריח את עצמו להירגע וליטף את ראשו של הדרקון.

***

הימים נמשכו באותו דפוס. הם עפו ונזהרו שלא להתגלות. מֶרטאג חשב וכתב והמשיך לחשוב. במחנה הוא תיעד את כל מה שהיה ראוי לשמירה ולפעמים הטיל כמה לחשי קסם. ובכל ערב הוא ועוקץ אמרו את שמם האמיתי בווידוי חרישי.

בלילות הוא חלם, ולא הוא ולא עוקץ דיברו על מה שראו בשעות הקטנות של הלילה.

לכל אורך הדרך נשאר יער דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן כמו ים אין־סופי לכאורה של עצים משמאלם. מעמקיו האפלים של היער מילאו את מֶרטאג בתחושה מבשרת רעות. הוא לא אהב את המחשבה שילך לאיבוד בין שורות עצי האורן שאין ביניהם שבילים. ובכל זאת הוא תהה איזו הרגשה היא זאת להתהלך ביער העתיק. הוא ועוקץ מעולם לא זכו להזדמנות לבקר במולדתם העתיקה של הרוכבים הראשונים.

המחשבה הזכירה לו את האי וְרוֹאנְגַארד, והוא הצטמרר. זה היה מקום שהוא ועוקץ שמחו לעזוב. האי כולו עורר תחושה שמשהו בו לא תקין, מוכתם במותם של דרקונים, מורעל בקסמים שהשתחררו עם נפילתם של הרוכבים.

לפעמים מֶרטאג הרגיש שכל אלאגייזיה היא בית קברות טעון בייסורי ההיסטוריה.

בערב השלישי עוקץ היה במצב רוח שובב ולכן הם התגוששו יחד, או לפחות כפי שיכולים להתגושש אדם ודרקון. מֶרטאג רץ וזינק וקפץ סביב עוקץ וניסה לגעת בו בחוד של זאר'רוק (שהוקהה זמנית בעזרת קסמים). ועוקץ מצידו ניסה כמיטב יכולתו להרחיק ממנו את מֶרטאג, לתפוס אותו ולרתק אותו אל הקרקע.

זה היה מהנה מאוד, גם אם בסופו של דבר מֶרטאג היה חבול וחתוך. גם הוא השאיר כמה חבּורות משלו, אבל לעוקץ זה לא הפריע; עיניו של הדרקון נצצו בעונג עז בכל פעם שמֶרטאג הצליח לפגוע בו או אילץ אותו להתחמק.

לאחר מכן מֶרטאג שכב שעוּן על בטנו העולה ויורדת של עוקץ ושניהם הסדירו את נשימתם. 'היית איטי כמו צב,' הוא אמר בנימה שובבה.

עוקץ דחף את זרועו החבולה. ואתה היית מובן מאליו כמו שור.

מֶרטאג גיחך. 'אולי, אבל עדיין הצלחתי לפגוע בך.'

בתגובה הוא קיבל נהמה קלה ברוח טובה.

***

בבוקר היום הרביעי הופיעה יריעה כסופה מתוחה לאורך האופק הדרומי. 'אִיסֶנסטַאר!' אמר מֶרטאג ועוקץ נטה בשיפוע לסיבוב מתון.

האגם היה אחד הגדולים ביותר באלאגייזיה. בנסיבות רגילות הם היו נצמדים לקו החוף ועפים מעל האדמה למקרה שייאלצו לנחות. אבל אין ספק שיהיו אנשים על שפת המים, ולחש הקסם שמֶרטאג השתמש בו כדי להחביא את עוקץ מעיניים סקרניות לא הועיל כלל להסתרת קול משק הכנפיים שלו ולא מנע את האפשרות שמישהו יחוש בתודעתם. ולכן עוקץ עף היישר מעל המרחב מעלה האדוות.

היו באגם אִיסֶנסטַאר אנפות ושחפים ושחפיות שעפו אל פנים הארץ כדי להתענג על דגי האגם. להקת אנפות מסודרות בצורת ראש חץ הצטרפה לעוקץ בשמיים; הציפורים לא הפגינו שום פחד מפני הדרקון הגדול יותר והאיטי יותר.

מֶרטאג שיעשע את עצמו בצעקות על האנפות, והן הגיבו בצרחה נובחת מחרידה שהזכירה הכלאה של חמור עם חזיר.

עוקץ עף במשך כל היום בקצב יציב של טפיחות כנפיים איטיות ורבות־עוצמה. בצהריים, האור שהשתקף מלמטה זהר עד כדי כך שמֶרטאג נאלץ להסיט את מבטו כדי שלא יסתנוור. מאוחר יותר המים עטו צלילוּת מדהימה; אפילו מגבוה כל כך הוא ראה דגים גדולים ואלומות של עשב מתנועע.

