"לעולם אל תזלזל באדם שאין לו דבר להפסיד זולת חייו. על פי רוב, הנואשים ביותר הם המסוכנים ביותר." על […]
פרק II: צימאון לדם
‘הדוכסית השחורה’ עגנה לה בחלקו הצבאי של נמל שאלנפורט הצפוני בשעת צוהריים אפרורית. את סיפונה החלו גודשים סוורים ואנשי הצי העובדים ברשות הרוזן הנרי לאר. באמצע רחבת הסיפון העליון, השגרתי למראה וחסר הייחוד ביחס לגָלֵיאוֹנֵי הגנה אחרים בצי, עמדו זקופים חיילי האבטחה של הספינה בטורים מסודרים. ציודו של כל לוחם מונח לפני רגליו ומעליו הקשת. חרבו חגורה למותניו ונשקו החם מכותף לימין גופו. על גשר האונייה עמד מפקדם סר לוגן אֶוֶרְדִין, ולשמאלו אחיינו ליאם, עוזרו האישי ונושא כליו. מאחוריו ארבעת קציניו ולימינו ניצב סגנו, הסמל גָאלוֹן סמית’סון שהקריא את שמות השומרים המוצבים בסיפון התחתון והאחרון. כל אחד מהנוכחים ניגש בתורו אל אפסנאי הנשק ממפקדת משמר צי המסחר, והפקיד את שלושת כלי המלחמה וכל התחמושת שברשותו. שערו הזהוב של פשוט העם בהק בשמש האביבית שהפציעה בעדינות ונד קלות ברוח המצננת. מדיו הכחולים נמתחו על גופו הגבוה והחסון של הימאי המיומן, וזיפים בהירים עבים על סנטרו המרובע העידו על אורך המסע שעבר במשימתו האחרונה. צלקת מאורכת עיטרה את לחיו הימנית ואת עור לסתו, עדות לניסיונו הרב בימייה.
בזווית עיניו, שנצבעו דבש, הבחין ברובאי מיחידת ההגנה האישית במשמרו הפרטי של המושל צועד על הכבש המוביל אל כלי השיט האימתני. לבושו היה אפודת מדים צהובה המעוטרת במסכות כחולות התפורות בפסים לאורכה ובמכנסיים שחורים שתפריהם מוסתרים במשזרים בצבעי העליונית. הוא נעמד בדריכות, במרחק בטוח מהמסדר שנערך למגיני האונייה וחיכה בסבלנות עד אשר הקצין יתפנה. לאחר שאחרון החיילים מסר את ציודו, שינן בקול האציל הבכיר את ההוראות והנהלים הקבועים לחופשה בביתם ושחרר אותם לרדת מהספינה, שיתפנו איש איש לעיסוקיו הפרטיים. השליח ניצל את האישור שקיבל, עלה אל סיפון ההיגוי והצדיע לאביר, שהחזיר לו הצדעה עניינית וקצרה.
“סר אוורדין,” פתח השליח והגיש מכתב חתום בסמל הצב הימי של שושלת לאר. “כבוד המושל מוסר כי סגנך, הסמל סמית’סון, נדרש לסור איתי אליו מיידית.”
“למה בשם השמשות הרוזן זקוק לו?” שאל המיוחס בתסכול מתנשא כששבר את השעווה.
“הוא לא נידב מידע, אדוני,” טען הרץ. “ומוסר כי את דו”חות ההפלגה אתה תיאלץ למלא בעזרתו של סמל אחר. הבחירה איזה מהם נתונה אך ורק לך.”
“המפקד,” התפרץ המלח העממי לשיחה. “אם יורשה לי, אני מציע את הסמל דילן דְרוֹמוּנְד מהסיפון העליון. הוא היה לי לעזר לאורך כל המסע והוא המעודכן ביותר מבין שאר המפקדים הפשוטים. אין בחירה עדיפה ממנו שעומדת לרשותך.”
“אם כך, בסדר גמור!” נאנח המגן הראשי של השיירה הימית בייאוש מוחצן. “מצא את הסמל דרומונד ואמור לו שיתלווה אליך אל משרדי המפקדה,” פקד על נושא כליו. “הסמל סמית’סון, אתה רשאי לסור אל המושל.”
“כן, המפקד,” אמרו יחדיו הסגָן והעוזר ופנו למלא אחר המשימות שקיבלו.
