החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הקוסמת הקטנה ונסיך החלומות

מאת:
הוצאה: | 1998 | 124 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

זהו הספר השלישי מסדרת 'הקוסמת הקטנה', שיצאה לאור במהדורות רבות ואזלה מן המדפים.

מאיה בת השתים-עשרה יודעת לקרוא מחשבות, אך איש אינו יודע זאת. היא לומדת בכיתה ו' וקוראת ספרים מתחת לשולחן, משום שהשיעורים משעממים אותה. להפתעתה, מגלה מאיה שכאשר היא מתאהבת בגיא, היא לא מצליחה לקרוא את מחשבותיו, והיא מנסה לגלות מה קרה לרומיאו ויוליה, ומה מרגישים כשמתאהבים.

"הספרים מצליחים לגעת בלא מעט נושאים המעסיקים ילדים בני 12, תוך כדי העברת מסרים של אהבת-קריאה, סבלנות כלפי הזולת ועיסוק נרחב באהבה צעירה." (אילן שפית, 'הארץ')

"הספרים, כאמור, קריאים במיוחד והשפה אמינה ושוטפת, עם מינון מוצלח של מתח והומור." (עטרה אופק, 'חדשות'.

"מאיה היא גיבורה קטנה במידות אנוש: לא הרואית מדי, לא מתוקה מדי, וגם לא טריוויאלית כמו בתו של השכן. היא מתחבבת על הקורא מיד ומדווחת בשפה נקיה ועניינית את קורותיה, וגם מאפשרת למטייל בין הדפים להציץ אל עולם הנפש שלה, על מבוכותיו ותסכוליו. אהבתי מאוד את פתרון החידה הבלשית." (אריאנה מלמד, 'חדשות')

דרור גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, וביניהם 'התזמורת של הארנב', '13 אגדות מוסיקליות', סדרת 'הקוסמת הקטנה' ועוד. ספריו למבוגרים כוללים את 'בחזרה לצוות 4', 'הסתלקותו של, אחריתו של, פטירתו של, מותו', ו'רצח בפורום החדש'.

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, ומחבר הספרים 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר' ו'אימון רגשי'.

[email protected]

www.emotional-training.com

מקט: 4-20-48968
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

היועצת לענייני קסמים

"היי מאיה, חכי רגע," שמעתי מישהו מתנשף מאחורי.

עצרתי ליד שער בית־הספר. הפעמון צלצל, ואני שוב עמדתי לאחר לשיעור אנגלית. שי מכיתה ח' השיג אותי ונשען על הגדר עד שנשימתו חזרה אליו. אחר־כך הוא נתן לי פרח לבן קטן שקטף מהשיח הצומח ליד גדר בית־הספר.

שי היה החתיך של כיתה ח', וכשהוא היה עובר בחצר היו כל הבנות מתבוננות בו בהערצה. תלמידי חטיבת הביניים לא נהגו לדבר עם בנות מבית־הספר היסודי, וגם שי העמיד פנים שאינו מבחין במבטים הננעצים בו.

אחרי שהתפרסמתי בתור קוסמת, החלו גם תלמידי חטיבת הביניים לבוא ולבקש ממני לעזור להם לפתור בעיות. גם שי פנה אלי יום אחד והציע ללוות אותי הביתה. מרוב התרגשות שכחתי שאני גרה ממש מול בית־הספר, ועד שנפרדנו שי לא הספיק לומר לי אפילו מלה. אני חושבת שגם הוא די התבלבל מזה.

שי היה גבוה ויפה, וכל הבנות היו מאוהבות בו. לא ידעתי אם גם אני מאוהבת בו, כי אף־פעם לא הייתי מאוהבת, ולא ידעתי מה צריך להרגיש כשמתאהבים. את הבנות בכיתה לא יכולתי לשאול על כך, כי הן לא היו ממש חברות שלי ודי התביישתי, ועם אמא אף־פעם לא דיברתי על נושאים כאלו, ולא ידעתי איך להתחיל. כהן מהמכולת הוא החבר הכי טוב שלי, וגם אמיר הפסיכולוג, אבל הם היו בנים, ואיך יכולים בנים להבין בדברים כאלו?