היו שם גם סירות, דייגים שהתחרו בציפורים על השפע של האגם. וגם ציידים וסוחרים שהעבירו סחורות צפונה או דרומה בין ג'יל'יִיד לסיוּנוֹן.

אבל הדבר שמשך את תשומת ליבו של מֶרטאג היה סירת משוטים צרה המתאימה לשניים, בעלת גוף לבן וצורה מהודרת שאין לטעות בה. 'אֶלפים,' הוא אמר והצביע בתודעתו.

עוקץ סטה מערבה והתרחק מסירת המשוטים.

'תגן על המחשבות שלך,' אמר מֶרטאג. 'אם הם לא הבחינו בנו אולי נצליח להתחמק.'

עוקץ הימהם בתגובה.

סירת המשוטים הלכה והצטמקה מאחוריהם, לאט מכפי שמֶרטאג היה רוצה. הוא המשיך לִצפות בה עד שהיתה נקודה זעירה ולא מובחנת, ורק אז הוא נרגע.

מכל הגזעים, האֶלפים היו המיומנים ביותר בקסמים ובתקשורת מוחית. אילו היו האֶלפים מחליטים לגשש במחשבותיהם ולבדוק את השמיים, ובכן… מֶרטאג הרשה לעצמו לחייך חיוך אירוני. היום היה הופך להיות מעניין באופן לא נעים.

הוא גירד סביב הבליטות שעל צווארו של עוקץ. 'כל הכבוד.'

עיניים חדות, זה כל מה שאמר הדרקון בתגובה.

השמיים התכהו לסגול ומסך של עננים זהובים נתלה מעל האגם כאשר ג'יל'יִיד נגלתה לעין מעבר לקו החוף מולם.

העיר נראתה פחות או יותר כפי שמֶרטאג זכר אותה. נמוכה ומחוספסת, עם מבנים עשויים בולי עץ, ומבצר משתרע קרוב למרכזה. שם ודאי מתגורר לורד רֶלְגִין, המושל הנוכחי של העיר, ומֶרטאג שיער ששם ימצא את אילֶנה, מתחנפת ואוספת סודות. זאת בהנחה שהמשפחה שלה לא הורחקה ממוקדי הכוח בגלל הקשר שלה לאימפריה. אבל מֶרטאג התקשה להאמין שזה כך. עסקי ההובלה של אביה שימושיים לכל מי שנמצא בעמדת כוח, בין שאלה היו גאלבָּטוֹריקס, נסוּאדה או לורד רֶלגין.

מֶרטאג שמח להגיע, אבל המראה של ג'יל'יִיד לא עורר בו שמחה רבה. בפעם האחרונה שהוא ועוקץ היו בעיר הם נלחמו בשמו של גאלבָּטוֹריקס בניסיון נואש וכושל להגן על המקום מפני האֶלפים. זה היה קרב אומלל ועקוב מדם. וגם הפעם שלפני כן לא היתה טובה בהרבה: מארב, שאחריו הוא נאלץ להתגנב למבצר כדי להציל את אראגון מציפורניו של הצל דוּרזָה.

הוא חיפש במבטו ומצא אותו: הגג מעל אולם המשתים במבצר שנבנה מחדש ולא מכבר הותקנו עליו רעפים. תושבי ג'יל'יִיד עבדו קשה מאז הסתיימה המלחמה.

בעיני רוחו מֶרטאג שמע את קול הנפץ האדיר שנשמע כשסאפירה קרעה את הגג המקורי של אולם המשתים במהלך בריחתם. הוא העווה את פניו. זה היה לילה נורא. וזה גם לא היה הלילה הראשון מסוג זה בג'יל'יִיד עבור משפחתו.

היה לנו כאן עבר אומלל, הוא חשב. עדיף לא להוסיף עוד פרק לרשימה.

אז אל תסתבך בעוד קרבות, אמר עוקץ.

אתה יודע שאני לא יכול להבטיח את זה.

מֶרטאג הפנה את מבטו מערבה. בכיוון ההוא, אי־שם בין הגבעות שמקיפות את ג'יל'יִיד, נמצאת קרחת היער שבה התחבא עם סאפירה בזמן שתיכננו להציל את אראגון…

'לשם,' הוא אמר והצביע.

האופק נטה על צידו כאשר עוקץ פנה מערבה, ומֶרטאג שב לבחון את מבנה העיר בשעה ששקל מהי הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם אילֶנה.