הפרוזדור בטירת שאלנפורט הודר בעיטורי קירות בסדר מופתי, כאילו עולם תת־מימי גויס לצבא. הצבעים המשתנים נתנו תחושת חיות ליצורים הדגיים שמוקמו ביד אומן לכל אורכו והובילו אל משרדו של מושל פרובינציית קראגלין. הוא המה משרתים שהיו עסוקים בהתרוצצות אנה ואנה, מובילים ומעבירים ארגזים מכיוון אחד לשני. הוראות נזעקו מתוך החדרים ותשובות חזרו מהכיוונים הנגדיים. בין חריצי השאון נדחקו שני אנשי המשמרים השונים, בדרכם אל לשכתו של אדונם.
“הסמל גאלון סמית’סון,” פתח המאבטח שהוביל את הימאי. “לפי בקשתו של סר לוקאס פדרובסקי.”
תדהמה ובלבול הציפו את מוחו של הסמל, אך פיו נותר דומם על אף הדחק לשאול לפשר הדבר. הניצב הימני של הדלת בדק את רשומותיו והנהן קלות בראשו כשמצא את השמות. הפתח נפער ואפשר לגאלון לחצות את המפתן, בעקבותיו של מובילו, שהציג אותו בפני הרוזן ובפני שאר הנוכחים. היעדרותו של חברו הקרוב ומפקד יחידתו בלטה, והדבר רק הגביר את חוסר הבנתו, כשקד וחיפש אחריו.
“הסמל גאלון סמית’סון,” קרא המושל בשמו של החייל.
כיאה ללוחם לשעבר, הנרי היה מעובה כתפיים ובעל בטן רפויה עם סימנים סמויים לימי העבר, שבהם הייתה חסונה. חזהו הזקן והנפול הוסתר תחת מלבושיו ההדורים, שיותר מכל הסגירו את מעמדו הרם וממונו הרב. פניו גם כן הפכו דשנות עם השנים, ועצמות הלחיים, שבעבר בלטו באון, נבלעו תחת רקמות עבות של עור חיוור, שומן מצטבר וזקן חרדלי כהה מלא שערות מלבינות מקובצות באקראיות, בדיוק כפי שהיו מקבילותיהן על קצה ראשו.
“כן, אדוני…” ענה בהססנות.
“אמור לי, בני, כבר כמה זמן הינך משרת בכוחות אבטחת ספינות המסחר שלי?” התעניין.
“כ-17 שנים, כבודו,” הודה בנימוס.
“ומדוע זה שסמל ספינה כה מוערך על ידי מפקד המשמר נותר בתפקיד שכזה, ואינו מתקדם בסולם הדרגות?” המשיך הקו הסקרני.
סמית’סון עצר להרהור קצר טרם השיב. “לאן עוד נותר לי להתקדם, כבודו?”
“אני בטוח שסר פדרובסקי יכול היה למצוא לך תפקיד ראוי בלשכתו או בכל מדור אחר במפקדה,” הציג השליט המקומי גישה חלופית.
“עם כל הכבוד, אדוני, הינני איש ים ולא יבשה,” הסביר המפקד הנקל את כוונתו. “אני אדם של ספינות ולא משרדים. הַעֲדָפָתִי היא הקרב בים הפתוח ולא במסגרת פוליטיקה ולבלרות.”
הרוזן התפרץ בקול הלצה רועם. “מענה של לוחם אמיתי!” החמיא והתרווח. “אני יוצא בראש משלחת לעבר בירת הממלכה, וסר פדרובסקי ביקש אותך ספציפית למשימה שהוטלה עליו, על כן אתה תצטרף אלינו לנסיעה. נותרו לך מרגע זה יומיים לסדר עצמך ולהתכונן למסע. אל תגיד דבר לאיש.”
“איזו משימה? אם יורשה לי לשאול,” הסתקרן הסמל.
“הכול יוסבר לך כשנגיע לגלאסרי,” נדחה מתן התגובה.
“ושאלה נוספת… כבודו,” ניסה פשוט העם את מזלו שהתברר כטוב, “מה עלה בגורלו של סר פדרובסקי?”
“כיצד אתה יודע שקרה משהו?” ראש שושלת לאר התרשם.
“הוא ביקש אותי אישית שאופיע מולך ולא נמצא פה,” הסביר בקצרה. “אם הייתי צריך להמר על הסיבה לדבר, כספי היה מונח על מחלת מין או פטרונה הפצוע קשות של גבירה רמת דרג.”
צחוק גדול געש סביב השולחן.
“הכול הסתדר בינתיים על הצד הטוב ביותר. כעת חבל על זמנך.” הנרי שילח את האיש מעליו.
“כן, כבודו.” המלח קד ויצא.
אין עדיין תגובות