לקחתי משי את הפרח, אבל לפני שהספקתי לומר משהו הוא אמר: "רוצי, את מאחרת לשיעור," והוא הרים את התיק שלו ומיהר לרוץ דרך המגרש אל הבניין של חטיבת הביניים, שהיה צמוד לבית־הספר שלנו.

כשהגעתי לכיתה כבר התחילה חנה המחנכת לספר סיפור באנגלית. היא תמיד אוהבת לספר סיפור קצר בתחילת השיעור, כדי שיהיה לנו נעים להתחיל את היום. אבל זה לא מצליח לה, כי בשמונה בבוקר כולם עוד עייפים ואף אחד לא מצליח להתרכז ולהקשיב לסיפור באנגלית. גם אותי זה די משעמם, כי אני קוראת באנגלית ספרים שמתאימים לגילי, והסיפורים שחנה מספרת קלים לי מדי.

בדרך־כלל כשאני מאחרת חנה רומזת לי בראשה להתיישב בשקט במקומי, ולא אומרת לי כלום. אבל הפעם היא חשבה בלבה: "אם אני אוותר לה, גם האחרים יחשבו שמותר להם לאחר. צריך להעמיד אותה במקומה."

"אולי תוכלי לספר לנו," היא פנתה אלי באנגלית, "לאן הלך הילד בשעה שאמו שכבה חולה במיטתה?"

לא ידעתי על מה היא מדברת. התבוננתי בכיתה, וראיתי שכולם נושאים אלי עיניים כאלו רק התעוררו מהשינה, ואף אחד לא ידע את התשובה. ואז הצצתי במחשבותיה של חנה וראיתי שם ילד קטן שרוכב על סוס ומאחוריו מוטל שק מלוכלך בכתמים שחורים.

"הוא לא הולך," אמרתי בלי להסס, "הוא רוכב על סוס להביא פחמים כדי לחמם את הבית."

"ממזרה קטנה," חשבה חנה, "היא בוודאי כבר קראה את הסיפור הזה." ובקול רם אמרה: "עכשיו שבי במקומך. את תלמידה טובה ואת צריכה לשמש דוגמה לאחרים. זה לא יתכן שבכל בוקר תאחרי לשיעור."

ישבתי וחשבתי על שי, וניסיתי להבין למה הוא התכוון כשנתן לי את הפרח, ומה אני באמת מרגישה. כהן תמיד אומר שאני צריכה חבר בגילי, כי הוא כבר זקן, וקשה לי להסביר לו שהבנים בכיתה שלי ילדותיים מדי. אבל שי לא נראה לי ילדותי. אז זה אומר שאני מאוהבת בו?

בזמן שחשבתי נפתחה הדלת ובתיה, מזכירת בית־הספר, נכנסה ולחשה משהו לחנה. הכנסתי את ספרי בחזרה לתוך התיק.

"אני מבקשת שקט," קראה חנה בשעה שבתיה יצאה מן הכיתה, "לא קרה שום דבר ואנחנו ממשיכים בשיעור. מאיה, גשי בבקשה לחדר המנהל."

אני הרי קראתי את מחשבותיה של בתיה, וכבר הייתי מוכנה לצאת, אבל שאר התלמידים הביטו בי ברחמים. הם חשבו שעומדים להעניש אותי, כי בדרך־כלל כששולחים מישהו למנהל, זה סימן שעומדים להעניש אותו או לשלוח אותו עם פתק להורים.

אבל אני לא פחדתי מאברהם המנהל למרות שהיה לו קול עמוק וחזק שברגע הראשון מבהיל את כל מי ששומע אותו. אני ידעתי שיש לו מחשבות טובות, ושהוא מאוד אוהב ילדים. וחוץ מזה הרי לא עשיתי שום דבר רע, ואני תלמידה טובה, אז אין לי שום סיבה לחשוש.

ידעתי שאברהם המנהל מחבב אותי. אחרי שפתרתי את תעלומת המבחן הגנוב הוא היה עוצר אותי תמיד במסדרון ושואל אותי מה נשמע בעולם הקסמים.

עמדתי במסדרון לפני דלת חדרו של אברהם המנהל, ולא ידעתי אם להיכנס לחדר או לדפוק על הדלת ולהמתין שאברהם יקרא לי.

"את יכולה להיכנס פנימה, מאיה," שמעתי את קולו של אברהם. הוא תמיד עושה את זה. הוא פשוט יודע מי נמצא מחוץ לדלת גם בלי להסתכל. פעם חשבתי שגם הוא מין של קוסם, עד שגיליתי שלמורים יש חושים מיוחדים שמאפשרים להם להם לראות את כל מה שקורה סביבם בעיניים עצומות. נכנסתי לתוך החדר ופרצתי בצחוק. שולחנו של אברהם היה הפוך כמו חדר משחקים של ילד קטן. היו שם ספרים ומחברות וטלפון וכוס תה וכפיות ותיק עור ועפרונות וטפסים, ואברהם ישב על כיסאו והתבונן בייאוש במהפכה שלפניו. במחשבותיו ראיתי אותו מחפש עט מוזהב, ומיד ידעתי במה מדובר.

"זה לא יפה לצחוק למנהל בית־הספר," הוא אמר בזעף. אבל אני לא יכולתי להתאפק. "אם היית יודע איך השולחן שלך נראה," אמרתי, "גם אתה היית צוחק. אבל אתה חושב על דברים אחרים."

"ואם את יודעת על מה אני חושב," כעס אברהם, "אז אולי תפסיקי לצחוק ותתחילי לעזור לי?"

"אפילו המשקפיים שלך לא יעזרו לך," המשכתי לצחוק. אברהם הסיר את משקפיו השחורים וניגב אותם בקצה חולצתו. "נו?" הוא שאל בייאוש.

"אתה יכול לחזור ולהרכיב את המשקפיים," אמרתי, "אבל בזהירות."

כאשר הרכיב אברהם את משקפיו, נפל העט המוזהב שהיה מוסתר מאחורי אוזנו, וגם הוא פרץ בצחוק.

"סבא שלי היה אומר שאף אחד לא יכול לראות את הגיבנת של עצמו," הוא אמר. וכשחשב שאינני מבינה את כוונתו, הוסיף: "והוא התכוון לזה שאת הדברים הקרובים לנו ביותר אנחנו אף־פעם לא מסוגלים לראות."

"זאת אומרת שרק מישהו זר יכול להבין מה אנחנו באמת מרגישים?" שאלתי, וחשבתי שלא תהיה לי ברירה אלא להתייעץ עם מישהו כדי לדעת איך מרגישים כשמתאהבים.

"התכוונתי לומר שבלעדייך לא הייתי מצליח למצוא את העט שלי, גם אם זה מצחיק אותך," אמר אברהם וליטף את ראשי. "אם תבטיחי לא לספר לאף אחד אני אמנה אותך ליועצת שלי לענייני קסמים. מסכימה?"

לחצתי את ידו. הייתי די גאה. זה לא עניין של מה בכך להיות היועצת של המנהל, לא?

"אני מצטער שהוצאתי אותך משיעור אנגלית," אמר אברהם, "אבל חנה סיפרה לי שאת קוראת ספרים מתחת לשולחן, כך שממילא את לא מפסידה כלום."

לא עניתי לו' כדי שלא להפליל את עצמי. אחר־כך כיבד אותי אברהם בכוס תה, ואני עזרתי לו לסדר את השולחן. בין הדברים שהיו שם מצאתי ספר קטן, וקראתי את מה שהיה כתוב על הכריכה: "רומיאו ויוליה." פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא.

"אני לא בטוח שזה מתאים לגילך," אמר אברהם, "אני למדתי את זה באוניברסיטה, וחוץ מזה, אולי את קצת צעירה מדי לנושא כזה."

"אני כבר בת שתיים־עשרה," השווצתי, "וזה דווקא מעניין אותי. תמיד רציתי לדעת מי הם הרומיאו ויוליה האלה שתמיד מזכירים אותם כשכתוב על אהבה. אתה חושב שאני לא יכולה לקרוא ספרים על אהבה?"

"ומה את חושבת?" שאל אברהם.

השפלתי את ראשי. הוא צודק. אני לא יודעת כלום, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להבין.

"לא התכוונתי להעליב אותך," אמר אברהם בקול רך, "את יכולה לקחת את הספר הזה ולנסות לקרוא אותו. שייקספיר היה אחד הסופרים החשובים ביותר, וגם אם לא תביני הכל, אני בטוח שזה לא יזיק לך. את מבטיחה להחזיר לי אותו שלם?"

וכך התוודעתי לרומיאו האציל וליוליה המופלאה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקוסמת הקטנה ונסיך החלומות”